עזבון המנוח סלאח ראפת ז"ל נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק בג"ץ 6689/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6689/12 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותרים: 1. עזבון המנוח סלאח ראפת ז"ל 2. ראיד סלאח 3. נרוואת סארא 4. מוחמד סלאח 5. מונה בדראן 6. מנאל סלאח 7. מלחי סבאח נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. פרקליטות מחוז ירושלים 3. יונתן הריס 4. מאור אדרי 5. בית משפט מחוזי בירושלים עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: כ' בחשון התשע"ד (24.10.2013) בשם העותרים: עו"ד אמיר לויט; עו"ד אמיר קדיס בשם המשיבים 2-1: עו"ד הילה גורני; עו"ד יונתן ציון מוזס בשם המשיב 3: עו"ד יהונתן שניאור בשם המשיב 4: עו"ד יהושע לוי פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. בתאונת דרכים שבה היו מעורבים שני נהגים מצא את מותו אדם שלישי. תחילה, הועמדו השניים לדין באשמת הריגה. בעקבות התקדמותם של ההליכים בתיק, ולאחר שבית המשפט שדן בעניין הפנה את תשומת ליבה של התביעה לקשיים הנוגעים להוכחת האשמה שיוחסה לנאשמים, החליטה המדינה על עריכת הסדר טיעון עם השניים. הסדר הטיעון הוביל להגשת כתב אישום מתוקן המייחס לנהגים עבירות קלות יותר – לאחד מהם עבירה של גרם מוות ברשלנות ולאחר עבירות נהיגה לא תוצאתיות. האם הסדר הטיעון נעשה כדין – הן בהיבט ההליך שקדם להחלטה עליו והן לגופו של עניין? זוהי השאלה שהונחה בפנינו על-ידי העותרים, בני משפחתו של המנוח, קורבן התאונה. עיקרי התשתית העובדתית והעתירה 2. ביום 28.4.2010 אירעה תאונת דרכים בכביש עוזי נרקיס בירושלים אשר הובילה למותו של המנוח סלאח ראפת ז"ל (להלן: המנוח), שנהג במקום בקטנועו. בפועל, המנוח נפגע על-ידי רכב שבו נהג המשיב 3, יונתן הריס (להלן: הריס), אך זאת לאחר שהמשיב 4, מאור אדרי (להלן: אדרי) חלף במקום ברכבו והשפיע בכך על מהלכו של האירוע. בגינו של אירוע זה הוגש כנגד הריס ואדרי כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, באופן שידע מעלות ומורדות כמפורט להלן (ת"פ 19465-11-10, סגן הנשיא צ' סגל). 3. כתב האישום המקורי בגין אירוע זה הוגש ביום 10.11.2010 כנגד הריס בלבד, ובו יוחסה לו עבירת הריגה (לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) וכן עבירות לפי תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה). בהמשך, ביום 27.4.2011 תוקן כתב האישום בפעם הראשונה והוסף בו כנאשם גם אדרי. בשלב זה, יוחסו לשניהם אותן עבירות – הריגה, וכן ארבע עבירות לפי תקנות התעבורה. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, בליל האירוע נסעו הריס ואדרי במהירות מופרזת בשני רכבים, תוך שאינם שומרים על מרחק זה מזה, עוקפים זה את זה ומנהלים ביניהם מעין מרוץ. השניים נסעו במהירות העולה על 107 קמ"ש בכביש בו המהירות המותרת היא 60 קמ"ש. בשלב זה הבחין אדרי בקטנוע עליו ישב המנוח בצד הדרך והאיץ את מהירות נסיעתו על מנת לא לפגוע בו. בעקבות כך הבחין גם הריס בקטנוע ובלם את רכבו, אך התנגש בו בעוצמה וכתוצאה מכך מת המנוח במקום. 