חוסאם נאסר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6695/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6695/04 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המערער: חוסאם נאסר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 40248/02 מיום 15.2.2004, שניתן על-ידי כבוד השופט ג'. קרא תאריך הישיבה: ה' בטבת התשס"ו (05.01.06) בשם המערער: עו"ד דורית גיטרמן בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של שוד מזויין, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות של סעיף 29(ב) לחוק העונשין. על-פי הנטען בכתב האישום, הנאשם ואדם אחר (להלן: האחר) שדדו סניף להמרת כספים ברחוב בורוכוב ברעננה (להלן: הסניף), כשהם חמושים באקדח. השניים שדדו משתי הכספריות שנכחו במקום סכום כולל של כ-214,379 ש"ח במטבע ישראלי ובמטבע זר מסוגים שונים ובסכומים שונים. בתגובתו לכתב האישום, כפר המערער בכל המיוחס לו וטען, כי בשעת האירוע היה בבית-קפה בטירה. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג'. קרא) הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירות רכוש או אלימות מסוג פשע. בית-המשפט המחוזי ביסס את עיקר ההרשעה על העובדה, שבשעה שנתפס המערער, נמצאו אצלו שמונה סוגי מטבעות זרים, הזהים במהותם ובכמותם לשמונה מסוגי המטבע הזר שנשדדו מהסניף ובהם סוגי מטבע חריגים ונדירים, כגון לירה תורכית, לירה אירית ופורין הונגרי, כשבנוסף לאלו נמצאו ברכבו קבלות שהעידו על המרתם של מטבעות זרים אחרים. בית-המשפט קבע, כי ההסתברות להימצאות כמויות זהות של מטבע זר שונה לאלו שנשדדו משולה לאפס, כשהוא דוחה את הסבריו של המערער להימצאותם של כספים אלו אצלו. בנוסף, בית-המשפט מצא כראיה כנגד המערער גם את זיהויו על-ידי אחת הכספריות שעבדה במקום (להלן: הכספרית), כמי שנכנס לסניף בשתי הזדמנויות, בזו אחר זו, כשכשעה מפרידה בין שתי הכניסות, יום או יומיים לפני השוד. עוד הוסיף בית-המשפט למכלול המרשיע את שקריו של המערער בחקירתו במשטרה והתנהגותו בה. בית-המשפט דחה גם את טענת האליבי של המערער, בהיותה כללית וחסרת ביסוס. במתן גזר-הדין, ציין בית-המשפט את חומרתה של העבירה, אשר בוצעה בצוותא ותוך שימוש בנשק חם ואת עברו הפלילי של המערער, הכולל שש הרשעות קודמות, רובן ככולן בעבירות רכוש ואלימות, בגינן החל כבר המערער לרצות עונש מאסר של ארבע שנים. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד גזר-הדין. טענות הצדדים לטענת המערער, אין כל ראיות הקושרות אותו לביצוע השוד. לטענתו, הכספרית אשר זיהתה אותו כמי שנכנס לסניף יום או יומיים לפני השוד, לא זיהתה אותו כאחד משני האנשים שביצעו את השוד. כן טוען המערער, כי הגם שלטענת הכספריות ידיהם של השודדים היו גלויות, לא נמצאו טביעות אצבעות של המערער בסניף. לעניין המטבע הזר אשר נתפס עליו, טוען המערער, כי פיתח במהלך השנים תחביב של איסוף מטבעות וכחלק מאותו תחביב היה ממיר מטבעות שונים ומגוונים בסניפי בנק שונים כדבר שבשגרה. עוד טוען המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי, משדחה את טענת האליבי שלו, לאור העובדה, שביום האירוע נרשם בפנקס בית-הקפה, כי המערער הזמין משקאות בשווי 25 ש"ח ולאור עדותם של שני עדי ההגנה, שהמערער הציג לעניין זה. לחילופין, טוען המערער, כי