קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נ. אבנר מרים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6701/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערת: קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נגד המשיבים: 1. אבנר מרים 2. אבנר אבי 3. אבנר שלומית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 7.3.00 בת"א 513/97 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' משל-שהם בשם המערערת: עו"ד ז' גרינברג; עו"ד מ' גולדברג בשם המשיבים: עו"ד א' פרנקל-פישלר פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו ערעור על פסק דין חלקי של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ר' משל (שהם)), בו נדחתה בעיקרה תביעתה הכספית של המערערת נגד המשיבים. רקע עובדתי 2. המשיבים הינם אחים אשר בבעלותם, בחלקים שווים, מחצית הזכויות במקרקעין המצויים בכפר סבא והרשומים כחלקה 194, גוש 6439 (להלן - המקרקעין). המחצית האחרת נרכשה בזמנו, מאביהם של המשיבים, על ידי זוג אחים בשם בוקרה ובהמשך הועברה לאחד האחים, יצחק בוקרה (להלן - בוקרה). טרם האירועים, שיפורטו להלן, התגוררו המשיבים עם אימם וסבתם, בשלוש דירות, אשר היו בנויות על המקרקעין. בשנת 1992 החליטו המשיבים והאחים בוקרה להקים בניין מגורים על המקרקעין, במקום הדירות הקיימות. לשם כך נכרתו ביום 10.12.92 שני הסכמים הנוגעים למקרקעין: האחד, הסכם בין המשיבים ואימם לבין האחים בוקרה, המסדיר את זכויות והתחייבויות הצדדים בבניין אשר ייבנה על המקרקעין, תוך פירוט חלוקת הדירות בין הצדדים. על פי החלוקה יועדו למשיבים דירת הגג, הקוטג' וכן חמש דירות נוספות, מתוך שש עשרה דירות אשר היו אמורות להיבנות; השני, הסכם משולש בין המשיבים, האחים בוקרה וחברה קבלנית בשם ב.ר.וו. (להלן - הסכם ברוו), אשר התחייבה לבצע את הבנייה במקרקעין. הסכם זה נוסח על-ידי בא-כוחם של המשיבים, עו"ד דב פישלר. יובהר מיד, כי הסכם ברוו נוגע בעקיפין לערעור זה. ההסכם הופר על-ידי ברוו ובוטל על-ידי המשיבים ביום 16.6.93. המערערת הינה חברה העוסקת בבנייה. מסתבר, כי לאחר ביטולו של הסכם ברוו, התנהלו מגעים בין המשיבים למערערת, במטרה לכרות חוזה לביצוע עבודות הבנייה האמורות. עיקר המשא ומתן נוהל, בשם המשיבים, על ידי מר אברהם שליטין, בעלה של משיבה מס' 1 (להלן - שליטין), ובשם המערערת, על ידי מנהלה, מר דוד קאלש (להלן - קאלש). המשיבים היו מיוצגים על-ידי עו"ד פישלר והמערערת על-ידי קאלש. בסופו של משא ומתן נכרת ביום 9.8.93 הסכם לביצוע עבודות בנייה בין המשיבים למערערת (להלן - ההסכם או הסכם קאלש). באותו יום נחתם אף הסכם נפרד בין המערערת לבוקרה, אשר הוגדר כעסקת קומבינציה (להלן - הסכם בוקרה). כלומר, מדובר למעשה בעסקה כוללת לגבי המקרקעין, המורכבת מעסקת קומבינציה הנוגעת למחצית הזכויות במקרקעין (זכויות בוקרה) ועסקת ביצוע באשר למחצית השניה (זכויות המשיבים). גם הסכמים אלה, בדומה להסכם ברוו, נוסחו על-ידי עו"ד פישלר. 3. על פי הסכם קאלש התחייבה המערערת לסיים את הבנייה תוך 18 חודשים מתחילתה. משנסתיימה הבנייה בשנת 1995, נמסרה החזקה בדירות לידי המשיבים בחודש יוני אותה שנה. או אז החלו חילופי דברים בין הצדדים, הנוגעים לענייננו. תחילה פנה בא-כוחם של המשיבים, עו"ד פישלר, בבקשה למערערת כי תפרט את הוצאותיה. המערערת שלחה פירוט חשבון ביום 1.8.95 ואף הוסיפה ושלחה חשבון מעודכן ביום 1.11.95. שני החשבונות כללו דרישה לתשלום אגרות והיטלים, תוכניות בנייה, שכר אדריכלים, מהנדסים ויועצים וכן הוצאות פיתוח (הוצאות אלו יכונו להלן - הוצאות נלוות). יודגש, בחשבונות אלו לא בא זכר להוצאות הישירות של הבנייה, היינו, חומרי גלם ושכר עבודה. כפי שנראה בהמשך, הנושא של שכר עבודה מוסדר במפורש בהסכם ועל פיו המערערת נטלה על עצמה לשאת בו. יובהר, כי אין מחלוקת בין הצדדים על עצם חבותם של המשיבים לשאת במחצית ההוצאות הנלוות. המחלוקת, אשר אינה נוגעת לערעור זה, מתייחסת אך לשיעורן. בתחילת שנת 1996 הגישו המשיבים למערערת חוות דעת מומחה מיום 22.1.96, הסוקרת את הליקויים והחסר בבנייה. לאחר הגשת חוות הדעת למערערת, העלתה האחרונה דרישה נוספת מהמשיבים, ובה הועלתה לראשונה בקשה לתשלום מחציתן של הוצאות הבנייה הישירות, הכוללות בעיקרן עלויות חומרי גלם כבטון, מלט, ברזל וכדומה (הוצאות אלו יכונו להלן - הוצאות ישירות). הערעור נוגע לסוגיה