4. במהלך ניהול משפטם של שני הנהגים, ולאחר שהתנהלו מספר ישיבות הוכחות שבהן נשמעו עדי התביעה ועדי ההגנה, סברה התביעה כי תתקשה להוכיח חלק מן העובדות שהופיעו בכתב האישום, ובכללן אלה הנוגעות ל"השתוללות על הכביש" שנטענה ביחס להריס ואדרי. חשש זה נבע, בין השאר, מכך שבמהלך הדיון שהתקיים ביום 5.2.2012, הפנה בית המשפט המחוזי את תשומת לב התביעה לקיומם של קשיים כאמור. 5. לרקען של הערות בית המשפט ובדיקה נוספת של הפרקליטות הוצע לאדרי והריס להגיע להסדר טיעון, באופן שיוביל להגשת כתב אישום מתוקן חדש – כך שלהריס תיוחס העבירה של גרם מוות ברשלנות ואילו לאדרי תיוחסנה עבירות נהיגה, ללא קשר לתוצאה הקטלנית. 6. חשוב לעמוד על סדר המועדים הרלוונטיים לעריכתו של הסדר הטיעון, כפי שנפרס בתגובה המקדמית שהוגשה על-ידי המדינה: ביום 15.2.2012 הוחלט בפרקליטות מחוז ירושלים כי יש מקום להגיע להסדר טיעון בעניינם של הנאשמים. בהמשך לכך, שוחח הפרקליט המטפל בתיק בו ביום עם שניים מאחיו של המנוח והודיע להם על ההחלטה העקרונית שהתקבלה. הללו הביעו את אי-שביעות רצונם מן ההחלטה ועמדתם הובאה בפני פרקליטת המחוז, אשר החליטה כי ההחלטה תישאר בעינה. כבר למחרת היום הודיעה המדינה לבית המשפט על ההסכמה שהתגבשה, וביום 19.2.2012 הוצג הסדר הטיעון בפני בית המשפט. באותו מועד ניתנה הכרעת הדין בעניינם של הנאשמים, על יסוד כתב האישום המתוקן וההודאה בו. 7. עונשו של אדרי נגזר גם הוא באותו מועד – מאחר שהייתה הסכמה בין התביעה לבינו בנוגע לעונש, ובית המשפט המחוזי אימץ הסכמה זו. בהתאם לכך, נגזרו על אדרי 11 חודשים של פסילת רישיון נהיגה (בפועל), מהם קוזזו שלושה חודשים בגין פסילת הרישיון המינהלית שהושתה עליו בעקבות התאונה, וכן חודשיים של פסילת רישיון נהיגה על תנאי, בתנאי שלא יעבור בתוך שנתיים עבירות דומות לאלו שבהן הורשע. גזירת עונשו של הריס, שלו יוחסה העבירה החמורה יותר נותרה תלויה ועומדת, לנוכח אי-ההסכמה בין הצדדים והחלטתה העקרונית של הפרקליטות לדרוש בעניינו עונש מאסר בפועל. 8. החלטתה של הפרקליטות להגיע להסדר טיעון ובגדרו להגיש כתב אישום מתוקן נגד הנהגים היא שעומדת ביסוד העתירה הנוכחית שהוגשה על-ידי בני משפחתו של המנוח, קורבן התאונה. 9. העתירה תקפה את הסדר הטיעון שהושג בשני מישורים – המישור הפרוצדוראלי והמישור המהותי. במישור הפרוצדוראלי – טענו העותרים כי הליך גיבושו של הסדר הטיעון לא עמד באמות המידה שקובע לכך חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה) בשים לב לכך שהפנייה אל בני המשפחה נעשתה ברגע האחרון ומבלי שנפרסה בפניהם התמונה המלאה. במישור המהותי – תקפו העותרים את ההחלטה וטענו כי היא בלתי סבירה, אינה מייחסת את המשקל המתאים לפגיעה הקשה במנוח ובמשפחתו. מהלך הדיון בפנינו 10. בדיון הראשון שהתקיים בפנינו ביום 6.3.2013 הבענו בפני המשיבים את אי-שביעות רצוננו מאופן ניהולו של הטיפול בהסדר הטיעון בכל הנוגע לזכויותיהם של בני משפחת המנוח, קורבן העבירה – כאשר ההודעה על ההסדר לבני המשפחה ניתנה "ברגע האחרון" ממש וללא הצגה רחבה ומכבדת של ההסדר. כן ציינו בפני העותרים כי בעניינו של אדרי, שכאמור עונשו כבר נגזר במועד הגשת העתירה, קיים לכאורה מעשה עשוי. בעקבות הערותינו ועל דעת הצדדים הסכימו העותרים למקד את טענותיהם בעניינו של הריס, שדינו טרם נגזר. עוד הוסכם כי פרקליטות מחוז ירושלים תבוא בדברים עם בני משפחת המנוח וכן תשקול את הסדר הטיעון בכל הנוגע להריס (כאמור בהחלטתנו מיום 6.3.2013). 