פלוני נ. רכבת ישראל

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6649/20 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון המערער: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. רכבת ישראל 2. הפניקס הישראלי- חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 14.07.2020 בתיק א 032164-09-13 בשם המערער: עו"ד לאה טל בשם המשיבות: עו"ד משה עבדי עו"ד גלית בן ארי פסק-דין המשנה לנשיאה נ' הנדל: מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במרכז-לוד (כב' השופט א' פורג, ת"א 32164-09-13). מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שהוגשה בעקבות פגיעתו הנטענת של המערער בתאונת רכבת. התביעה נדחתה מחמת התיישנות. השאלה העומדת במוקד הערעור היא האם קמה בנסיבות העניין תחולה להוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שעניינה בהקפאת מרוץ ההתיישנות מחמת ליקוי נפשי. הרקע להגשת התביעה וההליך קמא 1.   ביום 21.6.05 נסע המערער ברכבת, אשר התנגשה במהלך נסיעתה במשאית ליד צומת רבדים. בתאונה, שכונתה לימים "אסון רבדים", נהרגו ונפצעו רבים מנוסעי הרכבת. בזמן התאונה שירת המערער בשרות קבע בצה"ל. בהיותו איש צבא, הוא נתבקש מרופא שנסע ברכבת לעזור בפינוי ובטיפול של הפצועים בתאונה. לבקשתו, המערער תפקד באופן פעיל בסיוע לפצועים, ולאחר מכן התמוטט ופונה לקבל טיפול בבית חולים. בעקבות אירוע זה הגיש המערער תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975, נגד רכבת ישראל ונגד חברת הפניקס הישראלי שביטחה אותה בזמנים הרלוונטיים (להלן יחד: המשיבות). בתביעתו טען כי כתוצאה מהתאונה הוא סובל מפגיעה פוסט טראומטית, מהתפרצות של מחלת הסוכרת, יתר לחץ דם, אין אונות, וכן כי התמכר לאלכוהול.   התביעה הוגשה ביום 16.9.13. בהתאם לסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, היה על המערער להגיש את תביעתו לכל המאוחר בחלוף שבע שנים מיום התאונה, כלומר עד לתאריך 21.6.12. מכאן, התביעה הוגשה לכאורה באיחור של כשנה ושלושה חודשים. אלא שהמערער טען כי בהתאם לסעיף 11 לחוק ההתיישנות, אין להביא במניין תקופת ההתיישנות פרק זמן של כשנתיים ו-10 חודשים, בין התאריכים 1.7.10 ועד 13.5.13, שבהם הוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת מצבו הנפשי. בהקשר זה טען בכתב התביעה כי לאחר ששוחרר מהצבא הוא נשאר ללא מסגרת טיפולית מתאימה, ומצבו השתפר רק לאחר שקיבל טיפול נפשי במסגרת אשפוז יום בשנת 2013.   2.   בית משפט קמא מינה מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר קריצ'מן (להלן: המומחה), לחוות דעתו בשאלה אם נותרה למערער נכות נפשית בעקבות התאונה, ובנוסף אם בתקופה הנטענת המערער לא היה מסוגל לטפל בענייניו מחמת ליקוי נפשי. המומחה קבע כי למערער נותרה נכות בשיעור 30% בשל הפרעה פוסט טראומטית כרונית. באשר לשאלה השנייה, המומחה ציין כי מצד אחד, המערער אינו לוקה במחלה פסיכוטית הפוגעת בבוחן המציאות ויכולת השיפוט, ולכן לכאורה הוא היה מסוגל