זו. 4. ביום 17.4.97 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה כספית על סך של 3,025,370 ש"ח (השווה ל- 900,000 דולר, נכון ליום הגשת התביעה). סכום התביעה כלל מרכיבים שונים, אשר העיקרי שבהם היה תשלום בגין מחצית ההוצאות הישירות, סכום העומד, לטענת המערערת, על סך של 741,820 דולר. במסגרת קדם-המשפט הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה יפוצל הדיון בתובענה כך שתחילה תיבחן עצם חבותם של המשיבים לשאת במחציתן של ההוצאות הישירות. במסגרת זו הוסכם, כי באותו שלב לא יהיה על המערערת להוכיח במדויק את הסכומים הנדרשים על ידה, אולם אלו יובאו בחשבון במסגרת כלל טיעוני הצדדים. בסיומו של אותו שלב של ההליכים ניתן פסק דין חלקי, ביום 7.3.00, הדוחה את טענות המערערת בשל "חוסר עילה". קרי, נקבע כי אין לקבל את טענת המערערת, שיש לחייב את המשיבים במחציתן של ההוצאות הישירות. כנגד פסק דין זה הוגש הערעור. במסגרת הערעור קובלת המערערת אף על החלטה של בית משפט קמא מיום 1.9.98. המחלוקת 5. בכדי להבין את טענות הצדדים, יש לפנות להוראות הרלוונטיות בהסכם. סעיף ה' להסכם הוכתר "התמורה". בסעיף ה(1) נאמר כי: "תמורת כל התחייבויותיו של הקבלן [המערערת] כלפי אבנר [המשיבים] עפ"י חוזה זה ישלם אבנר לקבלן סך בשקלים השווה ל- 525,000 דולר". סעיף ה(2) להסכם מפרט את מועדי התשלום של "התמורה". לפיו ישולם סך של 275,000 דולר תוך 90 ימים מגמר הבנייה וממסירת כל הדירות למשיבים כשהבניין ראוי לשימוש, 175,000 דולר תוך 60 ימים נוספים והיתרה תוך 12 חודשים נוספים. סעיף ה(2)(ה) להסכם קובע כי: "למנוע כל ספק התמורה המפורטת בסעיף 2 לעיל הינה בנוסף לתשלומים שעל אבנר לשלם כמפורט בפרק התחייבויות אבנר" (הדגשה במקור - א.ג.). הפרק המוכתר "התחייבויות אבנר" הוא סעיף ד' להסכם. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסיפא של סעיף ד(2) להסכם, שיובא במלואו לאור חשיבותו. לפי הסעיף מתחייבים המשיבים: "לשלם מחצית [הדגשה במקור - א.ג.] מכל התשלומים שיש לשלם וששולמו בגין תוכניות הבניה, הגשתן, אגרות בניה, תשלומים בגין עבודות פיתוח לרבות כבישים, מדרכות, תיעול, ניקוז, ביוב, חשמל, גז, מים, הכנה לטלפונים, שכ"ט אדריכלים יועצים ומהנדסים, היטל השבחה ומס השבחה וכל הוצאות אחרת [כך במקור] הדרושה לצורך הבניה" (הדגשה שלי - א.ג.). הוויכוח בין בעלי הדין מתמקד בפרשנות הסיפא של סעיף ד(2) להסכם. המערערת טוענת כי בסעיף האמור התחייבו המשיבים לשאת גם בתשלום מחציתן של ההוצאות הישירות (בנוסף להוצאות הנלוות). כאמור, הסכום אותו תובעת המערערת, בגין מחצית ההוצאות הישירות, הוא 741,820 דולר. המשיבים דוחים טענה זו מכל וכל. לשיטתם, סעיף ד(2) דן אך בהוצאות נלוות, ואין לפרש את הסיפא כמטילה עליהם תשלום נוסף, עבור הוצאות ישירות. פסק דינו של בית משפט קמא 6. בית משפט קמא דחה את טענותיה של המערערת וקיבל את עמדתם של המשיבים. אלו הנימוקים העיקריים שעמדו בבסיס פסק הדין: א. סעיף ה' להסכם ("התמורה") נוקב אך בתשלום קבוע בסך 525,000 דולר. הדעת נותנת, כי לוּ הוסכם שהמשיבים ישלמו למערערת גם מחצית מכל הוצאות הבנייה הישירות - סכום ניכר של כ- 740,000 דולר - הייתה הסכמה זו מוצאת ביטויה בסעיף "התמורה" ולא מובלעת, בצורה מעורפלת, בסיפא לסעיף ד(2) להסכם. ב. סעיף ד(2) להסכם עוסק, בעיקרו, בהוצאות נלוות לתהליך הבנייה. על-כן, נראה כי הסיפא של הסעיף מכוונת להוצאות דרושות אחרות מסוג הוצאות נלוות. כמו כן, הוצאות אלו אינן מיוחסות לדירה זו או אחרת. ללא הפרדה חשבונאית בין דירות המשיבים לאחרות (כגון דירות הקבלן), אין היגיון כי המשיבים ישלמו בעבור דירות שלא נבנו עבורם. ג. פרשנות המערערת אינה עומדת בבחינת נסיבות כריתת ההסכם. השופטת המלומדת קבעה כי קאלש ידע על תוכנו של הסכם ברוו, שקדם להסכם עם המערערת, וכי בבסיס שני ההסכמים עומד הסדר זהה, היינו קביעת תמורה מוסכמת (500,000 דולר בהסכם ברוו) ואי הכללת תשלום בגין הוצאות הבנייה הישירות. כמו כן, דרישת המערערת, למחציתן של ההוצאות הישירות, הועלתה רק במחצית הראשונה של שנת 1996, וזאת לאחר פירוטי החשבון ששלחה למשיבים עוד ביום 1.8.95 ו1.11.95-. אומנם הפירוט מיום 1.8.95 הוצא לבקשת עו"ד פישלר, אך חוסר ההתייחסות להוצאות הבנייה הישירות, מטעם שני הצדדים, מחזק את המסקנה כי המשיבים לא היו צריכים לשאת בהן. ד. אין לקבל את טענת המערערת לפיה היעדר אפשרות