בית-המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה בעונשו, לאור נסיבותיו האישיות ובהן גילו ומצבה הכלכלי של משפחתו. לעומתו, סומכת המשיבה את ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, אשמתו של המערער הוכחה כדבעי, לאור הימצאות שטרות הכסף אצלו, בכמויות הזהות לאלו שנשדדו מן הסניף ולאור הסבריו הקלושים של המערער להימצאות הרכב זה של כספים ברשותו בעת מעצרו. עוד מוסיפה וטוענת המשיבה, כי העונש שנגזר על המערער הינו סביר, לאור עברו הפלילי ולאור הנסיבות החמורות של ביצוע העבירה. דיון בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק ומפורט כדבעי, אשר בחן לעומקן את הראיות בתיק, את עדויותיהם של הכספריות, הבעלים של הסניף ואנשי המשטרה שחקרו את הפרשה וגם את עדותו של המערער. לאור כל אלו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר, בדחותו את גרסתו של המערער. הרשעתו של המערער על-ידי בית-המשפט המחוזי נסובה כולה סביב ראיות נסיבתיות, המסבכות את המערער בביצוע השוד, שכן אין כל ראיה הקושרת בצורה ישירה בינו ובין ביצוע השוד. כפי שציין בית-המשפט בעניין זה בע"פ 524/77 רפאל מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 685-686: "כאשר בראיות נסיבתיות מדובר, צריכות הראיות להביא בדרך האלימינציה למסקנה האחת של אשמת הנאשם. אבל אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם. כל ראיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר, אך המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם. כדי לברר אם מסקנת האשמה היא המסקנה מחוייבת המציאות, מפעיל בית-המשפט את מבחני ההגיון ונסיון החיים הכללי, ולבסוף חייב כל ספק סביר לפעול לזכות הנאשם. דברים אלה אינם חדשים. הם הוסברו בספרו הקלסי של ויליאמס על ראיות נסיבתיות וממנו הועברו אל הפסיקה שלנו, עוד מימי ע"פ 38/49 מוחמד אחמד קנדיל, ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813. ועוד יש להעיר שהרשעה המבוססת על ראיות נסיבתיות פתוחה לבקורת בדרגת הערעור יותר מאשר הרשעה שיסודה בראיות ישירות שנקבעו על-פי התרשמות הערכאה הראשונה ממהימנות העדים, כי ככל שעברו הראיות הנסיבתיות את מבחן ההגיון ונסיון החיים, יכולה דרגת הערעור לעקוב אחרי ההנמקה של הערכאה הראשונה. אך כנגד דרכי בקורת אלה הפתוחות לפני ההגנה, קיימת יכלתו של בית-המשפט שלערעור לבחון את הראיות מחדש על-מנת לגלות, אם ההגיון ונסיון החיים הצדיקו את מסקנת הערכאה הראשונה על-פי הנסיבות שהוכחו לפניה." בענייננו, אסף בית-המשפט המחוזי את הראיות הנסיבתיות כנגד המערער זו אל זו וקבע, כי משקלן המצטבר מוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. משבחנתי גם אני את הראיות שעמדו בפני בית-המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה, כי בדין הרשיע בית-המשפט את המערער. לב ליבן של הראיות כנגד המערער, הינו הימצאות שטרות הכסף הזרים על המערער בתכוף לביצוע השוד, בכמויות ובסוג שתאמו במדויק את חלקם של השטרות שנגנבו במהלך השוד. כאמור, מדובר בראיה נסיבתית, אשר אינה קושרת את המערער ישירות לביצוע השוד באמצעות זיהויו על-ידי עד ראיה כמי שנטל בו חלק, אלא מהווה קשר הסתברותי בלבד בין המערער ובין השוד. ייתכן ובמקרה אחר, הימצאותם של שטרות כסף בלתי מסומנים החשודים כגנובים בידי פלוני, בתכוף