פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6695/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6695/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.7.08 בת"פ 1153/05 שניתנו על-ידי כבוד השופטים: ש' דותן, ד' גנות וש' שוחט תאריך הישיבה: כ"ה בכסלו תשס"ט (22.12.08) בשם המערער: עו"ד ד' מקרין בשם המשיבה: עו"ד מ' בוכמן-שינדל בשם שירות המבחן: גב' ב' וייס פסק-דין השופטת ע' ארבל: המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופטים ש' דותן, ד' גנות, ש' שוחט) בעבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה שש-עשרה שנים שלא בהסכמתה, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק. בגין הרשעה זו גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 10 חודשי מאסר על-תנאי ופיצוי למתלוננת בסך של 30,000 ₪. הערעור מופנה הן נגד הכרעת הדין, הן נגד גזר הדין. האישומים וההליך בבית המשפט המחוזי 1. בכתב האישום פורט כי המתלוננת, שהיתה בעת הרלוונטית לכתב האישום קטינה (ילידת 12/1989), נהגה לישון מפעם לפעם בביתם של אחותה, כ.א. (להלן: כ'), ושל המערער, שהינם בני זוג. נטען, כי במועד בלתי ידוע בסוף חודש יוני 2003, עת ישנה המתלוננת בסלון ביתם של אחותה והמערער, נטל המערער את ידה של המתלוננת, ללא הסכמתה החופשית, והצמידה לאיבר מינו תוך שהוא מבצע תנועות שפשוף עד הגיעו לפורקן מיני. 2. בית המשפט המחוזי סקר בהכרעת הדין בפירוט רב את הראיות השונות שבפניו, ובראשן את עדותה העקבית והמפורטת של המתלוננת, אשר סיפרה כי לאחר שהתייתמה משני הוריה בהיותה כבת 10 שנים היא הועברה לפנימיה ובחופשות נהגה לשהות בבתיהן של אחיותיה, לרבות ביתה של האחות כ'. לדבריה, יחסיה עם המערער היו מצוינים, אולם בהדרגה היא החלה לחוש חוסר נוחות לאחר שהבינה כי עת שהיא ישנה הוא מגיע לחדרה ומתבונן בה. בהמשך התרחש המקרה שבמוקד כתב האישום (להלן: המקרה). לטענת המתלוננת, בערב יום שישי ישב המערער בכורסא בסלון וצפה בסרטים פורנוגרפיים, עת שהיא נרדמה על הספה בסלון. לדבריה, כאשר התעוררה היתה ידה משוכה לאחור מעבר לראשה ונתונה בידיו של המערער אשר שפשף באמצעות ידה את איבר מינו עד הגיעו לפורקן מיני. לאחר מכן ניגב המערער את איבר מינו באמצעות נייר והלך לשירותים. כאשר שב מן השירותים התיישב על ספה סמוכה לספה עליה שכבה המתלוננת, התכופף לעברה ונגע עם ידו בחזה. המתלוננת זזה בכדי להראות למערער כי היא ערה, והוא חזר לספה השניה. המתלוננת הלכה אל השירותים וכאשר יצאה מהם המערער כבר פרש לחדרו. בת דודתה של המתלוננת, ש.ב., וכן האחות כ', העידו כי שמעו בבוקר המחרת מפי המתלוננת על שאירע ונמצא כי הפרטים שמסרו תאמו את תיאורה של המתלוננת למקרה, מה שהצביעה על עקביותה ותמך באמינותה. חיזוק נוסף לגרסתה של המתלוננת נמצא במצבה הנפשי בבוקר שלמחרת האירוע, שכן מעדותה של ש.