בהסכם, לדרוש תוספת תשלום במקרה ויעלו מחירי תשומות הבנייה, תומך בגרסתה. המערערת הייתה יכולה לבצע הערכה מוקדמת של עלויות העסקה ולקבוע את התמורה בהתאם. בסיס לחישוב התמורה המוסכמת נמצא במפרט הטכני המוסכם שערכו הצדדים, בו הוכנסו אך שינויים מעטים לאחר חתימת ההסכם. כמו כן, אין לקבל את טענת המערערת לפיה סכום התמורה המוסכם בסך 525,000 דולר מתייחס להוצאות מימון ורווח קבלני. טענה זו לא הוכחה במידה הראויה. בנוסף, הסדר לפיו ישלמו המשיבים למערערת בגין כל הוצאות הבנייה שיוצאו בפועל, מצריך פיקוח קפדני על הליכי הבנייה מצד המשיבים, דבר היוצר הליך מסורבל. גם כך, בפועל לא בוצע כל פיקוח כזה, להבדיל מפיקוח קפדני על התאמת הבנייה למפרט הטכני, שבוצע על ידי אימם של המשיבים. ה. תכלית ההסכם תומכת בעמדת המשיבים. אין מחלוקת כי מתוך 16 דירות שנבנו קיבלו המשיבים 7 דירות, אך בשל גודלן הן שוות ערך ל8- דירות. הסכום החוזי לו טוענת המערערת מגיע לסך של 1,460,000 דולר (560,000 דולר שכבר שולמו למערערת, בנוסף ל900,000- דולר המהווים את סכום התביעה). את שווי המכירה של דירה בבניין העריך בית המשפט בסכום של 220,000 דולר, לאור ממוצע מחיר המכירה של 3 דירות שכבר נמכרו על-ידי המשיבים. מכאן עולה, כי המשיבים ייאלצו למכור כ6.5- דירות, מתוך השמונה, כדי לפרוע את חובם הנטען, וייוותרו אך עם דירה ומחצה. לדעת בית המשפט, מצב דברים זה מנוגד להיגיון המסחרי של העסקה. לשם הסקה זו נסמך בית המשפט על עדות עו"ד פישלר, לפיה אילו הייתה מתבצעת העסקה כעסקת קומבינציה, היו נשארות בידי הקבלן 4.8 דירות ובידי המשיבים 3.2 דירות (מתוך 8), ואף על הגרסה הנוחה למערערת, גרסת מר קאלש, לפיה היו נותרות בידי המשיבים כ- 2.6 דירות. ו. אכן, ההסכם נוסח על ידי עו"ד פישלר, בא-כוחם של המשיבים. עם זאת, כלל הפרשנות לרעת המנסח אינו מוחלט והוא ייסוג כאשר הפרשנות המוצעת על ידי המנסח מקדמת את תכלית ההסכם ואילו הפרשנות האחרת אינה סבירה. טענות הצדדים 7. המערערת מעלה השגות שונות הנוגעות לפרשנות ההסכם. הטענה העיקרית היא כי בית משפט קמא נתן להסכם פרשנות שאינה מתיישבת עם תכליתו העסקית-כלכלית. לשיטתה של המערערת, התכלית העסקית של ההסכם הינה כי היא תרוויח מהעסקה, ולכן לא ניתן לייחס לה כוונה להתקשר בהסכם, אשר לא יביא לה כל רווח. כמו כן, טוענת המערערת כי בית משפט קמא התעלם מנסיבות כריתת ההסכם וכוונת הצדדים לו. לטענתה, מטרת המשיבים הייתה להימנע מתשלום מס שבח בעסקה ומכאן נגזרת מהות העסקה וכן ניסוח ההסכם. סעיף ד(2) להסכם נוסח באופן המפרט את ההוצאות אשר אינן קשורות לבנייה עצמה, על מנת שלא יטען מנהל מס שבח כי העסקה היא עסקת קומבינציה. על-כן, נוסח ההסכם כך שיכלול פרק אחד בגין "תמורה" ופרק נפרד בגין "התחייבויות אבנר". טיעון נרחב הקדישה המערערת לאבחנה בין ההסכם שלפנינו לעסקת קומבינציה. לטענתה, בעסקת קומבינציה רגילה מוכר הקבלן את הדירות שהוא זכאי להן במהלך הבנייה, וכך הוא מממן את עלויות הבנייה. בעסקה הנוכחית מורע מצבו של הקבלן, שכן את התשלום עבור הבנייה יקבל רק לאחר סיום הבנייה ובמשך תקופה של 18 חודשים ממסירת הדירות למשיבים. על-כן, לטענת המערערת, היא מימנה, למעשה, את כל הבנייה ומכאן שזכאית היא לתמורה גבוהה יותר מאשר בעסקת קומבינציה רגילה. לסברתה, בעסקת קומבינציה רגילה הקבלן היה מקבל בין 4.8 דירות מתוך 8 דירות (על פי עדות עו"ד פישלר) ל- 5.4 דירות (על פי עדות קאלש). מכאן, כי על פי פרשנות בית משפט קמא הסכימה המערערת לקבלת תמורה השווה ל- 3 דירות בלבד (על פי שווי כריתה של 170,000 דולר). יוצא כי העסקה מיטיבה עם המשיבים, לעומת עסקת קומבינציה רגילה, שכן הם נמנעים מתשלום מס השבח, ומאידך היא מרעה את מצב המערערת אשר נאלצת לממן את עלות הבנייה ממקור עצמאי. לעניין האיחור בדרישת התשלום, טוענת המערערת כי פירוט החשבונות שנשלח ביום 1.8.95 וביום 1.11.95 הוצא לבקשת בא-כוחם של המשיבים, עו"ד פישלר, בה לא התבקש פירוט בגין ההוצאות הישירות. כמו כן, לא הייתה לה סיבה לחשוש בשלב זה שהמשיבים לא ישלמו את החוב, שכן היה ברור כי החוב ישולם מתוך התמורה שיקבלו המשיבים ממכירת הדירות. בנוסף, תוקפת המערערת קביעות שונות של בית משפט קמא, וביניהן: הקביעה כי המערערת לא הוכיחה את הוצאות המימון והרווח הקבלני; הקביעה כי קאלש ידע על הסכם ברוו; הקביעה כי די במפרט הטכני להערכת עלויות מוקדמת והקביעה כי אימם של המשיבים פיקחה רק בנוגע להתאמת המפרט הטכני. במסגרת הערעור על פסק הדין החלקי משיגה המערערת גם כנגד החלטת בית משפט קמא מיום 1.9.98, שלא לזמן לעדות, לבקשתה, את עו"ד י' גולדברג. אומר כבר עתה, כי לא מצאנו ממש בטענותיה של המערערת לעניין זה, במיוחד לאור העובדה כי הבקשה הוגשה משנסתיימה הבאת הראיות על-ידי הצדדים. 