בהחלט לדאוג לענייניו. עם זאת, לדברי המומחה המערער מתאפיין במנגנוני הגנה אישיותיים הגורמים לו להכחשה של חולשה נפשית, חולי ונזקקות לעזרה מקצועית. המומחה ציין כי כאשר שאל את המערער מדוע לא הגיש תביעה לאורך השנים, המערער השיב לו: "אני הייתי מפקד בקבע שנים רבות, אני לא תובע ואני לא נכה". מכאן, לדברי המומחה, ניתן להבין שההכרה בנכותו הנפשית כרוכה מבחינתו בפגיעה נרקיסיסטית עמוקה, ולכן הוא נמנע מלהגיש תביעה ובחר בצורה לא מודעת להכחיש את בעיותיו.   המומחה נחקר ראשית על ידי בא-כוח המשיבות. בחקירתו, הוצגו לו מסמכים רפואיים שחלקם לא עמדו בפניו בעת שכתב את חוות הדעת, שמהם עלה כי המערער קיבל טיפול נפשי במסגרת הצבא באופן תדיר וממושך יותר ממה שסבר המומחה קודם לכן. עוד עלה מהמסמכים כי המערער קיבל במסגרת הצבא טיפול זוגי וטיפול באין-אונות, וכי הוא פנה לטפל גם בהתמכרותו לאלכוהול. בהמשך למסמכים אלה, אישר המומחה באופן עקרוני כי אדם שהולך לטיפול אינו אדם שמכחיש את בעיותיו, וכי המערער הוא אדם שרוצה לטפל בחולשה שלו ולהתגבר עליה.   לאחר מכן נחקר המומחה על ידי באת-כוח המערער. בחקירה הוצגו לו מסמכים רפואיים מהם עלה כי המערער לא שיתף פעולה באופן מלא עם הטיפול שניתן לו ביחס למחלת הסוכרת וביחס למצבו הנפשי והמיני. המומחה אישר כי מדובר בדפוס התנהגות של חולה שלא מגלה היענות לטיפול הרפואי שניתן לו. לדבריו, מטופל כזה לא יכחיש שהוא חולה, אך לאורך זמן לא יתמיד בהגעתו לטיפולים, בנטילת תרופות וכיוצא בזה.     פסק דינו של בית משפט קמא 3.   בית משפט קמא מצא שלא לקבל את עמדת המומחה שלפיה המערער היה במצב של הכחשה ומשכך לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בתקופה הנטענת. נקבע כי ממכלול המסמכים הרפואיים שהוגשו עולה כי המערער אינו אדם שמכחיש את בעיותיו ואת נזקקותו לעזרה מקצועית, אלא להיפך – וגם המומחה הסכים לכך בעדותו. צוין כי עניין זה הודגם בפנייתו של המערער לקבלת טיפול תוך פירוט בעיותיו כגון מצבו הנפשי, מחלת הסוכרת ועוד, וזאת גם אם הוא לא שיתף פעולה באופן מיטבי עם כל הטיפולים ואף הפסיק חלק מהם לתקופה מסוימת. עוד הודגש כי המומחה לא ידע לתחום בזמן את תקופת חוסר הכשירות שקבע, או להסביר מה גרם למערער להפסיק להדחיק ולהגיש את התביעה. לנוכח כך, נפסק שהראיות לא מאפשרות לקבוע מצב זמני של חוסר יכולת של המערער להגיש תביעה לפרק זמן מוגדר כלשהו בתוך התקופה שבמחלוקת.   מעבר להתייחסות לדברי המומחה, בית משפט קמא נתן דעתו גם לתפקוד של המערער בתקופה הנטענת, כפי שעלה מהראיות ומעדותו של המערער. צוין כי המערער התמיד בעבודתו במסגרת הצבא במשך שנים לאחר התאונה ועד לפרישתו לפנסיה בנסיבות רגילות, וכן ידע לדאוג לזכויותיו ולהשתלב בעבודה בשוק האזרחי בסמוך לאחר שחרורו. בהקשר זה נקבע עוד כי עדותו של המערער לגבי חוסר יכולתו לדאוג לענייניו הייתה לא משכנעת, מקום שהוא ענה פעמים רבות בצורה מתחמקת וניסה להשליך מעצמו אחריות לגבי תפקודו בעניינים שונים.  