ב. עלה כי המתלוננת הייתה נתונה בסערת רגשות כאשר סיפרה לה על שאירע. לאלה התווספה התרשמותם הברורה והחד-משמעית של הגורמים המקצועיים - גב' יעל ירום, פקידת הסעד אשר חקרה את המתלוננת יחד עם פקידת נערות, וטיפלה בעניינה של המתלוננת מאז התייתמה, וגב' אורית בובליל, חוקרת הילדים אשר גבתה את עדותה של המתלוננת - ולפיה המתלוננת דוברת אמת. 3. על בסיס כל אלה בחר בית המשפט המחוזי ליתן אמונו בגרסת המתלוננת, אשר הותירה עליו רושם חיובי ואמין, ולהעדיפה על גרסתו של המערער, אשר הכחיש את המיוחס לו מכל וכל ולא תמך טענותיו בראיות משכנעות. נקבע כי למרות הכחשתו הגורפת של המערער, הוא קשר עצמו למיוחס לו שכן מדבריו השתמע כי אכן נהג להיכנס לחדרה של המתלוננת עת שהיא ישנה, זכרונו היה סלקטיבי והוא לא הציע כל הסבר מתקבל על הדעת מדוע תעליל עליו המתלוננת עלילה שכזו. בית המשפט לא התרשם לטובה גם מעדות אחיותיה של המתלוננת, כ' ו-ק', והביע את מורת רוחו מניסיונותיה החוזרים של ההגנה להכפיש את המתלוננת, מבלי שיוצג ולו בדל ראיה כתמיכה לטענות, שהוגדרו מופרכות. בית המשפט לא התעלם מכך שתשובותיה של המתלוננת בבית המשפט היו מפורטות בהרבה מתשובותיה בחקירתה, ואולם הוא סבר כי הסיבה לכך אינה בכך שלא העידה אמת אלא באופן השונה של החקירה בבית המשפט והחקירה בפני חוקרת הילדים, וכן בחלוף הזמן ובגילה הצעיר של המתלוננת בעת המעשה. בית המשפט סבר כי הסתירות עליהן הצביע בא כוח המערער אינן מהותיות ומשמעותיות ואין בהן כדי להפריך את גרסת המתלוננת, המתחזקת בראיות חיצוניות והוערכה על-ידי הגורמים המקצועיים כגרסת אמת. לאור האמור הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 4. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער לאחר שהונחו בפניו חוות דעת פסיכיאטריות, תסקירים של שירות המבחן ודו"ח הערכת מסוכנות בעניינו של המערער. צוין כי בשנת 1999 התנהל נגד המערער הליך פלילי בגין עבירות אלימות, אשר הסתיים בביטול כתב האישום לאחר שנקבע כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין בשל היותו חולה במחלת נפש. אשר לחוות-הדעת הפסיכיאטריות, חוות הדעת הראשונה, מיום 18.12.05, הוגשה מטעם סגן הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר צ'רנס, ולפיה המערער לוקה בסכיזופרניה אשר חייבה את אשפוזו בעבר, אולם במועד בדיקתו הוא ידע להבחין בין מותר לאסור, הבין את הליכי המשפט ומסוגל לעמוד לדין. על-פי חוות הדעת השניה, מיום 22.11.06, אשר נערכה על-ידי ד"ר קנובלר והוגשה מטעם המערער, המערער סובל מסכיזופרניה ממושכת עם ליקוי אישיותי ניכר ובמועד בדיקתו לא הבין את הליכי המשפט ולא יכול היה לעמוד לדין. בשל חוות הדעת הסותרות נערך דיון בפני הרכב שבסופו נקבע ביום 15.5.07 כי המערער כשיר לעמוד לדין, היה אחראי למעשיו במועד ביצוע העבירה ויכול היה להבחין בין טוב לרע. שני תסקירים נערכו על-ידי שירות המבחן למבוגרים בעניינו של המערער בהפרש של שנתיים. בשני התסקירים נמנע שירות המבחן ממתן המלצות טיפוליות כלשהן. תסקיר הערכת מסוכנות מיום 21.5.08 שערך המרכז להערכת מסוכנות קבע כי לא ניתן לקבוע בוודאות קיומה של סטיה מינית וכי מדובר באדם בעל רמת מסוכנות נמוכה לרצידיביזם מיני. 5. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת המעשים ועל ניצול תמימותה ומסכנותה של המתלוננת כקטינה יתומה על-ידי המערער. בית המשפט עמד על הטראומה הקשה שחוותה המתלוננת וציין כי בעקבות האירוע חל שבר ביחסי המתלוננת עם חלק מאחיותיה כך שמשפחתה הפכה מצומצמת עוד יותר. בית המשפט ציין כי המערער הינו אדם מבוגר כבן 52, המכחיש את ביצוע העבירה ואינו מביע כל חרטה על מעשיו. מהתסקירים השונים עולה כי ראייתו את המתלוננת שלילית, הוא אינו חש כלפיה אמפתיה ולמעשה רואה בעצמו את הקרבן של הפרשה. יחד עם זאת, בית המשפט הביא בחשבון את העובדה שמדובר בגבר מבוגר נעדר עבר פלילי בתחום המין, אשר סובל מהפרעה נפשית והינו בעל משפחה ואב לילדים ששניים מהם קטינים. שקלול השיקולים השונים לעונש הביאו לגזור על המערער 30 חודשי מאסר, מתוכם 20 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי למשך 5 שנים, שלא יעבור עבירת מין מהעבירות המפורטות בסימן ה' לחוק. כן חויב בפיצוי כספי למתלוננת בסך של 30,000 ₪. הערעור על הכרעת הדין 6. הערעור על הכרעת הדין מופנה נגד ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. המערער שב וטוען כי גרסתה של המתלוננת אינה הגיונית ואינה ניתנת לביצוע. כך הוא טוען, משיכת היד מאחורי ראשה של המתלוננת היתה מביאה בהכרח לכך שזו תתעורר וניתן היה לצפות כי משהתעוררה, תמשוך את ידה אינסטנקטיבית ולא תמתין מספר דקות כפי שעשתה, לטענתה. הסנגור מדגיש כי המתלוננת לא ידעה לומר איזו מידיה נמשכה לאחור, מה שאינו מתיישב עם מקרה שכה זעזע אותה. הסנגור סבור כי בית המשפט המחוזי התעלם מהסתירה שנפלה בין גרסתה של המתלוננת, כפי שפורטה, לבין הפרטים שמסרה לבת-הדודה ש.ב., אשר העידה כי המתלוננת סיפרה לה שהמעשה נעשה בחדר, עת המתלוננת שכבה על מזרון שהיה מונח על הרצפה. סתירה נוספת שלא קיבלה לדעתו את המשקל הראוי עולה מעדותו של אחי המתלוננת, ו.ק., אשר מסר כי המתלוננת סיפרה לו שהמערער הכניס את ידה לתוך מכנסיו, פרט אותו הכחישה המתלוננת. בנוסף, הוא סבור כי הסברה של המתלוננת לכך שלא סיפרה כבר בתלונתה הראשונית כי המערער נגע גם בחזה היא תמוהה, שכן המתלוננת לא התביישה לספר על המגע באיבר המין. הסנגור תוהה גם על טענתה של המתלוננת כי לאחר המעשה היא חזרה לישון ותמה כיצד בעת זה לא הביא אותה המקרה לידי בכי בזמן אמת, כפי שאירע בעת עדותה בבית המשפט. בסיכומם של דברים הוא סבור כי התביעה לא הציגה גרסה העומדת על רגליה. הסנגור מוסיף כי חוקרת הילדים אינה יכולה לשמש תימוכין לגרסת המתלוננת, שכן, לטענתו, היא אישרה כי שאלה אך את השאלות המינימליות הנדרשות לשם שמירה על שלומה של הקטינה וישנן שאלות רלוונטיות שלא שאלה. לדבריו, היא לא שללה לחלוטין את האפשרות שהמתלוננת הערימה עליה או המציאה הדברים מלבה. 7. המערער סבור כי יש להקל משמעותית בעונשו. לטעמו אין לגזור עליו עונש של מאסר בפועל ולחלופין יש להסתפק בריצוי העונש בעבודות שירות. במוקד טענותיו מצויות נסיבותיו האישיות: הוא אב לשני ילדים קטנים שעול פרנסתם עליו, הוא נעדר עבר פלילי ומהערכת המסוכנות שנערכה לו עולה כי הוא אינו מסוכן לקטינים. המערער מוסיף כי בגין ההפרעות נפשיות מהן הוא סובל הוא מקבל טיפול תרופתי ונמצא תחת מעקב רפואי. טעמים נוספים שנוקב הוא בהם כטעם להקלה בעונשו הינם