יצחק גויטע נ. אורית בן גיגי

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 66949-12-24 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף המבקשים: 1. יצחק גויטע 2. אלונית גויטע נגד המשיבים: 1. אורית בן גיגי 2. סמי בן גיגי 3. יוסף שדה ז"ל 4. נעמי שדה 5. חופית מרזוק 6. אהרון גולץ 7. לבנה גולץ ז"ל 8. לוי דוד ובניו בע"מ 9. סימה שטרית בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 29.10.2024, בע"א 30530-11-23 שניתן על-ידי הנשיא ר' שפירא וסגניות הנשיא ב' טאובר ו-ת' נאות-פרי בשם המבקשים: עו"ד יוגב לוי בשם המשיבים 5-1: בשם המשיבים 7-6: בשם המשיבה 9: עו"ד חיים שפרוט עו"ד ניר לוי צורפי; עו"ד מיכל קריספיל עו"ד אופיר – חיים הררי פסק-דין השופט נעם סולברג: בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 29.10.2024, בע"א 30530-11-23 (הנשיא ר' שפירא וסגניות הנשיא ב' טאובר ו-ת' נאות-פרי), שבגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק הדין של בית משפט השלום בחדרה, מיום 20.8.2023, בת"א 51965-07-17 (השופט י' הלר). סיפור המעשה על הפרק, ריב שכנים. המבקשים, בני הזוג גויטע, חולקים עם שכניהם זה שנים רבות שותפות בחלקת מקרקעין, שעליה בנויות 4 יחידות דיור. לאורך כל התקופה, בעלי כל אחת מהיחידות היו רשומים כמחזיקים בחלק בלתי מסוים, בשיעור של 25% מהחלקה כולה. מקורו של הסכסוך דנן, ברצונם של המשיבים 2-1, בני הזוג בן-גיגי, למכור את החלקה שבבעלותם למשיבים 4-3, נעמי שדה ויוסף שדה ז"ל. במסגרת הסכם המכירה, התחייבו בני הזוג בן-גיגי להחתים את יתר בעלי הזכויות – המבקשים, המשיבים 7-6, אהרן גולץ ולבנה גולץ ז"ל, והמשיבה 9, סימה שטרית – על הסכם חלוקה של המקרקעין. לאחר מגעים שהתנהלו בין הצדדים, הסכימו כל בעלי החלקות לחתום על הסכם שנועד לשקף את חלוקת המקרקעין בשטח, כפי שהייתה בפועל, הגם שזו לא תאמה באופן מדויק את שיעור ההחזקות 'על הנייר'; כולם – זולת המבקשים. למען שלמות התמונה אציין, כי בני הזוג שדה מכרו מאז את זכויותיהם בחלקה למשיבה 5 (גברת מרזוק). עקב סירובם של המבקשים לחתום על הסכם השיתוף, הגישו המשיבים 5-1 תביעה לבית משפט השלום, בגדרה נתבקש בית המשפט להורות לבני הזוג גויטע לחתום על הסכם לפירוק השיתוף, מכוח סעיף 38(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), ולחלופין, "לתת כל צו שייראה לבית המשפט" לשם פירוק השיתוף. בהמשך ההליך הוברר, כי הכוונה בחלופה השניה שהתבקשה, היא שבית המשפט יורה על פירוק השיתוף בדרך של רישום החלקה כבית משותף, על-פי סעיף 42(א) לחוק המקרקעין. במהלך ההליך שהתנהל בבית משפט השלום – הליך ארוך, טעוּן ומורכב – מוּנה מומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו, הציע המומחה לחלק את המקרקעין בהתבסס על המצב הקיים בשטח, כך שלזכותו של כל אחד מבעלי היחידות ירשם החלק בו הוא עושה שימוש בפועל. לגבי הדרך העוברת בין היחידות הקדמיות, ואשר מובילה אל עורף החלקה, הציע המומחה שתי אפשרויות להסדרה – להגדיר את הדרך כרכוש משותף; ולחלופין, לרשום את שטח הדרך לזכות בעלי היחידות הקדמיות, תוך הכרה בזיקת הנאה לגביו עבור בעלי היחידות העורפיות. מאחר שרישום המקרקעין, על-פי כל אחת מן האפשרויות