לאור האמור, התביעה נדחתה מחמת התיישנות. בנסיבות אלה, לא נדרש בית משפט קמא למחלוקות הנוספות בין הצדדים הנוגעות לסוגיית החבות והזכאות לפיצוי. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו.  הטענות בערעור  4.   המערער טוען כי היה על בית משפט קמא לקבל את קביעת המומחה שלפיה המערער נמנע מלהגיש תביעה בשל קווים אישיותיים הגורמים להכחשה, קביעה אשר נתמכת בעדות המערער ועולה גם מתיקו הרפואי. לדברי המערער, על אף שהוא ידע על מחלותיו, התסמונת הפוסט-טראומתית ומבנה אישיותו גרמו לכך שנוצרו "חורים שחורים" במשך תקופות ארוכות שבהן הוא נעדר מטיפול, ושבמהלכן צריך היה לקבוע כי הוא לא כשיר לדאוג לענייניו. בנוסף, נטען כי בית משפט קמא שגה בייחסו חשיבות לכך שהמערער המשיך לתפקד ולעבוד לאחר התאונה, שכן העובדה שהוא "עבד על אוטומט" אינה מעידה כי היה בו שאר הרוח הנדרש כדי ליזום הליכי תביעה.       המשיבות מנגד סומכות את ידיהן על קביעותיו של בית משפט קמא. הן שבות ומדגישות כי המערער עבד באופן מסודר ודאג לזכויותיו בתקופה הנדונה, וכי המומחה חזר בו למעשה מעמדתו כאשר הובהר לו שהמערער טופל נפשית ברצף עובר לשחרורו ולא הכחיש את פגיעותיו השונות. ממילא, לעמדתן מבנה אישיות המוביל להכחשה אינו נחשב "ליקוי נפשי" כדרישת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, וכך גם ההסתמכות על התאוריה של חולה שאינו משתף פעולה לא יכולה לעמוד בבסיס הארכת תקופת ההתיישנות. לדבריהן, הסיבה שהמערער לא הגיש תביעה אינה הכחשה או היותו חולה שלא נענה לטיפול, אלא העובדה שהוא לא ידע שקמה לו בנסיבות העניין הייחודיות עילת תביעה כלשהי כלפי מאן דהוא (עילה אשר קיומה מוכחש על ידי המשיבות).   דיון והכרעה 5.   סעיף 11 לחוק ההתיישנות (להלן: סעיף 11), שהוא המפתח הנורמטיבי להכרעה, קובע: 11. בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה. הסעיף, שעוצר את מרוץ ההתיישנות, מציב שלושה תנאים מצטברים להחלתו: האחד, כי התובע לא יכול היה לדאוג לענייניו; השני, קשר סיבתי בין מצב זה ובין ליקוי נפשי או שכלי; והשלישי, כי לא היה עליו אפוטרופוס באותה תקופה. במקרה שלפנינו לא היה על המערער אפוטרופוס, כך שהמחלוקת נוגעת לקיום התנאי הראשון והשני.     הפסיקה שעסקה בסעיף 11 דנה בפרשנות המונח שלפיו התובע "לא היה מסוגל לדאוג לעניניו". נקבע כי לפי תכלית הסעיף, יש לפרש את המונח כך שהתובע יחויב להראות שהוא נעדר יכולת להחליט על ביצוע פעולות משפטיות כמו הגשת תביעה או מתן ייפוי כוח לעורך דין. יושם אל לב, כי הסעיף נוקט לשון שלפיה התובע "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו", להבדיל מאמת מידה בדבר קיומו של קושי לתובע, גם אם קושי רב, לדאוג לענייניו. בפסיקה נקבע כי בעוד שמונח זה, שמופיע גם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, מפורש בזהירות לעניין הכרזה של פסול דין או מינוי אפוטרופוס – הרי שפירוש המונח לפי סעיף 11 ייעשה בצורה רחבה יותר באופן יחסי לחוק האחר. זאת, כדי להגן במידה ראויה על תובע שנמנע ממנו להגיש תביעה בשל ליקוי נפשי או שכלי (ראו: רע"א 3266/07 פלוני נ' הראל- חברה לביטוי בע"מ, פסקה 15 (30.7.2009)). בפסיקה הודגש עוד כי לשם החלת הסעיף נדרש להציג תשתית ראייתית מספקת, ואין להעלות את הטענה בצורה כללית מבלי להתייחס לפרק זמן תחום וספציפי שביחס אליו התקיימו תנאי הסעיף (ע"א 2805/13 פלונית נ' מדינת ישראל משרד העבודה והרווחה, פסקאות 27-26 (16.4.2015)).  