א.בלייר - עו"ד הנאמן על נכסי מנשה ליניבקר נ. לאה ליניבקר

פסק-דין בתיק ע"א 670/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 670/03 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: אליהו בלייר - עו"ד הנאמן על נכסי מנשה ליניבקר נ ג ד המשיבים: 1. לאה ליניבקר 2. הכונס הרשמי ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.12.02 בפש"ר 1013/89 שניתן על-ידי כבוד השופטת ו' אלשיך תאריך הישיבה: ה' באלול תשס"ג (2.9.03) המערער: בעצמו בשם המשיבה 1: עו"ד ר' דרור בשם המשיב 2: עו"ד ה' אילסר פסק-דין השופט א' מצא: המערער הוא הנאמן על נכסי החייב מנשה ליניבקר בפשיטת-רגל. המשיבה 1 (להלן: המשיבה) הייתה אשתו של החייב, ממנו התגרשה בספטמבר 1998. ביום 18.4.1989, יותר משמונה שנים קודם לגירושיהם, העביר החייב למשיבה את חלקו בדירת-מגוריהם המשותפת, ובכך הפכה המשיבה לבעליה היחיד של הדירה. ביום 11.3.1999 ניתן צו קבלת נכסים נגד החייב וביום 26.7.1999 הוכרז החייב כפושט-רגל. המערער ביקש מבית-המשפט המחוזי לבטל את העברת חלקו של החייב בדירה למשיבה. בבקשתו נטען, כי החייב העניק למשיבה את חלקו בדירה ללא תמורה; ומשנעשה פושט-רגל לפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, דין ההענקה להיות מוכרזת כבטלה כלפי הנאמן, כמצוות סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. המשיבה לא חלקה, כי החייב העניק לה את חלקו בדירה ללא תמורה; ואף העובדה, שמאז ההענקה ועד לפשיטת-רגלו של החייב חלפו פחות מעשר שנים, לא נשנתה במחלוקת. עם זאת טענה המשיבה, כי דין הבטלות אינו חל על הנכס שהוענק לה; ולביסוס עמדה זו הביאה ראיות בעזרתן חתרה להוכיח, כחובתה לפי סעיף 96(ב) סיפא, "כי בזמן שנעשתה ההענקה היה החייב כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה". בפסק-דין מפורט ומנומק היטב פסק בית-המשפט המחוזי, כי המשיבה נשאה את הנטל שרבץ עליה להוכחת טענתה האמורה, בעוד שמצד המערער לא הובאה כל ראיה לסתור. לפיכך פסק לדחות את בקשת המערער. בערעורו שלפנינו, בגדרו חזר על טענותיו הדחויות, קיווה המערער לשכנענו כי בית-המשפט המחוזי שגה בהכרעתו. בערעור, מעיקרא, לא היה כל ממש, ואך לפלא היה בעינינו, מה טעם ראה הכונס הרשמי להודיע לבית-המשפט כי "מקובלת עליו עמדת המערער הוא הנאמן בכתב הערעור ובסיכומים". משהתייצבו פרקליטי הצדדים לפנינו, להשלמה על-פה של טיעוניהם שבכתב, הקשינו על באת-כוח הכונס הרשמי בשאלות גבי תמיכתו של הכונס בעמדת המערער, ואילו למערער הצענו לשוב ולשקול אם אכן מבקש הוא לעמוד על ערעורו. באת-כוח הכונס הרשמי ביקשה שהות קצרה לשקילת עמדתה. המערער מיהר להודיע, ללא שמץ של היסוס, כי הוא עומד על ערעורו, ובמאמציו לשכנענו כי הדין עמו העסיק אותנו שעה ארוכה בטענות ומענות לרוב שלא היה בהן כדי להוסיף כהוא זה על כל אשר כבר נטען על-ידיו בכתב. בסיום הישיבה, ובמטרה לתת לבאת-כוח הכונס הרשמי את השהות המבוקשת לשקילת עמדתה, הודענו כי פסק-דיננו יינתן במועד אחר. ברם, בו ביום - סמוך לאחר הישיבה - הוגשה לנו הודעה בכתב מטעם הכונס הרשמי, שבחלקה