פלוני נ. משרד הביטחון

פסק-דין בתיק בג"ץ 6699/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6699/16 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת י' וילנר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. משרד הביטחון 2. משרד הפנים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד פיני ברזילי בשם המשיבים: עו"ד פנחס גורט פסק-דין השופט נ' סולברג: עיקרי העובדות וההליכים 1. עניינה של העתירה, בבקשת העותר לקבל אשרת שהייה זמנית בישראל, נוכח סכנת חיים שבה הוא נתון, לטענתו, בשטחי הרש"פ, על רקע חשד של גורמי הביטחון הפלסטיניים כי הוא משתף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים. כמו כן, ביקש העותר להורות למשיבים בצו ביניים להימנע מגירושו מישראל, עד למתן פסק דין בעתירה. בהחלטה מיום 31.8.2017 (השופט י' דנציגר) נקבע כי העותר לא יורחק מישראל, עד למתן החלטה אחרת. 2. העותר, יליד 1993, תושב בית איכסא שבנפת רמאללה. ביום 15.6.2016 פנה ב"כ העותר במכתב לוועדה לבחינת טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת המאוימים או הוועדה), וביקש כי תינתן לעותר הגנת מאוים בישראל, על רקע היותו דרוש לחקירה במנגנוני הביטחון הפלסטיניים. משלא נענתה פנייתו לטענתו, פנה ב"כ העותר בשנית לוועדת המאוימים, וביקש לקבל מענה לפנייתו הנ"ל, תוך שציין כי אם פנייתו לא תֵענה יפנה בעתירה לבית משפט זה. ביום 14.7.2016 נשלחה תשובה לב"כ העותר בשם ועדת המאוימים, שבה צוין כי פנייתו הראשונה לא התקבלה כלל, כי בפנייתו השניה לא צוינה סיבת המאוימות של העותר, וכי "ככלל התעניינות של גורמי שלטון רשמיים של הרש"פ – אין בהם כשלעצמם משום בסיס לטענת מאוימות"; כמו כן, התבקש העותר לצרף לפנייתו פרטים נוספים לביסוס טענותיו. ביום 18.7.2016 הגיש העותר עתירה לבית משפט זה, שנדחתה על הסף מבלי שנתבקשה תגובת המשיבים. בפסק הדין נקבע כי "בעניין זה כלל לא טען העותר כי פעל למיצוי ההליכים בטרם פנה לבית משפט". עם זאת, ניתן בפסק הדין צו ארעי האוסר על הרחקתו של העותר מישראל עד ליום 31.7.2016, וזאת על מנת ליתן לו אפשרות לפנות לגורמים המוסמכים (בג"ץ 5707/16 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 4-3 לפסק הדין של השופט י' עמית (19.7.2016)). 3. משנמחקה עתירתו, פנה העותר לוועדת המאוימים וביקש שייערך לו תחקור על-ידי קצין המאוימים במינהלת התיאום והקישור; ביום 3.8.2016 תוחקר העותר על-ידי קצין המאוימים. מדו"ח התחקור עולה, כי העותר מתגורר כיום בביתו שבבית איכסא, אינו מתפרנס, ואינו מקיים קשרים עם גורמים פלסטיניים. בנוגע למאוימות הנטענת, ציין העותר כי "לפני ארבעה חודשים הייתי ברמאללה, הגיעו אנשים שאני לא מכיר והרביצו לי, בעקבות זאת הלכתי לחברון לחבר שלי, הייתי אצלו במשך שבועיים, במהלך הזמן הזה השב"כ (הפלסטיני – נ' ס') שלח שני זימונים. לא הלכתי לזימונים האלו ועכשיו אני מאוים". כמו כן, הבהיר העותר כי מעולם לא שימש סייען לכוחות הביטחון הישראליים, ואין לו קשר אליהם. עוד צוין בדו"ח, כי במהלך התחקור שאל העותר מספר פעמים "האם יקבל היתר אחרי התשאול, והזכיר את העובדה שצריך אישור על מנת לעבוד בארץ". ביום 25.8.2016 הודיעה ועדת המאוימים לב"כ העותר, כי "לאחר קריאת התחקור נראה שהנדון מתגורר בשטחי הרש"פ ורשומים על שמו מעברים רבים, דבר המקהה לחלוטין את טענתו לסכנת חיים/ מאוימות [...]