אכרם וחידי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6671/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6671/01 בפני: כבוד השופטת (בדימ.) ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט (בדימ.) י' אנגלרד המערער: אכרם וחידי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.7.01 בב"ש 1113/00 שניתן על ידי כבוד השופטים: נ' עמית, ע' קפלן-הגלר וש' ברוש תאריך הישיבה: י"א בחשון התשס"ג (17.10.2002) בשם המערער: עו"ד משה מרוז, עו"ד צבי אבנון, עו"ד יואב שיניצקי בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים: נ' עמית, ע' קפלן-הגלר, ש' ברוש) בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה. הרשעתו התבססה, בעיקרה, על עדותם והודעותיהם במשטרה של שני עדי ראיה לרצח שהיו עדים במשפט ועל ראיות נוספות שהצטרפו לעדויות והודעות אלה. בהודעותיהם במשטרה, נקבו עדי הראייה בשמו של המערער כמבצע העבירה, אולם במהלך עדותם בבית המשפט הם טענו כי המערער אינו האדם אליו התכוונו בהודעותיהם. בהתבסס על עדותם של עדי הראייה בבית המשפט טוען המערער כי יש לזכות אותו מן ההרשעה. לחלופין טוען המערער, כי נסיבות המקרה מצביעות על כך שלא התגבשו יסודות עבירת הרצח ויש להרשיעו בהריגה בלבד. רקע עובדתי 1. נגד המערער, אכרם וחידי (להלן: המערער או אכרם או אכרם וחידי), הוגש ביום 1.8.2000 כתב אישום מתוקן לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב האישום ייחס למערער ביצוע עבירות של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333+ 335(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. יצוין כי המדינה סברה כי לביצוע המעשים הנטענים היה שותף נוסף, חאדר ראהב, אשר הועמד לדין בכתב אישום אחד עם המערער, ומשפטם התנהל במשותף. בית המשפט המחוזי זיכה את הנאשם השני והמדינה לא ערערה על זיכויו. 2. סיפור המקרה, כפי שעולה מן העובדות שנקבעו בבית המשפט קמא, הוא כדלקמן. ביום 12.7.2000 הגיע המערער למעבדת שירות לסטריאו ומיגון לרכב " O.M אלקטרוניקה" ברמלה (להלן: המעבדה). באותה עת שהו במעבדה סאלח אבו-ג'אנם (להלן: סאלח) ואיאד מוגרבי (להלן: המנוח). השניים המתינו להתקנת רדיו טייפ במכונית. המערער פנה לסאלח ודרש ממנו לשלם חוב, שלטענתו, סאלח היה חייב לו. בין השניים התפתח ויכוח על החוב הנטען, במהלכו לקח המערער את פאנל הרדיו טייפ שהיה במכונית. במקביל, התפתח ויכוח גם בין המערער לבין המנוח, שכלל דחיפות וקללות. בשלב מסוים עזב המערער את המקום, וחזר לשם רק כעבור 10 דקות, כשהוא נושא מתחת לחולצתו סכין באורך של כ-40 סנטימטרים. המערער פנה למנוח וקרא לו, וכשזה התקרב אליו, שלף המערער את הסכין מתחת לחולצתו ודקר את המנוח בירך שמאל. לאחר הדקירה, הסתובב המערער בכוונה לעזוב את המקום. בשלב זה צעק המנוח למערער: "אני אזיין אותך". למשמע דברים אלה הסתובב המערער ורדף אחרי המנוח עד לפתח המעבדה. שם, ניסה המנוח להדוף את המערער, אך המערער גבר עליו ודקר אותו בקדמת בית החזה משמאל, דקירה שחדרה ללב ולריאה. לאחר הדקירה נמלט המערער מן המקום. כתוצאה מהדקירה הקטלנית נפטר המנוח, זמן קצר לאחר מכן. חקירת המשטרה 3. עם היוודע דבר הרצח החלה המשטרה לחקור את האירוע. ראשונים להיחקר היו עודד מרזוק, בעל המעבדה (להלן: מרזוק), ואביו, משה מרזוק, שבחצר ביתו נמצאת המעבדה. האב, משה מרזוק, שהה בביתו בזמן הרצח, ולכן, הוא העיד כי רק שמע את צעקות הויכוח, אך לא ראה את האירוע מתרחש (ת/35). עודד מרזוק שהה בזמן הרצח בתוך המעבדה, ולכן, הוא היה למעשה עד הראייה המרכזי לביצוע הרצח. מטבע הדברים, שימשו הודעותיו במשטרה המסגרת לחקירת האירוע כולו. פרט למרזוק ואביו נחקר במשטרה גם סאלח, שהיה אף הוא עד ראייה לרצח - אף שלא עמד בתוך המעבדה בזמן ביצועו; וכן, נגבו הודעותיהם של מספר אנשים נוספים שסייעו בהעברת המנוח לבית החולים. המשטרה גם בחנה את זירת האירוע ולקחה מעתקים של טביעות אצבע ממקומות שונים במעבדה. 4. כאמור, החקירה התמקדה בעדויותיהם של מרזוק וסאלח, ששהו בזירת האירוע בזמן ביצוע הרצח. אקדים ואומר כי הודעותיהם במשטרה של מרזוק וסאלח הוגשו לבית המשפט, וזאת, לאחר שעדויותיהם בבית המשפט לא תאמו את הודעותיהם במשטרה. הודעותיו של מרזוק הוגשו בהסכמת הצדדים (עמ' 254 לפרוטוקול) ואילו הודעותיו של סאלח הוגשו לאחר שסאלח הוכרז על ידי בית המשפט כעד עוין (עמ' 95 לפרוטוקול) והתביעה הוכיחה את תנאי קבילותן. מהלך החקירה של מרזוק 5. הודעתו הראשונה של מרזוק נגבתה ביום הרצח בשעה 20:43 (ת/79א). בהודעה זו תיאר מרזוק את האירוע כולו בפירוט. הוא סיפר שאכרם וחידי, אותו הוא מכיר מהעסק להרכבת הטייפים, הגיע למעבדה בשעה 17:00 לערך, והחל להתווכח עם סאלח ועם המנוח. הוא תיאר את הויכוח כויכוח קולני המלווה בדחיפות ידיים. הוא לא הבין את שנאמר בויכוח, כיוון שהוא התנהל בשפה הערבית, אך לקוח ששהה עימו במעבדה הסביר לו שהם מתווכחים על חוב כספי. מרזוק סיפר שהויכוח נרגע לאחר מספר דקות ואכרם נעלם מהמקום. כעבור כרבע שעה, הלקוח שהיה במעבדה הפנה את תשומת ליבו של מרזוק לסכין שאכרם הביא. מרזוק הציץ החוצה לרחבה שמחוץ למעבדה, וראה את אכרם מחזיק בסכין. כשהתכוון לצאת החוצה לרחבה לעצור את העניין, ראה את אכרם רודף אחרי המנוח לתוך המעבדה. הוא הספיק לצעוק: "לא פה", בכוונה שהשניים יתווכחו מחוץ למעבדה, אלא שאז ראה את אכרם דוקר את המנוח בבטן, בחלק העליון של הגוף, ונדמה היה לו שראה שלוש דקירות או שלוש