11. הודעתה המעדכנת של הפרקליטות באשר לטיפול בנושא הוגשה ביום 2.6.2013. על-פי האמור בהודעה זו, התקיימה פגישה עם בני משפחת המנוח ביום 14.4.2013 ובה נפרסה בפניהם השתלשלות העניינים בתיק. אחת מתוצאותיה של הפגישה הייתה הודעה מטעם המדינה לבית המשפט המחוזי במסגרתה ביקשה המדינה להציג בפני בית המשפט מכתב שנכתב על-ידי אחות המנוח כראיה לעניין עונשו של הריס, וכן בקשה של המדינה לאפשר לאביו של המנוח להציג בעל-פה בפני בית המשפט המחוזי את טענותיו לעניין עונשו של הריס. בהמשך לכך, ביום 17.4.2013 הודיע הריס כי הוא מסכים להצגת עמדת המשפחה בפני בית המשפט המחוזי אף בעל-פה, ובו ביום נתן בית המשפט המחוזי החלטה לפיה "לכשיוסר צו המניעה ייקבע דיון במהלכו ניתן יהיה לשמוע את עמדת נציג משפחת המנוח". 12. עם זאת, לגופם של דברים, לא שינתה הפרקליטות את עמדתה, משום שלשיטתה הסדר הטיעון מוצדק בשים לב למצב הראיות בתיק, כפי שהתחוורו הדברים במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי. 13. העותרים מצידם הגישו את תגובתם להודעה המעדכנת של הפרקליטות ובה הוסיפו לעמוד על כך שהסדר הטיעון שהוחלט עליו הוא פסול לגופו, ולכן אין די בצעדים שננקטו לשיפור ההליך כדי להסיר פסול זה. 14. העותרים הדגישו הדגשה יתרה את העובדה שהסדר הטיעון הושג בשלב מתקדם ביותר של ההליך – לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק. בנסיבות אלה, נטען מטעמם כי "לא היתה כל מניעה להותיר את האישום בתוקפו... ולהותיר לבית המשפט את הזכות להחליט באיזו עבירה להרשיע ואיזה עונש להטיל". טיעון זה של העותרים התבסס על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אשר על פיו רשאי בית המשפט ממילא להרשיע נאשם גם בעבירה אחרת שהוכחה בפניו, אם הייתה לנאשם הזדמנות הוגנת להתגונן מפניו. לפיכך, לטענת העותרים, לא נדרש תיקון של כתב האישום ולא נדרש הסדר טיעון. 15. יצוין כי בתשובה לשאלותינו בדיון שנערך בפנינו השיב בא-כוח המדינה כי ההחלטה על הסדר הטיעון הייתה מבוססת על כך שהפרקליטות אמנם הגיעה לכלל דעה שקיימים קשיים ראייתיים בכל הנוגע לעבירת ההריגה, וסברה כי ניתן לייעל את הדיון על-ידי הגעה להסדר טיעון, תוך שהיא מוסיפה להתייחס לאירוע בחומרה ומבקשת להטיל על הריס עונש של מאסר בפועל. הכרעתנו 16. לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל דעה שאין מקום להענקת סעד נוסף לעותרים בעת הזו, מעבר לפעולות שנעשו על-ידי הפרקליטות בעקבות הדיון הקודם והתמודדו – לפחות באופן חלקי – עם הפרת זכויותיהם של העותרים בכל הנוגע להשמעת טענותיהם נגד הסדר הטיעון. זאת, משום שלגופם של דברים נחה דעתנו כי הסדר הטיעון היה מושתת על שיקול דעת סביר בכל הנוגע למסקנות הנובעות מן הקשיים שהתעוררו בכל הנוגע להוכחת האישומים. הסדר הטיעון: הפן הדיוני 17. נקדים ונאמר את שהיה צריך להיות ברור בשלב זה: לפי חוק זכויות נפגעי עבירה זכאי קורבן עבירת מין או אלימות חמורה – וכאשר קורבן העבירה הלך לעולמו, כמו בעניננו, זכאים בני משפחתו (סעיף 22 לחוק) – לטעון בכל הנוגע להסדר טיעון המתגבש עם הנאשם