. התושב טען שהכו אותו אך לא יודע את זהות התוקף, ובהמשך ציין כי מטרתו להיכנס לארץ למטרת תעסוקה. היתרי תעסוקה אינם בסמכות הוועדה וניתן לפנות בבקשות מעין אלו למת"ק הגזרתי. לאור האמור מעלה, עניינו של התושב לא יועלה לדיון בוועדה". משנדחתה הבקשה, הוגשה העתירה דנן. עיקרי טענות הצדדים 4. לטענת העותר, נשקפת סכנה ממשית לחייו, מפני שגורמי הביטחון הפלסטיניים חושדים שהוא משתף פעולה עם ישראל. לפיכך, סבור העותר כי המשיבים מחויבים לדאוג לביטחונו ולהסדיר את מעמדו בארץ. כמו כן, טוען העותר, כי תשובת הוועדה מיום 25.8.2016 אינה משקפת נכוחה את דבריו, כפי שהובאו לפני קצין המאוימים. עוד טוען העותר, כי תשובת הוועדה – לפיה עניינו "לא יועלה לדיון בוועדה" – מצביעה על כך שטענותיו לא נבדקו על-ידי ועדת המאוימים, שהיא הגורם המקצועי שתפקידו לבחון טענת מאוימות. 5. המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבות שיפוטית. טענותיו של העותר הן כלליות, אינן מצביעות על מאוימות ולא על סכנה הנשקפת לחייו על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל, ואינן מגלות עילה המצדיקה להורות לוועדת המאוימים לדון בעניינו. עוד טוענים המשיבים, כי תחקור העותר מצביע על כך שהוא עצמו אינו חש סכנה לחייו, שכן הוא ממשיך לגור בשטחי הרשות הפלסטינית. לטענתם, מטרתו העיקרית של העותר היא לקבל היתר עבודה ולמצוא את פרנסתו בתוך תחומי מדינת ישראל. הערה 6. בתחילה נקבע דיון בעתירה ליום 25.10.2017. ברם, בערבו של אותו יום הגיש ב"כ העותר בקשה לדחיית מועד הדיון, ונימוקו עמו: לדבריו, אושפז בבית חולים. בבקשתו ציין כי ימציא לבית המשפט אישור מחלה מתאים, מיד עם קבלתו. אישור שכזה לא הוגש בלתי היום. בהסכמה נדחה הדיון בעתירה ליום 30.11.2017. אלא שגם בבוקרו של יום זה שב העותר וביקש לדחות את הדיון. לדבריו, חש ברע באופן פתאומי. בהחלטתנו מאותו יום התבקש ב"כ העותר להגיש אישורי מחלה, להתייחס לאמור בתגובה המקדמית שהוגשה מטעם ב"כ המדינה, ולנמק מדוע לאור האמור בתגובה אין מקום לדחיית העתירה על הסף. ביום 5.12.2017 הגיש ב"כ העותר שני אישורי מחלה – האחד מיום 29.10.2017, חתום על-ידי רופא משפחה, מצוין בו "על סמך הצהרה בלבד", בלי זכר כלשהו לאשפוז בבית חולים; השני מיום 30.11.2017, חתום גם הוא על-ידי רופא משפחה. בשני האישורים נכתב שאינם תקפים לגבי מוסדות משפטיים. התנהלותו של ב"כ העותר מעוררת תהייה. תחושתנו לא נוחה. נסתפק בפעם הזאת בהערת אזהרה. לגופו של עניין, הודיע ב"כ העותר על הסכמתו למחיקת העתירה, ובלבד שעניינו יעלה לדיון לפני ועדת המאוימים, וצו הביניים שניתן ביום 31.8.2016 יעמוד בתוקפו עד להחלטה סופית של הוועדה. דיון והכרעה 7. עיינו בעתירה, בתגובה שניתנה לה, ובתשובתו של העותר, על נספחיהן, שקלנו את הטענות מזה ומזה, והגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה. טענות למאוימות הן בגדר דיני נפשות, ומשכך שומה לבחון אותן בלב פתוח ובנפש חפצה. עם זאת, אין הדבר יכול להצדיק קיומו של דיון בוועדת המאוימים בכל טענת מאוימות שנטענת בעלמא (בג"ץ 5516/17 אבו עראם נ' משרד הביטחון, פסקה 4 (9.8.2017)). בענייננו, כפי שציינו המשיבים, טענותיו של העותר כלליות, בלתי מבוססות, ואינן מצביעות על סכנה הנשקפת לחייו על רקע שיתוף פעולה עם ישראל. העותר אף לא טוען שהיה בקשר כלשהו עם גורמי הביטחון הישראליים; חרף טענת המאוימות שהעלה מבלי להעמידה על בסיס של ממש, ממשיך העותר להתגורר בביתו שבשטחי הרשות הפלסטינית. בתחקור שנעשה לו חזר העותר שוב ושוב על כך שהוא מעונין לקבל היתר שהייה שיאפשר לו לעבוד בישראל, אבל טענותיו הלקוניות של העותר אינן מאפשרות ולא מצדיקות להעלות את עניינו לדיון. אין אפוא עילה להתערבות שיפוטית. שתי עתירות סרק הגיש העותר, ובחסותן קיבל סעד ארעי למניעת הרחקתו מישראל למשך שנה וחצי. לא עוד. 8. אציע אפוא לחברותי לבטל את הצו הארעי ולדחות את העתירה; בהתחשב במכלול, ישא העותר בהוצאות המשיבים בסך של 4,000 ₪. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נ' סולברג. ניתן היום, י"ט בכסלו התשע"ח (7.12.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16066990_O05.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il