שהוצעו, היה מביא לסטייה מהחלוקה השווה של רבע מהקרקע לכל יחידה, הציע המומחה כי יקבעו תשלומי איזון, אשר ישקפו את הגידול או הפיחות שיחול בשטח כל חלקה, על-פי שיטת החלוקה שתיבחר. למעט לעניין תשלומי האיזון, הפיסה הצעתו של המומחה את דעתם של כל בעלי הדין, זולת המבקשים. המשיבים כולם – אלה שנמצאו חייבים בתשלומי איזון, כמו גם אלה שנמצאו זכאים להם – הסכימו לרשום את שטח דרך הגישה לזכות בעלי היחידות הקדמיות, תוך הכרה בזיקת הנאה לגביו עבור בעלי היחידות העורפיות, אולם סברו כי אין טעם בקביעת תשלומי איזון. זאת, משום שההפרשים בגודל היחידות על-פי דרך רישום זו – קטנים מאוד; ובהתחשב בכך שהשינוי ברישום – נטול משמעות מעשית, ומשקף ממילא את המצב הקיים בשטח. המבקשים, מצִדם, התנגדו מכל וכל להצעות המומחה, והמשיכו לסרב להצעה לפירוק השיתוף בדרך של רישום. ההכרעות הקודמות ביום 2.8.2023, בחלוף למעלה מ-6 שנים ממועד הגשת התביעה, ניתן פסק הדין של בית משפט השלום. בפסק הדין, הורה בית המשפט על "פירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף על בסיס השימוש הקיים, ותוך העדפת האפשרות של רישום זיקות הנאה בדרכי המעבר", וקבע כי "אין מקום לתשלומי איזון", וכי "יש להקדים אישור המפקח על רישום המקרקעין להוראה על פירוק בפועל". כמו כן, בשים לב לחוסר תום הלב של המבקשים לאורך ההליך, ובפרט למידת אשמתם בהתארכותו, פסק בית משפט השלום הוצאות בשיעור משמעותי לטובת המשיבים. פסק הדין לא הניח את דעתם של המבקשים, שהגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור נטען, כי פסק הדין של בית משפט השלום – שגוי ומוטעה. בתוך כך נטען, בין היתר, כי תוצאת הרישום שעליו הורה בית משפט השלום – אינה הוגנת. זאת, שכן בעקבות פסק הדין, מחזיקים המבקשים בחלק קטן משמעותית מן השטח הכולל בהשוואה למצב הקודם, מבלי שנפסקו לטובתם תשלומי איזון מתאימים. בנוסף, הלינו המבקשים על הוצאות המשפט הכבדות שנפסקו לחובתם. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור לגופו, אולם הפחית משמעותית את ההוצאות שנפסקו לחובת המבקשים. מכאן הבקשה שלפנַי. בקשת רשות הערעור המבקשים מעלים טענות מטענות שונות לגבי פסק הדין של בית המשפט המחוזי. אינני רואה להידרש למרביתן, שכן רק מקצתן רלבנטיות להחלטה דנן. החלק החשוב לענייננו, נוגע לטענת המבקשים לגבי שגגות שנפלו בשלב התיאור העובדתי בפסק הדין, ואשר השפיעו, כך לטענתם, על הכרעת בית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 6.1.2025, נתבקשו המשיבים להגיש תשובה תמציתית לגבי הטעויות האמורות, ולהביע עמדתם באשר לאופן שבו ראוי להמשיך את ההליך. המשיבים הגישו תשובותיהם, מי בתמצית, כפי שנתבקשו, ומי בהרחבה. טוענים הם כולם, בעיקרו של דבר, כי הטעויות שנמצאו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – שעל עצם קיומן אין הם חולקים – לא השפיעו במישרין על ההכרעה, וכי בלאו הכי, לא די בהן כדי להביא למתן רשות הערעור. דיון והכרעה בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל חלקית, כך שההליך יוּשב לבית המשפט המחוזי, לצורך מתן פסק דין מתוקן. כך אציע אפוא לחברַי שנעשה. כפי שציינתי בהחלטה מיום 6.1.2025, די בעיון ראשוני בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כדי להיווכח בשגגה שנפלה בידו; שגגה שבגינה ניתן להטיל ספק בכך שערעורם של המבקשים, שהוגש בזכות, אכן זכה להתייחסות ולדיון על בסיס המצע העובדתי הרלבנטי: "בית המשפט יִחֵס למבקשים – בשגגה – את הגשת התביעה בהליך המקורי; בהתאם לכך, יוּחסו למבקשים בפסק הדין עובדות ומאפיינים לא-להם (למשל, גודל החלקה שהציע עבורם המומחה מטעם בית משפט השלום בחוות דעתו, וכן תשלומי האיזון התואמים, בפסקאות 13-11 לפסק הדין)". אמנם, כידוע, "הלכה היא כי אין די בטענה לפיה שגה בית המשפט קמא בהחלטתו, כדי ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה" (רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (3.9.1996)). ברם, חריגים לכלל זה, הם מקרים בהם "נפלה טעות ברורה הגלויה על פני הפסק [...] מקום בו לא נדרשת בחינה מחודשת של עובדות המקרה לגופן, אין מניעה להתערבותו של בית משפט זה, גם ב-'גלגול שלישי'" (רע"א 7409/22 בר נ' ישר, פסקה 14 (2.3.2023); ראו גם: בע"מ 5883/20 פלונית נ' פלונית, פסקה 31 (14.10.2020); נֹעם סולברג "בקשת רשות ערעור – הלכה ואין מורין כן", משפטים יח 447, 456 (1989)). המקרה דנן אכן בא בקהלם של אותם חריגים. בערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי, טענו המבקשים כי בהתחשב בשטח היחסי (הבלתי מסוים) מהחלקה שהיה בבעלותם עובר להוראת הרישום, נתיבי החלוקה שהציע המומחה, והדרך בה בחר בית משפט השלום, פוגעים בזכויותיהם הקנייניות באופן לא צודק. בית המשפט המחוזי תיאר את הצעות המומחה, ואת השפעתן על המבקשים כך: "עמדתו [של המומחה] (בסעיף 7 לחוות הדעת, עמ' 16-15) הייתה כי אם יוחלט כי החלופה הראויה הינה לרשום את דרכי המעבר כרכוש משותף, אזי שהשטח של היחידה של ה[מבקשים] יהא 201 מ"ר [...] לחילופין, ככל שהפתרון יהיה לרשום זיקות הנאה (ולא לראות בדרכי המעבר כרכוש משותף), אזי שהתוצאה תהיה הבאה: שטח היחידה של ה[מבקשים] יהא 258 מ"ר". ברם, עיון בחלק הרלבנטי של חוות דעת המומחה, מלמד כי אין מדובר בתיאור של חלקת המבקשים, אלא של היחידה שרכשה המשיבה 5. לגבי המבקשים קבע המומחה, כי על-פי החלופה הראשונה, תיוותר ברשותם לאחר החלוקה יחידה ששטחה 194 מ"ר; ואילו על-פי החלופה השניה, מדובר יהיה ביחידה ששטחה 223 מ"ר. משמעות הדברים, היא כי בשני המקרים מדובר בשטח קטן יותר מזה שייחס להם בית המשפט המחוזי. בדומה לכך, גם התיאור של בית המשפט המחוזי את תשלומי האיזון שהציע המומחה, ואשר לא אומצו לבסוף על-ידי בית משפט השלום, לא היה מדויק. כך, בפסק הדין נכתב, כי הצעת המומחה היתה שככל שתתקבל החלופה הראשונה, "ה[מבקשים] [...] אמורים לקבל תשלומי איזון מטעם בעלי שתי היחידות האחרות העורפיות (התובעים [הכוונה, כך נראה, למבקשים דנן] אמורים לקבל 15,800 ₪)", בעוד שאם תתקבל החלופה השניה, "ה[מבקשים] יהיו דווקא אלו שצריכים לשלם תשלומי איזון בסך 10,000 ₪". ואולם, בפועל, המומחה הציע כי המבקשים יקבלו סך של 20,900 ₪ אם יאומץ המתווה הראשון, ו-15,800 ₪ אם יאומץ המתווה השני. בשני המקרים, המלצת המומחה בדבר תשלומי האיזון, שלא אומצה בסופו של דבר על-ידי בית משפט שלום, היטיבה עם המבקשים בהשוואה לדרך בה תוארה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. בהמשך