8. המשיבים סומכים ידיהם, כמובן, על החלטתה של הערכאה הדיונית. לשיטתם, עוסק הערעור בשאלות עובדתיות, אשר הוכרעו בבית משפט קמא, שקבע כי גרסת המשיבים אמינה עליו. הטיעונים האחרים של המשיבים באים לתמוך בפרשנות בית משפט קמא בנוגע לתכלית המסחרית של ההסכם. הסכם מסחרי 9. ההסכם שלפנינו הוא הסכם מסחרי. אכן, כפי שטוענים הצדדים לפנינו, תכליתו של הסכם מסחרי מכוונת למימוש מטרה עסקית. עליה להגשים היגיון, סבירות ויעילות כלכלית-מסחרית (ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון, פ"ד ל(2) 191, 195; ע"א 3978/99 אוליצקי כריה בע"מ נ' מנורה איזו אהרון בע"מ, פ"ד נה(2) 565, 573; א' ברק פרשנות במשפט (כרך רביעי, פרשנות חוזה, תשס"א) 550-547). תכלית זו עוברת כחוט השני בבחינה הפרשנית הכוללת של ההסכם שלפנינו. לשון ההסכם 10. כזכור, המחלוקת נסבה סביב פרשנות הסיפא לסעיף ד(2) להסכם, הדנה בכל הוצאה אחרת "הדרושה לצורך הבניה". השאלה היא האם הוראה זו מתייחסת אך להוצאות נלוות, כגרסת המשיבים, או שכוונתה היא להוצאות ישירות, כטענת המערערת. אכן, לשונו של ההסכם אינה ברורה. התיבה הרלוונטית - הוצאה "הדרושה לצורך הבניה" - סובלת, היא כשלעצמה, הן את הפירוש לו טוענת המערערת והן את הפירוש בו תומכים המשיבים. נציין עוד, כי הוראה דומה לסיפא של סעיף ד(2) להסכם מצויה הן בסעיף 4(ג) להסכם ברוו והן בסעיף 17(ב) להסכם בוקרה, בו נדון בהמשך. פרשנות "מתוך החוזה" 11. משאמרנו שלשון ההסכם אינה חד-משמעית, נפנה לבחינת מבנה החוזה והקשר בין הוראותיו. כאמור, פרק ה' להסכם המוכתר "תמורה" קובע שזו תהא בסך של 525,000 דולר. כמו כן נקבעו שם המועדים לתשלום "התמורה". לעומת זאת, סעיף ד(2) כלול בפרק "התחייבויות אבנר". פרק זה עוסק בעיקרו בהוצאות נלוות. לא נקבעו בו מועדי תשלום. הטלתה של חבות חוזית שסכומה, כמסתבר בדיעבד, הוא 741,820 דולר, בפרק העוסק בהוצאות נלוות, וזאת בצורה סתמית ואגבית, נראית בלתי סבירה, במיוחד שהסכום גבוה מכל חבות אחרת בהסכם. במילים אחרות, אין זה מתקבל על הדעת שסכום כה משמעותי נחבא בהוראה בהסכם המדברת על "הוצאה הדרושה לצורך הבניה". לטענת המערערת, כי עלות הבנייה לא הייתה ידועה בעת כריתת ההסכם, נשיב כי ניתן היה ליצור מנגנון חוזי המבטיח גמישות, התאמה ופיקוח, כפי שנעשה בתחומים אחרים בהסכם (לדוגמא, סעיף ח להסכם). בית משפט קמא קבע, כי לא הוכח שהמשיבים פיקחו בפועל על עלויות הבנייה, בשונה מפיקוח על התאמה למפרט הטכני. לא מצאתי מקום להתערבות בממצא זה, וכאמור, בהסכם עצמו אין כל מנגנון המסדיר פיקוח כזה. נוסיף לכך, שבשונה מפרק "התמורה", הקובע מנגנון מוסדר למועדי תשלום, אין כל הסדר כזה בנוגע להתחייבות לה טוענת המערערת, וזאת כאמור, בהתייחס לחבות חוזית שסכומה גבוה יותר. נראה אם כן, כי מיקומה החוזי והקשרה של הסיפא לסעיף ד(2) להסכם, אינם תומכים בפרשנות המוצעת על ידי המערערת אלא דווקא בזו לה טוענים המשיבים. 12. כאמור, הוראה זהה לסעיף ד(2) להסכם קאלש מצויה אף בסעיף 17(ב) להסכם בוקרה (כולל שיבושי הלשון). בהסכם בוקרה מופיע הסעיף בגדר התחייבויות הקבלן, היינו המערערת. לטענת קאלש, גם בהסכם בוקרה הכוונה היא לתשלום מחצית מהוצאות הבנייה הישירות, אלא שלפי ההוראה שם על המערערת לשאת בהוצאה. קאלש מסכים כי כאשר עסקינן בהסכם קומבינציה - וזו מהותו של הסכם בוקרה - אין צורך לציין כי הוצאות הבנייה חלות על הקבלן, שהרי הדבר מובן מאליו. אך לטענתו, "היות ודובר פה בבניין אחד עם שתי עסקאות היה חשוב להדגיש שפה אני משלם עבורו את מחצית ההוצאות שפורטו להלן" (עמ' 6 לפרוטוקול). דווקא משום שבהסכם קומבינציה ברור על פי מהותו כי הקבלן נושא בכל הוצאות הבנייה, ניתן היה לצפות שבהסכם קאלש, שהינו הסכם ביצוע, תבוא הוראה מיוחדת בנוגע להוצאות ישירות ולא הוראה מעורפלת, הזהה לזו שבהסכם בוקרה (שהיה, כאמור, הסכם קומבינציה). זאת ועוד, בקשר להוצאות ישירות מסוימות אחרות קובע ההסכם הסדרים ברורים. כך בנוגע לעלויות העובדים ובעלי המלאכה, אשר על-פי סעיף 7 להסכם מוטלות על המערערת. נסיבות טרום חוזיות 