עובר להשלמתו של הסדר הטיעון, ובטרם התקבלה החלטה סופית בעניין (כאמור בסעיף 17 לחוק). אכן "זכות המילה האחרונה" בנושא מסורה למדינה, והנטייה בפסיקה היא לראות בהסדר הקבוע בחוק זכויות נפגעי עבירה כממצה את זכות הטיעון של קורבן העבירה או משפחתו (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 466 (2010) (להלן: ברק-ארז)). לקורבן או למשפחתו לא מוקנית "זכות וטו" על הסדר הטיעון, ועמדתם היא רק שיקול אחד מבין אלה אותם נדרשת התביעה לשקול (ראו: בג"ץ 2477/07 פלוני נ' פרקליט המדינה, בפסקה 4 (27.5.2007)). אולם, אין בכך כדי לגרוע מחשיבותו של ההליך ומן החובה לשמוע את הקורבן או את בני משפחתו (על-פי ההקשר) בלב פתוח ונפש חפצה בטרם התגבש הסדר הטיעון סופית, תוך מתן משקל לעמדתם. חשוב להדגיש בהקשר זה כי מסירת המידע לקורבן או לבני המשפחה צריכה להיות ברמה מספקת המאפשרת התייחסות ושהות מסוימת לצורך היערכות לתשובה, ככל שאין צורך דחוף בהליך מזורז (ראו: ברק-ארז, בעמ' 489-486)). זאת ועוד: קיומה של סמיכות זמנים קרובה במיוחד בין מסירת התנגדותו של נפגע העבירה (או, כמו בעניינו, משפחתו) להסדר הטיעון לבין חתימה על ההסדר עשויה לעורר תהיה שמא מדובר ב"מהלך סרק" לאחר שדעת התביעה כבר ננעלה (ראו והשוו לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש בבג"ץ 5699/07 פלונית (א) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 722-721 (2008) (להלן: עניין פלונית). הנשיאה ביניש החזיקה במקרה זה בדעת מיעוט לעניין התוצאה, אך לא בהיבט הנוגע לביקורת על ההליך). 18. אכן, אופן מימושה של זכות הטיעון עשוי להשתנות ממקרה למקרה, אך למעט במקרים חריגים, יש לאפשר לנפגע העבירה או בני משפחתו להכין את עצמם לקראת מסירת עמדתם בנוגע להסדר טיעון מתגבש (ראו: ברק-ארז, בעמ' 518-515). הדבר לא נעשה מלכתחילה במקרה דנן, ויש להצטער על כך. על כך ניתן להוסיף, כי קיומו של הליך נאות חשוב לא רק לגופם של דברים, אלא גם בשל יכולתו להפיג את התחושה הלא-קלה שבהכרח נותרת בליבם של בני המשפחה נוכח הסדר טיעון שעמו הם אינם שלמים. גם היפוכם של דברים הוא נכון: ככל שההליך נעשה בצורה מזורזת כך נפגמת תחושת ההגינות בלבם של הקרובים (או הקורבן עצמו, במקרים אחרים) אף כאשר לא דבק כל רבב בשיקול דעתן של רשויות התביעה. 19. בנסיבותיו של מקרה זה, אנו סבורים שאין מקום עוד להתערב בהסדר הטיעון מטעמים הנוגעים להליך. המדינה עשתה מאמץ כן לתקן בדיעבד את הפגמים שנפלו בהליך, וזה אף נשא פרי בכל הנוגע לפן הדיוני בבית המשפט קמא. חזקה על גורמי התביעה כי הופקו הלקחים הנדרשים ביחס לעתיד. הסדר הטיעון: הפן המהותי 20. נותרה אפוא שאלת תוכנו המהותי של הסדר הטיעון. היבט זה של העתירה נוגע לליבתו של שיקול הדעת התביעתי, תחום שבו התערבותו של בית משפט זה היא מצומצמת במיוחד (ראו בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 224 (2004); עניין פלונית, בעמ' 753-747). 21. כנקודת המוצא לדיון בהקשר זה צריכה לשמש עמדתה של המדינה, הנתמכת גם בהערותיו של בית המשפט שדן בהליך הפלילי, באשר לקשיים הראייתיים בכל הנוגע להוכחת העבירות שיוחסו להריס ואדרי בגדרו של כתב האישום המתוקן שהוגש נגדם. אין לנו סיבה לפקפק בקשיים אלה – וכידוע, מסגרת ההתערבות של בית משפט זה בשיקול דעתה של התביעה היא מצומצמת במיוחד בכל הנוגע לבחינת הבסיס הראייתי של התיק (ראו: עניין פלונית, בעמ' 753-749, והאסמכתאות המופיעות שם). 