העובדה שככל הנראה לא נגרם למתלוננת נזק משמעותי ומהעדויות עולה כי היא נערה חברותית שתפקודה תקין, וכן העובדה שכתב האישום הוגש כשנתיים לאחר ביצוע המעשה וגזר הדין ניתן כחמש שנים לאחריו. לדבריו, שליחתו כיום לעונש מאסר של 20 חודשים, בחברת עבריינים ובמצבו הנפשי, עלולה לגרום לדבריו הידרדרות שאת תוצאותיה יקשה לצפות. זהו לו מאסרו הראשון והוא סבור כי ראוי היה ליתן לו הזדמנות לתקן את דרכיו בטרם יישלח לכלא. בנוסף, לדבריו, לאחרונה הוא מובטל מעבודה ואינו יכול לעמוד בנטל הפיצוי למתלוננת. לאור האמור מבקש הוא להקל בעונש המאסר ולבטל את החיוב בפיצוי כספי או להקטינו. 8. במענה לטענות בערעור מדגישה באת כוח המדינה כי החוויה שעברה המתלוננת היא אישית ומורכבת ולא ניתן לקבוע דפוס התנהגות למצבים שכאלה. היא מסבירה כי חוקרת הילדים אינה חוקרת את הקטינה חקירה הדומה לחקירה נגדית. מדובר בחקירה שאינה פולשנית ואשר מבקשת למנוע טענה ולפיה חוקרת הילדים שתלה דברים בפי הקטינה. המדינה אף אינה סבורה כי יש להקל בעונשו של המערער נוכח חומרת המעשים והעובדה שאין מדובר בעונש מחמיר יתר על המידה בהתחשב בנסיבות. דיון 9. כאמור, הערעור על הכרעת הדין מופנה כולו נגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי ואין מתבקש בו דיון בכל שאלה משפטית. כידוע, ככלל תמשוך ערכאת הערעור ידה מהתערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, הנהנית מן היתרון שבהתרשמות בלתי אמצעית מכלל העדויות. התערבותה של ערכאה הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית שמורה על-כן לאותם מקרים בהם טעתה הערכאה הדיונית טעות בולטת היורדת לשורשו של עניין, כאשר מתגלה טעות מהותית בהערכת העדויות או שהמסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות אינם מתחייבים מהן, בנסיבות העניין, וכן כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון (וראו למשל: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 - 237 (1983); ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 315, 331 - 332 (2001); ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.08)). ביתר תוקף נכונים הדברים כאשר מדובר בעדותם של נפגע או נפגעת עבירת מין, משום אופיו הטראומטי של האירוע נשוא העדות שנותן פעמים רבות את אותותיו באופן מתן העדות ועלול להקשות על מתן עדות רהוטה וברורה (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425 (2004); ע"פ 4301/05 חן-חלבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.07); ע"פ 9969/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.06)) לא מצאנו כי המקרה דנן מצדיק סטיה מכלל זה. בית המשפט המחוזי תיאר בהכרעת הדין בהרחבה את העדויות השונות שנשמעו בפניו וכיצד משתבצות הן לתמונה כוללת אחת התומכת בגרסתה של המתלוננת ובמהימנותה. בית המשפט נתן אמונו בעדותה של המתלוננת ובעדות בת דודתה ש.