13. ההסבר שמציע קאלש, מנהל המערערת, למבנה החוזי האמור, מבוסס על יחסי האמון ששררו בין הצדדים ומהות העסקה שרקחו המשיבים. הסבר זה מביא אותנו לבחינת הנסיבות שקדמו לכריתת ההסכם. לטענת המערערת, העסקה תוכננה על ידי המשיבים כעסקת ביצוע בכדי להימנע מתשלום מס שבח הכרוך בעסקת קומבינציה. אכן, המשיבים אינם מכחישים כי העדיפו עסקת ביצוע ממספר שיקולים וביניהם ריבוי בעלי זכויות במקרקעין, אפשרויות מימון העסקה וכן שיקולי מס שבח. אך נזכיר, לא מדובר בהסכם בלתי חוקי. דיוננו מתמקד אך בפרשנות ההסכם. והנה, נסיבות המקרה תומכות דווקא בפרשנות המשיבים. לגרסת המשיבים, אותן סיבות אשר מנינו זה עתה, הובילו לחתימת הסכם ברוו, הדומה במהותו להסכם בו עסקינן (להסכם של בעל דין עם צד שלישי ככלי פרשני, ראו: ע"א 702/84 יובל גד בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מ(4) 802, 807; ברק, לעיל, בעמ' 465). ואכן, הסכם ברוו בנוי אף הוא מהפרדה בין "התמורה" לבין ההתחייבויות. התמורה עליה התחייבו המשיבים בהסכם ברוו היא בסך 500,000 דולר, ובהסכם שלפנינו סך של 525,000 דולר. עמדת המשיבים היא כי המערערת נכנסה בנעלי חברת ב.ר.וו., לאחר כשלון ההסכם, ועל כן יש לייחס לצדדים כוונה דומה. עובדות המקרה מלמדות כי בוקרה היה אחראי לקשירת הקשר בין המשיבים לחברת ב.ר.וו. הוא היה גם אחראי להבאת המערערת לעסקה, לאחר כשלון הסכם ברוו, והכל תוך זמן קצר. יתרה מזאת, ההסכם שנערך עם המערערת מפנה בחלק מהוראותיו להסכם ברוו. מכאן, קבעה השופטת המלומדת כי קאלש ידע על תוכנו של הסכם ברוו. איני מוצא טעם להתערב בממצא זה. 14. המערערת אינה טוענת כי יש להעניק גם להסכם ברוו את הפרשנות לה היא טוענת בהסכם קאלש. עם זאת, לשיטתה יש לאבחן בין ההסכמים. המערערת ניסתה להבחין בין ההסכמים בכך שבהסכם ברוו התמורה נמוכה ב- 25,000 דולר ונאמר בו "לצורך קידום הבניה" (סעיף 4(ג)), בעוד שבהסכם קאלש נכתב "לצורך הבניה". כמו כן, לפי הסכם ברוו ניתנו 3 דירות כבטוחה על-ידי המשיבים לחברת ב.ר.וו, ואילו בהסכם קאלש ניתנו 4 דירות כבטוחה למערערת. לדעתי, אין בהבדלים אלה ללמד על הוספת חבות בסך 741,820 דולר בהסכם קאלש. ראשית, אין לייחס משמעות פרשנית להשמטת המילה "קידום" בהסכם קאלש, ודאי לא כזו המצמיחה חבות בסך 741,820 דולר. שנית, ניתן לטעון כי הבדלי התמורה והבטוחות, כולם לטובת המערערת, מלמדים דווקא על ידיעה של קאלש על הסכם ברוו, תוך הוספת שינויים לטובת המערערת. ונדגיש, לא מדובר בצד "חלש" אלא בקבלן מנוסה. משכך, אין זה מפתיע שטענתו של קאלש, לפיה ראה את הסכם ברוו טרם החתימה על ההסכם אך לא טרח לעיין בו, לא התקבלה בבית משפט קמא. כאמור, כאשר נסיבות המקרה מצביעות על ידיעת קאלש על תוכן הסכם ברוו, הדומה במהותו להסכם שלפנינו, מתחזקת המסקנה כי אומד דעת הצדדים היה לעסקת ביצוע כנגד תמורה מוסכמת בלבד, כאשר בשני המקרים לא הייתה מוטלת חובה על המשיבים לשאת בהוצאות הישירות. אכן, קאלש טוען כי להבנתו כוונת הסיפא לסעיף ד(2) הייתה להוצאות הישירות. אף אם כך, נזכיר כי "אומד הדעת הרלוואנטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 312, מול האות ז'; ג' שלו דיני חוזים (תש"ן) 308). לכן, בנסיבות העניין, אין חשיבות לדבריו של קאלש בדבר הדרך בה הוא הבין את ההוראה שבהסכם, אשר לגבי משמעותה חלוקים בעלי הדין. נסיבות בתר חוזיות 15. כזכור, המערערת שלחה שני מכתבים למשיבים שתוארו בכותרתם "פירוט חשבון", הראשון ביום 1.8.95 והשני ביום 1.11.95. כל אחד משני המכתבים כלל פירוט כספי לגבי מרכיבים אלה: אגרות והיטלים; תוכניות בנייה; אדריכלים, מהנדסים ויועצים; פיתוח, תיעול, ביוב, ניקוז, חשמל, גז, מים והכנה לטלפון. הסכום הכולל של כל אלה לפי המכתב הראשון היה סך של 502,566 דולר ואילו לפי המכתב השני - 520,716 דולר. כמובן, שעל המשיבים לשאת אך במחצית (כלומר, 251,283 דולר ו260,358- דולר בהתאמה). בכל אחד משני המכתבים מופיע אף הסכום של התמורה, היינו סך של 525,000 דולר. הדרישה הכוללת לתשלום הייתה סך של 776,283 דולר במכתב הראשון ו785,358- דולר במכתב השני. אין זכר בשני המכתבים לדרישה מהמשיבים לשאת בתשלומן של ההוצאות הישירות. חשוב להזכיר, כי הבנייה הסתיימה באמצע שנת 1995 ואז נמסרה החזקה בדירות למשיבים. משמע, כבר בעת שנשלח המכתב הראשון ובו פירוט החשבון ידוע היה לקאלש מה סכומן של ההוצאות הישירות. חרף זאת, לא בא זכרן בשני המכתבים. כיצד ניתן לקבל טענה מאוחרת של קבלן - השולח דרישת תשלום בגין בנייה בסכום של 785,358 דולר - כי יש לשלם, בנוסף, סכום דומה שלא נזכר כלל בדרישה?! האם מתקבל על הדעת שהמערערת לא תדרוש במשך חודשים - מאז סיום הבנייה במחצית שנת 1995 ועד תחילת שנת 1996 - סכום של כ- 740,000 דולר לכיסוי הוצאותיה הישירות?! מכך ניתן להסיק כי אף לפי תפיסתו של קאלש, לא הייתה מוטלת חובת תשלום על המשיבים בגין ההוצאות הישירות. תכלית מסחרית 16. אמרנו, כי לפנינו הסכם מסחרי אשר כלי חשוב בפרשנותו הוא התכלית המסחרית וההיגיון העסקי. בחינתם של אלה יוצאת מן ההנחה שהתנהגותם של הצדדים למשא ומתן שהבשיל להסכם הינה התנהגות רציונלית. משמע, נקודת המוצא היא שכל צד לעסקה מסחרית מעוניין למקסם את רווחתו וכי הוא לא ייטול חלק בעסקה אם הוא צופה שרווחתו תקטן (כללית, ראו: R. A. Posner Economic Analysis of Law (Boston, 3th ed., 1986) 3-17 ). הצדדים הרעיפו עלינו בטענותיהם חישובים מחישובים שונים, אשר אמורים להבהיר את תכליתו העסקית של ההסכם. בחישובים אלה הובאו בערבוביה הערכות שווי דירה למכירה בבניין, במועדים שונים. נתונים שונים יאפשרו לבחון איזו עמדה של מי מבין בעלי הדין מתיישבת במידה עדיפה עם התכלית המסחרית, לאור מספר הדירות שהמשיבים זכאים להן. ראוי אף לזכור, כי הצדדים הסכימו לפיצולו של הדיון באופן שתחילה תידון הסוגיה הפרשנית ורק לאחר מכן יידרש בית המשפט לנושא של הסכומים המגיעים למערערת. לאור הסכמה זו, אין מנוס מלנתח את המקרה על בסיס הנחות מהנחות שונות, אף שעדיף היה כמובן להתבסס על ממצאים המבוססים על חומר הראיות. 17. המועד הקריטי לבחינת פרשנות ההסכם הוא מועד הכריתה. על הפרשן לברר את כוונת הצדדים, באמצעות "שחזור מחשבותיהם בעת הכריתה" (שלו, לעיל, בעמ' 306). לפיכך, עלינו לבחון כיצד העריכו הצדדים את שוויה הממוצע של דירה למכירה בבניין, נכון למועד כריתת החוזה. קרי, עלינו להבחין בין שווי הכריתה לשווי המכירה. לגרסת שליטין, אשר היה כזכור שותף למשא ומתן בין הצדדים, שווי הכריתה עמד על כ150,000- דולר לדירה. לגרסת קאלש, שווי הכריתה היה סכום שבין 160,000 דולר ל170,000- דולר. המשיבים היו זכאים לקבל 7 דירות, אשר מוסכם כי הן שוות ערך ל8- דירות. לפיכך, לדידם של המשיבים, השווי הכולל של דירות אלו, בעת כריתת ההסכם, היה סך של 1,200,000 דולר. על פי הערכתו של קאלש היו אמורים המשיבים לקבל במכירת דירותיהם סכום כולל של 1,320,000 דולר (לפי חישוב ממוצע של 165,000 דולר לדירה). כמובן, שמן התמורה הכוללת יש להפחית את ההוצאות הצפויות של המשיבים לפי ההסכם. עתה נערוך חישוב של הוצאותיהם של המשיבים, על פי שיטתו של קאלש, כדי לבחון את ההיגיון העסקי של העסקה מבחינתם. 18. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהמשיבים היו חייבים לשלם למערערת על פי ההסכם סך של 525,000 דולר, הוא הסכום שהוגדר "תמורה". אין אף מחלוקת על כך שהמשיבים היו חייבים לשאת, כמו כן, במחצית מן ההוצאות הנלוות. לפי עו"ד פישלר, ההוצאות הנלוות שעל המשיבים לשאת בהן הוערכו בסכום של 150,000 דולר. במכתבים של המערערת נדרשו המשיבים לשלם בגין הוצאות נלוות סכום של 251,283 דולר בדרישה מיום 1.1.95 וסכום של 260,358 דולר, בדרישה מיום 1.11.95. סכומים אלה אינם מתייחסים להערכה של אחד מן הצדדים במועד הכריתה אלא, מסתמא, זו דרישתה של המערערת על פי ההוצאות בפועל. מאחר ועסקינן בבחינה של ההיגיון העסקי בעת כריתת ההסכם, נערוך את החישוב על בסיס הוצאות נלוות שהמשיבים העריכו שיצטרכו לשלמן בסכום של 150,000 דולר, כאמור. מאחר ובחינתנו נעשית על פי הדרישה הכספית של המערערת, יש להוסיף נתון למשוואה והוא דרישתה של המערערת לתשלום בגין הוצאות ישירות. כזכור, הסכום הנדרש בתביעה בגין ראש זה הוא סך של 741,820 דולר. משמע, צירוף יחדיו של שלושת המרכיבים של עלויות העסקה החלות על המשיבים, על פי דרישתה של המערערת, מסתכם בסך של כ1,415,000- דולר. אכן, ניתן לטעון שהחישוב מערב מין שאינו במינו, ולוּ בשל כך שהמרכיב השלישי במשוואה - ההוצאות הישירות - אינו מתייחס לזמן הכריתה, אלא למועד כלשהו לאחר השלמת הבנייה. בשל אי הוודאות בנקודה זו, נצא מן ההנחה המקילה מאוד עם המערערת, כי ההוצאות הישירות בזמן הכריתה הוערכו בשני שלישים מדרישתה שלאחר מעשה (741,820 דולר), היינו בסכום מעוגל של 500,000 דולר. בהתאם לתחשיב זה, מגיעים אנו לעלות כוללת של המשיבים