22. עם זאת, מטענותיו של בא-כוח העותרים עלתה העמדה הנורמטיבית הבאה: בשל השלב המתקדם שבו נמצא ההליך הפלילי – סיום מסכת הראיות – התביעה צריכה להימנע מלחזור בה מן האישומים, אלא להשאיר את ההכרעה בהם לפתחו של בית המשפט. למעשה, העתירה הייתה מושתתת בעניין זה על ההנחה כי בכל מקרה שבו הסתיים שלב ההוכחות המדינה צריכה להימנע מלנקוט בעמדה מקלה יותר – ולגלגל את ההחלטה כולה לפתחו של בית המשפט. עמדה זו אינה מקובלת עלינו, בכפוף להבהרות שלהלן. 23. ראשית לכול, אין בידינו לקבל את הנחתו של בא-כוח העותרים לפיה במקרה שבו התביעה סבורה כי אין עוד הצדקה לדבוק בעמדה המקצועית שהנחתה אותה בעת הגשת כתב האישום עליה להותיר את ההחלטה בעניין לבית המשפט הדן בהליך, אשר רשאי להחליט לפי שיקול דעתו המקצועי מהי העבירה שבה יש להרשיע את הנאשם או הנאשמים, אם בכלל. חובת ההגינות המוטלת על רשויות התביעה, כמו על כל רשות מינהלית, מחייבת אותה לבחון את עמדתה בנוגע לכתב אישום שהגישה, ובמקרה המתאים לחזור בה ממנו, כולו או חלקו (ראו והשוו: ברק-ארז, בעמ' 206). בהתאם לכך, נקבע כי במקרים מסוימים ניתן יהיה לפתוח תיק חקירה שנסגר (ראו: בג"ץ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא (3) 219 (1987) (להלן: עניין דותן)), ואף להעמיד לדין נאשם חרף העובדה שקודם לכן התקבלה החלטה שלא להעמידו לדין עקב היעדר ראיות מספיקות (ראו: בג"ץ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 793 (1996); כן ראו: ברק-ארז, בעמ' 401). כפי שהסבירה השופטת ש' נתניהו בעניין דותן, לא ניתן להלום גישה האוסרת על רשויות התביעה לשקול מחדש את עמדתן. גישה כזו תימצא נוגדת את החובה להפעיל שיקול דעת, החלה על כל רשויות השלטון. 24. אין מקום לגרוס שרשויות התביעה צריכות לדבוק בעמדה "תביעתית" ויהי מה. התובע מייצג את האינטרס הציבורי, ואל לו לפעול למען השגתה של הרשעה "בכל מחיר", אלא לחתור רק להרשעת האשם ולחשיפת האמת (ראו: מרים נאור "הפרקליט בשירות המדינה" משפטים כד 417, 419-418 (1994) (להלן: נאור); מרדכי קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך פלילי" פלילים ה 173, 178 (1996)). על כן, במקרים שבהם השתכנעה התביעה לאחר שלב ההוכחות בתיק כי אין די ראיות להרשעת הנאשם, אל לה להתנגד לזיכויו (ראו: נאור, שם). הסמכות הנתונה לבית המשפט הדן בתיק להרשיע את הנאשם בעבירה אחרת מזו שיוחסה לו בכתב האישום (לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי) אינה מוציאה את הרשות הנתונה לתביעה לבקש את תיקון כתב האישום (לפי סעיף 92 לחוק סדר הדין הפלילי), שמכוח חובת ההגינות הציבורית החלה עליה עשויה אף להיחשב חובה בנסיבות מסוימות. תיקון זה ניתן לבקש עד למתן פסק הדין, ככל שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן (ראו: ע"פ 100/51 דרשוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו 273, 283 (1952); אבי לוי "סמכות בית דין צבאי להמיר סעיפי אישום מטעמים של צדק" משפט וצבא 16 505, 521 (2003)). 