אורן גרין נ. מדינת ישראל - משטרת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 671/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 671/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות העותר: אורן גרין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - משטרת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מנע דוד בשם המשיבה: עו"ד אלבשן-לייסר מיכל פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: רקע 1. העותר שירת במשטרת ישראל במשך 11 שנים עד לפיטוריו ביום 1.11.03. הוא החל בשירותו במשטרה בשנת 1992 ושימש במספר תפקידים במספר תחנות משטרה בארץ. ביום 2.12.99 הורשע העותר בבית הדין למשמעת של המשטרה בשתי עבירות של התנהגות שאינה הולמת שוטר, או שיש בה כדי לפגוע בתדמית המשטרה. בית הדין גזר על העותר עונש נזיפה חמורה וקנס כספי בסך 1,000 ₪. ביום 29.8.02 נדחה ערעורו של העותר בפני בית הדין לערעורים של המשטרה. ביום 3.2.02 המליץ סגן מפקד מחוז המרכז של המשטרה לפטר את העותר משירותו במשטרה בשל פרופיל שירות בעייתי ותיפקוד לקוי. השימוע בענין פיטוריו של העותר נדחה מספר פעמים, ולבסוף החליטה המשטרה כי הוא יתקיים באמצעות טיעונים בכתב שבמסגרתם יעלה העותר את כל טענותיו כנגד הפיטורין. העותר העלה את טיעוניו בכתב כנגד הפיטורין עצמם וכנגד ההחלטה שלא לערוך לו שימוע בעל-פה. ביום 11.9.03 נערך לעותר ראיון עם סגן מפקד מרחב השרון, ובמסגרתו נמסרה לו הודעת הפיטורין מיום 7.9.03. מועד כניסת הפיטורין לתוקפם נקבע ליום 1.11.03. עיקרי העתירה 2. העותר משיג על החלטת המשטרה לפטרו מן השירות, כאשר טענותיו נחלקות לשתיים: האחת - בהחלטת הפיטורין גופה נפל פגם של אי סבירות, שכן דרך האיזון בין השיקולים הרלבנטיים לענין נעשתה בדרך בלתי ראויה; השניה - לא נערך לו שימוע כהלכתו, שכן הוא לא נעשה על דרך של טיעונים על-פה, אלא באמצעות התכתבות בין עורך דינו לבין גורמים במשטרה. אשר לטענה בדבר אי סבירות החלטת הפיטורין, טוען העותר כי המשיבה לא יחסה משקל ראוי לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ובהן היותו אחראי לטיפול בבנו בן ה-7 הסובל מאוטיזם, על המשאבים הנפשיים והכספיים הרבים המתחייבים מכך; על מצב בתו הסובלת מבעיות בריאות, וכן על מיגבלות התיפקוד של אשתו עקב תאונות דרכים שעברה. לדבריו, המשיבה לא התחשבה גם בקשייה הכלכליים של המשפחה, אשר פיטורי העותר משירותו יחמירו אותם עד מאוד. מעבר לכך, מציין העותר כי חרף הקשיים הסוציו-אקונומיים הגדולים של המשפחה, הוא ביצע את תפקידו במשטרה בדרך ראויה וטובה, וקיבל הערכות טובות בדרך כלל. לדבריו, המשטרה לא נתנה גם את המשקל הראוי לנסיבות הרשעתו בעבירות המשמעת; היא נקטה כלפיו בצעדים הקיצוניים ביותר האפשריים בעקבות ההליך המשמעתי - פיטורין מהשירות, בעוד המעשים נשוא האישומים גופם, לא הצדיקו התייחסות מחמירה כזו. בתי