רובינסון חיים נ. בית משפט העליון

פסק-דין בתיק בג"ץ 6705/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6705/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם העותר: רובינסון חיים נ ג ד המשיבים: 1. בית משפט העליון 2. משרד האוצר 3. הרשות המוסמכת לחוק נכי רדיפות הנאצים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד אודי איתן פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. העותר הינו ניצול שואה, יליד פולין ואחד מ"ילדי טהרן", אשר חלה בגזזת וטופל בהקרנות וסובל מבעיות בריאותיות שונות ורבות. העותר מוכר על ידי מדינת ישראל כנכה הזכאי לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק), שנכותו הינה צמיתה ומשוקללת בשיעור של 100%, ומכך נגזרת הקצבה החודשית המשולמת לו המהווה את הקצבה המרבית לפי החוק. העותר הגיש בשנים האחרונות עתירות רבות לבית משפט זה, אשר בכולן ייצג את עצמו. העתירות עסקו בבעיות בריאותיות שונות שמהן סובל העותר, ואשר לטענתו הינן תוצאה של מחלת הגזזת שבה חלה כילד בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובעיקר תוצאה של ההקרנות והטיפולים הרפואיים שעבר בגין אותה מחלה. העתירות השונות שהגיש העותר נדחו על הסף, כשרובן ככולן נדחו מן הטעם שהן אינן ברורות דיין. לא אחת הוצע לעותר במסגרת החלטות בית משפט זה לפנות לייעוץ משפטי על מנת שטענותיו תובאנה באופן מסודר לפני הרשויות ולפני בתי המשפט. למרות זאת, פעם אחר פעם, העותר שב ופנה בעצמו בעתירות לבית משפט זה. טעם נוסף שהביא לדחיית חלק מעתירותיו הקודמות של העותר הינו כי משולמת לו, מכוח נכותו המשוקללת והצמיתה בשיעור 100%, הקצבה המרבית לפי החוק, ולכן אין אפשרות משפטית להגדילה מעבר לכך בדרך של פסיקה [ראו: בג"ץ 7453/14 רובינסון נ' הרשות המוסמכת לחוק נכי רדיפות הנאצים (28.1.2015); בג"ץ 7984/14 רובינסון נ' משרד הבריאות (30.11.2014); בג"ץ 2690/14 רובינסון נ' משרד האוצר (19.11.2014); בג"ץ 6515/13 רובינסון נ' משרד האוצר (14.8.2014)]. 2. בעתירה שלפנינו – אשר במסגרתה מייצג העותר את עצמו כבכל קודמותיה – נטען, שוב, כי לעותר נגרמו נזקים בריאותיים קשים כתוצאה ממחלת הגזזת וכתוצאה מההקרנות שבהן טופל בילדותו. נטען כי הרשות המוסמכת לפי החוק אינה מכירה בקשר הסיבתי שבין חלק מבעיות הבריאות שמהן סובל העותר לבין מחלת הגזזת וההקרנות. במיוחד נטען כי העותר סובל מחירשות שלטענתו נגרמה מההקרנות ושהרשות המוסמכת לפי החוק אינה מכירה בה. העותר מסיים את עתירתו ברשימה של שאלות הנוגעות למצבו הבריאותי ולמחלת הגזזת, אשר מופנות לרשות המוסמכת לפי החוק ואשר העותר מבקש מבית המשפט להורות לרשות המוסמכת בצו להשיב עליהן. יצוין כי מעבר לדרישה לקבל תשובות לשאלותיו של העותר מהרשות המוסמכת לפי החוק קשה להבין מהעתירה מהו בדיוק הסעד המבוקש על ידו. 3. מתגובת המדינה עולה כי לעותר הובהר לא אחת כי הוא מקבל את הקצבה המרבית האפשרית על פי החוק כיום וכי הוא אינו יכול לקבל קצבה גבוהה מזו. המדינה מפנה בתגובתה לפסקי הדין הרבים שניתנו בעניינו של העותר בבית משפט זה, אשר חלקם הוזכרו לעיל. נטען כי העותר מתעלם מהמלצותיו של בית משפט זה וממשיך לייצג את עצמו ולהגיש עתירות בלתי ברורות ועתירות סרק. נטען כי העתירה דנן הינה עתירת סרק, שבמסגרתה שב העותר ודורש לקבל הכרה בבעיות בריאותיות נוספות שמהן הוא סובל, וזאת על אף שהובהר לו על ידי הרשות המוסמכת לפי החוק ועל ידי בית משפט זה בעבר כי ממילא הקצבה שהוא מקבל הינה הקצבה המרבית האפשרית. בנוסף נטען כי אופן ניסוחה של העתירה דנן, בדומה לכל קודמותיה, מקשה עד מאד להבין מהי התשתית העובדתית הרלוונטית ומהו הסעד המבוקש. לפיכך נטען כי משני הטעמים האמורים לעיל דין העתירה להידחות על הסף. עוד נטען כי יש מקום לדחות את העתירה מחמת אי-מיצוי הליכים, כיוון שהעותר לא טרח לפנות אל הרשות המוסמכת לפי החוק בטרם פנה בעתירה דנן לבית