25. המסקנה הנובעת מדברים אלה היא כפולה: ראשית, כאשר רשויות התביעה מגיעות לכלל מסקנה שמסכת הראיות מעלה כי אין סיכוי סביר להרשעה בעבירות שנכללו בכתב האישום, שומה עליהן לפעול לתיקונו כך שייחס לנאשם עבירות חמורות פחות שהוכחו לכאורה, או אף לבטלו, במקרים מתאימים. שנית, ולא פחות חשוב, במקרים שבהם מתברר לרשויות התביעה כי אין סיכוי להרשעה בעבירה שיוחסה לנאשם מלכתחילה אך ישנו סיכוי להרשעה בעבירה חמורה פחות, האפשרות של עריכת הסדר טיעון עם הנאשם או הנאשמים בשלב זה היא רק אפשרות אחת העומדת בפניהן. לצידה, עומדת האפשרות של הגשת בקשה לתיקון כתב האישום שלא במסגרת הסדר טיעון (וזאת מכוח סעיף 92 לחוק סדר הדין הפלילי). 26. אכן, במקרים שבהם התביעה מגיעה לכלל מסקנה כי אין מקום לבקש מבית המשפט להרשיע את הנאשם על-פי כתב האישום שהוגש, אך יש מקום להרשעה בעבירות אחרות, התביעה יכולה להצדיק את עריכתו של הסדר טיעון בנימוק של "קניית סיכון". אולם, במקרים שבהם התביעה מעריכה כי אין סיכון של ממש בכל הנוגע להרשעה בעבירה החמורה פחות, הרי שההחלטה על הסדר טיעון – להבדיל מתיקון כתב האישום ללא הסדר כזה – אינה ברורה מאליה. אכן, עריכת הסדר טיעון במקרה כאמור עשויה עדיין להיות מוצדקת אף בהעדר סיכון, בשל כך שהיא האפשרות היעילה יותר, מהיבט החיסכון בעלויות ההתדיינות, בכל הנוגע לשלבים הנותרים של המשפט, ואף כאשר זה מצוי בשלב מתקדם (אף שלב הסיכומים עשוי להיות משמעותי, והוא הדין במתן הכרעת הדין). כידוע, חסכון בזמן שיפוטי ובמשאבי גורמי אכיפת החוק הוא אחד ממרכיביו של ה"אינטרס הציבורי במובן הרחב" אותו תשקול התביעה בבוחנה אפשרות לערוך עסקת טיעון (ראו: עניין פלונית, בעמ' 674; בג"ץ 3036/10 נגר נ' פרקליטות המדינה (מחוז תל אביב), בפסקה 33 (3.11.2010)). אולם, שומה על רשויות התביעה לזכור שזו אינה האפשרות היחידה. ישנם מקרים שבהם עשוי להיות יתרון דווקא לבקשה לתקן את כתב האישום, מבלי לערוך הסדר טיעון, למשל כאשר ישנה חשיבות תקדימית או ציבורית להכרעת דין שאינה מבוססת על הודאה. לא ניתן אף להתעלם מכך שתיקון של כתב האישום ללא הסדר טיעון עשוי לתרום להרגשתו של קורבן העבירה שאין מדובר ב"עסקה" שנעשתה "על חשבונו", כמו גם מכך שמנקודת מבטו של הקורבן עשויה להיות משמעות רגשית להרשעתו של הנאשם דווקא במסגרת פסק-דין ללא עסקת טיעון. לכך ניתן להוסיף, כי שיקול היעילות נחלש (אם כי לא נעלם) ככל שהסדר הטיעון נערך בשלב מאוחר יותר בהליך הפלילי (עניין פלונית, שם). שיקול הדעת של התביעה בעריכת הסדרי טיעון הוא רחב – אך אינו מוחלט. קשה לקבוע מבחנים חד-משמעיים לשאלה מתי יהיה נכון לערוך הסדר טיעון, ומתי יהיה נכון להביא את ההכרעה לפתחו של בית המשפט. כל תיק טומן בחובו מרחב מורכב של סיכויי הרשעה ואינטרסים ציבוריים, וההכרעה כיצד לנהלו תינתן בהתאם לנסיבותיו הייחודיות. 27. עם זאת, במישור העקרוני חשוב לזכור כי במקרה שבו נדרש תיקונו של כתב האישום שומה על רשויות התביעה לבחון – לצד האפשרות של עריכת הסדר טיעון – את האפשרות של תיקון כתב האישום ללא עריכת הסדר. למצער, עליהן לקחת בחשבון שאפשרות כזו קיימת, גם אם במקרה הרגיל תינתן עדיפות לדרך של עריכת הסדר טיעון, מטעמים מעשיים. בניגוד לכך, מן הטענות שנטענו בפנינו ניתן היה להתרשם כי בענייננו אנו פעלה התביעה מתוך הנחה כי אם אין עוד מקום לעמוד על כתב האישום הרי שהדבר אמור להוביל לעריכת הסדר טיעון. עם זאת, בשים לב למכלול נסיבות העניין ולמרחב ההתערבות המצומצם של בית המשפט בהחלטות מסוג זה ההחלטה שהתקבלה אינה חורגת ממתחם הסבירות. 