הדין עצמם בפסקי דינם לא הורו על הפסקת שירותו של העותר במשטרה, וראוי היה, על כן, כי המשטרה לא תסתמך על הליכים אלה כבסיס להפסקת שירותו. כן טוען העותר כי שיקולים זרים הינחו את המשיבה בפיטוריו, ובהם התנכלות על רקע אישי מצד מפקדו, והפלייה ביחס לשוטרים אחרים אשר, חרף הרשעותיהם בעבירות משמעת חמורות בהרבה, המשיכו בשירותם ולא פוטרו. לבסוף טוען העותר כי לא נערך בעניינו שימוע כהלכתו, אשר ראוי היה בנסיבות הענין כי ייעשה תוך השמעת טענות בעל-פה ולא במסגרת טיעונים בכתב בלבד. הודעת הפיטורין הוצאה 4 ימים לפני הראיון שנערך לו עם סגן מפקד מרחב השרון, והיא הנותנת כי המשיבה לא היתה ערה לחובתה להתחשב בטענותיו ובהערותיו קודם שתקבל החלטתה בדבר הפיטורין. משכך, הליך הפיטורין נגוע בהפרה של כללי הצדק הטבעי, ויש לבטלו. עמדת המדינה 3. טוענת המדינה לגופה של החלטת הפיטורין כי החלטתה התגבשה על רקע תיפקוד לקוי ושירות בעייתי של העותר לאורך שנים רבות. בהקשר זה הציגה המדינה תיעוד רב בכתב המצביע על כך שכבר בתחילת שירותו של העותר במשטרה התעוררו בעיות תיפקוד רציניות בשירותו, ומצעדיו הראשונים במערכת ניתנו לגביו חוות דעת שליליות מטעם הממונים עליו, והומלץ על הוצאתו מהשירות (מש/1). מצב זה נמשך גם בהמשך הדרך, כשתיפקודו של העותר התאפיין בבעיות משמעת ואי השתלבות חברתית (מש/2, מש/2א ומש/2ב). מתוך מאמץ לפתור קשיים אלה, הועבר העותר לתפקידים שונים בתחנות שונות בארץ, אולם גם נסיונות אלה לא הואילו לשפר את תיפקודו (מש/4). וכך, ההערכות השליליות לגבי תיפקודו נמשכו (מש/7, מש/8). כבר ב-1998 הומלץ על פיטוריו, אך גם לאחר מכן נעשו נסיונות נוספים לשבצו בתפקידים שונים, אולם רמת תיפקודו לא השתפרה (מש/15, מש/17). על רקע תיפקוד בלתי מתאים זה לאורך כל שנות השירות, נודעה להרשעתו של העותר בדין המשמעתי משמעות שלילית במיוחד. מוסיפה המדינה וטוענת כי עובר לקבלת ההחלטה בדבר הפיטורין נשקלו על ידי הגורמים המוסמכים מכלול השיקולים הרלבנטיים, ובהם טיב שירותו של העותר, עברו המשמעתי, מצבו האישי והסוציו-אקונומי, וניתן לשיקולים הללו משקל יחסי ראוי. אשר להליך השימוע טוענת המדינה כי לאורך תקופה של מספר חודשים ניתנו לעותר הזדמנויות חוזרות ונישנות להופיע לשימוע על פה ולטעון את טענותיו כנגד הפיטורין, אולם הוא לא התייצב באמתלות שונות, ולאור זאת הוחלט לבסוף לקיים את השימוע על דרך טיעונים בכתב, וכך התבצע הדבר הלכה למעשה. ראש אמ"ש במשטרה, ניצב טילר, החליט על פיטוריו של העותר לאחר שנקבע כי "מצבו האישי של השוטר מקשה מאוד על קבלת החלטה. עם זאת, בחינת טיב שירותו לכל אורך הדרך מראה כי השוטר קיבל הזדמנויות רבות אך לא השכיל לנצלן. אין מנוס מפיטוריו." הכרעה 4. בחנו את טיעוניו של העותר כנגד פיטוריו אחד לאחד, ובאנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו בהחלטת הרשות המוסמכת. כך הוא באשר לטענה בדבר פגם שנפל