ב., וכן קבע ממצאים ברורים שאינם משתמעים לשתי פנים באשר לאי-מהימנותם של המערער וכ', בת זוגו ואחותה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי עמד גם על הראיות החיצוניות התומכות בגרסתה של המתלוננת ובאמינותה, לרבות עמדותיהם של הגורמים המקצועיים שטיפלו במתלוננת, וסברו כי המתלוננת דוברת אמת ואינה מניפולטיבית. כן מתחזקת גרסתה של המתלוננת במצבה הנפשי בסמוך לאחר המקרה, כפי שהעידה עליו ש.ב. אשר סיפרה כי כאשר גוללה בפניה המתלוננת את שאירע לה למחרת המקרה, היא היתה נסערת. למול אלה לא הוצג כל הסבר משכנע מטעם המערער והעדים מטעמו לתהיות שעולות מהגרסה שהציגו. עוד נדגיש כי המערער הכחיש שהיה נכנס להתבונן במתלוננת עת שישנה בחדר וכן הכחיש את המקרה שבמוקד כתב האישום, אולם אישר למעשה כי אם נכנס לחדר בו ישנה היה זה כדי להילחם ביתושים, אותה אמתלה שהמתלוננת עצמה ציינה כי הוא השתמש בה לתרץ את הימצאותו בחדר כשהיא ישנה. בנוסף, חיזוק משמעותי לאי-אמינות גרסתם של המערער וכ' נמצא בטענתם כי למערער נערכה בדיקת פוליגרף שתוצאותיה היו כי הוא דובר אמת, אך אף על פי כן לא הציג מי מהם כל ביסוס לטענה כי בדיקה שכזו אכן בוצעה ולמעשה לא ניתן היה להציל מפי המערער או מפי כ' כל פרט של ממש באשר לבדיקה. נהפוך הוא, בגרסאותיהם נתגלו סתירות באשר לזהות יוזם הבדיקה ולא היה בידם לספק פרטים של ממש אודות הבדיקה ומקום היערכה. המכלול הראייתי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין הוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה המקובלת גם עלינו כי אכן היה מקום לקבל את גרסת המתלוננת ולמצוא את המערער אשם בעבירות שיוחסו לו. יחד עם זאת, מצאנו להידרש בקצרה לטענותיו העיקריות של הסנגור. 10. הסנגור סבור כי בית המשפט שגה בהתעלמו מסתירות מהותיות עליהן הצביעה ההגנה בבית המשפט המחוזי, ובראשן הסתירה בין גרסת המתלוננת אשר מסרה בעקביות כי המערער ביצע בה את המעשה בעודה שוכבת על הספה בסלון ביתו, לגרסה שמסרה בת דודתה, ש.ב., לה גילתה המתלוננת את דבר המעשה יום למחרת שאירע. ש.ב. מסרה בחקירתה במשטרה כי המעשה בוצע בחדר בבית, על מזרן שהיה מונח על הרצפה. עוד נטען כי לאחר שהתחוורה לשתיים אי-ההתאמה שבגרסאותיהן, תיקנה ש.ב. את גרסתה בהתאם, בעדותה בבית המשפט. בנקודה זו קיימת אכן סתירה לכאורית בין גרסתה של המתלוננת לבין הפרטים שמסרה ש.ב. בחקירתה. ואולם, לטעמנו לא היה מקום ליתן לסתירה לכאורית זו משקל רב יותר מכפי שניתן, שכן המתלוננת וש.ב. סיפקו הסברים מניחים את הדעת לעניין זה. הסבריהן משתלב עם הגיונם של דברים ועם ניסיון החיים באופן שהמסקנה היא כי אין מדובר בסתירה שיש לה משמעות של ממש. במה דברים אמורים. בעיקרו של דבר, גרסתה של המתלוננת לאירוע, כפי שתוארה, עקבית לכל אורך הדרך. המתלוננת עמדה על גרסתה גם כאשר עומתה בחקירתה אל מול הפרטים שמסרה ש.ב. בחקירתה, ואשר פורטו לעיל. דבריה של ש.ב. לא גרמו למתלוננת להסס בדבריה או לנסות ולהתאים את דבריה לאלה של ש.ב.. תחת זאת המתלוננת הסבירה כי כאשר סיפרה לש.ב. על שאירע לה בבוקר שלמחרת המקרה היו דברים שלא פירטה בפניה: ""...היו דברים שהחסרתי. היה לי קשה מאוד באותו רגע, סיפרתי לה את עיקרי הדברים..." (ע' 76 לפרוטוקול מיום 20.1.08, ש' 14 – 16). המתלוננת הוסיפה כי ש.