בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א 6672/99
בפני: כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' ריבלין
המבקש: עדנאן
סלאח
נגד
המשיבות: 1.
מגדל חברה לביטוח בע"מ
2. אבנר איגוד לביטוח
נפגעי רכב בע"מ
בקשת
רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי
בירושלים מיום 8.8.1999 בתיק ע"א
4441/98
שניתן על ידי כבוד השופטים:
ו'
זיילר, א"צ בן זמרה, י' צור
תאריך
הישיבה: ג' בניסן תשס"א (27.3.2001)
בשם
המבקש: עו"ד שרון אביטל-אטיאס, עו"ד
נגה פריאל
בשם
המשיבים 1-2: עו"ד עוזי לוי
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
הערעור שלפנינו נסב, בעיקרו, על פרשנות המונח
"נפגע" בשני חוקים: חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל1970-
(להלן: חוק התגמולים), וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-
(להלן: חוק הפיצויים).
הרקע לערעור
1. ביום 30.12.93 נהג המערער במכוניתו, בכביש
המוביל מן הכפר בידו אל העיר ירושלים. לפתע סטה מנתיב נסיעתו, ופגע ברכב אחר שבא
מכיוון הנסיעה הנגדי. בית משפט השלום קבע, כי אבן שהושלכה לעבר רכבו של המערער,
פגעה בלסתו, והביאה לאיבוד השליטה ברכב. כתוצאה מן התאונה, נגרמו למערער פגיעות
קשות. רכבו של המערער היה מבוטח, בעת קרות התאונה, על-ידי המשיבות.
המערער הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, לקבלת
תגמולים על-פי חוק התגמולים. תביעתו נדחתה, בנימוק שבעת האירוע לא היה תושב או
אזרח ישראל - ולפיכך אין לראות בו כמי ש"נפגע" כמשמעות מונח זה בחוק
התגמולים. המערער השיג על ההחלטה הזו בפני בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, אולם
תביעתו נמחקה, על-פי בקשתו שלו, עוד טרם שנדונה, וזאת כיוון שבהליך אחר, שעניינו
תביעה לקצבת ילדים ומענק לידה, קבע בית הדין האזורי לעבודה כי המערער ומשפחתו
העתיקו את מרכז חייהם לכפר המצוי באזור יו"ש, וכי לפיכך אין הם באים עוד בגדר
"תושבי ישראל".
או אז הגיש המערער תביעה לפיצויים על-פי חוק
הפיצויים. בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' שטראוס) קבע, כאמור, על יסוד
הראיות שבאו בפניו, כי התאונה ארעה בשל כך שאבן, שהושלכה לעבר רכבו של המערער,
פגעה בלסתו, והביאה לאיבוד השליטה על הרכב ולהתנגשות החזיתית ברכב האחר. בית המשפט
קבע גם כי האבן הושלכה במהלך "פעולת איבה", כהגדרתה בחוק התגמולים.
2. בית משפט השלום נדרש לשאלת משמעות הוראת
ההמעטה, המופיעה בהגדרת המונח "נפגע" בחוק הפיצויים, והשוללת את הזכאות
לפיצויים ממי שנזקו נגרם "מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות
איבה, התש"ל1970-" (להלן: הוראת ההמעטה). בית המשפט הביע את דעתו, כי
הזכאות לפיצויים במסגרת חוק הפיצויים אינה נשללת, מניה וביה, מקום שהאירוע מהווה
פעולת איבה, אלא אך ורק מקום בו הנפגע זכאי, בפועל, לתקבולים מכוח חוק התגמולים.
וכך נכתב בפסק-דינו של בית משפט השלום, ביחס לשאלה זו:
"בשאלה
הפרשנית נוטה אני להעדיף את עמדת התובע [המערער]; אף אני אינני סבור כי המחוקק
התכוון ליצור קבוצת נפגעים אשר לא תהא זכאית לכל סעד במקרה דומה וכי כוונת התיקון
אכן היתה אך 'להסיט' את הנטל מהמבטחות (היינו ציבור בעלי ומשתמשי הרכב) אל הציבור
כולו מתוך הכרה כי מדובר בגורמים השלובים במלחמה המכוונת כנגד הציבור כולו".
אלא שבית משפט השלום סבר, כי שאלה זו אינה
צריכה הכרעה, בנסיבות המקרה, שכן המערער זכאי לתגמולים על-פי חוק התגמולים. זאת,
הן מכוח היותו תושב ישראל, והן מכוח היותו מי שפטור מאשרה, בשל שמחזיק הוא בתעודת
זהות ישראלית.
3. כנגד פסק-דין זה השיג המערער בפני בית המשפט
המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא ו' זילר, וכבוד השופטים י' צור וא'
צ' בן זמרה) אימץ את תוצאת פסק-דינו של בית משפט השלום, אולם מטעם אחר. ההגיון
העומד מאחורי שלילת הזכאות על-פי חוק הפיצויים במקרים של פגיעות איבה - כך קבע בית
המשפט המחוזי - טמון בתפיסה כי במקרים אלה ה"גורם הראשוני" לנזק איננו
הנהיגה או הנסיעה ברכב, כי אם מעשה האיבה. עסקינן אפוא, כך סבר בית המשפט, בפגיעה
מצד גורם עוין, ולא בתאונת דרכים. מכאן גזר בית המשפט המחוזי את המסקנה, כי אין
נפקא מינה, לעניין שלילת הזכאות על-פי חוק הפיצויים, לשאלה אם עומד לנפגע סעד לפי
חוק התגמולים. לאור הקביעה הזו, לא נזקק בית המשפט המחוזי לשאלה האם אכן זכאי
המערער לפיצויים על-פי חוק התגמולים, הגם שציין כי "גם אנחנו כבימ"ש קמא
נוטים לחשוב שהפירוש הנכון של חוק התגמולים מזכה את המערער בפיצוי לפי חוק
זה". בית המשפט המחוזי אישר, איפוא, את התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום,
ואשר על פיה נשללה מן המערער הזכאות לפי חוק הפיצויים - אם כי, כאמור, מטעם
שונה.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המערער
בקשת רשות לערער, ורשות כזו ניתנה לו בהחלטתנו מיום 27.3.01. הצדדים הגישו סיכומים
בכתב.
הטענות בערעור
4. המערער גורס, כי קביעתו של בית הדין לעבודה,
לפיה אין לראות בו תושב ישראל מאז 1980, מהווה "הלכה פסוקה" ביחסים בינו
לבין המוסד לביטוח לאומי, ולפיכך מנוע הוא מלקבל תגמולים על-פי חוק התגמולים. ומכל
מקום - כך אליבא דהמערער - לגופו של עניין אין הוא מקיים אף לא אחת מן החלופות
המנויות בהגדרת "נפגע" שבסעיף 1 לחוק התגמולים. בנסיבות אלה, סבור
המערער כי קמה לו זכות לפיצויים מכוח חוק הפיצויים. חוק זה, לטענת המערער, על-פי
תכליתו ועל-פי ההיסטוריה החקיקתית שלו, לא בא להוציא מגדר הזכאות אלא את מי שזכאי
בפועל לתגמולים על יסוד חוק התגמולים.
המשיבות מאמצות את מסקנותיו של בית משפט השלום
בדבר זכאותו של המערער על-פי חוק התגמולים, ואת עמדתו של בית המשפט המחוזי בדבר
הפרשנות הראויה של הוראת ההמעטה שבסעיף 1 לחוק הפיצויים.
דין הערעור להידחות, מן הטעמים שלהלן ובכפוף
לאמור להלן.
פרשנות הוראת ההמעטה
5. המערער אינו חולק עוד על קביעתו של בית משפט
השלום, כי נזקו הוסב לו ב"פעולת איבה" כהגדרתה בחוק התגמולים. קביעה זו
עומדת אפוא ביסוד פסק-דיננו זה.
הזכאות על-פי חוק הפיצויים יוחדה למי שנזקו לא
נגרם "מפגיעת איבה". המעטה זו מוצאת את ביטויה, כאמור, בהגדרת המונח
"נפגע", המופיעה בסעיף 1 לחוק:
"נפגע"
- אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק
התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970-.
בפועל, משמשת הוראה זו כחזקה חלוטה ממעטת.
שהרי, אפילו בא האירוע בגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, או בגדר אחת החזקות
המרבות, ואפילו לא קמה החזקה הממעטת שעניינה במעשה מכוון - לא תקום זכאות על-פי
חוק הפיצויים, אם נגרם הנזק ב"פגיעת איבה" (ע"א 4204/98 המוסד
לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 867; רע"א 8061/95 עוזר
נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532).
6. תכליתה של הוראת ההמעטה - שהורתה בתיקון מספר
8 לחוק הפיצויים משנת תשנ"א1990- - להוציא מגדר הזכאות על-פי החוק נזקי גוף
שיש להם כיסוי חלופי במסגרת חוק התגמולים, ולהסיט את הנטל הכלכלי הכרוך בפיצוי
נפגעים אלה מציבור הנוהגים ברכב אל הציבור בכללותו. בלשונו של י' אנגלרד בספרו פיצויים
לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב, תשנ"ו):
"כוונת
המחוקק היתה להטיל את העומס הכלכלי של פעולות איבה - גם כשהן מתרחשות בדרך של
תאונת דרכים - על כלל הציבור בהתאם לעקרונות של חוק תגמולים מיוחד זה" (שם,
בעמ' 61).
אמת המידה הראויה לבחינת תחום פרישׁתה של
הוראת ההמעטה, היא, איפוא, השאלה האם קמה זכאות על-פי חוק התגמולים במקרה הנדון,
אם לאו. מקום שהתאונה נתפסת על-ידי חוק התגמולים - על מכלול הוראותיו - שוב אין
תחולה לחוק הפיצויים. ואילו כאשר חוק התגמולים אינו מחיל עצמו על המקרה, אין עוד
הצדקה לשלול מן הנפגע את הזכאות מכוח חוק הפיצויים (ראו דברי השופט ר' ג'רג'ורה
בת"א (נצרת) 1546/94 ג'אברין נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ,
שפורסם בספרו של מ' צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות הדרכים - הפסיקה והדין,
בעמ' 4898; ובת"א (נצרת) 3574/92 ג'מאל אוב חסון נ' מנסור אבו ג'ינס
(לא פורסם)). ודוק: הזכאות על-פי חוק התגמולים היא אכן תנאי הכרחי לשלילת הזכאות
לפיצויים - הגם שאין היא תנאי מספיק. עמדתי על כך לאחרונה:
"זכאותו
של הנפגע בתאונת דרכים לתגמולים, מכוח חוק התגמולים, היא תנאי הכרחי לשלילת זכאותו
לפיצויים, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: חוק
הפיצויים); זהו תנאי הכרחי אך אין זה תנאי מספיק. נפגע בתאונת דרכים שאינו זכאי,
בפועל, לתגמולים לפי חוק התגמולים יהא זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים; אולם זכאות
לתגמולים, הקמה מכוח החזקה הקבועה בסעיף 2 לחוק התגמולים, כשלעצמה, אין בה די כדי
לשלול את זכאות הנפגע לפיצויים על-פי חוק הפיצויים. רק משיוכח, בעודף הסתברות, כי
התאונה בה נפגע נגרמה כתוצאה מפגיעת איבה, יבוא הנפגע בגדר החזקה הממעטת הקבועה
בהגדרת "הנפגע" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים..." (ע"א 2856/00 שקוי
נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)).
7. הוראת ההמעטה אמנם מוציאה מגדר הזכאים על-פי
חוק הפיצויים את מי שניזוק בגופו מ"פגיעת איבה", ועל-פי הפשט ניתן היה
לטעון כי די בכך שהפגיעה באה בשל "פעולת איבה", כדי לשלול את הזכאות
על-פי חוק זה, בלא קשר לשאלה אם הנפגע בפעולת האיבה אף זכאי לתגמולים מכוח חוק
התגמולים. אולם, אין ספק כי ניסוח החוק בעניין זה לוקה בחסר. את הוראת ההמעטה ניתן
וראוי לפרש לאור תכליתה. הוראה זו באה, כאמור, להוציא מגדר החוק את אותם מקרים בהם
זכאי הנפגע בתאונה לתגמולים מכוח חוק התגמולים. לפיכך נפרש את המילים "למעט אם
נפגע מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים" כמתייחסות לפגיעה המזכה על פי אותו
חוק.
8. בית המשפט המחוזי סבר, כאמור, כי ביסודה של
הוראת ההמעטה עומדת העובדה "שהגורם הראשוני לנזק איננו הנהיגה או הנסיעה ברכב
אלא מעשה החבלה, וכי "בנסיבות אלו מה שארע הוא לא תאונת דרכים אלא פגיעה מצד
גורם עויין".
אין לקבל גישה זו. "פגיעת האיבה"
ו"תאונת הדרכים" אינן מוציאות זו מפני זו. להוראת ההמעטה קמה נפקות רק
מקום שהתאונה מקיימת את ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", או את אחת
החזקות המרבות, ואינה מקיימת את החזקה החלוטה הממעטת בדבר מעשה מכוון. ההמעטה
המתייחסת ל"פעולות איבה" שוללת את תחולת החוק גם במקרה כזה, בו היתה קמה
לו תחולה אלמלא אותה המעטה. מדובר אפוא ב"תאונת דרכים", העונה על ההגדרה
שבחוק, אלא שהיא מסווגת, בנוסף, גם כ"פעולת איבה". סיווג אחרון זה אינו
שולל, כשלעצמו, את אופייה של התאונה כ"תאונת דרכים". טלו, לשם המחשה
והשוואה, את החזקה החלוטה הממעטת שעניינה במעשה מכוון. זו מופיעה בהגדרת
"תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים, בזו הלשון:
...לא
יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או
לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על
השימוש ברכב המנועי.
קרי - מעשה מכוון הגורם, כשלעצמו, לנזק, מוציא
את האירוע מתחולת חוק הפיצויים (ראו דברי השופט ת' אור בע"א 2199/99 עזבון
המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות (טרם פורסם)); ואילו מעשה
מכוון המשפיע על השימוש ברכב, אשר בתורו גורם לנזק - איננו יוצא מגדר החוק. אולם
גם במקרה זה עשויה להישלל הזכאות, מקום בו נגרם הנזק כתוצאה מ"פגיעת
איבה". לגבי "פגיעת האיבה" אין דרישה בחוק כי הנזק ייגרם במישרין על-ידי
מעשה האיבה, ולמעשה יכול והגורם המרכזי לנזק יהא דווקא השימוש ברכב, בעוד שתרומתו
של מעשה האיבה לנזק או להתרחשותו תהא עקיפה. לא בכדי נאמר אפוא, כי "נזקים
מכוונים, שלא הוצאו מתחולת החוק במסגרת ההגדרה של 'תאונת דרכים', עשויים להיות
מוצאים ממנה מכוח המיעוט שבהגדרת 'נפגע'" (אנגלרד, בספרו הנ"ל,
בעמ' 54).
9. טלו דוגמה: אדם נוהג ברכב, ואבן מושלכת לעברו
במסגרת פעולת איבה. האבן גורמת לנזק גוף קל, אך גם לאיבוד השליטה על הרכב
ולהתנגשות הגורמת נזק גוף קשה (דוגמה דומה מובאת בספרו הנ"ל של
אנגלרד, בעמ' 54). או טלו מקרה אחר: נוהגת ברכב נקלעת למטר אבנים המושלכות במסגרת
פעולת איבה. היא מאיצה על מנת להתחמק מפגיעתן הרעה של האבנים, ואכן אינה נפגעת
מהן, ואולם היא מאבדת את השליטה על הרכב ונפגעת בשל התהפכותו. קשה להלום, במקרים
אלה, את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי "מה שארע הוא לא תאונת דרכים אלא
פגיעה מצד גורם עויין". עסקינן בתאונת דרכים, שכן הנזק לא נגרם כתוצאה ישירה
מן המעשה המכוון, אלא שתאונת דרכים זו היא, בד בבד, גם פעולת איבה. שְנִיּוּת זו
מגולמת בהוראת ההמעטה עצמה, הדוברת ב"נזק גוף [שנגרם] בתאונת דרכים,
למעט אם נגרם מפגיעת איבה..." [ההדגשות שלי].
10. בדוגמאות שהצגנו לעיל, הנפגע התָר אחר פיצוי -
בעקבות הנזק שהוסב לו בתאונת דרכים שהיא גם פעולת איבה - חולף על-פני המשׂוכה
שמציבה החזקה החלוטה הממעטת הנוגעת למעשים מכוונים. אולם בהמשך דרכו נתקל הוא
במשׂוכה נוספת, אותה מציבה הוראת ההמעטה - ושם נעצר. אלא שלא תמרור
"עצור" לפניו, כי אם תמרור המפנה אותו לדרך חלופית, המובילה אל חוק
התגמולים. זוהי האכסניה הראויה, על-פי בחירת המחוקק, למתן תגמולים לנפגעי תאונות
דרכים שהם גם נפגעי פעולות איבה. אולם מקום שאכסניה זו אינה פותחת שעריה לנפגע -
ואין לו פיצוי חלופי - שוב חוזר הוא אל המסלול המותווה בחוק הפיצויים, ובלבד,
שנפגע בתאונת דרכים, לאמור - שנזקו לא הוסב לו במישרין על-ידי מעשה איבה
מכוון (שאז נופל הוא בגדר החזקה החלוטה הממעטת שעניינה במעשים מכוונים).
11. מן המקובץ עולה, כי פרשנות תכליתית של הוראת
ההמעטה מטה את הכף אל עבר הקביעה, כי רק אירוע המקים זכאות על-פי חוק התגמולים,
דהיינו מקרה בו התובע הוא "נפגע" לפי חוק התגמולים, מוצא אל מחוץ לגדרי
חוק הפיצויים. מקום שהנזק נגרם ב"פגיעת איבה", אך חוק התגמולים אינו
מחיל עצמו על המקרה - לא תישלל זכאותו של הנפגע מכוח חוק הפיצויים, ובלבד שנפגע
ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.
אלא שבכך לא תמה מלאכתנו. עתה ניצבת לפנינו
שאלה אחרת, והיא, האם אכן זכאי המערער לפיצויים על-פי חוק התגמולים; אם נשיב לשאלה
זו בחיוב, נשללת זכאותו של המערער מכוח חוק הפיצויים גם על-פי המהלך הפרשני
שהצגנו.
הזכאות על-פי חוק התגמולים
12. הזכאות מכוח חוק התגמולים קמה למי שהוא
"נפגע" על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק זה, לאמור - מי שנפגע פגיעת איבה,
ומקיים את אחד מאלה:
(1)
אזרח ישראלי או תושב ישראל לרבות תושב ישראל באזור כהגדרתו בסעיף 192א לחוק
הביטוח, בין שנפגע בישראל ובין מחוצה לה;
(2)
מי שנכנס לישראל על פי אשרה או רשיון שניתנו לפי חוק הכניסה לישראל,
תשי"ב1952-, לרבות מי שנכנס לישראל והוא פטור מהצורך באשרה או ברשיון לפי
סעיף 17(א) לחוק האמור, או מי שנכנס לישראל לפי אחד הצווים של שר הפנים מכוח סעיף
17 לחוק האמור שפורטו בתקנות לפי חוק זה - והכל אם הפגיעה היתה בישראל או בשטח אחר
שקבע שר הבטחון בצו לענין זה לגבי כל סוגי הנכנסים לישראל או לגבי חלק מהם;
בית משפט השלום קבע, כי זכאותו של המערער
לתגמולים על-פי חוק התגמולים באה לו מכוח שתיים מבין החלופות המנויות לעיל: האחת -
"תושב ישראל", והאחרת - "מי שנכנס לישראל על פי אשרה או
רשיון..." (לעניין אחרון זה נקבע עוד, כי התאונה ארעה "בשטח אחר שקבע שר
הבטחון בצו התגמולים לנפגעי פעולות איבה (קביעת שטח המוחזק בידי צבא ההגנה
לישראל), תשל"א1971-, כאמור בסיפא של סעיף-קטן (2) המצוטט לעיל).