בהליך השימוע בענין הפיטורין, וכך הוא לענין השגות העותר באשר לאופן הפעלת שיקול דעת הרשות המוסמכת בהחליטה על סיום שירותו. הליך השימוע 5. בדיון בעתירה בפנינו ביום 8.9.04 קבענו, בהסכמת הצדדים, ולפנים משורת הדין, כי הגורם המוסמך במשטרה יערוך לעותר שימוע בעל-פה, אשר במסגרתו יוכל להעלות את כל טענותיו ביחס לפיטורין. עוד קבענו כי בעקבות השימוע, תחזור ותדון המשטרה בשאלת המשך שירותו של העותר במשטרה. בהמשך להחלטה זו, זומן העותר לשימוע נוסף בעל פה בפני גורמי המשטרה ביום 15.9.04, אולם הוא לא התייצב, ובתוך כך פנה לגורמים שונים הקשורים עם המשיבה בבקשות ובטענות שונות. הוא זומן לשימוע נוסף ביום 21.11.04 וגם הפעם לא התייצב. טענותיו של העותר כאילו המשיבה נקטה, כביכול, עמדה מוקדמת לגבי פיטוריו עוד בטרם יתקיים השימוע הנוסף מכח החלטת בית משפט זה, אין בהן ממש. מכתב מעו"ד אברהמי מהמשטרה עליו מסתמך העותר, המדבר בפיטוריו, נכתב קודם למועד הדיון בעתירה ולהחלטת בית משפט בדבר עריכת שימוע נוסף, ואין לו שייכות לשימוע הנוסף שהמשטרה נתבקשה והסכימה לקיים. העותר נאחז בטיעונים מופרכים להצדקת מחדליו הוא בהתייצבות לשימוע שנועד לאפשר לו לפרוש את טענותיו ומשאלותיו, וצר לומר כי עולה מהתנהגותו ניצול לרעה של זכויותיו ויחס בלתי ראוי למערכת הציבורית ולחובותיו הוא כלפיה. נהיר, איפוא, מקריאת השתלשלות הדברים, כי העותר לא רק שלא מיצה את ההזדמנות הנוספת שניתנה לו לקיים שימוע בעל פה ולהעלות במסגרתו את כל טענותיו, אלא עשה שימוש פסול במחדלו זה כעילה לתקוף את המשיבה בטענות שאין להן שחר. בכך נסתם הגולל על טענותיו כלפי המשטרה ככל שהן נוגעות לאופן התנהלות הליך הפיטורין, והוא לא יישמע עוד בטענה כי לא ניתן לו יומו להשמיע את טענותיו. החלטת הפיטורין לגופה 6. נתנו דעתנו לעיקרי העתירה ובאנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו בהחלטת המשיבה לפטר את העותר מן השירות במשטרה. כלל הוא כי החלטת רשות מוסמכת על הפסקת שירותו של שוטר משטרה באה במסגרת החלטות מינהליות הנתונות לביקורת שיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק (סעיף 93 א' לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א-1971; בג"צ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י נג(2) 647). משכך, חלים על החלטה זו הכללים המקובלים להתערבות בית משפט זה בהחלטת רשות מינהלית, שעיקרם בכך כי לא יתערב בהחלטה אלא אם מצא כי התקבלה בחריגה מסמכות, או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או שהיא נגועה בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים. במערכת המשטרה, בדומה למערכת הצבאית, מירווח שיקול הדעת של הרשות המוסמכת לקבוע את דבר התאמתו של אדם לשרת בשרותיה היא רחבה; ממילא, נכונות בית משפט זה להתערב בשיקול דעת זה היא צרה ומצומצמת. (בג"צ 651/86 מלכה נ' שר המשטרה, פד"י מ(4) 645, 655-6; בג"צ 676/82 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' ראש המטה הכללי, פד"י לז(4) 105, 112; בג"צ 961/92 בן יאיר נ' מפכל משטרת ישראל, פד"י מו(3) 516; בג"צ 3028/96 איימן נ' מפכל המשטרה; בג"צ 3866/96 שיבליס נ' השר לבטחון פנים, פד"י נ(4) 814; בג"צ 66/85 לריה נ' משטרת ישראל, פד"י לט(2) 724). החלטת המשטרה לפטר את העותר מתבססת על סעיף 10(2) לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א-1971, הקובע כי מפכ"ל המשטרה רשאי לפטר שוטר אם הוכח להנחת דעתו כי השוטר התרשל, או בדרך כלל בלתי יעיל במילוי תפקידיו, או אינו מתאים מבחינה אחרת למלא את תפקידיו. בנסיבות הענין, אין עילה לבית משפט זה להתערב בהחלטת רשויות המשטרה לסיים את שירותו של העותר בשורותיה. החומר הרב והתיעוד שהגישה באת-כוח המדינה בתשובתה, המתייחסים לשנים רבות של שירות העותר במשטרה, מעידים בבירור על כך כי החלטת הפיטורין שקיבלה המשטרה נסמכת על בסיס מוצק, וכי החלטה זו נתקבלה כדין משיקולים ענייניים. מהחומר שהוגש עולה כי בעיית אי ההתאמה של העותר נתגלתה כבר בראשית צעדיו במשטרה, כאשר ההערכות לגבי רמת תיפקודו היו שליליות מתחילת הדרך, והצביעו על בעייה בסיסית ומובנית של קשיי השתלבות במערכת המשטרתית. הגורמים המוסמכים במשטרה יצאו מגידרם כדי לחפש פתרונות פנים-מערכתיים העשויים לענות לקשייו של העותר, ובתוכם, העברתו לתפקידים שונים בתחנות משטרה שונות, אולם ללא הועיל. הבעייה אך הלכה והחמירה, והגיעה לשיאה בעבירות המשמעת בהן הורשע, ולא נותרה ברירה אלא להביא את שירותו לסיומו, כדי לקיים בכך את אינטרס הציבור בשמירה על תיפקודה הנאות של המערכת המשטרתית. המשטרה הינה מערכת המופקדת על שירות חיוני לציבור; ככזו, היא אחראית לביצוע משימות נרחבות בעלות חשיבות עליונה לחברה; משימות אלה מחייבות התאמה מלאה של המשרתים במשטרה לביצוע תפקידם החל בדרגים הנמוכים ולאורך כל סולם התפקידים עד להנהגה הבכירה. ההתאמה נדרשת הן ביכולת הביצוע של המשימות והן ברמה הערכית והמוסרית של השוטר, המשמש נציג מערכת אכיפת החוק. מכאן, ששילובו של אדם לתפקיד במשטרה כשהוא אינו מתאים לכך עלול לפגוע קשות במערך הביצוע של המשטרה, כמו גם בתדמיתה בעיני הציבור כגוף הפועל על בסיס ערכי הגינות וטוהר מידות. לפיכך, אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה הוא להבטיח קיומו של שירות משטרה תקין, יעיל, והגון, אשר ישא במטלות הקשות המוטלות עליו ברמה הראוייה (השווה בג"צ5918/96 לוטטי נ' מפכ"ל המשטרה, תק-על 97(4) 719;בג"צ 6197/04 ברזי נ' משטרת ישראל; וכך נאמר על תפקידו של שוטר בבג"צ 7074/93 סוויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י מח(2), ,749 783 (מפי המישנה לנשיא, ברק): "השוטר הוא עובד ציבור (במובן הרחב). ככל עובד ציבור אחר, אף הוא נאמן הציבור. יכולתה של המשטרה למלא את תפקידיה מותנה באימון הציבור, ביושר