לביצוע עבירה, הייתה יכולה להוות לכל היותר חיזוק לחומר הראיות כנגדו. אלא שבמקרה דנן, מדובר על הימצאותם של שטרות מטבע זר, מסוגים שונים ומגוונים, התואמים בצורה מדויקת את חלקם של השטרות שנשדדו. כך, ישנה זהות בין כמויותיהם של שבעה סוגי מטבע זר שנתפסו בידי המערער ובין כמויות אותם סוגים של מטבע, אשר נשדדו, וסוג נוסף אשר ממנו נתפסה בידי המערער כמות קטנה יותר מזו שנשדדה. עוד ניתן לציין, כי חלקם של מטבעות אלו הינם מטבעות שאינם שכיחים ואף חסרי ערך. אם לא די בכך, הרי שבידי המערער נמצאו קבלות בגין המרת מטבע זר, אשר יש בהן כדי להבהיר להיכן נעלמה יתרת המטבע שנשדד. בבחננו עובדות אלו במבחן ההיגיון ומבחן ניסיון החיים, הרי שנגיע למסקנה, כי ההסתברות לכך שבסמיכות לאירוע השוד, יימצאו אצל אדם, אשר אין לו כל קשר לביצועו, שטרות הזהים באופן המתואר לשטרות שנשדדו, הינה אפסית. בנסיבות אלו, יש בהימצאות השטרות בידי המערער גם משום הקמת "החזקה התכופה" כנגדו, לפיה, הגם שלא נמצאו כל ראיות ישירות הקושרות בינו ובין ביצוע השוד, די בקיומה של מערכת נסיבתית, המצביעה בבירור על קשר זה, כדי להקים חזקה בדבר קשר זה. כפי שנקבע בעניין "החזקה התכופה" בע"פ 15/78 משה ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 64, 79 (להלן: עניין ביבס): "פשוט וידוע הוא כי הכלל בדבר החזקה התכופה אינו אלא אחת מן החזקות שבעובדה, שאומצו בדיני הראיות החלים אצלנו, תוך שאיבה מן ההגיון ומנסיון החיים, המצביע על סיבתיות לכאורית, הנלמדת ממערכת עובדות נתונה. במילים אחרות, יש והוכחתה של שורת נתונים (כגון עצם הימצאותה של סחורה בידיו של פלוני, סמוך למועד בו נגנבה מפלמוני) יוצר יסוד להנחה - כתולדה של ההסתברות בלבד וללא צורך בראיה ישירה - כי נתקיים גם אירוע עובדתי נוסף שלא הובאו לגביו ראיות (כגון שאלמוני הוא שגנב את הסחורה מידי פלמוני); WHARTON'S CRIMINAL EVIDENCE, 11th ed., Vol. 1., p. 203; ARCHBOLD, PLEADING, EVIDENCE & PRACTICE IN CRIMINAL CASES, 38th ed., par. 1142; הרנון, דיני ראיות, כרך ראשון, ע' 194. העובדות המשמשות יסוד להיוצרותה של המסקנה הנלמדת בדרך ההסתברות, יכולות, אך אינן חייבות, לשמש בסיס להרשעה, אלא אם סתר החשוד את החזקה או העלה בלבו של בית-המשפט ספקות בדבר ביסוסה." משלמדנו, באמצעות החלת "החזקה התכופה" על נסיבות הימצאות שטרות הכסף בידי המערער, על הקשר בינו ובין ביצוע השוד, קמה בידי המערער האפשרות להפריך את החזקה ולהראות איך וכיצד נוצר מצב זה, בו הוא אוחז בידי שטרות הזהים לאלו שנשדדו. לעניין זה, ציין בית-המשפט בעניין ביבס, בעמוד 79, כי "אגב, משקלה של ההנחה עולה לא אחת ביחס ישיר למידת הקלות בה יכול היה הנאשם להפריך את אמיתותה, אם אכן לא היה לה יסוד". במקרה דנן, מדובר בשאלת הימצאותם של שטרות כסף ברשות המערער, מסוגים שונים, כשחלקם נדירים או חסרי ערך וחזקה על המערער, כי יקל בידו להסביר כיצד באו אל ידיו כספים אלו. טענתו של המערער לעניין זה היא, כי אין לו כל קשר לשוד, והימצאותם המופלאה של שטרות הכסף בידיו הינה תולדה של עיסוקו באיסוף מטבע זר, כתחביב. איני יכול אלא לדחות טענה זו מכל וכל. באם מדובר היה בכמויות בלתי מסוימות של שטרות או סוגי כסף נפוצים, ניתן היה אולי לקבל את הסבריו של המערער. אלא, שגם אם נקבל את טענתו של המערער, כי הוא אוסף כספים כתחביב, הגם שלא הביא לכך כל עדות, הרי שאין בטענה זו, כדי להסביר את הזהות בין כמויות הכספים וסוגיהם שנתפסו אצלו לבין אלו שנשדדו. המערער מוסיף וטוען טענות כנגד עצם הממצאים העובדתיים אותם קבע בית-המשפט המחוזי, בדבר כמויות הכספים שנשדדו, כדי לשלול את הקמת החזקה התכופה כנגדו. גם טענה זו אין ביכולתי לקבל. בית-המשפט ביסס את קביעתו זו על עדותו של עמית שני, בעליו של הסניף ועל עדותו של חוקר המשטרה גרגורי פוקס, אשר חקר את הפרשה. בטענתו מבקש המערער לתקוף את מהימנותן של עדויות אלו, בניגוד לדרך בה התרשם מהן בית-המשפט המחוזי. עם זאת, הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית-המשפט של הערכאה הדיונית, בהתבסס על התרשמותו מהעדויות אותן שמע, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234). בפרט כך הוא, כאשר מדובר בממצאי מהימנות, שהרי הערכאה הדיונית היא המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים וממהימנותם, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 437). במקרה דנן, לא מצאנו כל מקום להטיל ספק בהתרשמותו של בית-המשפט המחוזי ולהתערב בממצאים אותם קבע לעניין סכומי הכסף שנשדדו. המסקנה בדבר אשמתו של המערער מתחזקת גם בעדותה של הכספרית, אשר זיהתה אותו כמי שביקר בסניף פעמיים באותו יום, יום או יומיים לפני השוד, כשבין הביקורים הפריד זמן קצר בלבד. הגם, שאין בכוחה של עדות זו בלבד כדי להרשיע את המערער בביצוע השוד, הרי שכשהיא מצטרפת למסקנה דלעיל, הרי שיש בה כדי לקשור, מעבר לכל ספק, את המערער לביצוע השוד. גם כאן, הסברו של המערער לפעולה חריגה זו על-ידו נדחה על-ידי בית-המשפט המחוזי ואיני רואה כל מקום להתערב בקביעתו זו. בדומה, איני מוצא גם מקום להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי הדוחה את טענת האליבי של המערער. כפי שציין בית-המשפט בפסק-דינו, עדויותיהם של עדי ההגנה בדבר נוכחותו של המערער בטירה בעת השוד הינן כלליות ביותר ואין בהן כדי לשלול את אפשרות השתתפותו של המערער בשוד. מכאן, שדין טענה זו להידחות אף היא. מכל האמור עולה, כי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בדבר הוכחת אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר מבוססת כדין על חומר הראיות שהובא בפניו ואין כל מקום לשנותה. גזר הדין לא מצאתי גם כל מקום להתערב בעונש אותו גזר בית-המשפט המחוזי על המערער. בית-המשפט שקל את כלל הטענות אותן העלה המערער לקולת העונש והתחשב בהן בגזירת עונשו. המערער הורשע בביצוע עבירה חמורה ביותר של שוד, אשר בוצעה בצוותא ותוך שימוש בנשק חם. כן עומד לחובת המערער עברו הפלילי, הכולל שש הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואלימות. המערער נדון בעבר למספר עונשי מאסר בפועל, שהומרו בעבודות שירות ולאחרונה אף נדון לעונש של ארבע שנות מאסר, כשעונש זה כולל בחובו הפעלת מאסר על תנאי של עשרים ושניים חודשים. כמו-כן, נסיבותיו האישיות של המערער אינן מצדיקות הקלה מיוחדת בעונש שהוטל עליו. סוף דבר אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחברותיי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, א' ניסן תשס"ו (30.3.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04066950_H07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il