מן הכלל אל הפרט   6.   המערער אובחן לאחר התאונה כסובל מהפרעה פוסט טראומטית. המומחה שמונה לחוות דעתו בשאלה אם התקיימו במערער תנאי סעיף 11, לא תלה את חוסר כשירותו בהחמרה של ההפרעה האמורה עם שחרורו מהצבא, כפי שנטען בכתב התביעה. עמדת המומחה הייתה כי המערער מתאפיין במנגנוני הגנה אישיותיים שנוצרו על רקע פגיעה נרקיסיסטית הגורמת להכחשה של חולשה, ובשל כך המערער לא היה מודע לפגיעתו ולכן נמנע מלהגיש תביעה. כפי שציין המומחה בעדותו, מדובר באבחנה במישור הפסיכולוגי ביחס למבנה אישיותו של המערער, ולא בהפרעה שניתן לאבחן אותה קלינית לפי ה-DSM (המדריך האמריקאי לסיווג מחלות פסיכיאטריות). כאשר עסקינן באבחנה מן הסוג האמור, ולא בהפרעה נפשית כמו למשל סכיזופרניה, הקביעה כי המקרה עולה כדי ליקוי נפשי השולל מהתובע יכולת לדאוג לענייניו, היא מורכבת יותר. אין זה אומר שאבחנה כזו לא יכולה בהכרח להיחשב כליקוי נפשי לעניין סעיף 11. כך במיוחד לנוכח הגישה המרחיבה יחסית בפרשנות הסעיף. איני נוטע מסמרות בדבר, פרט לכך שיהיה על תובע לבסס עמדה כזו בתשתית עובדתית הולמת לרבות בחוות דעת מומחה. ואולם, המקרה הנדון אינו המקרה המתאים לקביעה כזו. כפי שיפורט להלן, בנסיבות העניין עולים קשיים ביחס לקביעת המומחה בחוות הדעת ולתשתית הראייתית הקיימת, שלא מאפשרים לקבל את עמדת המומחה כבסיס להארכת תקופת ההתיישנות.    7.   ראשית, עיון בחוות דעתו של המומחה מעלה כי מלכתחילה קביעתו לגבי כשירות המערער אינה קביעה נחרצת וחד-משמעית. כך, פותח המומחה את דבריו בחוות הדעת ביחס לנושא זה בהסתייגות, בציינו כי התשובה לשאלה אם התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי, היא "מורכבת ואינה פשוטה". מעבר לכך, קביעת המומחה לגופה ביחס להכחשה שבה נתון המערער, נשענת על מסד ראייתי שאינו ברור די צורכו. המומחה כותב כי בתשובה לשאלתו מדוע לא הגיש תביעה לאורך השנים, המערער השיב לו כי הוא אינו תובע ואינו נכה – ומכאן ניתן ללמוד כי ההכרה בנכותו כרוכה מבחינתו בפגיעה נרקיסיסטית שגורמת לו להכחשה. מלבד לתשובה זו של המערער, לא הפנה המומחה למסמכים רפואיים או לנתונים אחרים שיש בהם כדי לבסס את קביעתו האמורה.   קביעה זו אף לא מתיישבת על פני הדברים עם הראיות שלפיהן המערער פנה לקבל טיפול וטופל בפועל במשך שנים לאחר התאונה ביחס לבעיות שונות שסבל מהן, רפואיות ואחרות, מבלי שהכחיש את קיומן. כך ביחס לפגיעה הנפשית שלו, וגם לגבי בעיות בזוגיות, אין אונות, מחלת הסוכרת והתמכרות לאלכוהול. המומחה אישר בעצמו בעדותו כי התנהלות זו של המערער מעידה על הכרה בחולשה ורצון לצאת ממנה, ולא על הכחשה של בעיותיו ושל נזקקותו לעזרה מקצועית, כפי שתיאר בחוות הדעת. בכך הודה המומחה לאחר שנחשף לתיעוד רפואי שחלקו לא עמד בפניו בעת שערך את חוות דעתו, הנוגע לתדירות ולמשך הטיפול הנפשי שקיבל המערער בצבא. בעניין זה כשלעצמו יש כדי לחתור תחת הקביעה בחוות הדעת, שנשענה על מידע לא שלם. כאמור, נתון חשוב בגיבוש חוות הדעת היה הכחשת המערער את פגיעתו, אך מתברר כי נתון זה לא עלה בקנה אחד עם מלוא התיעוד הקיים.    