אשר לזכאות על-פי החלופה השניה, עמד בית משפט
השלום על כך שהמערער מחזיק בתעודת זהות ישראלית. אשר לזכאות על-פי החלופה הראשונה,
נדרש בית המשפט - בנוסף לעובדה שהמערער מחזיק בתעודת הזהות הישראלית - גם לכך
שהמערער עובד בישראל, ועל-פי מרבית המסמכים - מתגורר בשכונת סילוואן אשר בעיר
ירושלים. המערער בעדותו הסביר כי הוא מחלק את זמנו בין שני בתים - זה שבירושלים,
וזה שבכפר בידו, שם מתגוררים אשתו וילדיו. בית משפט השלום סבר, כי פסק הדין של בית
הדין לעבודה, בתביעתו של המערער לתשלום קצבת ילדים, בו נקבע כי המערער איננו "יחיד
היושב בישראל" כאמור בהוראת סעיף 65 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב],
התשנ"א1995- - אין בו כדי להכריע את הכף בתביעתו לתגמולים, שעיקר בה הוא אופן
הכניסה לישראל. עוד ציין בית משפט השלום, כי כאשר עסקינן בתביעה לקצבת ילדים,
להבדיל מענייננו, יש נפקות למקום מגורי האם והילד עצמו.
13. אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, כי
המערער זכאי לתגמולים על-פי חוק התגמולים. בית המשפט המחוזי - הגם שלא נזקק לבחינת
מסקנה זו לגופה - ציין כאמור כי נטייתו היא לאמצה. המערער נושא תעודת זהות
ישראלית, המהווה ראיה לכאורה לתושבותו (סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין,
התשכ"ה1965-). במסגרת בקשה שהוגשה בתיק זה, לפטור מאגרה ומהפקדת ערובה, צירף
המערער צילום של תעודת זהות ישראלית שניתנה לו ביום 20.11.96 - כך על-פי התאריך
שטבוע בה. מכאן, שהמערער חידש את תעודת הזהות הישראלית שלו כשלוש שנים לאחר קרות
התאונה. זאת ועוד: מקום מגוריו של המערער - כך על-פי המסמכים שהוא עצמו הגיש (ובהם
הודעתו במשטרה, תעודת הביטוח על שמו, תביעתו להכרה על-פי חוק התגמולים) - הוא
בשכונת סילוואן שבעיר ירושלים. גם בעדותו בבית משפט השלום אישר כי בחלק מן הזמן
מתגורר הוא במקום זה. בית משפט השלום קבע גם, כי המערער עובד בירושלים. בנסיבות
אלה כולן, רשאי היה בית משפט השלום לקבוע, כי המערער מקיים את החלופה שעניינה
בתושבות, או למצער את החלופה שעניינה בכניסה לישראל כדין.
14. ודוק: אליבא דכולי עלמא, החלופה שעניינה כניסה
לישראל כדין איננה רלוונטית - וממילא לא נדונה ולא הוכרעה - בתביעה שהגיש המערער,
לבית הדין לעבודה, לקבלת קצבת ילדים. גם המוסד לביטוח לאומי - בדחותו את תביעת
המערער לתגמולים על-פי חוק התגמולים - התייחס אך ורק לחלופה של תושבות או אזרחות
ישראלית, ולא לחלופה האחרת, הנוגעת לכניסה כדין לישראל. המערער, כאמור, לא השלים
את ההליכים בבקשתו לתגמולים על-פי חוק התגמולים. הוא חזר בו מערעורו לבית הדין
לעבודה. בית משפט השלום סבר, כי דרכו פתוחה לפניו לשוב ולתבוע זכאות לתגמולים. אנו
סבורים כי ראוי לאפשר למערער, ככל שהדבר ניתן, למצות את התביעה על-פי חוק
התגמולים.
סוף דבר: משנקבע כי המערער זכאי לתגמולים
על-פי חוק התגמולים, בגין תאונת הדרכים בה נפגע, אין הוא זכאי לפיצויים מכוח חוק
הפיצויים. דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, ז' באדר תשס"ב (19.2.2002).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 99066720.P06 /אמ
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il