פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6690/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6690/07 ע"פ 7284/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון המערער בע"פ 6690/07 והמשיב בע"פ 7284/07: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 6690/07 והמערערת בע"פ 7284/07: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 21.6.07 בת.פ.ח 556/06 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא א' אמינוף והשופטים ז' הווארי וש' אטרש תאריך הישיבה: כ"ו באדר א' תשס"ח (3.3.08) בשם המערער בע"פ 6690/07 והמשיב בע"פ 7284/07: עו"ד ס' מחאג'נה בשם המשיבה בע"פ 6690/07 והמערערת בע"פ 7284: עו"ד ג' שפירא בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ב' וייס פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא א' אמינוף והשופטים ז' הווארי וש' אטרש) הרשיע את המערער בע"פ 6690/07, הוא המשיב בע"פ 7284/07 (להלן: המערער), על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בארבע עבירות של חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, לפי סעיף 374 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק); ניסיון אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(ב)(3) לחוק, בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו- 345(א)(3); ארבע עבירות של הסתייעות ברכב לעבירת מין, לפי סעיף 44 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; שלוש עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) לחוק. תמצית עובדות כתב האישום בהן הודה המערער הינן כי בעת שירותו בצה"ל כנהג צבאי נהג המערער לעצור את הרכב הצבאי בו נהג כשהוא לבוש מדים, ליד קטינות שחיכו בתחנות הסעה ולאחר שעלו לרכבו היה סוטה לדרך צדדית, חוטף אותן ומבצע בהן עבירות מין. כך, באישום הראשון הודה המערער בכך שבמחצית שנת 2006 הוא עצר את הרכב הצבאי בו נהג לבוש מדים, בסמוך למקום בו עמדה המתלוננת באישום זה, קטינה ילידת 1994, בהמתנה להסעה. דקות מספר לאחר שהצטרפה לנסיעה, בעקבות תשובתו לה כי הוא מגיע ליעדה, סטה המערער מן הכביש הראשי, ולאחר שחטף מידה של המתלוננת את מכשיר הטלפון הנייד שאחזה, גהר מעליה והפשיטה ממכנסיה ותחתוניה, כאשר היא זועקת לעזרה. המערער פשט את מכנסיו ותחתוניו וניסה לפתוח בכוח את רגליה של המתלוננת, חרף התנגדותה. עקב התנגדותה, לא עלה בידו של המערער להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כל אותה העת ניסתה המתלוננת להשתחרר מן העורר, שרטה אותו ובעטה בו, משכה בשערותיו, בכתה וביקשה כי ייתן לה לנשום. בשלב מסוים צלצל מכשיר הטלפון הנייד שלה, היא ביקשה מהמערער לענות והבטיחה כי לא תתקשר למשטרה. המערער הניח לה והיא מיהרה להתלבש ולהימלט. המערער זרק את מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת ונסע מהמקום. באישום השני הודה המערער כי מספר חודשים מאוחר יותר, בחודש אוקטובר 2006, הוא עצר את הרכב הצבאי בו נהג לבוש מדים, ואסף לרכבו מתלוננת ילידת 1990. בשלב כלשהו של הנסיעה סטה המערער מן הדרך בתואנה כלשהי, אל דרך עפר. המתלוננת חשה חוסר נוחות וביקשה לרדת, אולם המערער אמר לה שייקח אותה ליעדה. לאחר זמן קצר עצר את הרכב, גהר על המתלוננת ונשקה בחוזקה בצווארה. היא החלה לזעוק, לדחוף את המערער ולבעוט בו והוא ניסה לפשוט את מכנסיה, ללא הצלחה. המערער פיסק את רגליה של המתלוננת ונשכב ביניהן כשהוא תופס בידיה. המתלוננת התחננה שיניח לה ולאחר שצעק עליה הסיע אותה אל הכביש, שם נעצר הרכב בשל תקלה והמתלוננת נמלטה ממנו. האישום השלישי בו הודה המערער עניינו באירוע שהתרחש שלושה ימים מאוחר לאירוע שבאישום השני, ועובדותיו דומות. במקרה זה אסף לרכב הצבאי מתלוננת ילידת 1989 שהמתינה להסעה. זמן קצר לאחר שעלתה המתלוננת על רכבו, סטה המערער לשביל צדדי בתואנת שווא ולאחר שעצר התקרב למתלוננת ותפס את ידה. המתלוננת החלה לצרוח ואז ניסה המערער לפשוט את מכנסיה, אך זו התנגדה. בשלב מסוים השליך המערער את תיקה של המתלוננת מן הרכב והיא הצליחה לפתוח את דלת הרכב ולהימלט. באישום הרביעי הודה המערער כי בראשית נובמבר 2006 אסף לרכב הצבאי בו נהג מתלוננת, ילידת 1990, שהמתינה בתחנת הסעה. המתלוננת התיישבה במושב האחורי. כעבור מספר דקות נסיעה סטה המערער מהכביש בתואנת שווא. המתלוננת, שחשה כי היא בסכנה החלה מתקשרת בטלפון הנייד לאמה ואז התיישב המערער במושב האחורי לצדה. המתלוננת החלה לזעוק לעזרה, אך המערער נטל את מכשיר הטלפון הנייד שלה והשליכו מחוץ לרכב. המערער נגע בשדיה של המתלוננת מעל לבגדיה ומשך את רוכסן האוברול שלבשה כדי לפשוט אותו, אך בשל התנגדותה לא הצליח להפשיטה לגמרי. לאורך כל האירוע התנגדה המתלוננת, בעטה במערער ושרטה אותו בפניו. בשלב מסוים עלה בידה לפתוח את דלת הרכב, היא נפלה על האדמה ונחבלה בגבה. המערער קרא לה לחזור אל הרכב מספר פעמים, ומשלא עשתה כן נסע מהמקום. 2. בגין הרשעתו במעשים שתוארו לעיל גזר בית המשפט המחוזי למערער עונש של 10 שנות מאסר בפועל; 36 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור כל עבירת מין לפי סימן ה' לפרק י' לחוק, למעט עבירות לפי סעיפים 348ה ו- 349 לחוק, לגביהן יהא עונש המאסר המותנה לתקופה של 12 חודשים; פיצוי למתלוננת באישום הראשון בסך 15,000 ₪, ואילו לכל אחת משלושת המתלוננות באישומים הנוספים פיצוי בסך 3,000 ₪. עובר לגזירת העונש הונחו בפני בית המשפט תסקיר ותסקיר משלים של שירות המבחן בעניינו של המערער וכן תסקיר קרבן בעניינה של המתלוננת באישום הראשון בלבד, היות שיתר המתלוננות ביכרו שלא לשתף פעולה בהכנת תסקירים בעניינן. שירות המבחן עמד בתסקירים שהכין על הקשיים השונים עימם התמודד המערער: האובדן הקשה שחווה עם מות אביו וקשיים נוספים במישור המשפחתי בעקבות מות האב, וכן קשיים במסגרת החינוכית בתקופת נעוריו, כאשר בסופו של דבר הוא השלים בגרות חלקית, ובמקביל עבד והתנדב לדבריו במסגרת עמותת על"ם. עוד צוינה מעורבותו של המערער כנער בעבירת רכוש ואלימות, העדתו על עצמו כבעל סף תסכול נמוך הנוטה להתפרצויות ומספר ניסיונות שעשה במהלך שירותו הצבאי לערוק. שירות התרשם כי המערער שיתף עימם פעולה וכי הוא חווה מצוקה סביב מעורבותו בעבירות ופגיעתו בקרבנות. עוד צוין כי המערער לקח אחריות על ביצוע העבירות, אך נטה למינימליזציה של המעשים והכחיש את התכנון והדפוס המסתמן מהמעשים. שירות המבחן התרשם כי הוא התקשה לרסן את דחפיו, בין היתר נוכח העובדה שתכיפות הפגיעה בקרבנות עלתה. נתון זה, כשמתווספת אליו העובדה כי בהיותו כבן 12 היה המערער מעורב במעשה מגונה בקטין אחר, ובתוספת הדפוס של חטיפת הקרבנות ושימוש בכוח פיזי אלים כלפיהן תוך קושי לווסת את דחפיו גם נוכח ביטויי המצוקה של הקרבנות, מעלים להערכת שירות המבחן את רמת הסיכון להישנות עבירות דומות מצדו של המערער בעתיד. שירות המבחן ציין עוד כי בהיותו כבן 17 היה המערער קרבן לפגיעה מינית על ידי נהג שאינו מוכר לו שהסיע אותו בטרמפ. עוד התרשם שירות המבחן כי המערער גילה אמפתיה אותנטית כלפי הקרבנות, והוא חש אשמה ובושה וביטא נזקקות לטיפול. בסופו של יום סבר שירות המבחן כי במצבו של המערער כיום קיים סיכון גבוה להישנות העבירות וכי התערבות טיפולית בין כתלי הכלא עשויה להיות אפקטיבית עבורו. תסקיר הקרבן שהוגש לבית המשפט המחוזי נגע לעניינה של המתלוננת באישום הראשון. מתלוננת זו היתה כבת 12 בעת האירוע נשוא האישום הראשון. בתסקיר תוארה השפעתו הקשה של האירוע על המתלוננת ועל בני משפחתה: הוריה תיארו כיצד גם בעבור מספר חודשים מאז האירוע היא אינה משה מהם, אינה ישנה לבדה אלא ישנה במיטת הוריה ונזקקת לליוויים המתמיד. היא פחדה כי המערער יגיע אל ביתה להתנקם בה כיוון שהתלוננה עליו, והפגינה חששות מכל מפגש אקראי עם גבר זר. כתוצאה מן האירוע נאלצו הורי המתלוננת להיעדר תכופות מעבודתם בשל הצורך ללוות את בתם ברגעי חרדה ומתח, כמו-גם ללוותה לבדיקות, טיפולים וחקירות. המתלוננת אובחנה על ידי פסיכולוגית קלינית כסובלת מסימפטומים פוסט-טראומטיים (הימנעות מיציאה מהבית לבד, פחד מהישארות לבד בבית, עוררות מוגברת ופחד מכל דבר, "פלאשבק" וסיוטי לילה). פקידת הסעד העריכה כי נפגעו אצלה תחושת האמון הבסיסית בבני אדם ובעולם, תחושת הביטחון והדימוי העצמי שלה. פקידת הסעד העריכה כי לצורך שמירה על יכולתה הלימודית יהא על המתלוננת לגייס כוחות שאין זה בטוח כי אלה יעמדו לה. היא ציינה כי המתלוננת תלויה בכוח המשפחתי וביכולת התמיכה של המשפחה, זקוקה לטיפול כדי לשפר את התמודדותה ולהמשיך בחיים נורמטיביים והנזק לחייה מקיף תחומים רבים – חינוכיים, רגשיים ונפשיים, משפחתיים, חברתיים ואחרים. להערכתה של פקידת הסעד, ללא סיוע עלול האירוע לפגוע בהתפתחותה של המתלוננת וביכולתה לפתח קשרים ויידרשו לה ולמשפחתה משאבי זמן וכסף רבים כדי להתמודד עם הנזק שנגרם לה. בית המשפט עמד בגזר דינו על חומרתן היתרה של עבירות המין המבוצעות כלפי קטינים, המחייבת ענישה מחמירה ומתן משקל רב יותר לשיקולי הגמול וההרתעה על פני שיקולים אישיים. בית המשפט הוסיף עוד כי חומרת מעשיו של המערער מתעצמת לאור ניצולו את היותו לובש מדים, דבר אשר גרם למתלוננות ליתן בו אמון ולנסוע עמו. בית המשפט קבע כי שיטת ביצוע העבירות היתה כמעט זהה ודחה את טענת הסנגור לפיה אין במעשים משום תכנון היות שמדובר בטרמפיסטיות. בית המשפט ציין את הנזק הנפשי שוודאי יותירו המעשים אצל המתלוננות והדגיש את חובתו לשמור על ביטחון הציבור ובמיוחד על ביטחונן של קטינות. יחד עם זאת הביא בית המשפט בחשבון, כשיקולים לקולא, את הודאתו של המערער שחסכה את עדות המתלוננות וכן חסכה זמן שיפוטי. בהתחשב בכל אלה גזר בית המשפט את עונשו כאמור. ערעור המערער 3. סנגורו של המערער טוען כי בית המשפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה ולא נתן את המשקל הראוי לכך שהמערער הודה במיוחס לו כבר בהזדמנות הראשונה, בחקירתו במשטרה, ובהודאתו בבית המשפט; לכך שחסך בהודאתו את עדות המתלוננות וזמן שיפוטי יקר; ולכך שמסר בחקירתו פירוט על כל שאירע, לרבות האירוע שבאישום השני, שבגינו כלל לא הוגשה תלונה, ואף ביקש להתנצל בפני קרבנותיו. לטעמו, לא ניתן משקל ראוי לחרטה העמוקה שהביע המערער וללקיחת האחריות, ואף לא למצוקה שגילה בפני שירות המבחן סביב המעשים והפגיעה בקרבנות. עוד הוא טוען כי היה מקום ליתן משקל לקולא לגילו הצעיר בעת ביצוע המעשים – 21 שנים; לנסיבותיו האישיות כבן יחיד שעלה ארצה עם הוריו בשנת 1995, אביו נפטר כשנתיים עובר לביצוע המעשים ומותו הותיר צלקת עמוקה בנפשו של המערער שנותר יחד עם אמו לבד בארץ, ובגיל 17 עבר המערער התעללות מינית בנסיבות דומות לאלה המתוארות בכתב האישום. הסנגור מדגיש כי המעשים בוצעו תוך פרק זמן קצר על רקע המצוקה הנפשית בה היה המערער שרוי לאחר מות האב וגורס כי יש ליתן בגזירת העונש משקל גם לכך שאמו המבוגרת של המערער נותרה בגפה לאחר שבעלה נפטר והמערער נעצר. לנוכח המכלול האמור מבקש הוא כי יינתן מירב המשקל לפן השיקומי בגזירת העונש. ערעור המדינה 4. המדינה טוענת בערעורה כי יש להחמיר בעונשו של המערער משום חומרתם המופלגת של המעשים והמסוכנות הזועקת מהם. לשיטתה, העונש שנגזר אינו הולם את חומרת המעשים ואינו משקף במידה הראויה את טיבם, את תוצאותיהם, בדגש על הנזק שנגרם לקרבנות העבירה, ואת משמעותם החברתית, ואף לא את מסוכנותו של המערער לחברה, המחייבת את הרחקתו ממנה לתקופה ארוכה. המדינה מדגישה את התמונה המדאיגה, כדבריה, העולה מתסקירי שירות המבחן, לפיהם גם לאחר הודאתו מפחית המערער ממעשיו, ואת הערכת שירות המבחן כי ללא מענה טיפולי רמת הסיכון להישנות עבירות דומות בעתיד גבוהה. במצב דברים זה גורסת היא, יש ליתן משקל ממשי לשיקולי ההרתעה, הגמול, ולצורך בהגנה על החברה. עוד נטען כי בית המשפט קמא העניק משקל רב מדי לשיקול היחיד שראה להקלה בעונש – ההודאה במעשים. 5. יצוין כי בפנינו הונח תסקיר עדכני של שירות המבחן בו צוין כי בחודשים הראשונים לשהייתו בכלא סבל המערער ממצוקה נפשית שחייבה טיפול תרופתי, אולם מאז נראה כי מצבו התייצב. הוא עובד במפעלי הכלא, תפקודו והתנהגותו חיוביים ויציבים ואמו מהווה עבורו גורם תמיכה משמעותי. שירות המבחן ציין כי המערער מצוי בקשר עם עובדת סוציאלית, מודה חלקית בביצוע העבירות, שכן הוא מודה במעשים המגונים אך מכחיש חטיפה, הפעלת כוח או אינוס. עוד צוין כי המערער חש בושה ומביע חרטה תוך גילוי תובנה מילולית לבעייתו בתחום המין ומוטיבציה להשתלב בהמשך בטיפול לעברייני מין, בכפוף להמלצת קרימינולוגית מב"ן שתיערך לקראת מאי 2009. דיון והכרעה 6. קראנו את נימוקי הערעורים, שמענו את טענות הצדדים, והחלטנו לדחות את שניהם ולהותיר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. חומרתו של כתב האישום בו הודה והורשע המערער נלמדת ממספר רכיבים מצטברים: מניצול תמימותן של קטינות שנתנו אמונן במערער, בסוברן כי חייל, לבוש מדי צה"ל ונוהג ברכב צבאי – דמות המסמלת הגנה וביטחון – לא יפגע בהן ויביאן למחוז חפצן; מחוסר השליטה בדחפים שמתגלה מהתנהגותו של המערער; מן הדפוס החוזר של המעשים ומהתכיפות ההולכת וגוברת שלהם; מהקהות הרגשית שגילה המערער בעת מעשה כאשר המתלוננות בוכות, מתנגדות לו ומבקשות שיניח להן, ולא בנקל עלה בידן להיחלץ מידו. לא למותר לשוב ולהזכיר כי המתלוננות כולן קטינות, וכי המתלוננת באישום הראשון עלתה על רכבו של המערער מתוך כוונה להגיע למדידת בגדי חגיגת בת המצווה שלה. אף בהיבט זה יש פן של חומרה במעשים, הן מעצם ניצולן תמימותן של נערות צעירות, כמבואר לעיל, הן מעצם הנזק הרגשי והנפשי שברי כי נגרם להן בתקופה בה מתעצבת דמותן כנשים צעירות המתחילות את דרכן בעולם ואת יחסיהן עם בני המין השני. על החומרה שיש בעבירות מין, לא כל שכן כאשר הן מבוצעות בקרבן קטין או קטינה, דומה כי אין צורך להכביר מילים. חילול כבוד האדם של הקרבן, ניצול התמימות האמון, חוסר האונים ואי היכולת להתנגד באופן משמעותי שמאפיינים פעמים רבות קרבנות עבירה קטינים, ניצול החשש והפחד אצל רבים מהם מחשיפת המעשים, הצלקות הנפשיות העמוקות הנחרתות בנפשם, הפגיעה בתפקודם השוטף במסגרות החיים השונות, הזוגיות, החברתיות, האישיות ואחרות – כל אלה הם אך מקצת הטעמים לחומרתן היתרה של עבירות המין המבוצעות בקטינים. הגנה על שלומם של קטינים, על שלמות גופם ונפשם הינה אינטרס חברתי מוגן על ידי דיני העונשין. על העונש הנגזר במקרים שעניינם לשקף את ההגנה על כבודם, גופם ונפשם של קטינים וקטינות ולהרחיק מן הציבור את אלו מהם נשקף להם סיכון. על העונש לשקף את הסלידה מן המעשים, את הוקעתם, ולשלוח מסר מרתיע לעבריין שעניינו נידון ולציבור העבריינים בכוח (וראו למשל: ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.07); ע"פ 6899/04 ד' פ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.12.06); ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.4.06); ע"פ 1561/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.7.05)). חשיבותו של מסר מרתיע, המשמיע הגנה על קטינים, ברורה מאליה, שכן המערער בחר את קרבנותיו הקטינות בסיטואציה שברי כאמור כי יש בה כדי ליצור אצלן אמון כלפיו ואז היה סוטה מן הדרך בכדי לבצע בהן מעשים מיניים, תוך שימוש בכוחו. גם אם לא עלה בידו לממש את כוונתו במלואה, עדיין חומרת המעשים זועקת ומחייבת כי הענישה שתוטל עליו תהא משמעותית ומרתיעה. לאלה יש להוסיף את הצורך בהרחקתו של המערער מן הציבור נוכח הערכת המסוכנות של שירות המבחן לגביו, ולפיה כל עוד הוא לא טופל רמת המסוכנות הנשקפת ממנו להישנות המעשים, גבוהה. שיקול נוסף שיש לו חשיבות בהקשר זה עניינו בנזק שהותיר ביצוע העבירה בקרבנה. אכן, " פגיעתם של מעשי עבירה כאלה אינה מתמצית בפגיעה הגופנית והנפשית שחשה המתלוננת בעת ביצוע המעשים. הפצע שנפער בנפשה של המתלוננת בהיותה נערה צעירה עתיד ללוותה כל ימי חייה" (ע"פ 3897/03 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 175, 182 (2003)). שלוש מתלוננות לא שיתפו אמנם פעולה עם גורמי הסעד בהכנת תסקיר קרבן בעניינן, אולם ניתן להניח כי נזק שכזה אכן נגרם, נוכח אופיו של האירוע, הבהלה וחוסר האונים שוודאי חשו. מכל מקום, די בתסקיר הקרבן שהוכן בעניינה של המתלוננת באישום הראשון כדי לעמוד על תוצאותיהם הקשות של המעשים באישום זה על המתלוננת, על מציאות חייה, על מצבה הרגשי, הנפשי והחברתי, על מרקם החיים המשפחתי ולמעשה דומה כי אין מישור ממישורי חייה שלא הושפע ונפגע כתוצאה מן המעשים שהותירו בה חותמם. התמונה המצטיירת היא כי עולמה המוגן והבטוח של ילדה שעמדה בפני חגיגות בת המצווה שלה נותץ לרסיסים ומאז עמלים היא ובני משפחתה על איחוי השברים. תחושות החרדה והפחד, חוסר האמון העמוק שנוצר אצלה כלפי גברים דווקא בראשית התבגרותה, השפעת האירוע על לימודיה והערכת גורמי המקצוע כי יידרש טיפול וליווי ממושך על מנת להשיבה למסלול חיים תקין, כל אלה מלמדים על הנזק הכבד שגרם האירוע לנפשה של המתלוננת, על הצלקת אותה היא נושאת ונראה כי תישא עוד זמן רב. 7. אל מול אלה ניצבים השיקולים לקולא העומדים למערער. אין שיקולים משיקולים אלה – אף לא בהצטברם - שיש בו כדי להטות הכף להקלה בעונש כפי שביקש הסנגור לשכנע, אולם כל אחד מהם ראוי למשקל מסוים בגזירת העונש. כזו היא הודאתו של המערער, שחסכה את עדויות המתלוננות וחסכה מזמנו השיפוטי של בית המשפט. משקל מסוים יש ליתן גם לנסיבות חייו כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן, ולקשיים עימם התמודד בשנות התבגרותו. כן יש להביא בחשבון את נכונותו להיכנס למסגרת טיפולית, את החרטה שהביע, שנראה שהיא כנה, ומנגד, את העובדה שהוא עדיין נוטה למזעור של תוכן המעשים וממילא גם של חומרתם. 8. כאשר מביאים אלה מול אלה את השיקולים לחומרה ולקולה, את האינטרסים השונים שראויים למשקל במלאכת גזירת העונש, נראה כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא אינה מצדיקה התערבות. ייתכן ולכתחילה היה מקום לגזור על המערער עונש כבד יותר וליתן משקל משמעותי יותר לשיקולי ההרתעה והגמול, ואולם העונש שנגזר על המערער עודו חמור ויש בו כדי לאפשר שילובו לתקופה ממושכת במסגרת טיפולית בין כתלי הכלא, שיש לקוות שתסייע לו להתמודד עם דחפיו ובעיותיו. מנגד לא ראינו כי בשיקולים לקולה להם טען הסנגור ישנם כאלה שלא זכו למשקל ראוי. סוף דבר, האיזון שערך בית המשפט קמא הוא בנסיבות העניין איזון סביר ואיננו רואים להתערב בו. הערעורים נדחים. ניתן היום, ג' באדר ב' תשס"ח (10.3.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07066900_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il