בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ע"פ
6670/01
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערער: גיורה אדינייב
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 3.6.01 בת"פ 942/97 שניתן על-ידי
כבוד סגן-הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ
תאריך הישיבה: ט"ז בסיוון תשס"ב (27.5.02)
בשם
המערער: עו"ד יורם חכם; עו"ד לביאב לוי
בשם
המשיבה: עו"ד רחל מטר
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1. בהכרעת-דין שניתנה בתאריך 24.5.98 (להלן גם:
הכרעת-הדין הראשונה), הורשע המערער על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן-הנשיא
יהושע פלפל והשופטים ניל הנדל ורויטל יפה-כ"ץ) בעבירות של אינוס ועשיית
מעשה-סדום במתלוננת. בית-המשפט המחוזי דחה בהכרעת-דינו את עדותו של המערער
כבלתי-מהימנה, וביסס את ההרשעה על אמון מלא שנתן במתלוננת, שלעדותה מצא חיזוקים,
בין היתר, במצבה הנפשי הקשה לאחר האינוס.
המערער נידון לעונש של 14 שנות מאסר וכן
הופעלו נגדו במצטבר שלוש שנות מאסר על-תנאי שנגזרו עליו בגין עבירה של אינוס שביצע
במקרה אחר, כך שהוטל עליו לרצות ביחד 17 שנות מאסר.
2. ערעור שהגיש המערער לבית-משפט זה על הרשעתו,
לאחר שבהסכמת המדינה הוגשו מטעמו ראיות נוספות, נתקבל. בפסק-דינו (ע"פ
331/98) קבע בית-משפט זה, מפי השופט מנחם אילן ובהסכמת השופטים יעקב קדמי ויצחק
זמיר, כי ראיות החיזוק שצוינו על-ידי בית-המשפט המחוזי לא היו חד-משמעיות, ומצבה
הנפשי הקשה של המתלוננת יכול היה לנבוע כתוצאה של הפרעות נפשיות שאפשר כי היא
סובלת מהן, ואשר בית-המשפט המחוזי לא התייחס אליהן במידה הדרושה. עם זאת נקבע, כי
בחומר הראיות מצויה תוספת ראייתית בדרגת סיוע - שקריו של המערער בעניין מהותי -
התומכים בעדותה של המתלוננת כי נאנסה על-ידיו. מסקנת שופטי בית-המשפט העליון
הייתה, כי לנוכח ראיית הסיוע הזו, אין מקום לזיכוי המערער, אלא יש לבטל את ההרשעה
ולהחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי, וזאת "על-מנת שיקיים בירור מעמיק ויעריך
את מצב בריאות הנפש של המתלוננת, ויעריך את מהימנות גירסתה על רקע תוצאות
הבירור". בפסק-הדין אף נקבע, כי לצדדים תינתן האפשרות "להציג כל ראיה
שימצאו לנכון, לבירור מצב בריאות הנפש של המתלוננת" וכן כל ראיה נוספת על-פי
שיקול-דעת בית-המשפט.
3. במסגרת הדיון שהתחדש בפני בית-המשפט המחוזי,
הוגש, בהסכמת המתלוננת, תיקהּ הרפואי. המתלוננת עצמה סירבה לבדיקה פסיכיאטרית, אך
נקראה להעיד מחדש, בין היתר, על דבריה כי בעבר נאנסה ואף התלוננה על-כך.
מטעם המערער הוגשה חוות-דעת של פסיכיאטר, פרופ' עמיחי לוי, שבוססה על התיק הרפואי
של המתלוננת, ללא בדיקתה; וכן תרשומת של ד"ר אלכסנדר מעיין - שאליו הופנתה
המתלוננת לאחר תלונתה על האונס - על כי התרשמותו הייתה שמצבה הנפשי של המתלוננת
דורש בירור. עם זאת, במהלך עדותו של ד"ר מעיין התברר, כי הוא לא ידע כלל על
האונס שלגביו היא התלוננה, וכי המתלוננת לא שיתפה עימו פעולה והוא הפסיק את הבדיקה
כעבור מספר דקות.
לבית-המשפט המחוזי הוגשו בנוסף גם חווֹת-דעת
הנוגעות לעובדה שלא נמצאו סימני זרע על גופה של המתלוננת או על בגדיה. בעניין זה
נשמעו, מצד אחד, עדות רופאה מן המכון לרפואה משפטית באבו-כביר, שסברה כי הגם שלא
ניתן לשלול קיום יחסי-מין בנסיבות אלה, הרי שהסיכויים לכך נמוכים; ומצד שני, עדות
עובד המעבדה הביולוגית במחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל, שהסביר כי אי-מציאת ממצא
בבדיקה מעבדתית היא עובדה נייטרלית, שאף שאינה מוכיחה כי בפועל נמצא זרע, עדיין
אינה שוללת אפשרות זאת.