28. סוף דבר: דין העתירה להידחות. ממילא מתבטל גם צו הביניים שניתן על ידי השופט ע' פוגלמן ביום 15.11.2012. כאבם של העותרים הוא מובן ונוגע ללב, אך אין מקום להתערבות נוספת בהחלטות שהתקבלו. עם זאת, בשים לב לפגמים הפרוצדוראליים שנפלו בגיבושו של הסדר הטיעון ולתרומתה של העתירה לבדיקה הנוספת של הדברים, יישאו המשיבים 2-1 בהוצאות העותרים בסך 10,000 שקל. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים ואוסיף ואומר בקצרה. 1. לפנינו מקרה טרגי שהסתיים במותו של המנוח סלאח ראפת ז"ל. אין מזור לצערם וכאבם של בני משפחתו וניתן להבין את תסכולם, שמא זעמם, על הסדר הטיעון שהתגבש. ובכלל, בעבירות המתה בנהיגה, קיים פער אינהרנטי בין הדרך בה החברה והמשפחות השכולות תופסות את מידת האשם של הנאשם, לבין הפריזמה המשפטית אשר נותנת משקל ליסוד הנפשי, מה שמסביר את ההבחנה הדקיקה לעיתים בין העבירה של הריגה לעבירה של גרימת מוות ברשלנות (וראו דנה פוגץ' "'תאונת דרכים' מול 'הקטל בכבישים' – הריגה בנהיגה והיסוד הנפשי החסר" מגמות בפלילים לאחר עשור לתיקון 39 לחוק העונשין 275 (2010). המחברת מציעה לצמצם את הפער בדרך של יצירת קטגוריות ביניים של "רשלנות רבתי" או "חוסר שימת לב פושעת"). אין זה חיזיון בלתי נפרץ במקומותינו, שהמשפחות השכולות מתנגדות להסדר טיעון, והדבר מובן מנקודת ראותם. אולם, כפי שהדגישה חברתי, אין לנפגעי העבירה זכות "ווטו" על שיקולי התביעה. יש ליתן משקל לעמדת נפגעי העבירה כחלק ממערך השיקולים, אך בסופו של יום, על התביעה לעמוד איתן מול לחצים כאלה ואחרים, גם אם הם קשים וקורעי לב, ולהחליט על פי שיקול דעתה המקצועי. יש והתביעה אף נדרשת לקבל החלטות במהירות "ולהכות על הברזל החם" מקום בו עולה אפשרות להסדר טיעון, לעיתים בעקבות הדינאמיקה של ההליך המתנהל באולם בית המשפט. לכן, איני סבור כי יש להתייחס א-פריורי בחשד להסדר טיעון שגובש זמן קצר לאחר שנשמעה עמדתו של נפגע העבירה המתנגד להסדר הטיעון, או להסדר טיעון שנעשה בשלב מאוחר של המשפט. 2. הלכה ותיקה עמנו, כי בג"ץ יתערב בהחלטות רשויות התביעה אך במקרים נדירים, והמקרה שבפנינו איננו נמנה על אותם מקרים (ראו, לדוגמה, בג"ץ 7001/13 איגור לבוט נ' מדינת ישראל (29.10.2013) שם נדחתה עתירה על החלטת התביעה שלא להגיש ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו הוטל על הנאשם עונש של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות בגין הרשעתו בגרם מוות ברשלנות ובנהיגה בשכרות. בדומה לעניינו, גם שם כתב האישום המקורי הומר בהסדר טיעון מעבירת הריגה לעבירה של גרם מוות ברשלנות). במקרה דנן, בית המשפט שבפניו מתנהל משפטם של המשיבים 4-3 העיר והאיר בפני התביעה את הקשיים הראייתים המתעוררים בתיק, וברגיל, על התביעה להיות קשובה להערות בית המשפט. כך נעשה במקרה דנן, והסדר הטיעון אליו הגיעה התביעה אינו חורג כלל ממתחם הסבירות, באשר הוא משקף את התלבטות התביעה בין עבירת הריגה ברף תחתון לבין עבירת גרם מוות ברף עליון. 