מוסד איליו טרידינג ליצוא איליו טרידינג ס.ר.ל. נ. החברה המודר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 671/91 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' ביניש המערערת: מוסד איליו טרידינג ליצוא נ ג ד המשיבה: החברה המודרנית לסחיטת זיתים בית-לחם ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.1.91 בתיק 851/89 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' דורנר בשם המערערת: עו"ד רבינוביץ בשם המשיבה: עו"ד יגמור פ ס ק - ד י ן השופטת ד' ביניש: העובדות: 1. המערערת - התובעת בבית משפט קמא - מכרה למשיבה - הנתבעת בבית משפט קמא - בית בד אוטומטי באמצעות מי שהיה הנתבע הנוסף בבית משפט קמא - יבואן בשם עודה, שסביב שאלת מעמדו בעיסקה נסבה מחלוקת בין הצדדים. כיוון שהיבואן והחברה הרוכשת לא השיגו אשראי דוקומנטרי לצורך מימון עיסקת היבוא, נערכה עיסקה משולשת ומורכבת לפיה היבואן הזמין את בית הבד על שם הרוכשת ובמימונה. המסמכים - חשבון הרכישה ושטרי המטען - נשלחו לבנק לאומי בירושלים, ובשלב זה נערך הסכם הרכישה ונקבעו תנאי העיסקה. שלושת הצדדים לעיסקה - המערערת, המשיבה ועודה - חתמו ביום 20.8.86 על מסמך שכותרתו "שטר משכון" (שסומן בבית משפט קמא כ- ת1/ ותרגומו מערבית לעברית סומן ת1/ב'). על פי ת1/ הנ"ל, רכש עודה את בית הבד מהמערערת תמורת סכום נתון בלירטות איטלקיות, שאמור היה להיות משולם בארבעה תשלומים. המשיבה רכשה את בית הבד מעודה, תמורת סכום של 48,000 דינרים ירדניים, שאמור היה להשתלם בארבעה תשלומים של 12,000 דינרים כל אחד. חובו של עודה למערערת נקבע בלירטות איטלקיות. המשיבה התחייבה באותו מסמך לפרוע את חובו של עודה במישרין למערערת, והסכום אותו התחייבה המשיבה לשלם לעודה נקבע בדינרים ירדניים. להבטחת הפרעון, משכה המשיבה-הקונה שלושה שטרי חוב שתאריך הפרעון של כל אחד מהם כתאריכי התשלומים הקבועים בת1/ לתשלום על ידי עודה בלירטות איטלקיות. במסגרת העיסקה שיעבדה המשיבה את בית הבד לטובת עודה, וזה העביר את המשכון למערערת. 2. החוב שנותר על פי שטר המשכון לא נפרע, והמערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה ונגד עודה, כשהיא מבססת תביעתה על שלושת שטרי החוב ועל שטר המשכון. כנגד המשיבה נפסק באותו הליך, כי עליה לפרוע חובה בגין שני שטרות, וניתנה לה רשות להתגונן בגין שטר אחד שערכו - בתוספת ריבית - 117,925 ש"ח. לצורך קבלת הרשות להתגונן, הציגה המשיבה שתי קבלות: האחת על סך 6,000 דינר מיום 4.6.86, והשניה על סך 6,500 דינר מיום 20.3.87; המשיבה טענה כי קבלות אלה מעידות על תשלום הסכום לעודה כסוכנה של המערערת. שתי הקבלות היו על שם עודה על פי הרשום על גביהן, ורק האחרונה נחתמה על ידו. הדיון בבית משפט קמא 3. בתביעה שהתבררה בבית המשפט המחוזי בירושלים בגין שטר החוב בהתאם לרשות שניתנה להתגונן, התקיימה תחילה ישיבת קדם-משפט אחת, אשר בעקבותיה קבעה השופטת קמא בפסק הדין בהאי לישנא: "בישיבת הקדם הוסכם בין הצדדים כי בידי הקונה [היא המשיבה] שלוש קבלות על שם עודה כלהלן: מיום 20.4.86 על סך 6,000 דינר ירדני, מיום 20.8.86 על סך 25,000 דינר ירדני, ומיום 20.3.87 על סך 6,500 דינר ירדני. בהמשך ניתנה ההחלטה כי השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא אם עודה היה שליח היצרנית [המערערת]". בהתאם לכך נסב פסק דינו של בית המשפט קמא סביב השאלה אם עודה, אשר על פי הנחת בית המשפט קיבל לידיו את מלוא הסכום השנוי במחלוקת, פעל בכך כשלוחה של המערערת. עוד בבית המשפט קמא טען ב"כ המערערת כי אין זה נכון שהסכים שהתשלום בסך 25,000 דינר שולם לידי עודה, אולם בית המשפט קמא התבסס על פרוטוקול קדם-המשפט ועל כך שלא ניתנה הזדמנות למשיבה להציג קבלות נוכח ההסכמה שהושגה, וקבע: "יהא דבר זה אשר יהא, אין למחלוקת זו השלכה על ההכרעה בתביעה, שכן לא יכול להיות ספק כי הוסכם בין הצדדים שהקונה (המשיבה) שילמה לעודה את מלוא הסכום שבגינו ניתנה לה רשות להתגונן". על פי ניתוח הנתונים שנמסרו לה בקדם-המשפט, ותוך שקילת עדותו של נציג המערערת בישראל ועדותו של מנהל המשיבה (שתי העדויות היחידות שנשמעו בפני בית המשפט), הגיעה השופטת המלומדת למסקנה כי עודה היה שלוחה של המערערת, וכי הסכום הנתבע שולם לו במלואו עבור המערערת. מטעם זה, דחתה את התביעה. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 4. בהודעת הערעור ובסיכומיה בפנינו טענה המערערת, כי בהליך שנתקיים בבית משפט קמא לא נתבררו די הצורך העובדות המורכבות הכרוכות בעיסקה שנעשתה, וכי מטעם זה נפלה טעות במסקנתו של בית המשפט. לטענת המערערת, לא הסכימה לכך שהקבלות על סך 6,000 דינר ו6,500- דינר מעידות על תשלומים שניתנו על חשבון חובה של המשיבה למערערת. כן מכחישה היא כי הסכימה לקיומה של קבלה נוספת על סך 25,000 דינר, או למצער - אם קיימת קבלה כזו, הרי לטענתה החילופית, אין לה כל קשר לחובה של המשיבה למערערת. אשר למסקנה המשפטית לפיה היה עודה שלוחה של המערערת, טוענת היא כי במועדים הרלבנטיים לתביעה לא היה עודה שלוחה ולא קיבל כספים מטעמה. המשיבה סומכת טענותיה על קביעות בית המשפט לענין השליחות. 5. בטרם גיבשתי עמדתי ביחס לטענותיה של המערערת, נתתי דעתי לטענה המקדמית כי בשל אפיו המקוצר של ההליך שנתקיים בבית המשפט קמא לא נתבררו כל צרכן העובדות הנוגעות לעסקה ולחוב הנתבע; שקלתי אם יש מקום להחזיר את הענין לבירור העובדות, ובאתי לידי מסקנה שלא יהא בכך צורך, וכי ניתן על פי התשתית העובדתית שהונחה ואותם הנתונים שלא היו שנויים במחלוקת בין הצדדים, לבחון את טענותיהם לגופן, ולהגיע למסקנה ביחס לטענות שבערעור. הקבלות שבידי המשיבה 6. נקודת המוצא של הדיון העובדתי היא, שהמשיבה לא כפרה בקיום החוב, אלא שבעת בקשת הרשות להתגונן הציגה שתי קבלות: האחת על סך 6,000 דינר מיום 4.6.86 והאחרת על סך 6,500 דינר מיום 20.3.87, אשר לטענתה מוכיחות את פרעון החוב על ידה. לפיכך, אתייחס תחילה לטענותיהם העובדתיות של הצדדים ביחס לשאלה אם שולמו כספים כפרעון לחוב. א. הקבלה על סך 6,000 דינר מיום 4.6.86 7. הקבלה הראשונה שהוצגה נשאה את שמו וכתובתו של עודה מודפסת בראש הטופס, אולם זו נחתמה על ידי נציג המערערת בארץ, העד בר-מימון. עובדה זו שימשה בסיס למסקנותיו המשפטיות של בית המשפט קמא, אליהן אתייחס בהמשך. בשלב זה די לציין לענין קבלה זו, כי המערערת אינה מכחישה שהסכום הנקוב בקבלה שולם לה כפי שהעיד מטעמה העד בר-מימון, אלא שלטענתה של המערערת אין בין התשלום עליו מעידה הקבלה ובין החוב נשוא התביעה ולא כלום. אין ספק שצודקת המערערת בטענתה זו. הקבלה ניתנה ביום 4.6.86, בעוד שטר המשכון בו נקבעו יתרות התשלום ולפיו נחתמו שטרי החוב, נחתם ביום 20.8.86. כך העיד בר-מימון: "אני קיבלתי מהחברה הנתבעת חלק מהסכום, 6,000 דינר, בחודש יוני או יולי 1986 על חשבון העברה ראשונה של בית הבד והם חייבים את יתרת המחיר". טענת המערערת היא כי תשלום זה היה חלק מאותם 25% ששולמו לה מראש על ידי המשיבה עבור העיסקה. בין אם עדות זו מקובלת ובין אם לאו, נוכח העובדה כי התשלום האמור בוצע לפני החתימה על שטר המשכון ועל שטרי החוב, מעידה הקבלה על עצמה כי אינה קשורה לחוב הנתבע. ב. הקבלה על סך 25,000 דינרים מיום 20.8.86 8. ייאמר מיד - קבלה זו לא הוצגה בפני בית המשפט קמא, וממילא אף לא בפני בית משפט זה. הביסוס היחיד לקיומה הוא רישומי השופטת המלומדת בדבר הסכמת הצדדים. כזכור, סברה השופטת שאין המחלוקת נטושה אלא לעניין השליחות, ועל כן לא נדרשה הגשתה של הקבלה כראיה. ואולם, עוד בבית המשפט קמא העלתה המערערת טענה כנגד קיומה של קבלה זו. אכן, יש ממש בטענותיה של המערערת ביחס לקבלה על סך 25,000 דינר. התאריך של הקבלה הנטענת הוא התאריך של שטר המשכון. עיון בשטר יגלה, שאין כל תשלום שאמור להשתלם באותו תאריך; יתרה מזו - אף תשלום אינו אמור להיות בסכום קרוב לסכום של 25,000 דינרים ירדניים (כל תשלום שהתחייבה המשיבה לשלם היה בסך 12,000 דינר, ואילו כל תשלום מעודה למערערת הוא בסך של כ14,000- דינרים ירדניים); מדוע זה תשלם המשיבה למערערת סכום קרוב לכפליים הסכומים המנויים בשטר במעמד חתימת השטר, ובאותו מעמד עצמו תיתן שטרי חוב להבטחת חוב שחלקו הגדול זה אך נפרע? המסקנה הנובעת אינה בהכרח שלא קיימת קבלה כזו. ייתכן גם ייתכן שניתנה קבלה כזו מעודה למשיבה. המערערת שבה ומעלה כאן השערה שהיה זה תשלום עבור המכס והמסים שנדרשו כתנאי לשחרור הטובין, והשערה כזו מתקבלת על הדעת, בהתחשב בתאריך הנטען. אך אין זה כלל סביר שיש לקבלה זו קשר ישיר כלשהו לחוב למערערת. משכך הם פני הדברים, אין בקבלה זו חיזוק ראייתי כלשהו לטענת ההגנה של המשיבה, לפיה פרעה חלק מהחוב נשוא התביעה. 9. זאת ועוד. בבקשת הרשות להתגונן (שכאמור, נתקבלה בחלקה על ידי השופט בן-זימרה) לא הזכירה המשיבה קבלה בסכום של 25,000 דינרים. כך נטען בסעיף 6 לנימוקי בקשת הרשות להתגונן: "... בהתאם לסעיף 2 לשטר המשכון היא [המשיבה] חייבת סך של 48,000 דינאר ירדני במטבע הירדני בלבד ואשר שילמה ממנו סך של 12,000 דינאר ירדני בשני תשלומים -הראשון ביום 20.2.1987 והשני ב4.6.1986- בהתאם לקבלות המצורפות כחלק בלתי נפרד מבקשה זו". כזכור, התיר השופט בן-זימרה למשיבה להתגונן רק לעניין שטר חוב אחד, שערכו היה שווה במועד החתימה על שטר החוב 14,000 דינרים בקירוב. חזקה על המשיבה, שלו הייתה בידה קבלה רלבנטית על סכום של 25,000 דינרים ירדניים, לא הייתה מסתירה אותה בבקשת הרשות להתגונן. 