כפיהם, הגינותם וסבירותם של השוטרים. בלא יחסי אמון בין המשטרה לבין הקהיליה אותם היא משרתת, לא תוכל המשטרה לקיים את משימותיה. אך מעבר לכך; לאור תפקידו המיוחד של השוטר וסמכויותיו, לאור חשיפתו לציבור ומגעיו עמו, נדרשת מהשוטר הקפדה מיוחדת על קלה כחמורה, כדי לקיים את אימון הציבור בו..." (ראה גם בג"צ 4360/94 טאטור נ' שר המשטרה, פד"י נ(2) 560). על רקע עקרונות אלה, נהיר הוא כי העותר לא קיים את דרישות המינימום של התפקיד שהוצבו בפניו כתנאי לשירותו כשוטר במשטרה. הוא לא עמד בדרישות המשמעת, לא נשא כראוי במטלות התפקיד, ולא קיים אמות מידה של הגינות כנדרש משוטר כעולה מהרשעותיו בעבירות המשמעת. כבר נפסק לא אחת, כי המשטרה המופקדת על אכיפת החוק, נתונה כל העת לפיקוח וביקורת ציבוריים. רמת תיפקודה ותדמיתה בעיני הציבור הם גורמים בעלי חשיבות רבה, ואלה מחייבים כי לא יימנו על שורותיה אנשים בלתי מתאימים, או כאלה שדבק בהם רבב. מכאן, סמכות הפיטורין הרחבה הנתונה לרשות המוסמכת של המשטרה. העובדה בלבד שפסקי הדין של בית הדין למשמעת של המשטרה הנוגעים לעותר לא כללו בגדר העונש שהוטל עליו גם פיטורין מן המשטרה אינה שוללת כלל ועיקר את סמכות הפיטורין הנתונה בידיה מכח סעיף 10(2) לפקודת המשטרה, אם נתקיימו התנאים לכך (בג"ץ 66/85 לריה נ' מפכ"ל משטרת ישראל, פד"י לט(2) 724; בג"צ 654/81 אלקרט נ' שר הפנים והמשטרה, פד"י לו(2) 611, 616; בג"צ 337/76 חייק נ' מפכל המשטרה, פד"י לא(1) 421). בענייננו, הרשות המוסמכת שקלה שיקולים לגופם של דברים בהחליטה את אשר החליטה באשר לעותר. לא הוכח כי מניעים זרים או שיקולים פסולים אחרים השפיעו על החלטתה. החלטה זו נתקבלה על רקע מסקנה בדבר אי עמידתו של העותר בדרישות הבסיסיות של תפקידו כשוטר במשטרת ישראל. מתשובת המדינה ומהתיעוד שהוצג בפנינו עולה עוד כי המשטרה היתה מודעת היטב, כל העת, לקשייו האישיים והמשפחתיים של העותר ובני משפחתו והתחשבה בהם התחשבות מלאה וראויה. אלמלא קשיים אלה יש להניח כי העותר היה נאלץ להשתחרר מן השירות שנים קודם לכן. אלא שהמשטרה, ברגישותה לנסיבות האישיות, ניסתה לבחון לאורך שנים חלופות תפקידים שונות מתוך תקוה כי יימצא מערך משטרתי מתאים שבו יתפקד העותר, ולו ברף הצלחה מינימלי, אולם גם ציפייה זו לא נתממשה, ולא נותרה דרך אחרת אלא לסיים את שירותו. 7. על יסוד כל אלה, לא מצאנו פגם בשיקוליה של הרשות המוסמכת, אשר שקלה כדין את מכלול השיקולים הצריכים לענין, וייחסה להם את משקלם היחסי הראוי. אין איפוא, עילה להתערבותנו בהחלטתה. העתירה נדחית, איפוא. מפאת נסיבותיו האישיות של העותר, ובשלן בלבד, אנו נמנעים מהטיל עליו את הוצאות המשיבה בהליך משפטי זה. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ז' באדר תשס"ה (16.2.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04006710_R10.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il