3. חברתי השופטת ד' ברק-ארז מציעה לרשויות התביעה לבחון, לצד האפשרות של עריכת הסדר טיעון, גם את האפשרות של תיקון כתב האישום ללא הסדר טיעון, מה שעשוי לתרום להרגשתו של קרבן העבירה שאין מדובר ב"עסקה על חשבונו". כשלעצמי, אני סבור כי תיקון כתב אישום באופן חד-צדדי על ידי התביעה, שלא במסגרת הסדר טיעון, עשוי אך להגביר את תחושתו הקשה של נפגע העבירה כביכול התביעה "ויתרה" מבלי לקבל דבר בתמורה. מכל מקום, מאז ומתמיד עמדו בפני התביעה שני מסלולים לתיקון כתב אישום לקולא – אם במסגרת הסדר טיעון ואם ללא עריכת הסדר טיעון. העובדה שפעמים רבות תיקון כתב האישום לקולא נעשה במסגרת הסדר טיעון, היא פועל יוצא של מערכת השיקולים שבבסיס הסדרי הטיעון, ואיני רואה להאריך. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז. אני מרשה לעצמי להוסיף עם זאת שלוש הערות: (א) במקרה שלפנינו הסדר הטיעון הוצג לבית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 19.02.2012 – טרם שניתן פסק-הדין ב-בג"צ 681/12 גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.09.2012) (להלן: פרשת גרינשפן). בפסק הדין בפרשת גרינשפן אוזכרו, כידוע, בין השאר, לקחים שהפקתם התחייבה מכשלים שנפלו בעריכת הסדר הטיעון שנדון שם וכן בשל אי-שמיעה ראויה של משפחת קורבן העבירה (אף שבפרשת גרינשפן – לא היתה חובה סטטוטורית שכזו מכח חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, בשונה ממה שחל בענייננו). מסתבר כי אף שהפרקליטות הצהירה במסגרת הדיון שנערך בפני בית משפט זה בפרשת גרינשפן כי כבר בספטמבר 2011 (דהיינו עוד לפני גיבושו של הסדר הטיעון שבפנינו) ננקטו פעולות שונות למניעת הישנותם של מקרים שבהם אירעו תקלות ("לרבות בכל הנוגע להסדרי הטיעון עצמם, בנוגע לשיקולים הראויים להילקח בחשבון בטרם יגובשו, וכן בנוגע לחובה (מכח הדין או ע"פ שיקול דעת) ליידוע משפחת הנפגע ומתן הזדמנות להשמעת עמדתה") – לא היתה הקפדה על הדברים, כפי שתואר בחוות דעתה של חברתי. לא נותר איפוא אלא לקוות שעתה, לאחר שנשמעו השגותינו במהלך הדיונים בעתירה שלפנינו והדברים תוקנו חלקית – ולוּ בדיעבד – מכאן ואילך נושאים אלה יטופלו כראוי מלכתחילה. (ב) עתירה מסוג זה מחייבת אותנו לזהירות רבה, שכן היא מעוררת שאלות ביחס להעמדתו לדין של אדם, שעניינו טרם הוכרע סופית במשפט המתנהל נגדו בפני הערכאה המבררת. זו גם הסיבה שעתירות שכאלו מעוררות קושי אינהרנטי והנה לנו טעם נוסף שמצדיק, כאמור לעיל, כי תהיה הקפדה מראש על הפן הדיוני ועל הפן המהותי בעריכת הסדרי טיעון. (ג) אין לפרש את האמור בפסק דין זה כבא לחוות דעה כלשהי לגבי העונש שראוי להשית על המשיב 3 – עניין המסור כל-כולו לשיקול דעתו של בית המשפט המברר (השוו: דברי השופט א' א' לוי בפתח פסק-דינו ב-בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.02.2008); פסק-דיני ב-בג"ץ 7195/08 אסרף אבו-רחמה נ' הפצ"ר (01.07.2009). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏א' בטבת התשע"ד (‏4.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12066890_A13.doc ענ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il