לכך אדגיש, כי למצער לגבי תשלומי האיזון, בית המשפט המחוזי התבסס במפורש על הסקירה העובדתית – הלא מדויקת – שערך, כנימוק להכרעה שאליה הגיע: "לגבי תשלומי האיזון – נוסיף כי גם בהקשר זה לא סברנו כי יש מקום להתערב בהחלטה שהתקבלה, נוכח ההנמקה המפורטת שבפסק הדין קמא בנושא זה, וראו שוב את הסקירה מעלה לגבי הסכומים בהם מדובר" (פסקה 28, ההדגשה הוספה – נ' ס'). אם כן, כפי שעולה מן המקובץ, בית המשפט המחוזי סבר, בשגגה – ולמצער כך ניתן ללמוד מפסק דינו – כי השטח שהוצע למבקשים גדול מכפי שאכן היה, וכי תשלומי האיזון שהוצעו על-ידי המומחה, נמוכים מאלה שהוצעו בפועל. פסק דינו התבסס אפוא על תשתית עובדתית שגויה, אשר היתה עשויה, ולוּ מבחינה פוטנציאלית, להשפיע על הכרעתו; בנסיבות אלה, ברי כי לא היה בידו לבחון כדבעי את צדקת החלוקה, ובכלל זאת, את ההחלטה לעניין תשלומי האיזון. משאלה הם פני הדברים, פסק הדין – אינו יכול לעמוד. טרם סיום, אציין בזהירות, כי במבט רחב על התנהלות הצדדים בהליך, ההכרעה האמורה עשויה לעורר קושי. התנהלות המבקשים לאורך ההליך שהתנהל בבית משפט השלום – מעוררת ספקות של ממש לגבי תום ליבם. המשיבים מצִדם, נקלעו שלא בטובתם להליך ארוך שנים, מתיש ומעיק. כפי שציין בית משפט השלום, תום לבם ניכר במיוחד בשים לב לנכונותם של אלו מהם שהיו זכאים, לפי חוות דעת המומחה, לתשלומי איזון, לוותר על תשלומים אלה לטובת השלמת ההליך. התנהלותם זו מלמדת, כי המשיבים לא הגיעו לשער בית המשפט כדי להתעשר מן ההפקר; משאת נפשם, היא שההליך הטורדני – יגיע לסיומו. 'יסוד נפשי' זה של המשיבים, ניכר אף מהחלטתם שלא להגיב לבקשת רשות הערעור דנן בבקשה משלהם, הנוגעת להחלטת בית המשפט המחוזי להפחית מסכום ההוצאות שפסק בית משפט השלום. זאת, הגם שניתן לתהות אם זו נוּמקה די צרכה. עם זאת, חרף האמור, נוכח השגיאות שנפלו בתשתית העובדתית שעליה התבסס בית המשפט המחוזי, ובהינתן שלא ניתן לקבוע כי השגיאות האמורות לא השפיעו על ההכרעה – סבורני כי אין מנוס מהחזרת התיק לבית המשפט המחוזי, שיכריע כחוכמתו בפסק דין מתוקן, בהתבסס על התשתית העובדתית הרלבנטית. למען הסר ספק, אבהיר, כי אין בהכרעתי זו כדי להביע עמדה, לכאן או לכאן, לגבי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגופן. עוד אציין, כי בהתחשב בכך שהכרעת בית המשפט המחוזי להפחית מסכום ההוצאות שפסק בית משפט השלום, אינה מגלה טעמיה; ובהינתן שהכרעת בית משפט השלום בעניין זה התבססה על אותן עובדות שלגביהן נפלה שגגה בפסק הדין בית המשפט המחוזי, סבורני כי אך ראוי הוא שבית המשפט המחוזי יבחן מחדש גם את החלטתו זו, ויכריע כטוב בעיניו, בהתבסס על העובדות כהווייתן. אשר על כן, אציע לחברַי כי נקבל את הערעור, במובן זה שההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך מתן פסק דין בלבד, כמפורט לעיל. בנסיבות העניין, ובשים לב להערותי באשר למידת תום הלב של כל אחד מן הצדדים, סבורני כי מוטב יהיה שלא נעשה צו להוצאות. נעם סולברג שופט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת השופט עופר גרוסקופף: אני מסכים. עופר גרוסקופף שופט ניתן היום, ט' אדר תשפ"ה (09 מרץ 2025). נעם סולברג שופט יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט