ע"פ 6656-08
טרם נותח
יקטרינה חביבולין נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 6656/08
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 6656/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
המערערת:
יקטרינה חביבולין
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"פ 40065/06 שניתנו ביום 10.6.08 על ידי כבוד השופט ע' מודריק
תאריך הישיבה:
ו' בטבת התש"ע
(23.12.09)
בשם המערער:
עו"ד שמואל פלישמן
בשם המשיבה:
עו"ד דגנית כהן-ויליאמס
בשם שירות המבחן:
גב' ברכה וייס
מתורגמן:
גב' אניה אסאס
פסק-דין
השופט י' עמית:
אם יש את נפשך לדעת הסכנות הטמונות בשתיית אלכוהול לשכרה, לך לתוצאה הטראגית בתיק זה ומצא את התשובה.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ע' מודריק) מיום 10.6.08 בת"פ 40065/06, לפיו הורשעה המערערת בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ונגזרו עליה 4.5 שנות מאסר בפועל.
כתב האישום
1. המערערת עבדה בחברת שמירה ואבטחה כמאבטחת בסניף חברת "סלקום" בראשון לציון. במסגרת עבודתה הוכשרה המערערת לתפקידה, קיבלה רישיון לנשיאת אקדח, ערכה אימוני מטווח וקיבלה הדרכה בתפעול האקדח ובהוראות הבטיחות לנשיאת אקדח ולהפעלתו.
ביום 23.2.06 ביצעה המערערת מטווח, ולאחר סיום יום עבודתה, הגיעה סמוך לשעה 20:00 למסעדה בדרום תל אביב לחגוג מסיבת יום הולדת של אחד מידידיה. המערערת נשאה עמה בתיקה אקדח ובו מחסנית עם 12 כדורים במצב "הכנס" (להלן: האקדח). בתום המסיבה, סמוך לשעה 01:30, ולאחר שהנוכחים היטיבו ליבם בשתיית אלכוהול, יצאו המערערת וחבריה אל מחוץ למסעדה והתגודדו על המדרכה בסמוך. בין המערערת לבין יעקב פרדז'ב, חבר של בת דודתה (להלן: המנוח), התפתחה שיחה אודות האקדח שברשותה. כדי להוכיח למנוח כי ברשותה אקדח והיא יודעת להשתמש בו, הוציאה המערערת את האקדח מתיקה, דרכה אותו, קירבה אותו לעבר ראשו של המנוח עד כדי נגיעה במצחו, לחצה על ההדק וירתה כדור אחד לעבר ראשו של המנוח, ומיד לאחר מכן ירתה כדור נוסף לעבר המדרכה. הכדור הראשון שנורה חדר למצחו של המנוח וגרם מיד למותו.
פסק דינו של בית משפט קמא
2. רוב העובדות המתוארות בכתב האישום לא היו שנויות במחלוקת, והמחלוקת במישור העובדתי התמקדה בשאלות הבאות: עד כמה המערערת היתה שתויה ובשל כך לא היתה מודעת לנסיבות ביצוע העבירה; האם אחד מהמשתתפים במסיבה הזהיר את המערערת עובר לירי להוריד את האקדח; ועד כמה קנה האקדח היה קרוב למצחו של המנוח.
3. מידת השכרות של המערערת: בית משפט קמא מצא כי המשתתפים במסיבה, כעשרה אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם, שתו כמות נכבדה של משקאות אלכוהוליים, וגם המערערת לגמה כמות לא מבוטלת של וודקה. חלק מעדי הראיה הגדירו את המערערת כשיכורה ואפילו מאוד שיכורה, והמערערת עצמה אמרה בעדותה בבית המשפט כי הייתה "מסטולית". מנגד, השוטרים שהגיעו למקום מיד לאחר האירוע אמנם כתבו כי מהמערערת נדף ריח אלכוהול, אך לא התרשמו כי הדבר מנע ממנה למסור במדוייק את פרטי האירוע, לרבות מספר הכדורים שנורו, מספר הכדורים במחסנית ותיאור עובדתי מפורט של מה שאירע. החוקר שגבה את הודעתה הראשונה של המערערת התרשם כי אינה שיכורה וכך גם התרשם החוקר שליווה אותה בעת השיחזור.
על בסיס הראיות שהובאו בפניו, קבע בית משפט קמא כי ברי שהמערערת שתתה כמות לא מבוטלת של וודקה, וכי לא ניתן לשלול שהאלכוהול "יצר מידה מסויימת של קהות חושים" אצל המערערת, שהתבטאה בכך ששכחה או לא זכרה כי לא פרקה את האקדח בתום יום העבודה. הדבר גם מתחייב מהגיונם של דברים, באשר לא נטען כי המערערת חפצה במותו של המנוח. נהפוך הוא, היה ברור כי המערערת לא חפצה בכך.
4. אזהרת המערערת עובר לאירוע: בפסק הדין נקבע כי אחד המשתתפים במסיבה בשם דניס, הבחין במערערת שעה ששלפה את האקדח והצמידה אותו למצחו של המנוח, הוא מיהר לעברה וביקש שתוריד את האקדח ותכניס אותו לתיק. המערערת לא זכרה את פנייתו של דניס, שגם הוא הכחיש את הדברים בעדותו בבית משפט. בית משפט קמא לא נתן אמון בעדות המערערת ובעדותו של דניס בנקודה זו, וכן דחה את גירסתם, כביכול לחצה המערערת על תפס המחסנית בסמוך לפני הירי.
5. מידת הקירבה של קנה האקדח אל ראש המנוח: לאחר שבחן את הראיות שהונחו בפניו, בית משפט קמא היה נכון לקבוע, מחמת הספק, כי בין קנה האקדח לבין מצחו של המנוח היה מרחק של מטר עד מטר וחצי.
6. וכך סיכם בית משפט קמא את הממצאים העובדתיים דלעיל:
"סיכומו הקצר של פרק הברור העובדתי הוא שהנאשמת הייתה מודעת לכל הפעולות הכרוכות בירי שביצעה לעבר ראשו של המנוח, זולת, ככל הנראה, לכך שנשקה היה טעון במחסנית ובה כדורים. על פי הספק עלי להניח שחוסר המודעות לנסיבה האמורה היה תוצאה של "קהות חושים" בשל שתיית כמות ניכרת של וודקה.
עובר לירי פנה דניס אל הנאשמת וביקש ממנה להוריד או להחזיר את האקדח למקומו. היא לא הגיבה באופן ישיר לפניה וביצעה את הירי. הנאשמת לא ביצעה כל פעולה מקדימה לבירור מצב המחסנית באקדח או להוצאת המחסנית מן האקדח (גם לא פעולה בלתי יעילה של ניסיון לחיצה על תפס המחסנית).
בעת הירי עמדה הנאשמת במרחק של מטר עד מטר וחצי מן המנוח, הושיטה את ידיה האוחזות באקדח אל עבר מצחו של המנוח, דרכה את הנשק וביצעה את פעולת הירי".
בהמשך דחה בית המשפט את טענת הסניגור כי מאחר שהמערערת היתה במצב של שכרות, היא טעתה במצב הדברים וסברה כי אין מחסנית באקדח ולכן אין להרשיעה בהריגה אלא בעבירה של גרם מוות ברשלנות.
משנדחתה הטענה של טעות במצב הדברים, קבע בית משפט קמא כי פועלה של המערערת שגרם להריגת המנוח התאפיין ב"מחשבה פלילית" על פי החלופה של קלות דעת בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין.
7. בגזר הדין עמד בית משפט קמא על כך שהמערערת נוטלת אחריות מלאה לביצוע העבירה, כי מתסקיר קצין המבחן עולה שהיא נתונה במצוקה רבה ומגלה חרטה כנה. האירוע הטראגי הציף אצל המערערת טראומות קודמות ויש צורך בהתייחסות טיפולית למערערת, ולו גם במסגרת השב"ס. המלצת שירות המבחן היתה, כי ייגזר על המערערת עונש מאסר שיאפשר לה, בצד לקיחת אחריות, לכפר על העבירה שביצעה. בית המשפט עמד על חומרת העבירה של "משחק בנשק", במיוחד בנסיבות המקרה דנן, ולאחר ששקל את השיקולים השונים הצריכים לעניין הטיל על המערערת עונש של 6 שנות מאסר, מהן 4.5 שנים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרה, והיתרה על תנאי.
על הכרעת הדין ועל גזר הדין נסב הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
8. המערערת מיקדה את טיעונה במישור המשפטי בעניין המודעות. לטענת המערערת, בפסק דינו של בית משפט קמא קיימת סתירה בנקודה זו. מחד, קבע בית משפט קמא כי המערערת היתה מודעת לאחזקת כלי נשק שמסוגל להמית ולדריכת הנשק הגורמת הכנסת כדור לבית הבליעה. מנגד, נקבע כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהאלכוהול יצר אצל המערערת מידה מסויימת של קהות חושים שהתבטאה בכך שלא הייתה מודעת לעניין המחסנית. וכלשונו של בית המשפט:
"...לא העלתה בדעתה כלל את עניין המחסנית, עד לביצוע הירי; או שהיא שכחה שלא פרקה את נשקה בתום עבודת יומה, ולכן הגיבה כלפי הסובבים שנשקה מפורק (ראו להלן); או שבדיקתה כהרף עין את הנשק עבור לירי או 'טיפול' אחר במחסנית, אם אמנם היו פעולות כאלה (ראו להלן) לא היו יעילים די צרכם ...
מן ההכרח להסיק, שבעת שביצעה את הפעולות באקדח, שהיא אינה חולקת על מודעותה להם, נעלמה מתודעתה נסיבה אחת – הימצא מחסנית במצב 'הכנס' בנשק".
לטענת המערערת, שכרותה גרמה לה לשכוח כי המחסנית באקדח, ולכן עומדת לה ההגנה של טעות במצב הדברים. המערערת היתה "בטוחה" מבחינתה, כאשר היתה שיכורה, כי אין מחסנית באקדח, ומנקודת מבטה לא נטלה "סיכון בלתי סביר" כפי שנדרש בחלופה של קלות דעת ביסוד הנפשי. המערערת לא צפתה בפועל את האפשרות לגרימת מותו של המנוח, אם כי היתה צריכה להיות צפיות בכוח לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית, ולכן צריך היה להרשיעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות ולא בעבירה של הריגה.
9. ואילו המשיבה סמכה ידיה על מסקנתו של בית משפט קמא, וטענה כי אין בסייג השכרות או בסייג של טעות במצב הדברים כדי לסייע למערערת.
הגנת השכרות והיחס בינה להגנה של טעות במצב הדברים
10. המערערת החזיקה בידה את האקדח, דרכה אותו, כיוונה אותו אל המנוח מטווח קרוב ולחצה על ההדק. במצב הדברים הרגיל, די בכל אלה, כדי לבסס את היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה. כך נקבע בע"פ 1971/98 מדינת ישראל נ' מירו, פ"ד (1998) (להלן: מירו):
"עניות דעתי היא שדי בכך שהנאשם מודע לכך שהוא מחזיק בידו כלי מסוכן שנועד להרוג, אינו בודק אם הוא טעון ועושה פעולות הדרושות לשם ירייה. דהיינו, דורך את האקדח ולוחץ על ההדק – כל זאת כשהוא מכוון אותו אל אדם העומד מולו – כדי לקיים הן את הרכיב העובדתי והן את הרכיב הנפשי של עבירת ההריגה. כוונתי היא לרכיב הנפשי בדרגה של 'קלות דעת'".
נציין כי בעניין מירו, כמו במקרה שבפנינו, נטען כי הנאשם לא היה מודע לכך שיש מחסנית באקדח.
11. אלא שלטענת הסניגור, רווח והצלה מהיסוד הנפשי של מודעות עומד למערערת בשל הגנת השכרות בצירוף עם הגנת טעות במצב הדברים.
נשווה הגנות אלה נגד עינינו.
סעיף 34ט לחוק העונשין קובע כלהלן (הדגשה שלי – י.ע.):
"(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.
(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.
(ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה.
(ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" - מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.
(ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה".
סעיף 34יח לחוק העונשין, קובע כלהלן:
"(א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו.
(ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב)".
12. טענת המערערת לטעות במצב הדברים עקב שכרות, מאיינת למעשה את סייג השכרות מתוכנו. למרות שסייג השכרות נכלל בפרק ה סימן ב' לחוק העונשין שכותרתו "סייגים לפליליות המעשה", השכרות אינה מהווה הגנה של ממש, למעט במצב הנדיר והלא שכיח של שכרות שנגרמה שלא מרצונו ומדעתו של הנאשם. אך במצב הדברים הרגיל, כאשר אדם משתכר מרצונו החופשי, קובע המחוקק חזקה משפטית כי מתקיימת בו המחשבה הפלילית הנדרשת לביצוע העבירה ("רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית"). המחוקק, כעניין של מדיניות משפטית, לא היה נכון להכיר בשכרות פרי התנהגות חופשית במקור כהגנה מפני אחריות פלילית. מי שיוצר בהתנהגותו מצב מסוכן בכך ששלל מעצמו את היכולת שלא לטעות, לא יישמע בטענה כי טעה במצב הדברים. ההצדקה המוסרית לכך היא, שהחברה מטילה חובת זהירות מיוחדת על מי שיצר בהתנהגותו סכנה, ורואים אדם כמי שהיה מודע לפוטנציאל המסוכן של השתכרותו, מבחינת האפשרות לביצוע עבירה, גם אם לא חזה או צפה מראש את השתלשלות הדברים שהביאה לביצוע העבירה ולתוצאה הטראגית, כמו במקרה דנן (להצדקה זו ראו: מרדכי קרמניצר, "עקרון האשמה", מחקרי משפט יג 109, 119 (1996); מירי גור-אריה "שכרות בדיני עונשין" משפטים יג (תשמ"ד) 183, 204)).
בסופו של דבר, ומטעמים של מדיניות משפטית, הגנת השכרות היא "הגנה מדומה", שלמעשה מרחיבה את אחריותו של מבצע העבירה – ראו מירי גור-אריה "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992" משפטים כד (תשנ"ד) 9, 56; מירי גור-אריה "שכרות בדיני עונשין" לעיל. עוד לסייג השכרות ראו, לדוגמה, ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 11.5.06).
13. "הטוען לטעות במצב דברים... לאמיתו של דבר, טוען לפי העניין, להעדר רשלנות או להעדר מודעות" (הדגשה שלי - י.ע.) (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב', 525 (1987). מכאן שטענת טעות במצב דברים כאשר עסקינן במצב של שכרות היא תרתי דסתרי, שכן במצב של שכרות (מלאה או חלקית) כתוצאה מהתנהגות חופשית במקור, קמה חזקה של מודעות. מטעם זה, כאשר אדם במצב של שכרות נתפס כשהוא נוסע נגד כיוון התנועה, לא תעמוד לו הטענה כי טעה במצב הדברים וסבר לחשוב כי לא היה תמרור "אין כניסה". מטעם זה, אין דינו של מי שנהג בשכרות וגרם לתאונה קטלנית, כדינו של מי שלא היה תחת השפעת אלכוהול. השכרות מקימה יסוד נפשי של מודעות (בחלופה של אדישות או קלות דעת), ולכן, כאשר העבירה גרמה למותו של אדם, בא עניינו של הנאשם לגדרה של עבירת ההריגה.
14. כאמור, המערערת, שהייתה בגילופין בשעת המעשה, טענה לתחולת סעיף 34ט(ה), באשר הייתה חסרת מודעות בשעת המעשה לפרט מפרטי העבירה, היינו, שהמחסנית הייתה באקדח. ברם, היעדר מודעות עקב שכרות לפרט מפרטי המעשה, אינו מקים הגנת טעות במצב הדברים. החזקה המשפטית של מודעות חלה הן במצב של שכרות מלאה והן במצב של שכרות חלקית, ואי מודעות לפרט מפרטי העבירה. כאמור, דווקא המצב של שכרות מרחיב את אחריותה של המערערת אל תחום עבירת ההריגה, להבדיל מהעבירה של גרם מוות ברשלנות, ובנקודה זו מגיעים אנו לערעור על חומרת העונש.
העונש
15. המערערת, צעירה נורמטיבית בת 25 ביום האירוע, מצרה ומתייסרת בכל מאודה על כך שבמו ידיה קיפחה חייו של ידיד. למערערת אין עבר פלילי, ומתסקיר שירות המבחן עולה כי היא מתפקדת היטב בבית הסוהר ומשתתפת בקבוצות טיפוליות. ברי כי המערערת לא חפצה בתוצאה הטראגית, ומכאן טענת הסניגור כי יש להקל בעונשה, תוך מתן משקל לשיקולי השיקום.
16. לא כל אימת שבית משפט גוזר עונשו של נאשם, עליו לחזור ולהידרש מבראשית למטרות הענישה החל משיקום, דרך ההרתעה האינדיבידואלית והכללית וכלה בגמול. שיקולים אלו טבועים בשופט היושב על מדין, בבחינת "תבנית נוף" גזר הדין מעשה של יום ביומו. לכן, אקצר בדברים, ויניח הקורא כי שיקולי הענישה השונים, המושכים לעיתים לכיוונים מנוגדים, לא נעלמו מעיני.
17. קולמוסין של דיו נשפכו ומקלדות נשחקו לגבי הסכנה האינהרנטית הטבועה ב"משחק בנשק" בהיותו כלי מסוכן. ניתן להצביע על משרעת גדולה של מצבים ומקרים בהם קופחו חיי אדם עקב משחק בנשק, ואין לי אלא להסכים עם בית משפט קמא, כי המקרה דנן ניצב ברף גבוה בציר החומרה של העבירה.
18. לכך מצטרפת העובדה, כי המעשה הקטלני נעשה כאשר המערערת נתונה תחת השפעת אלכוהול. לטעמי, אין זו נסיבה מקלה, אלא נסיבה הצובעת בגוון עז יותר את אשמה של המערערת. יין (במידה) ישמח לבב אנוש, אך וודקה (שלא במידה) היא שורש פורה לענה וראש. האלכוהול משחרר מעצורים, מרופף עכבות ומשבש את שיקול הדעת. לא בכדי שומעים אנו לעיתים קרובות על פלוני שדקר אלמוני בהיותו תחת השפעת אלכוהול, ומן המפורסמות כי המפגש של תת-תרבות הסכין עם תת-תרבות השתייה לשכרה עשוי להיות קטלני. אך לא רק בכך מסתכמת סכנת השתייה לשכרה. מי שנותן בכוס עינו ושותה מעבר למידה, נוטל על עצמו סיכון שעולמו יתהפך עליו בשנייה, שנייה אחת בגינה יתייסרו הוא ואחרים משך שנים רבות. כיום, הכל יודעים ש"אם שותים לא נוהגים", אך בכך לא סגי. אם שותים לא מחזיקים בכלי נשק קר או חם. אם שותים לא מסתבכים בתגרות. אם שותים נמצאים תחת השגחה ופיקוח של חברים קרובים. וכשלעצמי, אני סבור כי הנכון הוא "אם שותים אין משתכרים" ובכך נמנעים מהסכנה.
סופו של דבר, שאמליץ לחברי לדחות את הערעור הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ע' פוגלמן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
ניתן היום, כ' בטבת תש"ע (6.1.2010).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08066560_E07.doc עכב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il