המומחה אמנם ציין, לראשונה במהלך חקירתו לבאת-כוח המערער, כי המערער הוא חולה שאינו נענה לטיפול הרפואי שניתן לו, במובן הזה שהוא מתייצב לטיפול אך לא מתמיד בו לאורך זמן. ואולם, העובדה שהמערער לא מתמיד בטיפול, לא משנה מכך שפנייתו לקבל עזרה מלכתחילה, מלמדת על מודעות שלו לבעיות שמהן הוא סובל. והרי לפי האמור בחוות הדעת, חוסר היכולת של המערער לדאוג לענייניו, נובע מכך שהוא לא מודע לבעיותיו (ראו למשל את תשובות המומחה לשאלות ההבהרה של המערער, בסעיפים 6-3). משנסתרה ההנחה שהמערער לא היה מודע לפגיעתו, נשמט אפוא הבסיס מתחת לקביעה שחוסר המודעות האמור מנע ממנו מלנקוט צעדים משפטיים בנושא.   לכך יש להוסיף גם את זאת. הגם שהמומחה נתבקש בכתב המינוי שלו להתייחס לתקופה המסוימת שלגביה טען המערער לחוסר כשירות, המומחה אישר בעדותו כי בשאלות שהפנה למערער לצורך הכנת חוות הדעת, הוא לא הגביל את עצמו דווקא לתקופה המדוברת. באופן כללי, המומחה העיד ביחס לקביעותיו בחוות הדעת כי "אלה לא דברים שקשורים ליום כזה או אחר", ואישר כי הקווים האישיותיים שעליהם הצביע לא נוצרו ביום אחד בשנת 2010. גם בתוך התקופה שבמחלוקת, המומחה ציין כי ההכחשה של המערער לא הייתה רצופה, כדבריו: "זה לא משהו שחור או לבן אבסולוטי מן בלוק כזה שיש הכחשה כל הזמן". בהמשך לכך, כאשר נשאל מה לדעתו גרם למערער להפסיק להכחיש ולהגיש את התביעה, הוא השיב שהוא לא יודע, וכנראה מישהו לקח את המערער צעד-צעד ועזר לו בכך. כפי שציין בית משפט קמא, תשובות אלה של המומחה לא מאפשרות לקבוע מצב זמני של חוסר כשירות, שיהיה תחום במועדי התחלה וסיום מוגדרים. החלה של סעיף 11 במקרה זה, על בסיס הקביעה הכללית בדבר מבנה אישיותי שמוביל להכחשה, מעוררת קושי. כפי שנפסק בעניין פלונית שהוזכר לעיל, אין להצדיק "השעיה אוטומטית של מרוץ ההתיישנות לפרק זמן בלתי מוגדר, בלי שהובהר אימתי ובאיזה אופן התובעת לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה. קשה להלום כי זו היתה כוונת המחוקק בחוקקו את סעיף 11 או כי פרשנות זו מתיישבת עם תכליתו." (שם, פסקה 27).   8.   המערער ציין בהודעת הערעור כי מתיקו הרפואי עולה שבתקופה שבין התאריכים 14.7.10 ועד 28.8.12 הוא נעדר מטיפול, וטען כי בתקופה זו הוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו. ואולם טענה זו אינה מגובה בראיות כנדרש. לא הוצג תיעוד רפואי המתייחס לאותה תקופה, להבדיל מתיעוד מתקופות קודמות אשר מצוי מחוץ לגדרי המחלוקת שהציב המערער, ותיעוד מתקופות מאוחרות לאחר שהסתיים כבר מרוץ ההתיישנות. מהתיעוד הקיים לא ניתן ללמוד על חוסר כשירותו של