בסכום של 1,175,000 דולר. נחזור ונבהיר, כי לפי הערכתו של קאלש היו אמורים המשיבים לקבל ממכירת דירותיהם סכום כולל של 1,320,000 דולר. כלומר, המשיבים היו נותרים עם רווח של 145,000 דולר. סכום זה משקף פחות משוויה של דירה אחת בעת הכריתה, בין אם לפי הערכתם של המשיבים (150,000 דולר) ובין אם בהתאם לקאלש (בין 160,000 ל170,000- דולר). נבהיר, כי גם בחינה זו מקילה עם המערערת, שכן בהתאם לתמורה לה ציפו המשיבים, בסך של 1,200,000 דולר, נמצא כי המשיבים התעתדו למכור את כל דירותיהם לשם תשלום הסכום החוזי למערערת. נזכיר, כי לפני ההסכם התגוררו המשיבים בשלוש דירות על המקרקעין. האם סביר כי המשיבים ימירו שלוש דירות, תהא איכותן אשר תהא, בעסקה בה נאלצים הם להיוותר עם פחות מדירה או אף ללא כל דירה?! נוסיף עתה, כי לגישתו של קאלש אילו היה מדובר בעסקת קומבינציה, בדומה לעסקת בוקרה, היו הבעלים - המשיבים - מקבלים שליש אחד מן הדירות שנבנו, היינו 2.66 דירות (מתוך 8 דירות). החישוב האמור מגלה כי לא היה היגיון עסקי, מבחינת המשיבים, בעסקת ביצוע, בהתאם לשיטתה של המערערת, קרי, שהמשיבים יהיו חייבים לשאת במחצית מן ההוצאות הישירות בנוסף לתמורה ולמחצית ההוצאות הנלוות. דברינו האחרונים נכונים הם אף אם מקבלים את טענתה של המערערת כי באמצעות הליכה בנתיב של עסקת ביצוע, ולא עסקת קומבינציה, חסכו המשיבים מעצמם תשלום בגין מס שבח. 19. עתה, נניח כי הצדדים לא התכוונו שהמשיבים יישאו במחציתן של ההוצאות הישירות. במצב זה מדובר בתמורה חוזית בסך 525,000 דולר והוצאות נלוות בסך 150,000 דולר (היינו, תמורה כוללת של 675,000 דולר). על כן, אם מדובר בשווי כריתה של 150,000 דולר לדירה, כעמדת המשיבים, היו האחרונים נדרשים למכור 4.5 דירות לכיסוי התמורה הכוללת והיו נותרים עם 3.5 דירות. בהנחה כי שווי הכריתה הממוצע הוא 165,000 דולר, כעמדת קאלש, היה על המשיבים למכור 4 דירות לערך על מנת לשלם למערערת את המגיע לה, לשיטתם של המשיבים. עתה נבחן תרחיש זה על רקע ההוראות שבהסכם שבאו להבטיח כי המערערת תקבל את המגיע לה מן המשיבים. פרק ו' להסכם הוכתר "בטחונות". נקבע שם, כי המשיבים יהיו רשאים למכור את הדירות ובלבד שמתוך התמורה שתתקבל ישולם למערערת, לגבי כל דירה, סך שלא יפחת מ150,000- דולר. ההסדר האמור חל לגבי 4 דירות. בהסכם ובנספח לו הוסדר מנגנון שיבטיח כי אכן הסכומים יגיעו לידי המערערת. מכך עולה, שהבטוחה המוסכמת באה להבטיח שהמערערת תקבל סכום של 600,000 דולר. סכום זה תואם, אם כי לא במדויק, את התמורה הכוללת שהייתה אמורה להיות משולמת למערערת, לגרסת המשיבים. לעומת זאת, הסכום האמור, של 600,000 דולר, רחוק הוא מרחק רב מן הסכום שהמערערת טוענת כי הוא מגיע לה - 1,415,000 דולר. כלומר, בחינה של הבטוחה המוסכמת תומכת אף היא בטיעונם של המשיבים. 20. כאמור, המערערת טוענת כי תוצאה לפיה המשיבים ייוותרו עם כ4- דירות לאחר כיסוי הוצאותיהם אינה סבירה, שכן היה נהוג, בזמן כריתת ההסכם, כי בעסקת קומבינציה מקבל בעל הקרקע כשליש מהדירות, קרי 2.66 מתוך 8 דירות. על פי ניתוח זה העסקה מיטיבה עם המשיבים, שהרי הם מקבלים כ4- דירות. המערערת נסמכת על כך שבהסכם בוקרה דובר בעסקת "שליש". איני מוצא כי טענה זו מסייעת למערערת. ראשית, המערערת לא הביאה הוכחות לקיום נוהג בכלל, ולאיזור בו נמצאים המקרקעין, נשוא דיוננו, בפרט. כך לדוגמא, לגרסת עו"ד פישלר אמור בעל מקרקעין, באיזור הספציפי, לקבל חלק המגיע כדי 42-40 אחוז מהדירות, כך שהמשיבים לא היו מסכימים לעסקת "שליש". מעבר לכך, ראינו כי גישת המערערת, גם בהנחה מקילה, מובילה לכך שהמשיבים אמורים היו למכור כמעט את כל הדירות לשם תשלום הסכום החוזי, כך שגם עסקת "שליש" אינה מתקיימת. נזכיר עוד, כי טענת המערערת לפיה התמורה אינה אלא תשלום בגין הוצאות מימון ורווח קבלני הייתה נתונה במחלוקת עובדתית. השופטת המלומדת קבעה כי טענה זו לא הוכחה במידה הראויה ואיני מוצא מקום להתערב בקביעתה. 