ב. לא הבינה אותה ואפשר שהדבר נובע מכך שבשל הלחץ בו היתה נתונה לא סיפרה לה בפרטי פרטים כי הדבר היה על הספה (ע' 104 לפרוטוקול, ש' 12 – 14 וכן ש' 21 – 23). עוד הסבירה: "תראה, מה שקרה עם [ש.ב.] זה היה רק בלילות, רק שהוא מסתכל, זה היה מזרון על הרצפה, נכון זה היה בחדר. כנראה כשאני באתי וסיפרתי לה, לא סיפרתי לה את המיקום המדויק. וכשהיא נזכרה מפעמים קודמות שאני סיפרתי לה על זה שהוא רק מסתכל, אז היא קישרה את זה שזה קרה באותו מקום. כנראה שזו היתה הבעיה" (ע' 106 לפרוטוקול מיום 20.1.08, ש' 3 - 7). אם כן, המתלוננת מסבירה כי סיפרה לש.ב. על המקרים בהם היה המתלונן נכנס לחדרה בתואנות שווא ומתבונן בה. לדבריה, אלה אכן אירעו כאשר שכבה בחדר על מזרון שהיה על הרצפה, וככל הנראה לכן סברה ש.ב. בטעות כי גם האירוע האמור אירע באותו מקום, מאחר שהיא עצמה לא סיפרה לה את המקום המדויק. הסבר דומה סיפרה ש.ב. עצמה. ש.ב. הבהירה כי היא הניחה שהאירוע קרה בחדר. לדבריה, המתלוננת אמרה לה שהיא ישנה בתחילת המקרה נשוא כתב האישום ומאחר שבעבר סיפרה לה המתלוננת על מקרים בהם היה המערער נכנס לחדר בתואנה שהוא בודק אם יש יתושים, הניחה ש.ב. כי המקרה אירע עת שהמתלוננת ישנה בחדר (ע' 136 לפרוטוקול מיום 23.1.08, ש' 1 - 10). ש.ב. הוסיפה והסבירה את חוסר הדיוק שייתכן ונפל בדבריה בציינה כי היא נתנה עדות לאחר שחוותה בעצמה תקיפה מינית והדגישה כי אפילו ביחס למקרה אותו חוותה על בשרה אין היא יכולה לזכור היום את כל הפרטים המדויקים אותם סיפרה בעדותה בסמוך לאותו אירוע (ע' 141 לפרוטוקול מיום 23.1.08, ש' 2 – 6). הסתירות האחרות שהוזכרו בכתב הערעור אכן אינן מהותיות, בעיקר נוכח עקביות גרסתה של המתלוננת, ולא מצאנו להידרש להן. 11. הסבריהן של המתלוננת ושל ש.ב. לשוני שנפל בגרסאותיהן ביחס לפרט עובדתי שאינו במוקדם של הדברים הגיוניים ומתקבלים על הדעת. נוסיף, כי בעיקרו של דבר, גם בהינתן אותה "סתירה" באשר למקום המדויק בבית בו אירע המקרה, הפרטים ששמעה ש.ב. מפי המתלוננת ואותם מסרה בעדותה, תואמים את תיאור האירוע כפי שנמסר מפי המתלוננת עצמה. כן הם תואמים את תיאור המקרה כפי שכ' עצמה סיפרה ששמעה אותו מפי המתלוננת למחרת המקרה. הסתירה באשר למקום המדויק בבית בו בוצעו המעשים לא רק שזכתה להסברים משכנעים, אלא שאין בכוחה להשמיט את הבסיס תחת סיפורה של המתלוננת שזכתה באמונו הבלתי מסויג של בית המשפט קמא. אנו דוחים אפוא את הטענה כי היה מקום ליתן לסתירה האמורה בין הגרסאות משקל רב מכפי שניתן ומאמצים גם את הנמקתו כי לעולם תהיינה אי-התאמות מסוימות בין עדויותיהם של שני עדים. כל עוד אלה אינן יורדות לשורשו של עניין ופוגמות בשלמות סיפורו של המתלונן, אין בהן כדי למוטט את גרסתו. 