10. טוענת המשיבה, כי לא הגישה קבלה זו אך משום שהשופטת המלומדת קבעה באותה ישיבת קדם-משפט שאין מחלוקת על קיומה של אותה קבלה. לו יהי כן; ואולם, אין בדבריה של המשיבה כדי לספק הסבר לכך שלא צירפה אותה קבלה לבקשת הרשות להתגונן. יתרה מזאת - המערערת הכחישה נמרצות את קיומה של קבלה זו או את נגיעתה לעניין בסיכומיה בבית המשפט קמא, בכתב הערעור ובסיכומיה כאן; למרות זאת, לא מצאתי בטיעוניה של המשיבה - אף לא בסיכומיה כאן - התיחסות ראויה לטענה זו. אין מנוס, איפוא, מהמסקנה, שלא הוכח קיומה של קבלה זו, ובוודאי לא הוכחה נגיעתה של קבלה זו למערערת ולחוב נשוא התביעה. אף בקבלה זו אין, איפוא, להניח תשתית ראייתית כלשהי לטענת ההגנה של המשיבה. ניתן איפוא, לסכם ולומר, כי מן העובדות עולה בבירור, שאין בשתי הקבלות הנזכרות - גם אם שתיהן מצויות בידי המשיבה - כדי להצביע על פרעון החוב על פי השטר. ג. קבלה על סך של 6,500 דינר מיום 20.3.87 11. העתק קבלה זו נמצא בתיק בית המשפט המחוזי, ועודה הוא שחתום עליה. המערערת שבה וטוענת, שהתשלום עליו מעידה קבלה זו לא הועבר אליה ואף לא אמור היה להשתלם לידיה, אלא הוא חלק מהתחשבנות בין המשיבה לעודה, שכאמור לעיל - שונה היא מההתחשבנות בין עודה למערערת. קבלה זו היא היחידה המתייחסת לתשלום שבוצע לאחר שנחתם שטר המשכון ושטרי החוב. היא מעידה על תשלום במועד בו לא אמור היה להשתלם סכום כלשהו למערערת - הסכום והתאריך אינם מעידים על זיקה לשטרי החוב. לפיכך, טוענת המערערת, מקורו של תשלום זה לעודה הוא בהתחשבנות בינו לבין המשיבה, ויש לדחות את הגנת המשיבה בדבר פרעון החוב, ככל שהיא מתבססת על קבלה זו. 12. נוטה הייתי לקבל טיעון זה, כיוון שעל פני הדברים לא ניכר קשר בין התשלום לעודה במועד ובסכום ששולם לבין שטר החוב שפרעונו נתבע. עם זאת, אם עודה היה שלוחה של המערערת, כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, הרי בהעדר ראיה ביחס לקשרים מסחריים אחרים בין עודה והמשיבה היה על המערערת להראות שהתשלום לעודה לא היה על חשבון החוב הנתבע. השאלה הנשאלת היא, איפוא, האם נכונה המסקנה לפיה היה עודה שלוחה של המערערת לענין קבלת כספים מהמשיבה; אם נכונה היא, כי אז יש לראות בתשלום האמור משום פרעון חלקי של שטר החוב. האם היה עודה שלוחה של המערערת? 13. השופטת בבית המשפט קמא קבעה כי עודה היה שלוחה של המערערת. בפני בית המשפט העיד מנהל המשיבה, וטען כי כאשר שילם לעודה האמין כי עודה הוא סוכן היצרנית, וכי הוא מקבל את הכסף כשלוחה. דברים אלה היו מהימנים על בית המשפט, אולם בצדק קבע כי לא די במצג שהציג עודה כלפי המשיבה כדי לקבוע כי אכן היה שלוח של המערערת. לפיכך, בחנה השופטת אם המערערת היא שיצרה בהתנהגותה כלפי מנהל המשיבה מצג לפיו עודה הוא שלוחה, ותשובתה הייתה כי אכן כך היה. את מסקנתה זו ביססה השופטת על כך, שהקבלה על סך 6,000 דינר - המאשרת תשלום סכום זה, שנמסרה על פי עדות בר-מימון לידיו כנציג החברה - נערכה על גבי טופס בו מודפס שמו של אותו בהג'ת מחמוד עודה, והוא מתואר בכותרת הקבלה כנציג חברה איטלקית לבתי בד; על הקבלה עצמה חתום בר-מימון - נציגה ללא עוררין של המוכרת. לפיכך קבעה השופטת, כי "חתימת נציג היצרנית על קבלה מודפסת הנושאת את שמו וכתובתו של עודה מהווה מצג כי עודה הוסמך לקבל כספים עבור היצרנית". 