21. אכן, יכולה המערערת לטעון כי אף אם פרשנות המשיבים סבירה, עדיין אין היגיון עסקי בכך שהיא התחייבה לעסקה בה התמורה הכוללת המתקבלת מהמשיבים שקולה בקירוב להוצאות הישירות החלות עליה, לשיטת המשיבים. עם זאת, הצדדים לערעור אינם טוענים ל"טעות משותפת" וכל צד עומד על ההיגיון העסקי הטמון בהסכם. מבחינת המשיבים מדובר בעסקה שהרציונל העסקי שלה נמדד בהתייחס למחצית מן הבניין שעמד להיבנות. המערערת, מנגד, ראתה מול עיניה "עסקת חבילה" הנוגעת לכל הבניין, אשר מורכבת מעסקת קומבינציה עם בוקרה ומעסקת ביצוע עם המשיבים, כאשר שתי העסקאות תלויות זו בזו. לא ידוע מה היו רווחיה של המערערת בעסקת בוקרה. עם זאת, המערערת, כך יש להניח, ערכה את שיקוליה לגבי העסקה הכוללת. כך לדוגמא, עליית השווי של הדירות בבניין מותירה יותר דירות בידי המשיבים בעסקת הביצוע ובמקביל משפרת את רווחי המערערת בעסקת הקומבינציה. הדבר נכון אף באשר לעלויות. אין דין עלות בנייה בשני פרוייקטים נפרדים כדין עלות בנייה בעסקה כוללת הנוגעת לאותו בניין מגורים. על כן, קשה לבחון את הנוהג וההיגיון העסקי לו טוענת המערערת במנותק מהתמונה הכללית. מכאן, כאשר פרשנות המערערת מובילה לתוצאה אבסורדית, מחד גיסא, ואילו פרשנותם של המשיבים מובילה לתוצאה סבירה, מאידך גיסא, עלינו להעדיף את האחרונה, והכל לעת כריתת ההסכם. 22. הסכמים רבים כוללים, מטבעם, חלוקה של סיכונים וסיכויים בין הצדדים (ראו, ד' פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט י"ד (תשמ"ט) 459). בהסכם קומבינציה יכול הקבלן לממן עלויותיו ממכירת הדירות, אך נוטל הוא את הסיכון לירידת ערך הדירות. בהסכם ביצוע, מהסוג בו אנו עוסקים, חל הסיכון לירידת ערך הדירות על המשיבים. כך לדוגמא, אם היה יורד ערך דירה בבניין לשווי של 100,000 דולר, היו נאלצים המשיבים למכור כ6.75- דירות, לכיסוי התמורה המגיעה למערערת, לשיטתם. האם היינו אומרים, בדיעבד, כי במקרה זה חסר ההסכם היגיון מסחרי? נראה לי שלא. מדובר, כאמור, בסיכון חוזי המובנה בהיגיון העסקי של העסקה. לעומת זאת, המערערת, בעסקת הביצוע הנוכחית, אינה מסתכנת בירידת ערך הדירות. במקום זאת, מקבלת היא תמורה בגין ביצוע עבודות בנייה, בדומה לחוזי ביצוע אחרים (בין אם נגדיר את העסקה כ"עסקת מכר" ובין אם נתארה כ"עסקת קבלנות"; לאבחנה ראו, ע"א 79/89 סולל בונה בע"מ נ' גולדשטיין חברה לשיכון בע"מ (בפירוק), פ"ד מו(3) 58). על כן, העובדה כי המשיבים מכרו דירות בסכומים גבוהים מהצפוי ובדרך זו צלחה ידם למכור פחות דירות לשם החזר התשלום למערערת, אינה אלא התממשות סיכוי. 23. המערערת טוענת כי מכיוון שעו"ד פישלר היה נסח ההסכם יש להפעיל את הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח. אכן, הכלל האמור משמש כלי עזר בפרשנות חוזים. אך במה דברים אמורים: "כלל זה יפה, בדרך כלל, כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף אותה משמעות, שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך, אולם כאשר המסמך אינו ברור, ומשמעות אחת, שמסיקים אותה על דרך פרשנות, היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו, ואילו משמעות אחרת איננה עומדת בדרישה זו, יועדף הפירוש הראשון, ההגיוני והתואם על פני האחר, אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך" (ע"א 631/83 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 573-572). מכאן, כאשר נסיבות המקרה, תכלית ההסכם והגיונו הפנימי נוטים באופן משמעותי לעמדה הפרשנית של הנסח, אין מקום להחלתו של הכלל האמור (ראו גם: ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 240; דנ"א 5920/95 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אחרית דבר 24. השאלה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה, האם לפי ההסכם שעשו הצדדים חייבים המשיבים לשאת במחצית מן ההוצאות הישירות שהוציאה המערערת לבניית הבניין, בנוסף לסכום של 525,000 דולר ולמחציתן של ההוצאות הנלוות. בחנו את פרשנות ההסכם מהיבטים שונים ומצאנו שבצדק קבעה השופטת קמא, כי אין לקבל את עמדתה הפרשנית של המערערת. אכן, ייתכן כי בדיעבד יצאה המערערת כששכרה בהפסדה. אולם, תפקידנו אינו לבחון בדיעבד, ובהתאם לעלויות בפועל, את תכליתו המסחרית של ההסכם. אנו מתחקים בפרשנותנו אחר תכלית ההסכם, כפי שנחזתה על ידי הצדדים בעת כריתת ההסכם. בחינה זו, בנוסף לכלל ההליך הפרשני, הובילה למסקנה שאין המשיבים חייבים לשאת במחצית מן ההוצאות הישירות שהוצאו על ידי המערערת להקמתו של הבניין. 25. אי לכך, הנני מציע לדחות את הערעור. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, ז' באלול תשס"ב (15.8.02). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור COURT.DOT נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם חכ/ בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il