המהותי נאמר: "במקרה דנן ראה הכונ"ר עצמו בתפקידו כמפקח וסבר כי אין זה מן הראוי למנוע מהנאמן הגשת הערעור, מאחר ובתוך 'עמו הינו יושב' ולעיתים תוצאת הערעור יכולה להיטיב עם הנושים אם יבואו הצדדים לידי פשרה. לפיכך מסר הכונ"ר הודעה קצרה כי דברי הנאמן מקובלים עליו. לאור המלצת כבוד בית המשפט סבור הכונ"ר כי על המערער למשוך את הערעור". למחרת היום הוגשה לנו הודעת המערער בה נאמר: "בתום הדיון בערעור קיים הנאמן את חובת ההתייעצות עם ב"כ הנושים ודיווח להם על הדיון בערעור ועל דעתו של ביהמ"ש על הערעור, וכן על השינוי בעמדת הכנ"ר שהודעה עליה נמסרה לכב' ביהמ"ש ולצדדים מייד עם תום הדיון. בנסיבות אלה החליטו ב"כ הנושים כי אין הם רוצים לספוג הפסד נוסף הואיל וגם כך הם עומדים בפני שוקת שבורה והורו לנאמן למשוך את הערעור בתנאי שלא יוטלו הוצאות". בא-כוח המשיבה הגיב בחריפות רבה על דרישת המערער "כי לא יוטלו הוצאות בערעור, כתנאי לחזרתו בו ממנו". בתגובתו נסקרו בהרחבה ההליכים שנקט המערער נגד המשיבה, במהלכן של ארבע שנים תמימות. כן צוין, כי אף את ההוצאות שבהן חויב על-ידי בית-המשפט המחוזי טרם שילם המערער, תוך שאף נקט במה שתואר כ"להטוט" לסיכול יכולתו לבצע את התשלום. בא-כוח המשיבה ביקר גם את עמדת הכונס הרשמי שראה ליתן "גיבוי אוטומטי" לטענות המערער, מבלי לשקול כלל את צדקת עמדתו - כדבריו, אך כדי לסייע לו בהשגת פשרה לטובת הנושים - ורק בעקבות הערות בית-המשפט הודיע על תיקון עמדתו. בסיכום ביקש בא-כוח המשיבה לדחות את הערעור ולחייב בהוצאות הן את המערער והן את הכונס הרשמי. לא בלי היסוס החלטנו להימנע מחיוב הכונס הרשמי בהוצאות. הנחתו, כי היה רשאי לנהוג כפי שנהג אך משום היותו מפקח על פעולות הנאמן, בטעות יסודה. בבואו לקבוע עמדה גבי מהלך שננקט על-ידי נאמן, אין הכונס הרשמי רשאי להסתפק בהנחה המבוססת על שיקולים "טקטיים"; כגון, כי אפשר והמהלך יוביל לפשרה ובכך יפעל לטובת הנושים. אכן, חובתו המרכזית של הכונס הרשמי היא לפעול ככל הדרוש להגנת עניינם של הנושים; אך במילוי חובה זו מוטל עליו לנהוג במקצועיות, באחריות ובהגינות כלפי כל הצדדים המעורבים בהליך פשיטת הרגל, לרבות החייב ומקבלי הענקות מן החייב, שהנאמן מבקש להחזירן למסת נכסי הנאמנות. בתמיכתו הגורפת בעמדת המערער חרג הכונס הרשמי מגדר חובתו האמורה; ובתקנו את עמדתו, בעקבות הערות בית-המשפט, יש משום נחמה פורתא. מאידך, לא מצאנו יסוד לפקפק בצדקת עמידתה של המשיבה על דרישתה לחיוב המערער בהוצאות. בפסק-דינו המפורט הסביר בית-המשפט המחוזי, בהרחבה ובנימוקים נכוחים, על שום מה דין תביעתו של המערער להידחות; ובערעור שהגיש המערער על פסק-הדין לא היה כל ממש. על הטורח והיציאות היתרות שהסבה לה הגשתו של ערעור סרק זה זכאית המשיבה לפסיקת הוצאות. הערעור נדחה ועל המערער לשלם למשיבה את הוצאותיה, כפי שתישומנה על-ידי כבוד הרשם, וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כ"ד בתשרי תשס"ד (20.10.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03006700_F14.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.