הנפות של הסכין. לאחר הדקירות יצאו אכרם והמנוח מן המעבדה. מרזוק הסתכל ברחבה שמחוץ למעבדה. הוא לא ראה את אכרם, אך הספיק לראות את המנוח הולך מספר צעדים ונופל. הוא נכנס חזרה למעבדה וצלצל למשטרה. במהלך גביית ההודעה נשאל מרזוק מספר פעמים אודות אכרם וחידי ומידת היכרותו עימו. מרזוק השיב כי אכרם וחידי מוכר לו מהמעבדה. הוא סיפר שהוא בא אליו למעבדה מספר פעמים, ושהוא מכיר אותו טוב, אם כי לא היכרות אישית. מרזוק אף הביא עימו לחקירה מכשיר המחליף דיסקים ברדיו-דיסק ("צ'יינגר") שאכרם הביא אליו לתיקון יום לפני הרצח. מרזוק סיפר לחוקרים שאכרם ביקש להתקין את המכשיר במכונית, אולם מרזוק בדק אותו וגילה שהוא אינו תקין. לכן, הוא השאיר את המכשיר ברשותו לתיקון, והשניים סיכמו שאכרם יגיע למחרת להתקין את המכשיר המתוקן. מרזוק הדביק על המכשיר מדבקה ועליה שמו של המערער. בתגובה לשאלת החוקרים ענה מרזוק, כי אכרם וחידי שהביא את המכשיר לתיקון הוא אותו אדם שביצע את הרצח במעבדה. באותו יום, בשעה 23:15, מרזוק נקרא שנית למשטרה למספר שאלות הבהרה שהתעוררו לאחר חקירות נוספות בפרשה. החקירה נפתחה בשאלת זיהויו של אכרם וחידי כמבצע הרצח. בדומה לדבריו בהודעה הראשונה, שוב חזר מרזוק על כך שהוא מכיר את אכרם כשנה, דרך העסק להרכבת הטייפים. כעולה מרישומי החקירה ומתמלילה, הרי שלשאלת חוקר המשטרה, האם ייתכן שהוא מתבלבל בינו לבין מישהו אחר, ענה מרזוק באופן חד משמעי בשלילה והשיב כי הוא בטוח שאכרם וחידי הוא שהיה בזירת האירוע. הודעתו השלישית של מרזוק נגבתה כשבוע לאחר מכן, ביום 20.7.2000. מטרת החקירה השלישית הייתה לעמת פרטים שמסר מרזוק ופרטים שמסר סאלח בחקירתו. אקדים לציין כי הודעה זו אינה שונה מן ההודעות הקודמות, ומרזוק שב ותיאר את האירוע באותו אופן בדיוק. עם זאת, כפי שיפורט בהמשך, יש בתמליל החקירה כדי לשפוך אור על שעתיד להתרחש על דוכן העדים במהלך המשפט, בו יטען מרזוק כי אכרם וחידי מבצע הרצח, אינו אכרם וחידי המערער. עוד יצוין כי נוסף על הודעותיו במשטרה, ערך מרזוק שחזור של האירוע (ת/82ג). מהלך החקירה של סאלח 6. סאלח נחקר לראשונה במשטרה ביום הרצח בשעה 22:00 בלילה (ת/42). הוא סיפר בחקירה שהגיע עם המנוח למעבדה כדי להרכיב רדיו טייפ. בזמן שהותם במעבדה הגיע למקום אכרם וחידי, והחל להתווכח עימו על חוב כספי שאכרם טען שסאלח חייב לו. כמו כן סיפר סאלח שאכרם התווכח גם עם המנוח. סאלח הוסיף כי בתום הויכוח נטל אכרם את פאנל הטייפ שהיה במכונית והלך מן המקום. סאלח סיפר שזמן מה לאחר שאכרם הלך באו שלושה. הוא אמר שהוא מכיר שניים מהם, אבל לא רוצה להסתבך ולמסור שמות. אחד מהם התקרב למנוח וקרא לו. הוא דחף את המנוח ואז שלף סכין ודקר את המנוח. סאלח סירב למסור פרטים אודות השלושה או מי מביניהם היה הרוצח. חוקר המשטרה שגבה את הודעתו ניסה לדלות ממנו פרטים נוספים, אך סאלח סירב לשתף פעולה ובכלל זה, לומר האם אכרם היה אחד מהשלושה שהגיעו למקום בפעם השנייה. מידע רחב יותר אודות מבצע הרצח נמסר על ידי סאלח בהודעתו השנייה, שנגבתה ממנו מספר ימים לאחר הרצח, ב-16.7.2000 (ת/43). בפתח הודעתו השנייה טען סאלח שהוא מוכן לספר את "הסיפור האמיתי", אך, שוב, אינו מוכן למסור שמות. סאלח חזר על פרטי האירוע, באופן דומה לתיאור שמסר מרזוק בעדותו. חוקר המשטרה שגבה את ההודעה ניסה, שוב, לגלות את זהות הדוקר. הוא שאל את סאלח האם אותו אדם שהתווכח איתו ועם המנוח בפעם הראשונה, הוא זה שחזר מאוחר יותר ודקר את המנוח. סאלח השיב בחיוב, אך חזר על הטענה שהוא מפחד למסור את שמו. בהודעה השלישית (ת/44) מיום 30.7.2000, חזר סאלח על פרטים אלה, אולם הפעם מסר, באופן חלקי, את זהות הרוצח, באומרו כי הויכוח הראשון התנהל בין המנוח ובין אכרם וחידי. 7. פרט לעדויות אלה, גבתה המשטרה הודעות נוספות ממספר אנשים שנכחו במקום לאחר הרצח וסייעו בפינוי המנוח לבית החולים. בין הנחקרים היו גם אח ורופא ששהו באיזור ובדקו את המנוח בזירת האירוע (ת/49) וכן, אחיו של סאלח, שסייע בפינוי לבית החולים (ת/33). עדויות אלה לא סייעו לפיענוח זהות הרוצח, אלא התייחסו בעיקר לנאשם השני, שכאמור, זוכה על ידי בית המשפט המחוזי. יצוין עוד כי במהלך ימי החקירה התקבל דו"ח נתיחת הגופה של המנוח, אשר אישר כי המנוח נפטר כתוצאה מהדקירה הקטלנית בליבו (ת/50). כמו כן, ממעתקי טביעות האצבעות שנלקחו מהמעבדה, הסתבר כי טביעת כף יד שנלקחה ממשקוף דלת המעבדה זוהתה בוודאות כטביעת כף היד של המערער (ת/27, ת/28). 8. בהתבסס על ראיות אלה החליטה המשטרה לעצור את המערער ולהביאו לחקירה, אולם, הסתבר כי הוא נעלם מביתו והמשטרה לא הצליחה לאתרו במשך מספר ימים. ביום 23.7.2000 המערער הסגיר את עצמו למשטרה, כשהוא מלווה בקרוב משפחה. חוקרי המשטרה הודיעו לו שהוא חשוד ברצח וקיימו מספר חקירות לבירור החשדות נגדו. בכל ההודעות שביקשו החוקרים לקבל ממנו, לא מסר המערער גרסה כלשהי. המערער, ככלל, סירב להגיב לשאלות החוקרים ושמר על זכות השתיקה. לשאלות שהופנו אליו הוא סירב לענות או שטען ש"במשטרה מפברקים תיקים" (ת/15) ולכן הוא אינו מוכן לשתף פעולה עימם. מהלך הדיון בבית המשפט קמא 9. על יסוד חומר החקירה שהצטבר בשלב זה, הוגש כתב האישום לבית המשפט המחוזי. במסגרת פרשת התביעה העיד מרזוק ראשון. בחקירה הראשית חזר מרזוק על עדותו בדיוק כפי שנמסרה במשטרה מספר חודשים לפני כן. ואולם, בחקירה הנגדית טען מרזוק כי הוא אינו מזהה את אכרם וחידי בבית המשפט. מרזוק טען לגבי המערער כי: "אני לא מכיר אותו ואף פעם לא ראיתי אותו" (עמ' 17 לפרוטוקול) וכי לא עשו לו מסדר זיהוי על מנת שיזהה את אכרם וחידי. לשאלת בית המשפט, מה יאמר אם יידע כי שמו של המערער הוא אכרם וחידי, ענה מרזוק: "יכול להיות שקוראים לו גם אכרם ווחידי אני לא מזהה אותו כאכרם ווחידי שהיה אצלי במעבדה וכקליינט שלי אכרם. הקליינט שלי טיפה יותר מבוגר מהמוצג לי בבית המשפט" (עמ' 18 לפרוטוקול). גם בחקירה החוזרת על ידי התביעה חזר מרזוק על הטענה שהוא כל הזמן התייחס לאכרם וחידי אחר ולא לאדם שיושב באולם. הוא טען שהוא הכיר את שמו של אכרם הרוצח לאחר ששמע ילד קטן קורא לו בשם "אכרם", וכשהוא פעם שאל אותו לשמו, הוא מסר ששמו אכרם וחידי (עמ' 20 לפרוטוקול); אך את המערער שישב באולם, הוא לא מכיר בכלל (עמ' 21 לפרוטוקול). 10. בעקבות ההתפתחות בגרסה שמסר מרזוק החלה המשטרה בסדרה של חקירות נוספות, שמטרתן להוכיח שאכרם וחידי אליו התכוון מרזוק בהודעותיו במשטרה הוא הוא אכרם וחידי המערער. למעשה, המהלך המתוכנן של המשפט השתנה. התביעה ביקשה להציג ראיות חדשות לבית המשפט ולהעיד עדים נוספים בכדי להזים את עדותו של מרזוק. בין הצדדים לא הייתה עוד מחלוקת בנוגע למהלך האירועים שהובילו לרצח, וחזית המחלוקת התמקדה כעת בזיהויו של המערער כמבצע הרצח. חוקרי המשטרה שנקראו להעיד נדרשו לתאר את מהלך החקירה שקדם למשפט, ואת החקירות שבוצעו לאחר עדותו של מרזוק. כמו כן, נתבקשו חוקרי המשטרה להבהיר מדוע לא ביצעו מסדר זיהוי או פקפקו בזהותו של המערער כמבצע העבירה. כך, למשל, טען ראש צוות החקירה, כי היו שלוש סיבות מרכזיות שהובילו לבטחונם בזיהוי המערער כמבצע העבירה. האחת, הוודאות שבה התייחס מרזוק בהודעותיו למערער כמבצע העבירה; השנייה, העובדה שמרזוק עצמו העיד כי הייתה בינו לבין אכרם היכרות מוקדמת; והשלישית, העובדה שבמהלך החקירה התגלתה טביעת כף ידו של המערער במשקוף הדלת בכניסה למעבדה. שאלות דומות הופנו לחוקר נוסף שהשתתף בחקירה ואף הוא השיב כי חוקרי המשטרה הסתמכו על הביטחון שהפגין מרזוק ועל ההצלבה שערכו בין עדותו של מרזוק לעדותו של סאלח. התביעה הציגה לבית המשפט ראיות חדשות. במסגרת זו ביקשה התביעה להעיד חוקר נוסף, רס"ר מנחם ורניצקי (להלן: ורניצקי). ורניצקי נקרא להעיד על מנת להזים את טענתו של מרזוק בבית המשפט לפיה הוא לא ראה את המערער מעולם. ורניצקי סיפר שבשנת 1999 הוא היה מעורב בחקירת פרשה של טייפים גנובים, בה התעורר החשד כי מרזוק מעורב ברכישת טייפים גנובים. ורניצקי העיד כי הוא ניגש למעבדה של מרזוק כדי לזמן אותו לחקירה. כשנכנס למעבדה, ראה את מרזוק יחד עם המערער ואדם נוסף. מעדותו של ורניצקי עלה כי הוא הופתע לראות את המערער במעבדה של מרזוק, הואיל ומרזוק לא נראה בעיניו "עבריין מועד", ונוכחותו של המערער בקרבתו הפתיעה אותו. על כן, הוא שאל את המערער לפשר מעשיו במעבדה, וכן הוא שאל את מרזוק "מה לך ולו?" (עמ' 199 לפרוטוקול); מרזוק השיב שהמערער קליינט שלו (שם). ורניצקי טען שהאירוע נחקק בזכרונו ולכן, הוא הופתע מאוד לשמע עדותו של מרזוק לפיה הוא לא ראה את המערער מעולם. להשלמת התמונה יצוין כי מרזוק זומן לעדות נוספת בעקבות עדותו של ורניצקי. בעדותו הוא הכחיש את האירוע שתיאר ורניצקי וטען שהוא לא זוכר מקרה בו ורניצקי שאל אותו לגבי המערער. בין השניים נערך גם עימות במשטרה, אך מרזוק נשאר איתן בדעתו שהאירוע שתיאר ורניצקי לא אירע מעולם (ת/85). ראיה נוספת שהוצגה על ידי התביעה בתגובה לדבריו של מרזוק, קשורה אף היא לאותה פרשיית טייפים גנובים משנת 1999. באותה פרשה מסר מרזוק הודעה במשטרה, בה הודה ברכישת טייפים גנובים. בהודעתו הוא קשר מספר אנשים למעשה, בהם גם את סאלח ואת אכרם וחידי. הוא סיפר ש"אכרם וחידי מכר לי בודדים חמישה מכשירים בתקופה לפני שנה, מאז לא קניתי ממנו". חוקר המשטרה ביקש ממרזוק לתאר את אכרם וחידי, ומרזוק השיב: "הוא גבוה, צבע גוון בהיר, שיער לא קצוץ קצת שטיני, רזה, הוא בן מיעוטים". התיאור של אכרם, כפי שתיאר אותו מרזוק ב-1999 היה חשוב, משום שבמהלך עדותו השנייה של מרזוק בבית המשפט הוא התבקש לתאר את אותו אכרם וחידי שהוא, כביכול, מתכוון אליו. התיאור שהוא מסר היה: "קצת גבוה, יותר ממני, טיפה. יש לו פנים קצת מלאות" (עמ' 170 לפרוטוקול), ובהשוואה למערער הוא: "בגובה שלו. טיפה יותר מלא. היה באותו זמן עם שיער קצוץ. צבע שיער בהיר, קצת יותר בהיר מזה של הנאשם 1". מרזוק הסכים לעיין באלבום תמונות שהוגש לו, ולזהות מבין התמונות את אכרם וחידי מבצע העבירה. בין התמונות שהוצגו בפניו, הייתה גם תמונתו של ראמי וחידי, אחיו של המערער. מרזוק הצביע על תמונתו של ראמי. הוא טען שראמי, הוא הוא אכרם וחידי אליו התכוון, הגם שהתיאור שנתן בפרשת הטייפים אינו תואם את מראהו של ראמי, אך תואם את מראהו של המערער. במאמר מוסגר יצוין, כי ראמי וחידי נרצח לפני תחילת המשפט וכמובן שלא נכח בדיון. עוד אציין כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שהועלה שמו של ראמי וחידי במשפט. שמו של ראמי, כמבצע העבירה, הוזכר גם בעדותו של סאלח, אותה אפרט להלן. עדותו של סאלח 11. עם פתיחת עדותו העיד סאלח כי הוא אינו זוכר את המקרה או את העדות שמסר במשטרה. הוא אף העיד כי אינו מכיר את המנוח ואינו מכיר או מזהה את הנאשמים. בהמשך עדותו הוא סתר דבריו אלה והודה כי הוא מכיר את שני הנאשמים ואף זוכר את האירוע. קו זה אפיין את עדותו הראשונה של סאלח. לפרקים טען סאלח כי הוא אינו זוכר את הרצח או את האנשים שנכחו בזירה, ולפרקים טען שהוא זוכר את האירוע בכללותו אך אינו יודע מי האיש אשר ביצע את הרצח. הוא הסכים ששמו של המערער הוא אכרם וחידי, אולם טען שלא הוא האיש שביצע את הרצח. מי שביצע את הרצח, לדבריו, הוא ראמי וחידי, שהוא אינו יודע מה הקשר בינו ובין אכרם. עדותו של סאלח הייתה מאוד מבולבלת, ומלבד הסתירות שהתגלו בין עדותו בבית המשפט להודעותיו במשטרה, עדותו בבית המשפט לא הייתה עקבית. על כן, היה זה אך עניין של זמן עד שבית המשפט קמא יקבל את בקשת התביעה ויכריז על סאלח עד עוין. בית המשפט התיר לתביעה להגיש את הודעותיו של סאלח במשטרה, בכפוף להוכחת תנאי קבילותן, ולחקור את סאלח בחקירה נגדית. עדותו של סאלח הופסקה והיא נמשכה ביום 1.3.2001. בעדות השנייה היה סאלח מעט יותר ממוקד. הוא חזר על הודעתו במשטרה, אך טען שמי שהתווכח עימו ועם המנוח ואף רצח את המנוח הוא ראמי ולא אכרם. בעדותו השנייה הוא אף ידע לתאר את הקשר המשפחתי בין ראמי ואכרם וסיפר שהם אחים. בחקירה הנגדית הציג בא-כוחו של המערער אלבום תמונות ובו תמונותיו של ראמי וביקש מסאלח להצביע על מבצע הרצח. סאלח הצביע על תמונתו של ראמי וטען שהוא האדם אשר ביצע את הרצח. בפני בית המשפט קמא נשמעה גם עדותו של מדובב שהוכנס לתאו של המערער. המדובב העיד על השיחות שניהל עם המערער ועל דברים שאמר המערער בשיחות אלה אשר יש בהם כדי לקשור אותו לביצוע המעשה. כן הוגשו לבית המשפט תמלילי השיחות בין המערער והמדובב. הגם שלא הייתה מחלוקת כי מבחינה טכנית מכשירי ההקלטה היו תקינים, איכות ההקלטה לקתה בחסר וזאת בשל העובדה שבתא המעצר הופעל מאוורר שגרם לכך שההקלטות נשמעו מקוטעות וחלקיות. על כן, עיקר עדותו של המדובב התבססה על הדברים שהוא עצמו כתב במהלך שהייתו בתא המעצר עם המערער ומהם עולה כי המערער סיפר למדובב כי הוא חשוד ברצח של תושב רמלה. המערער גם ידע לתאר את האירוע, באופן דומה לתיאור שמסרו סאלח ומרזוק. עוד העיד המדובב כי המערער סיפר לו שהוא שלח את בני משפחתו לבעל המעבדה כדי לברר האם בעל המעבדה דיבר במשטרה או מסר עדות כלשהי נגדו. טענות ההגנה 12. בתום פרשת התביעה הודיע בא כוחו של המערער כי המערער כופר בכל המיוחס לו והוא בוחר שלא להעיד. בא-כוח המערער הוסיף כי מרשו אינו מתכוון לטעון טענת אליבי, הואיל ואין לו עדים לשם הוכחת הטענה. בית המשפט קמא, בתגובה, הקריא לנאשם את הוראת סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, והודיעו כי הימנעותו מלהעיד עשויה לחזק את ראיות התביעה נגדו. הכרעת הדין של בית המשפט קמא 13. הכרעת הדין של בית המשפט קמא נפרסה על פני מספר עמודים רב. בית המשפט עמד בפירוט על חומר הראיות והעדויות שהוצגו לפניו ולאחר שניתח והעריך את משקל הראיות, קבע כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר והוא הרשיעו בביצוע העבירות שיוחסו לו. בית המשפט קמא דחה את הגרסאות שנמסרו על ידי מרזוק וסאלח בבית המשפט וביכר את ההודעות שמסרו שניהם במשטרה. אשר לעדותו של מרזוק, קבע בית המשפט כי עלה בידי התביעה להוכיח את תנאי הקבילות של הודעותיו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] (להלן: פקודת הראיות). בית המשפט קבע כי נוכח הסכמת הצדדים להגשת הודעותיו של מרזוק, הוא אינו חייב להכריע בשאלה האם טענתו של מרזוק כי המערער אינו אכרם וחידי אליו התכוון בחקירה אכן מהווה סתירה לדבריו במשטרה. בית המשפט קמא קבע כי הוא אינו מאמין לעדות של מרזוק בבית המשפט לעניין זהותו של המבצע וסבר שמרזוק שיקר בבית המשפט מחשש פן יתנכלו לו. בית המשפט ציין כי הודעותיו של מרזוק, ובמיוחד הודעתו הראשונה, ניתנו בספונטאניות ובטבעיות ועל כן ניכרות בהן אותות האמת. בית המשפט הוסיף כי השינוי בעדותו של מרזוק אינו מתיישב עם דברים אחרים שאמר מרזוק בעצמו או עם ראיות חיצוניות שהוצגו לבית המשפט. כך, למשל, התייחס בית המשפט לתיאור של אכרם וחידי, אותו מסר מרזוק במסגרת הודעותיו בפרשת הטייפים הגנובים. בית המשפט קבע כי תיאור זה הולם את מראהו של המערער ושונה מדמותו של אחיו, ראמי. עוד ציין בית המשפט כי תמוהה מאוד המקריות, לכאורה, בה העלו שני עדי התביעה המרכזיים, מרזוק וסאלח, את שמו של ראמי כמבצע העבירה. בית המשפט קבע כי העלאת שמו של ראמי רק במשפט, לאחר שנרצח ולא יכול היה להגיב להאשמות, מעוררת חשד שיד מכוונת הייתה מאחורי הקלעים. בית המשפט השתית מסקנתו גם על עדותו של השוטר ורניצקי, אותה הוא מצא משכנעת. הוא קבע כי הן מעדותו של ורניצקי, והן מהימצאותה של טביעת כף היד של המערער במעבדה, עולה כי מרזוק הכיר את המערער טרם המשפט. למסקנה דומה הגיע בית המשפט גם ביחס לעדותו של סאלח. בית המשפט קבע כי סאלח לא עשה עליו רושם מהימן. הוא התחמק ממתן תשובות לשאלות שנשאל, או שענה תשובות מבולבלות ועל כן, הוכרז על ידי בית המשפט כעד עוין. לאחר שנקבע כי עדותו של סאלח שונה בפרטים מהותיים מהודעותיו במשטרה, קיבל בית המשפט את ההודעות כראיה לתוכנן. בית המשפט קמא קבע כי הודעותיו של סאלח במשטרה היו עקביות ויש בהן תמיכה להודעותיו של מרזוק. בית המשפט ציין כי על אף ניסיונותיו של סאלח לחמוק ממתן השמות במשטרה, עיון בהודעותיו חושף את האירועים ואת המערער כמבצעם. 14. חיזוקים להודעות של מרזוק וסאלח מצא בית המשפט במגוון ראיות שהוצגו לפניו. ראשית עמד בית המשפט על החשיבות המיוחדת שיש למציאת טביעת כף היד של המערער במשקוף דלת הכניסה למעבדה. אמנם, כפי שהעידו חוקרי המשטרה, וכפי שטען בא-כוח המערער, לא ניתן לדעת בוודאות מהו "גילה" של טביעת כף היד והמועד בו היא הוטבעה. עם זאת, בית המשפט קמא קבע כי עצם הימצאותה של טביעת כף היד מעידה על כך שהמערער ביקר במעבדה, וזאת, בניגוד לטענה של מרזוק לפיה לא ראה אותו מעולם. שנית, בית המשפט ציין כי למרות שלא ניתן לקבוע באופן מדעי מתי הוטבעה טביעת כף היד, הרי בעצם העובדה שהתגלתה טביעת כף יד יחידה, נקייה וברורה ביותר, במקום בו עוברים אנשים רבים, מבלי שהיא "השתבשה" על ידי טביעות אחרות; יש כדי להעיד על כך שהיא טביעה "טרייה" אשר הוטבעה זמן קצר לפני שהועתקה. בית המשפט מצא חיזוק גם בעדותו של המדובב. על אף שחלק ניכר מהחקירה הנגדית של המדובב נסב אודות עברו הפלילי בניסיון לערער את מהימנותו, דחה בית המשפט קמא את טענת בא-כוח המערער לפיה יש להתעלם לחלוטין מעדותו של המדובב נוכח עברו הפלילי והבונוס שהובטח לו אם יצליח בדיבוב. בית המשפט קבע כי במרבית המקרים המשטרה משתמשת במדובבים שהם עבריינים בעצמם ולכן, אין בעובדה שלמדובב עבר פלילי כדי לאיין את עדותו. עם זאת, נוכח העובדה שתנאי ההקלטה היו בעייתיים ותמליל השיחות בין המדובב לבין המערער היה חלקי ומשובש, נתן בית המשפט משקל נמוך לעדות המדובב והתייחס רק לחלקים מעדותו אשר אוששו במפורש בתמליל, או שהובילו לחקירות נוספות. משכך, בית המשפט קבע כי יש בתמליל קטעי שיחה מהם עולה כי המערער הודה בפני המדובב על מעורבותו במעשה הקטלני והוא ידע לתיאור אותו באופן דומה לתיאורים שמסרו עדי התביעה המרכזיים. על כן קבע בית המשפט כי יש לראות גם בשיחות אלה חיזוק ליתר הראיות המרשיעות. חיזוקים נוספים מצא בית המשפט גם בבריחתו של המערער, ללא מתן הסבר משכנע לאן ברח ומדוע, ובשתיקתו של המערער במשטרה ובבית המשפט. בית המשפט קמא קבע כי נוכח מכלול הראיות שהוצגו במשפט ניתן היה לצפות מהמערער שיעלה על דוכן העדים ויספק הסבר משלו לראיות נגדו. שעה שלא עשה כן, הוא הותיר את הראיות, הלכה למעשה, ללא ערעור. 15. אשר להתקיימות עבירת הרצח קבע בית המשפט קמא כי מתקיימים שלושת היסודות של רכיב הכוונה תחילה הנדרש בעבירת הרצח. בית המשפט קבע כי יסוד ההכנה נלמד מכך שהמערער עזב את המעבדה וחזר לשם כעבור כרבע שעה כשהסכין באמתחתו. בית המשפט ציין כי המערער לא טען כי הוא קונטר לפני ביצוע המעשה, הגם שהמנוח קילל אותו בטרם דקר אותו בחזהו; ואכן, בית המשפט לא ראה בקללה זו קינטור וקבע כי זהו ביטוי מקובל בלקסיקון של המעורבים בעניין. אשר ליסוד ההחלטה להמית, קבע בית המשפט קמא כי העובדה שהמערער חזר למעבדה והשתמש בסכין באורך של כ-40 ס"מ מעידים על כך שהמערער התכוון לתוצאות הצומחות בהסתברות גבוהה ממעשיו והם מצביעים על כוונתו להמית את המנוח. אשר על כן, הרשיע בית המשפט את המערער וגזר את עונשו, כמצוות החוק, למאסר עולם. טענות הצדדים בערעור 16. בא-כוחו של המערער מיקד את הערעור בשתי טענות מרכזיות. ראשית טען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהחיל את סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] ובדרך זו הכשיר את זיהויו של המערער כמבצע העבירה. לחלופין טען בא-כוח המערער, כי אף אם ייקבע שמרשו ביצע את המעשה, הרי שלא התקיימו במקרה זה יסודות עבירת הרצח, ויש להרשיעו בעבירת הריגה בלבד. בא-כוח המערער טוען כי היה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי טרם העמדת המערער לדין, ואין לכפר על מחדלה בכך שמקבלים, דרך סעיף 10א לפקודת הראיות, את אמרות העדים במשטרה. לטענת בא-כוח המערער, עדויותיהם של מרזוק ושל סאלח בבית המשפט לא סתרו את אמרותיהם במשטרה, ואין לומר שהאימרות היו שונות בפרטים מהותיים; ולכן, לא ניתן היה להחיל את סעיף 10א לפקודת הראיות. אשר לטענה החלופית, טוען בא-כוח המערער כי מניתוח המקרה עולה כי כוונתו של המערער הייתה לפצוע את המנוח בלבד. לפי הטענה, יש לחלק את אירוע הרצח לשני שלבים. בשלב הראשון דקר המערער את המנוח בירכו ופנה ללכת מן המקום. רק לאחר שהמנוח קילל את המערער הוא שב ודקר אותו בחזהו. לדעת בא-כוח המערער, פעולת הדקירה השנייה נעשתה בספונטאניות וללא שיקול דעת, ואין בה כדי לבסס את דרישת הכוונה תחילה של עבירת הרצח, ובעיקר את יסוד ההחלטה להמית את המנוח. בנסיבות אלה, היה המערער אדיש למותו של המנוח, אך לא חפץ במותו, ועל כן, יש להרשיעו בעבירת ההריגה בלבד. 17. מנגד, בא-כוח המשיבה ביקש להותיר את הכרעת הדין של בית המשפט קמא על כנה. בא-כוח המשיבה ציין כי שאלת קבילות הודעותיהם של מרזוק וסאלח במשטרה אינה מתעוררת, נוכח העובדה שהודעות אלה הוגשו בהסכמת הצדדים לבית המשפט. כך או כך, סבור בא-כוח המשיבה כי לא היה פסול בהפעלת סעיף 10א לפקודת הראיות, וכי בית המשפט קמא למד על הסתירה בין הודעותיהם של מרזוק וסאלח במשטרה לעדויותיהם בבית המשפט הן דרך השוואת העדויות לאמרות במשטרה והן על ידי בחינת העדויות על רקע יתר הראיות שהוצגו לפניו. אשר לטענה לפיה אין מתקיימים יסודות עבירת הרצח טען בא-כוח המשיבה כי אופי הדקירה, השימוש בסכין גדולה והחזרה המכוונת לזירת האירוע מלמדים על כך שהתקיים יסוד ההחלטה להמית. בנסיבות המקרה, נטען, הוכח כי לאחר שהמנוח קילל את המערער הייתה כוונה ברורה לשוב ולהרגו, באופן אשר מקיים את דרישות עבירת הרצח בכוונה תחילה. דיון 18. השאלה המרכזית שהתעוררה במקרה שלפנינו היא האם המערער הוא האדם אשר ביצע את הרצח. בין הצדדים אין מחלוקת באשר לאופן בו אירע האירוע הקטלני וטענותיהם מתמקדות בזיהויו של המערער כמבצע העבירה, לאחר ששני עדי התביעה המרכזיים עמדו על דוכן העדים וטענו שאדם אחר הוא שביצע את המעשה ולא המערער הניצב לפניהם. לאחר שבחנו את חומר הראיות ואת העדויות ששמע בית המשפט קמא, שוכנענו כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המערער הוא שביצע את הרצח, ועל כן, יש לדחות את ערעורו. 19. הכרעת הדין וחומר הראיות שהיה לפני בית המשפט קמא פורטו באריכות לעיל. מחומר הראיות עולה כי הן מרזוק והן סאלח, שני עדי הראייה לרצח, זיהו את המערער כמבצע הרצח בהודעותיהם במשטרה. הודעותיהם נמסרו בנפרד, ולמרות זאת, יש בהן דימיון רב. הצלבת עדויותיהם מובילה למסקנה, למעלה מכל ספק, כי המערער נכח בזירת האירוע וביצע את הרצח. מקובלת עלינו הכרעת בית המשפט קמא לפיה ניסיונותיהם המאוחרים להתנער מאמירות אלה, בטענה כי אדם אחר ביצע את הרצח, נבעו מפחד או איום. בית המשפט קמא ציין, בהתייחסו לעדותו של מרזוק, כי לא נותר לו "ספק קל שבקלים" שמרזוק אוים ולכן פחד להצביע על המערער כמבצע העבירה (עמ' 45 להכרעת הדין). ואכן, בחינת עדותו של מרזוק, וחומר הראיות שהוצג לבית המשפט בעקבות עדות זו, אינם מותירים כל ספק שמרזוק בהודעותיו התכוון למערער. יתירה מזאת; עיון בתמליל החקירה השלישית של מרזוק (ת/81ב), אשר נועדה לשם הצלבת נתונים שעלו מעדותו של מרזוק ומעדותו של סאלח מסיר כל ספק באשר לאיום על מרזוק, שהוביל לשינוי עמדתו בבית המשפט. תמליל חקירה זו כולל שיחה קצרה אשר פתחה את החקירה ולא הועלתה על הכתב בהודעה שנרשמה. בשיחה זו עולה כי אחיו של המערער הגיע למעבדה ואיים על מרזוק. נוכח חשיבות הדברים, נביא אותם כלשונם (ת/81ב, עמ' 5-2): חוקר: היום אנחנו יום חמישי, זאת אומרת שבוע ויום אחרי הארוע... נכון? אתה עדיין מסוגל לזכור מה היה בדיוק? זאת אומרת אתה מסוגל עכשיו לשחזר את הארועים כמו שהם היו? עד [עודד]: אה, בפרטים הגדולים כן, ברור. חוקר: אהה. מה אתה זוכר בגדול?... עד: כאילו מהזה. ששניהם נכנסו. ואני באתי לצאת. חוקר: בוא נדבר שמות, אתה אומר לי הם והוא... ... חוקר: ...אז כשאתה אומר הוא, למי אתה מתכוון? עד: לרוצח. חוקר: ששמו בישראל, עד: שמו. חוקר: אתה מפחד להגיד את השם או מה? אמרת אותו כבר. עד: בסדר, אמרתי אותו. אבל תשמע אתה יודע..ואתה יודע אתה מכיר את המקרים. חוקר: באו אליך מהמשפחה? עד: מה? חוקר: באו אליך מהמשפחה? עד: לא. חוקר: גלוי. עד: בא...אח שלו אבל לא. כאילו שאל... חוקר: אח של אח של ליאד [צ"ל איאד, המנוח], אח של מי בא אליך? עד: אח של אה, אקרם [צ"ל אכרם]. חוקר: אח של אקרם? איזה מהם? עד: לא יודע. חוקר: איך הוא נראה אולי אני אגיד לך את השם? עד: בסדר נו. תשמע הוא לא משהו. חוקר: כמה? מה זה גבוה? בגובה שלי? או יותר גבוה. אני מטר שמונים וחמש. ובן כמה בערך? עד: שלושים פלוס. ... חוקר: הוא דיבר בצורה מאיימת או ש? עד: כן. ... חוקר: טוב. ומה שאני מתחיל לדאוג זה ש.אתה לא הרגשת מאויים? עד: לא. ... חוקר: ומי עוד ראה שהוא מדבר איתך? הוא בא לבד? עד: כן. [ההדגשה הוספה] תמליל החקירה אינו מותיר כל ספק כי מרזוק אוים, ולכן, בבואו למסור את עדותו בבית המשפט, הוא שינה את גרסתו באופן מתוחכם, אך לא עקבי ורווי תהיות. כך, למשל, המתין מרזוק עד לחקירה הנגדית בכדי להתייחס לכך שהוא אינו מזהה את אכרם בבית המשפט. לכאורה, ביודעו כי הוא עד התביעה המרכזי, היה עליו להתריע על כך בפני התובעת עם כניסתו לאולם – כשהבחין, לטענתו, שהרוצח אינו נמצא. זאת ועוד; בעדותו בבית המשפט הסביר מרזוק כי הוא לא היה בטוח מה שמו של הרוצח, ולכן, ייתכן שבעדותו במשטרה הוא התבלבל. הוא העיד כי הכיר את שמו של הרוצח לאחר ששמע ילד קטן קורא לו בשם זה. נזכיר כי מרזוק היה חד משמעי בעדותו במשטרה ולא היה מסויג כלל בהתייחסו לשמו וזהותו של המערער. גם כשחוקרי המשטרה שבו ושאלו אותו, מספר פעמים, באשר לזהותו של הרוצח, הוא השיב תשובות חד משמעיות והחלטיות. על כן, מכל מקום, יהיה הטעם לחזרתו מעדותו אשר יהיה, נוכח השוני שבין עדותו של מרזוק בבית המשפט לבין הודעתו במשטרה רשאי היה בית המשפט לדחות את העדות ולהעדיף את הודעתו במשטרה. כפי שציין בא-כוח המשיבה, הודעותיו של מרזוק הוגשו לבית המשפט בהסכמת הצדדים, ולכן, לא התעוררה שאלת קבילות ההודעות. עם זאת, למעלה מן הצורך יצוין, כי אף אם לא היו מוגשות ההודעות בהסכמת הצדדים, היה בסיס מוצדק לשימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות. התנאי לקבילותן של הראיות, הקובע כי על העדות בבית המשפט להיות שונה בפרט מהותי מן ההודעה במשטרה, מתקיים בנסיבות המקרה שלפנינו. אין לקבל את טענת בא-כוח המערער כי עצם העובדה שהעד חוזר על דבריו במשטרה, אך טוען כי הנאשם אינו האיש שהתכוון אליו, משמעה כי אין סתירה בין העדויות. זהו לב ליבה של המחלוקת. כאשר עד טוען בחקירה כי התכוון לפלוני, המוכר לו היטב, ולכל הצדדים ברורה זהותו של האדם אליו התכוון, ובעדותו בבית המשפט הוא טוען שלמעשה התכוון לאלמוני, זוהי סתירה מהותית מן הסוג שיש בו להצדיק הגשת האמרות במשטרה. כל פרשנות אחרת תסכל את מטרתו של סעיף 10א לפקודת הראיות, ותביא, כפי שטען בא-כוח המשיבה, לריקונו מכל תוכן. תכליתו של סעיף 10א היא להבטיח את קיומו של ההליך השיפוטי, כך שאיומים על עדים לא יצליחו לסכלו. לשם כך יש להבטיח שתוצאותיו של שיבוש ההליכים לא ישאו פרי. היישום של סעיף 10א בבתי המשפט רצוף ניסיונות של עבריינים לסכל את כוונת המחוקק ביצירת דרכים מתחכמות לעקיפת הסעיף. על כן, רשאי בית המשפט, במקרים מעין אלה, להעדיף את ההודעה במשטרה, אם שוכנע באמיתותה. נראה כי במקרה שלפנינו, הדרך לעקוף את ההודעה במשטרה הייתה על ידי השארה על כנה של הגרסה המפלילה, כביכול, תוך ניסיון לטעון כי העדות לא שונתה בפרט מהותי מן ההודעה במשטרה. אולם, בהודעה שבה זהות העבריין היא מעיקריה, אין ספק שבעדות בבית המשפט הייתה סטייה מפרט מהותי המצדיקה את החלת סעיף 10א. 20. משעמדו בפני בית המשפט קמא הודעותיהם של מרזוק וסאלח נוצר, למעשה, מארג של ראיות שהצביע על אופן התרחשות הרצח. תמונת האירוע, כפי שנשקפה מן ההודעות של מרזוק וסאלח, נתמכה בשורה ארוכה של ראיות חיצוניות אשר חיזקו את אמיתותן של הודעות אלה. כך, הימצאותה של טביעת כף היד הברורה במקום בולט בכניסה למעבדה, הוכיחה כי המערער נכח במקום וביקר במעבדה, וזאת, בניגוד לעדותו של מרזוק לפיה לא ראה את המערער מעולם. תמיכה לכך נמצאה גם בעדותו של ורניצקי, שהעיד על המפגש הקודם בין מרזוק לבין המערער במסגרת פרשת הטייפים הגנובים. חיזוק נוסף להיכרות המוקדמת בין מרזוק לבין המערער מצא בית המשפט קמא, ובצדק, בראיות השונות מפרשת הטייפים הגנובים. עיון בראיות אלה, ובמיוחד בהודאתו של מרזוק ברכישת הטייפים הגנובים מאכרם וחידי, לא מותיר כל ספק כי מרזוק הכיר את המערער, ידע לתאר את מראהו החיצוני והבחין בינו לבין אחיו ראמי. בהקשר זה נציין כי מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט קמא לפיה העלאת שמו של ראמי כמבצע העבירה על ידי שני עדי התביעה המרכזיים היא מעבר ל"מקריות מופלאה". גם אם היינו מניחים, לצורך העניין, כי מרזוק בלבל בין ראמי לבין אכרם – הנחה, שכאמור, נשללת נוכח עדותו בפרשת הטייפים - אין הסבר משכנע מדוע סאלח לא הזכיר את ראמי כבר בעדותו במשטרה. סאלח הודה כי הוא מכיר את אכרם ואת ראמי היכרות מוקדמת, ולכן, הוא לא יכול היה לטעון שהוא התבלבל בין האחים. השימוש בדמותו של ראמי לא היה מקרי. נוכח הירצחו של ראמי, כחודשיים לאחר ביצוע הרצח, נוח היה לטפול עליו את האשמה. העובדה ששמו נזכר רק בבית המשפט, באופן שעומד בסתירה גמורה להודעות של מרזוק וסאלח במשטרה, מצדיקה את מסקנת בית המשפט קמא כי יד מכוונת עמדה מאחורי מתן העדויות והאשמת ראמי בביצוע הרצח. על כל אלה יש להוסיף את התנהגותו של המערער לאחר ביצוע הרצח ובמהלך החקירה והמשפט. המערער, בהימנעותו מלהעיד, לא נתן הסבר להימצאות טביעת כף ידו במעבדה, וגם כשנשאל על כך במשטרה, שתק (ת/19ד). הוא ברח מן המשטרה, מייד לאחר ביצוע הרצח. הסבריו לבריחתו לא היו משכנעים ולא נתמכו בראיות אחרות. הוא שתק במהלך החקירה המשטרתית ובניגוד לטענת בא-כוחו, הוא לא הכחיש את המעשים המיוחסים לו. עיון בתמלילי החקירות מלמד, באופן בולט, כי המערער, ככלל, שתק בעדותו. מפעם לפעם הוא הסכים לענות לחלק משאלות כלליות שהפנו אליו החוקרים, אולם, הוא לא סיפק גרסה משלו לטענות החוקרים ותשובותיו לא היו אחידות וקבועות. גם כשעימתו אותו החוקרים עם ממצאים מפלילים שהתגלו במהלך החקירה, הוא העדיף לשתוק ולא ציין את הסבריו למעשים. הוא סירב לשתף פעולה עם החוקרים, גם כשניסו לברר האם עומדת לו טענת הגנה עצמית, או כשביקשו ממנו לתת דגימת דם לצורך השוואתה לממצאים שהתגלו בזירה (ת/19ד). זאת ועוד; בדבריו למדובב, בחלקים אשר התקבלו על ידי בית המשפט קמא, ניתן לראות משום "ראשית הודיה" בביצוע המעשים, גם אם משקלה של עדות המדובב היה נמוך. כך גם הימנעותו מלהעיד בבית המשפט. לכאורה, אם לא נכח באירוע ולא ביצע את הרצח, אך טבעי הוא לצפות שהוא יבחר להעיד בבית המשפט ולספק גרסה משלו לטענות כלפיו. משלא עשה כן, שימשה שתיקתו, ובצדק, חיזוק לראיות התביעה. 21. הנה כי כן, מכלול חומר הראיות שהוצג לבית המשפט מוביל למסקנה כי המערער הוא שביצע את הרצח. העדויות השונות השתלבו זו בזו וסיפקו תמיכה וחיזוק משכנעים לזיהויו של המערער כמי שדקר את המנוח ולביסוס הרשעתו מעבר לכל ספק סביר. בא-כוח המערער טען ארוכות כי המשטרה חדלה בחקירתה בכך שלא ערכה מסדר זיהוי לאימות טענותיהם של עדי הראייה בדבר מבצע הרצח. אכן, בדיעבד, אילו היה מתבצע מסדר זיהוי היה בכך כדי להסיר חלק גדול מן הספק שהתעורר במהלך המשפט. אולם, כבר נאמר מפי בית משפט זה פעמים רבות בעבר, שהחובה לערוך מסדר זיהוי נבחנת על פי מכלול נסיבות העניין, וייתכנו מקרים בהם לא תוטל על המשטרה חובה לערוך מסדר זיהוי, ושאלת זיהוי מבצע העבירה תיקבע על פי ראיות אחרות (ראו: ע"פ 875/85 סלים נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (3) 722, 726-725; ע"פ 654/79 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 130). כך במיוחד במקרה בו הייתה היכרות מוקדמת בין העד לבין מבצע העבירה (ראו, למשל: ע"פ 1215/95 אלטורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 571/86 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (4) 329, 335-334). אלה היו גם הנסיבות במקרה שלפנינו. הזיהוי התבסס על היכרות מוקדמת בין הגורמים השונים בפרשה. מעיון בהודעות שנתנו מרזוק וסאלח ניכר כי שניהם היו בטוחים באשר לזיהוי המערער כמבצע העבירה. על כך יש להוסיף כי למשטרה היה ידוע שישנה היכרות מוקדמת בין סאלח לבין המערער, נוכח חקירות פליליות שהתנהלו נגד שניהם בעבר, בהן היה גם מרזוק מעורב. כשחוקרי המשטרה הצליבו בין העדויות של סאלח, לבין העדויות שמסר מרזוק, לא נותר כל ספק לגבי זהות המבצע. הביטחון בזיהוי נבע גם מגילוי טביעת כף ידו של המערער במעבדה, אשר קשרה את המערער לזירה ולהיכרות מוקדמת עם מרזוק. בבדיקת טביעת כף היד נמצאו למעלה משבעים נקודות התאמה, בעוד שלצורך ביסוס התאמה וודאית די בשתים עשרה נקודות בלבד. ממצאים אלה חיזקו את מסקנת המשטרה בדבר זיהויו של המערער כמבצע העבירה ועל כן, בנסיבות שנוצרו אין למצוא פגם בהחלטת המשטרה לא לבצע מסדר זיהוי. 22. בא-כוח המערער העלה טענה חלופית לפיה אין מתקיימים בעניין שלפנינו יסודות עבירת הרצח, ולכן, יש להרשיע את המערער בעבירת ההריגה בלבד. גם טענה זו דינה להידחות. לשם הוכחת היסוד הנפשי המיוחד של "הכוונה תחילה" על התביעה להוכיח, על פי האמור בסעיף 301(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, את התקיימותם של שלושה יסודות מצטברים: יסוד ההכנה, יסוד היעדר הקנטור ויסוד ההחלטה להמית. יסוד ההכנה פורש בפסיקת בית משפט זה כיסוד פיסי טהור, הבוחן את מעשי ההכנה שנלוו לביצוע הרצח, או את הכנתו של המכשיר בו בוצע הרצח (ראו, למשל: ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 141, 147, להלן: טטרואשוילי). במקרה שלפנינו, כפי שציין בית המשפט קמא, התקיים יסוד ההכנה בכך שהמערער עזב את המעבדה לאחר הויכוח הראשון, ושב לשם, כעבור כעשר דקות, כשהסכין בה דקר את המנוח מוחבאת תחת חולצתו. נוכח הויכוח וחילופי הדברים בין הצדדים בזמן שקדם לרצח, אין ספק שחזרתו של המערער למעבדה עם הסכין עונה על יסוד ההכנה ומהווה הכנה של מכשיר הרצח. קשה לקבל את הטענה כי המערער רץ להביא את הסכין, שאורך להבה 40 ס"מ לשם פציעתו של המנוח בלבד. למסקנה דומה נגיע גם אם נקבל את טענתו מרחיקת הלכת של בא-כוחו של המערער, כי יש לחלק את האירוע לשני שלבים. גם אם בשלב הראשון כוונת המערער הייתה רק לפצוע את המנוח, הרי יש לראות בטלטולו והנפתו של הסכין, וברדיפה אחר המנוח עד לפתח המעבדה, בשלב השני של האירועים, כדי לקיים את יסוד ההכנה (ראו, למשל, פרשת טטרואשוילי הנ"ל, שם; ע"פ 613/76 קרוה נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (2) 770, 772). הגם שאין מחלוקת כי המנוח קילל את המערער בטרם נרצח, בא-כוח המערער לא טען כי היה בקללה זו משום קנטור בטרם בוצע הרצח. על כן, שאלת הוכחת העדר הקנטור אינה מתעוררת בעניין שלפנינו. עם זאת, בא-כוח המערער טען בערעור כי ההתגרות מצד המנוח משפיעה על התקיימותו של יסוד ההחלטה להמית. לפי הטענה, ההתגרות גרמה לתגובה ספונטאנית הנעדרת כל אלמנט של שיקול דעת, ועל כן, אין לומר כי תגובתו של המערער נעשתה מתוך החלטה שקולה ומתוך רצון והכרה כי מעשיו עשויים לגרום למותו של המנוח. אין ממש בטענה זו, שכן ההתבטאות הקנטרנית, כביכול, נאמרה לאחר שהמערער דקר את המנוח בסכין ופצע אותו. בנסיבות העניין, אין בקללה שאמר המנוח למערער, בתגובה לאלימות שקדמה לכך, קינטור או שיבוש היסוד של ההחלטה להמית. 23. יסוד ההחלטה להמית בוחן את מצבו הנפשי של המבצע, והאם התקיים בו יסוד נפשי של "כוונה", שמשמעותו היא צפייה או חזות של התרחשות התוצאה, במישור השכלי, אליה נלווה הרצון בהתגשמותה של התוצאה במישור הרגשי (ראו, למשל: ע"פ 2316/98 סויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (5) 797, 814-813, להלן: סויסה; ע"פ 759/79 אלכסנדר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (3) 459, 470-468, להלן: אלכסנדר). נוכח הקושי להוכיח האם התקיימה כוונה סובייקטיבית אצל מבצע הרצח, נקבעה חזקה, הניתנת לסתירה, ולפיה כאשר הראיות ומכלול נסיבות העניין מצביעים על כך שהתנהגותו של הנאשם גורמת לתוצאה צפויה, ניתן להסיק מכך שהוא מתכוון לתוצאה הטבעית הנובעת ממעשיו (ראו, לדוגמא: פרשת סויסה, שם; ע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 30, 36-35). בשורה ארוכה של מקרים קבע בית המשפט כי בנסיבות בהן אדם תוקף אחר במקומות רגישים בגוף, ניתן להשתמש בחזקה זו, ולהסיק כי הדוקר התכוון להמית את הנדקר; אפילו במקרים של דקירה אחת בחזה אשר גרמה למוות (ראו: ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (4) 326, 335, והאסמכתאות המופיעות שם; ע"פ 652/90 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (3) 705). כזה הוא המקרה שלפנינו. מכלול נסיבות העניין, ובהן, המרדף אחרי המנוח עד למעבדה, ההתגברות על ניסיונותיו של המנוח להדוף את המערער, השימוש בסכין הגדולה והדקירה הקטלנית ישירות לליבו של המנוח מעידים על כך שבמערער התגבשה הכוונה הנחוצה להרשעה בעבירת הרצח והוא צפה את התוצאה הנובעת ממעשיו ורצה בהתקיימותה. אין לקבל את טענת בא-כוח המערער כי יש בעובדה שהאירוע ארך זמן קצר כדי לסתור חזקה זו. הלכה ידועה היא כי יסודות הכוונה תחילה יכולים להשתלב זה בזה, ולא אחת הם אינם ניתנים להפרדה לחלקים שונים. אין גם משמעות מיוחדת לפרק הזמן שחלף בין שלב ההכנה ובין ההחלטה להמית וביצוע הרצח (ראו פרשת אלכסנדר, שם). 24. המסקנה מן האמור, היא, אפוא, כי הוכחו יסודות עבירת הרצח. חזקת הכוונה נלמדה ממכלול נסיבות העניין ומן הראיות שהוצגו לבית המשפט קמא. המערער לא הציג ראיות לסתור חזקה זו ועל כן, יש לדחות את ערעורו החלופי על הרשעתו בעבירת הרצח. אשר על כן, הערעור, על שני חלקיו, נדחה. ש ו פ ט ת השופטת (בדימ.) ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת (בדימ.) השופט (בדימ.) י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ.) לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ג' בתמוז התשס"ג (3.7.2003). ש ו פ ט ת (בדימ.) ש ו פ ט ת ש ו פ ט (בדימ.) _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01066710_N05.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il