12. הסנגור קבל גם על חוסר הגיונה של גרסת המתלוננת ועל חוסר ההיגיון שבהתנהלותה בעת המקרה. כך הועלו תמיהות כיצד זה לא משכה ידה אינסטנקטיבית מאיבר מינו של המערער משהבינה את המתרחש, וכיצד חזרה לישון לאחריו אם האירוע כה זעזע אותה, בעוד שבעדותה בבית המשפט היא בכתה. רובן של טענות אלו מבטא תרעומת או תהיה על כך שהמתלוננת לא נהגה לכאורה כפי שהיה מצופה מנערה במצבה לנהוג. לעניין זה מקובלת עלינו טענתה של באת כוח המדינה כי ההתמודדות עם אירוע טראומטי כעבירת מין, לא כל שכן כאשר מדובר בעבירת מין המבוצעת בקטין או בקטינה, שונה מאדם לאדם ולא ניתן לקבוע דפוס "מחייב" שהיעדרו יש בו כדי לעורר בהכרח ספק באשר למהימנות הגרסה, כאשר ישנם תימוכין שונים ורבים למהימנות זו. המציאות מורכבת היא והתמודדותה של קרבן עבירת מין עם המעשה שבוצע נגדה, אם בטווח הקצר, אם בטווח הרחוק יותר, ובמיוחד בגיל כה צעיר כגילה של המתלוננת, יכולה לנוע על פני קשת רחבה של דרכי תגובה והתמודדות. בנוסף, בחינת התנהגותה של הקרבן צריכה להיעשות מתוך התחשבות במצוקה ובפחד הכרוכים באירוע כה טראומטי ומשפיעים על התנהגותם של נפגע או נפגעת העבירה באופן שזו לא בהכרח תתיישב עם ההיגיון הפשוט. בהקשר זה נפסק כבר כי "אין לשפוט בכלים של סבירות ורציונאליות את התנהגותו של אדם, השרוי במצוקה ופחד; לעיתים אוחז בו השיתוק ולעיתים חששו שיבולע לו עוד יותר אם יביע התנגדות מביא אותו לאי החצנת אי הסכמתו כליל" (השופטת נאור, ע"פ 2606/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.06)). ועוד נאמר: "...על בית-המשפט הדן באישומים שבמרכזם עבירות מין לשוות לנגד עיניו את ייחודן של עבירות אלה, את הטראומה והנזק הנפשי המוסבים לקורבנן ואת הקושי הכרוך בחשיפתן; עליו להימנע מתהיות עקרות בדבר "סבירות" התנהגותה של הקורבן, להביא בחשבון תגובות כאלם, שיתוק וקיפאון כתגובות אפשריות לסיטואציה קשה ומאיימת וליתן דעתו על הקושי שבמתן עדות בהירה, קולחת ומפורטת..." (השופט לוי, ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' מ' ב' (לא פורסם, 13.9.05)). דברים אלה יש בהם מענה לחלק ניכר מהטענות שהועלו בערעור. אין צורך להרחיב ולפרט מדוע אפשר שהמתלוננת חזרה לישון מייד לאחר האירוע, בהתחשב בהלם והבלבול בהם ודאי היתה שרויה, ואילו בעת חקירתה בבית המשפט – במעמד קשה של שחזור האירוע הכואב בפני זרים וקרובים, כמו-גם בפני המערער – פרצה בבכי. 13. טענות נוספות מופנות נגד המהימנות שמצא בית המשפט המחוזי לייחס לעדות המתלוננת. על כך שככלל אין להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ובפרט בעבירות מין, עמדנו לעיל. על כך נוסיף כי כפי שציינה חוקרת הילדים, גב' בובליל, עדותה של המתלוננת רצופה סימני אמת המתבטאים בדיוק הרב בו תיארה את תחושותיה ואת שעבר עליה מרגע שהבינה מה מתרחש. היא שמרה על הרצף הסיפורי גם כאשר דבריה נקטעו, לא עשתה מאמץ להרשים או לרצות את החוקרת, נצמדה לאמת והפרידה בין מה שהיא זוכרת לבין מה שאינה זוכרת, בין מה שקרה לבין מה שיכול היה לקרות. להערכתה של גב' בובליל מדובר בעקביות "...אשר רק אדם דובר אמת מסוגל לעמוד בה". לא מצאנו כי יש בסיס לטענות בדבר המשקל המופחת שניתן לייחס לחקירה שנערכה על-ידי גב' בובליל. ככל חקירת ילדים, גם בחקירה זו נלקחה בחשבון הרגישות הכרוכה בחקירת קטין ואין מקום לצפות כי תהא זו חקירה זהה לחקירת עד או מתלונן בגיר. ההגנה הצביעה הן בבית המשפט המחוזי הן בפנינו, על פרטים שנוספו עם הזמן לגרסת המתלוננת וטענה כי למעשה היא שינתה גרסתה שוב ושוב. ברם, אין זה תיאור מדויק של הדברים. המתלוננת