4. בהכרעת-דין מקיפה ויסודית בחן בית-המשפט
המחוזי את חומר הראיות שבא בפניו, והגיע לכלל דעה, בהסתמכו על עדות עובד המעבדה,
כי תוצאות הבדיקות שנערכו במעבדה הביולוגית אינן שוללות את מהימנות גירסתה של
המתלוננת. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי לעדויות פרופ' לוי, שלא בדק את המתלוננת,
וד"ר מעיין, שאינו פסיכיאטר מומחה והחל בבדיקה מבלי שידע שהמתלוננת הגיעה
לבית-החולים על רקע תלונה כי נאנסה - אין משקל ראייתי של ממש. עוד נקבע ביחס
לעדויות אלו, כי גם בהתעלם ממשקלן האפסי, לגופן אין בהן כדי להצביע על כי המתלוננת
סובלת מהפרעה נפשית הגורמת לה למחשבות שווא. וכך כתבה השופטת יפה-כ"ץ:
שוכנעתי
כי המתלוננת לא "הוזה הזיות" ולא "מדמיינת" דברים, כטענת
הסניגור בסיכומיו, וגם לא מצאתי בראיות שהביא כדי להחליש מהמשקל שסברתי שיש לתת
לעדות המתלוננת כבר בהכרעת הדין הראשונה. אין ספק כי לפנינו אישה חלשה,
"מוזרה", הפוחדת מגברים - מחד אך מחפשת את קרבתם - מאידך, ואשר איננה
יודעת לכלכל את מעשיה כך שלא תתגלגל למצבים שאין לה שליטה עליהם. אין גם ספק כי
אשה זו היא אישה פגועה, אשר גברים פגעו בה בעבר.
ואילו השופט הנדל הוסיף:
התרשמתי
... כי [המתלוננת] סובלת מבעיות פסיכולוגיות. כעסה ותסכולה הופגנו בצורה ברורה. קל
היה יותר להבחין בחוסר יציבותה היחסי. ברם, יש מימד של רציונאליות בתגובתה. היא
העידה במשפט, לפני זמן רב. היא הוחזרה לדוכן העדים תוך הפניית בקשה על-ידי
בית-המשפט בדבר מוכנותה להיבדק על ידי פסיכיאטר כבקשת הנאשם. היא נפלה קורבן להיותה
קורבן. תלונתה גבתה מחיר אישי. היא נדרשה לחשוף לא רק את סיפורה במקרה דנן, אלא גם
את מורכבות נפשה על הסבל שהינו נחלתה יום יום ...
לא
התרשמתי כי היא דמיינה מעשה שלא היה. מצבה הנפשי דורש זהירות יתר בהכרעה אך לא
שולל את אמינות גירסתה. שקלתי את הדברים. תגובותיה בפנינו, במשטרה ובעת בדיקתה
על-ידי רופא, יכולות לדור בכפיפה אחת עם המסקנה שהיא נאנסה במקרה זה ואף בעבר. לא
השתנתה דעתי כי יש לתת אמון במתלוננת.
המערער הורשע על-ידי בית-המשפט המחוזי, ואף
גזר-הדין לא שונה, כך שעל המערער הוטל לרצות 14 שנות מאסר, בצירוף שלוש שנות מאסר
על-תנאי שהופעל כנגדו.
5. ערעורו בפנינו הופנה כלפי ההרשעה על-פי
הכרעת-הדין השניה, ולחלופין כלפי חומרת העונש.
בערעורו כנגד ההרשעה חזר המערער על טענותיו
בפני בית-המשפט המחוזי, בהטעימו כי הראיות שבאו בפני בית-המשפט המחוזי למצער
מעוררות ספק, כי המתלוננת, שכבר בעבר טענה כי נאנסה מבלי להוכיח את טענותיה אלה,
בדתה מליבה את סיפור האינוס בהשפעת הפרעותיה הנפשיות. עוד הסתמך הסניגור על עדות
הרופאה הפתולוגית וכן על סתירות בעדות המתלוננת. לעניין העונש טען המערער, כי
הואיל וביצע את העבירה בשעה שהיה אסיר ברשיון, צפוי הוא כי רשיונו יופקע והוא
ייאלץ לרצות שלוש שנים נוספות על 17 השנים שגזר עליו בית-המשפט המחוזי.
6. לא מצאנו בטענות המערער כנגד הרשעתו עילה
להתערב בהערכת המהימנות שנעשתה על-ידי בית-המשפט המחוזי במסגרת הכרעת הדין השנייה.
ממצא זה של בית-המשפט המחוזי נקבע לאחר ששמע את המתלוננת עצמה פעם נוספת, התרשם
ממנה באופן בלתי-אמצעי, ותוך שבית-המשפט המחוזי מתייחס באופן מפורט לראיות
הנוספות. כאמור, מסקנת בית-המשפט המחוזי הייתה כי המתלוננת דיברה אמת.
זאת ועוד, לעדות המתלוננת אף נמצאו חיזוקים,
בראש וראשונה, שפורטו בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 331/98. בית-המשפט
המחוזי בהכרעת-הדין השניה אף מצא חיזוקים נוספים, ובמרכזם מצבה הנפשי הקשה של
המתלוננת, שלאחר שלילת טענת הסניגוריה בעניין הפרעה נפשית שממנה סובלת המתלוננת,
שוב לא היה מקום להתעלם ממשקלה הראייתי.
ההרשעה היא איפוא כדין.
7. לא ניתן גם להתערב בגזר-הדין. אכן, העונש
שהוטל על המערער אינו קל, אך הוא הולם את הפשע החמור שביצע. כאמור, מעשיו של
המערער בוצעו בעודו אסיר ברשיון, וזמן קצר לאחר שסיים לרצות מאסר ממושך בשל פשע
דומה.
אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור על שני חלקיו.
ניתן היום, ט"ז בסיוון תשס"ב
(27.5.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 01066700.L04
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il