14. ניתוחה המשפטי של השופטת קמא מתבסס על הנסיבות הקשורות בקבלה האמורה ועל עדויותיהם של בר-מימון ומנהל המשיבה. ניתוח זה מבוסס היטב, ואיני רואה להתערב במסקנה כי במועד בו שולם התשלום הראשון, לפני עריכת שטר המשכון, הוצג עודה בפני מנהל המשיבה כשלוחה של המערערת (לעניין יצירת שליחות "אמיתית" בדרך של מצג ראו אהרן ברק, חוק השליחות (נבו הוצאה לאור, 1996), כרך ראשון, בעמ' 620 ואילך, והאסמכתאות המובאות שם). אוסיף עוד, כי למעשה בר-מימון בעדותו ואף המערערת בטיעוניה - לא כפרו ברצינות בכך שאותו תשלום ראשון שבוצע לפי החתימה על שטר המשכון, נשתלם לידי המערערת ובא כוחה בר-מימון, שעה שעודה היה מוסמך לקבל את התשלום עבור המערערת. 15. טענת המערערת היא, כי עם החתימה על שטר המשכון נוצר הסדר חדש בין הצדדים, ומאותו מועד לא התקיימו עוד יחסי השליחות. עוד טענה המערערת כי מנהל המשיבה, שחתם על שטר המשכון, הבין את מערכת היחסים החדשה. עיקרי ההסדר שקבוע בשטר המשכון כבר פורטו לעיל, ובמערכת היחסים המשולשת שנקבעה בו אין התיחסות לעודה כנציגה או סוכנה של המערערת. יתכן שהמערערת אכן סברה שמאותו שלב אין לראות בעודה את נציגה כלפי המשיבה. אולם, ההסדר שנעשה בשטר המשכון והיה מיועד להתגבר על הקשיים שבמימון העיסקה אינו נותן ביטוי ברור לכך שהמערערת ביטלה את השליחות - שליחות שנוצרה על-ידי המצג שיצרה היא עצמה כלפי המשיבה, לפיו עודה הוא סוכנה הפועל מטעמה. לפי עדות בר-מימון, בשלב הראשון שקדם לשטר המשכון פקפק מנהל המשיבה במהימנותו של עודה כשלוח. היה זה בר-מימון שביקש לטעת בו בטחון כי הפעולות נעשות בשם המערערת ועבורה. משכך היה הדבר מלכתחילה, התבקשה פעולה מצד המערערת אשר יהא בה כדי להבהיר למנהל המשיבה כי מעמדו של עודה שונה, וכי אין הוא מייצג עוד את החברה המערערת. עמד על כך השופט ברק (כתוארו אז): "...כפי שראינו, אם העדר הרשאה של שלוח מקורו בסיומה של הרשאה שנתקיימה בעבר, עשוי הצד השלישי ליצור קשר ישיר עם השולח, חרף העדרה של ההרשאה. סעיף 15(ב) לחוק השליחות קובע: 'לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת'. ודוק: אין סיום יחסי השליחות מותנה בידיעתו של הצד השלישי. יחסי השליחות עשויים לבוא לידי סיום גם בלא ידיעתו של הצד השלישי. עם זאת, צד שלישי, שאינו יודע על סיום יחסי השליחות, הרשות בידו לראות את השליחות כנמשכת. דומה שהטעם לדין מיוחד זה מקורו ברצון להגן על הצד השלישי ולהגשים את ציפייתו הסבירה. מקור ציפייתו של הצד השלישי לקיומה של הרשאה הוא בהתנהגותו של השולח, אשר יצר את ההרשאה המקורית. השולח אינו 'זר', אלא הוא יצר בהתנהגותו שלו את יחסי השליחות המקוריים. בנסיבות אלה, מן הדין שיוטל עליו הנטל להודיע לצד השלישי על שינוי