המשפט. בבחינת למעלה מן הצורך טענה המדינה כי אף לגופם של דברים העתירה אינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה, כיוון שאין כל מקור חוקי התומך בסעד המבוקש בה. לנוכח כל הנימוקים האמורים, טוענת המדינה כי יש לדחות את העתירה. בנוסף נטען כי מדובר במקרה חריג המצדיק לחייב את העותר בהוצאות, בשים לב להליכים הרבים שבהם הוא נוקט בזה אחר זה – בבית משפט זה ובערכאות קמא – ללא תכלית ברורה, ותוך התעלמות מהמלצות בתי המשפט לפנות לקבלת ייעוץ משפטי ומהערות בתי המשפט בדבר הקצבה המרבית שהוא מקבל ממילא. 4. למען שלמות התמונה יש לציין כי לאחר שהוגשה תגובת המדינה לעתירה הוצע לעותר להסכים למחיקת עתירתו מבלי שיחויב בהוצאות, אך העותר עמד על עתירתו. בנוסף יש לציין כי במועד הגשת תגובת המדינה לעתירה עמדה לפני בית משפט זה עתירה נוספת של העותר (בג"ץ 7453/13). העתירה הנוספת נדחתה על הסף בפסק דין מיום 28.1.2015, מנימוקים דומים לאלו שעמדו ביסוד פסקי הדין הקודמים שדחו את עתירותיו הקודמות והרבות של העותר. בנוסף נקבע בפסק הדין כי אמנם לא הושתו על העותר בעבר הוצאות – נוכח נסיבותיו האישיות המצערות, גילו ורגישות הסוגיה – אך הוסבה תשומת ליבו לכך שככל שהדברים יימשכו לא יהיה מנוס מהשתת הוצאות, לנוכח ריבוי העתירות ומשאבי הזמן המוגבלים של מוסדות המדינה השונים (ראו דברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בפסקה ד' שם). על אף האמור בפסק הדין בבג"ץ 7453/13, הגיש העותר במסגרת העתירה דנן הודעות ותגובות נוספות, מבלי שביקש רשות לעשות כן ומבלי שהתבקש, שמהן עולה כי הוא עומד על עתירתו ואף ביתר שאת. 5. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המדינה – ובמיוחד על רקע פסקי הדין בעתירותיו הקודמות והרבות של העותר – הגענו למסקנה כי אין מנוס גם הפעם מדחיית העתירה על הסף. עם כל ההבנה למצבו הבריאותי של העותר, מדובר בעתירה דומה לכל עתירותיו הקודמות של העותר, וככזו היא סובלת מאותם הפגמים שהופיעו בכל קודמותיה, אשר מצדיקים לדחותה על הסף. ראשית, אופן ניסוחה של העתירה והסעד המבוקש במסגרתה אינם ברורים כלל וכלל. שנית, העותר מבקש לכאורה באמצעות העתירה לקבל הכרה בבעיות בריאותיות נוספות שמהן הוא סובל כקשורות סיבתית למחלת הגזזת ממנה סבל בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובכך להעלות את קצבתו, וזאת למרות שהובהר לו לא אחת בעבר כי הקצבה שהוא מקבל כעת הינה הקצבה המרבית על פי החוק כיום. שלישית, העתירה עוסקת בחלקה – ככל שניתן להבין בנסיבות העניין בשים לב לניסוחה הקשה – באותן סוגיות ממש שבהן עסקו העתירות הקודמות שהוגשו על ידי העותר ושנדחו בעבר על ידי בית משפט זה. די בכל אחד מהטעמים הללו כדי לדחות את העתירה על הסף. 6. אשר לחיוב בהוצאות; התלבטנו האם אין מקום להטיל על העותר הוצאות בגין הגשת העתירה דנן, בשים לב לעתירותיו הרבות שהוגשו ונדחו לפניה, ועל אף ההבנה למצבו הבריאותי של העותר. כאמור, בפסק הדין האחרון שניתן בעניינו של העותר בבית משפט זה ביום 28.1.2015 (בג"ץ 7453/14) הובהר לעותר כי הימנעותו של בית המשפט עד כה מחיובו בהוצאות נעשתה לפנים משורת הדין וכי ככל שימשיך העותר בהתנהלותו לא יהיה מנוס מחיובו בהוצאות. המדינה טענה בתגובתה, כאמור, כי הגיעה העת לחייב את העותר בהוצאות, ולו סמליות, לנוכח ריבוי הליכי הסרק שבהם נקט עד כה מבלי שנתקל בסנקציה כלשהי. בסופו של דבר הגענו למסקנה, לא בלי התלבטות, כי הגיעה העת לחייב את העותר בהוצאות במקרה דנן [ראו והשוו: בג"ץ 668/14 ואן קול נ' מדינת ישראל (14.8.2014)]. 7. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בהוצאות המדינה (המשיבים 3-2) על הצד הנמוך בסך 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ב בניסן התשע"ה (‏1.4.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14067050_W06.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il