הסבירה כי לא סיפרה תחילה על הנגיעה בחזה כיוון שהתביישה. מהלך זה של התפתחות הגרסה במובן של הוספת פרטים ההופכים את התמונה מלאה יותר הוא מהלך מוכר בעבירות מעין אלה, ובחקירות בכלל. כך, ישנם פרטים שטיבם לעלות רק ככל שחקירה הולכת ומעמיקה, כאשר הנחקר נשאל עוד ועוד שאלות. בדרך זו עולים ומתווספים פרטים נוספים שהנחקר עצמו לא בהכרח סיפר עליהם לכתחילה. יחד עם זאת, כאשר סיפור המסגרת עצמו עומד על תילו ונותר בעינו, לא ניתן לומר כי התווספות הפרטים היא בבחינת גרסה חדשה ושונה, אלא יש לבחון האם אין מדובר במהלך טבעי ושכיח של חקירה. להתרשמותנו, זה המצב במקרה דנן. סוף דבר, לא מצאנו כי עלה בידו של המערער להצביע בטענותיו על טעם שיצדיק התערבות בהכרעת דינו המבוססת של בית המשפט המחוזי ואנו דוחים את ערעורו על הרשעתו. העונש 14. חומרת מעשיו של המערער אינה מתמצה בכך שביצע עבירת מין בקטינה בת משפחתו, אלא היא מועצמת בשל הניצול הטבוע במעשים. ניצול תמימותה של הקטינה שהיתה כבת 13.5 בעת המקרה, וניצול העובדה שכיתומה הגדלה בפנימיה נאלצה היא להסתופף תחת קורת גגם של אחיה ואחיותיה בחופשות והיתה תלויה בהם. אכן, נראה כי המערער סבר כי באין מבוגר האחראי לשלומה של המתלוננת ואשר בפניו תוכל לשפוך את לבה, תהווה היא מטרה קלה בעבורו מבלי שהוא ייתן את הדין על כך. בית משפט זה הדגיש בעבר את חובתו להגן על קטינים ולנקוט יד עונשית קשה כלפי מי שניצלו את אמונם ותמימותם של קטינים תוך ביזויים והשפלתם ומקרה זה אינו מצדיק מסר שונה. לכך יש להוסיף את האופן בו נוהלה הגנתו של המערער בבית המשפט קמא, בדרך של הכפשתה של המתלוננת פעם אחר פעם מבלי שטענות אלו יגובו בראיה כלשהי. נוסיף, כי פעמים רבות תסקיר קרבן חיוני הוא בכדי להציג בפני בית המשפט את מצבו העדכני של קרבן העבירה ולעמוד על הנזקים שנגרמו לו או לה. ואולם, מקום שלא הוגש תסקיר קרבן אין משמעם של דברים כי בית המשפט רשאי להניח כי נפגע העבירה יצא ללא פגע והעבירה שבוצעה בו לא הותירה בו רישומה. מדובר בעבירות שהנזק טבוע בהן מעצם טיבן וקיומו הוא בבחינת הנחה שאין צורך להוכיחה. כמובן, מקום שמבקשים להראות את חומרת הנזק והיקפו, יכול הדבר להיעשות באמצעות תסקיר קרבן. מכאן, היעדרו של תסקיר קרבן אינו מעלה ואינו מוריד במקרה דנן וגם אם המתלוננת היא אכן נערה חברותית ומתפקדת, הלוא זה למרות מעשיו של המערער ואין בכך כדי להפחית מחומרתם. לנזק שנגרם למתלוננת יש להוסיף גם את העובדה שבעקבות חשיפת המעשה חלק מבני משפחתה של המתלוננת הפנו לה עורף. כמי שהתייתמה משני הוריה בעודה ילדה, ודאי אין מדובר בתוצאה קלת-ערך ואף נזק זה יש לו משקל. אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי שקלל נכונה את מכלול השיקולים הצריכים לענישה והבחין נכונה בין עניינו של המערער למקרים שתוארו בפסקי הדין אליהם הפנה. לאור האמור איננו מוצאים על הצדקה להקל בעונש. סוף דבר, אנו דוחים את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, א' בשבט תשס"ט (26.1.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08066950_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il