שחל בהם, שכן הצד השלישי עשוי להניח, כי יחסי השליחות המקוריים ממשיכים להתקיים. אם השולח אינו עושה כן, מן הדין שיישא בסיכון 'הראשוני'". (ע"א 318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לח(4) 85, 89) אילו היה שטר המשכון מסמך ברור וחד משמעי, שכל אדם סביר מבין מתוכו ובו את טיב היחסים בין כל החתומים עליו, די היה בכך כדי להציג בפני המשיבה את דבר סיום השליחות (וראו ס' 18 לחוק השליחות; דברי השופט חשין בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט-קוסטמן, פ"ד מד(5) 31, 75-6; וכן - ברק לעיל, בעמ' 1327, והאסמכתאות המובאות שם). אולם משיצרה המערערת כלפי הקונה מצג של שליחות, אין לומר שבאופן בו נעשו הסדרי התשלום בשטר המשכון היה כדי לבטל מצג זה. שטר המשכון לא היה אלא פתרון טכני שנועד לאפשר את קיום העיסקה, ולא יכול היה להצביע בפני מנהל המשיבה כי עודה - כנציגה של המוכרת - "יצא מן התמונה". 16. בנסיבות אלה, על פי הוראת סעיף 15(ב) לחוק השליחות התשכ"ה1965-, זכאי היה מנהל המשיבה לראות בעודה את נציג המערערת לקבלת התשלום בעבורה, וכל תשלום שנמסר לידיו של עודה - ניתן היה לזוקפו כתשלום על חשבון החוב למערערת. אם נשקיף על העובדות כפי שמתבקש מהאמור, יוצא כי המשיבה שילמה לעודה, שהיה שלוחה של המערערת, תשלום אחד בסך 6,500 דינר ירדני במועד רלבנטי לשטר המשכון; המערערת לא הביאה ראיה לכך שבין המשיבה לעודה הייתה מערכת יחסים שאינה קשורה לעיסקה; במסגרת העיסקה הוצג עודה כלפי המשיבה כנציגה של המערערת, ועקב מעמדו זה היה כל תשלום ששילמה לו המשיבה בבחינת תשלום למערערת. 17. אשר על כן, ניתן לקבוע כי עלה בידי המשיבה לבסס את הגנתה בתביעה על פי שטר החוב באופן חלקי בלבד, וזאת ביחס לתשלום ששילמה לעודה בסך 6,500 דינר על חשבון השטר בו התחייבה לתשלום הראשון של 56,414,000 לירטות איטלקיות (שהיו ביום החתימה על שטר המשכון שוות ערך לכ- 14,000 דינר) - בצירוף ריבית. יצוין, כי המערערת בסיכומיה התייחסה בין היתר לסכום החוב הכולל בגין העסקה, וטיעוניה החלופיים לענין יתרת הסכום שביקשה כי נפסוק לה לקו בשל כך באי בהירות רבה. ברי כי התביעה בבית המשפט המחוזי, לאחר מתן הרשות להתגונן התייחסה לשטר אחד בלבד, והוא נשוא הערעור שבפנינו. לפיכך, הנני בדעה כי על המשיבה לשלם למערערת את יתרת הסכום שנותר לפרעון חובה הנתבע בהליך זה, לאחר שינוכה הסכום ששולם לעודה כאמור. 18. התוצאה היא, איפוא, כי הערעור מתקבל באופן חלקי, כך שעל המשיבה לשלם את סכום השטר - 56,414,000 לירטות איטלקיות - כשהוא מומר לשקלים בתאריך פרעון השטר, דהיינו ביום 31.12.86, בניכוי 6,500 דינרים ירדניים, כשהם מומרים לשקלים ביום 20.3.87; על סכום זה תיווסף הצמדה, וכן ריבית בשיעור שקבוע בשטר עצמו עד ליום הגשת התביעה, וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה. בהתחשב באמור ביחס לסיכומים שהגישה המערערת, אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ח' באדר ב' תשנ"ז (17.3.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן-מזכיר ראשי 91006710.N01 חכ/