המערער לדאוג לענייניו בתקופה הרלוונטית והנטענת, שבין השנים 2012-2010. לשם השוואה, בפסיקה נלמד חוסר כשירות של תובע לעניין סעיף 11, בין היתר, מכך שהתובע אושפז על רקע נפשי למשך חלק מהתקופה הרלוונטית (בענייננו המערער אושפז לטיפול נפשי אך רק לאחר שהסתיימה כבר תקופת ההתיישנות), וממסמכים שונים שמדווחים על תיאור עובדתי מפורט בדבר התנהגות אובדנית של התובע, מצב נפשי קשה, והימנעות מעבודה (ראו: עניין פלוני לעיל). בענייננו, לא הוצגה תשתית ראייתית מסוג זה.   אדרבא, מהראיות שהוצגו עולה כי המערער תפקד בתקופה הנטענת באופן שדאג להיבטים שונים של ענייניו, חרף הקשיים שהתמודד איתם. כך, לאחר התאונה ובמהלך התקופה הנטענת המערער המשיך בעבודתו בצבא כמנהל מטבח, עבר קורס מקצועי בצבא, קיבל פטור מתורנויות עקב מצבו, והשתחרר משירות בנסיבות רגילות. המערער ידע לדאוג לזכויותיו גם במסגרת שחרורו מהצבא, ובתוך כך עשה ביטוח תאונות אישיות, קנה רכב חדש, ובסמוך לאחר השחרור השתלב בעבודה בשוק האזרחי. אמנם, יש להבחין בין יכולתו של אדם לדאוג לענייניו היומיומיים, ובין יכולתו לפעול למימוש זכויותיו המשפטיות, באופן שעשוי להצריך יוזמה ומשאבים משמעותיים יותר (ראו בנושא זה: ת"א (מחוזי מרכז) 13874-05-09 נ.א נ' מדינת ישראל משרד הבריאות, פסקה 43 (3.7.2017)). עם זאת, בענייננו הראיות מלמדות לא רק על יכולת של המערער לבצע פעולות שוטפות, אלא גם על התמודדות שלו עם אירועים מהותיים יותר, כגון שחרורו מהצבא לאחר שנים רבות, ודאגה לעניינים הנלווים לכך באופן המצריך תכנון, אחריות ומחשבה. במצב כזה, אין לשלול את כשירותו של המערער לנקוט בהליכים משפטיים לעניין סעיף 11 (השוו: עניין פלונית לעיל, פסקה 26).    9.  נסכם. בענייננו קביעת המומחה בחוות הדעת, שעניינה במבנה אישיותי של המערער הגורם לו להכחשה של חולשה, מלכתחילה אינה נחרצת והביסוס הראייתי לה לא ברור דיו. מעבר לכך, חקירת המומחה החלישה את עמדתו, מקום שהיא העלתה כי הוא לא הכיר באופן מלא את נסיבותיו של המערער בכל הנוגע לטיב הטיפול הנפשי שהלה קיבל בצבא. לנוכח מידע בנושא זה ובנושאים אחרים שהוצג למומחה בחקירתו, הוא הודה כי המערער הינו בעל מודעות לחולשתו ורוצה לטפל בה. גם כשהמומחה דבק בעמדתו לגבי הכחשה של המערער במועדים מסוימים, הוא לא ידע לגדר זאת בפרק זמן מוגבל כלשהו. מלבד לקביעות המומחה, לא הוצגו מסמכים רפואיים או אחרים שתומכים בטענת המערער כי הוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בין השנים 2012-2010. הראיות שכן הוצגו, מעלות כי המערער תפקד באותה תקופה מבחינת טיפול בענייניו והצליח לבצע גם פעולות הדורשות תכנון ויוזמה. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענתו להשעיית מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 11.          יוער כי התוצאה של קבלת טענת ההתיישנות, שמשמעותה היא נעילת שערי בית המשפט בפני המערער ביחס לבירור תביעתו, אינה קלה. ואולם, לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר למצוות המחוקק מבלי שהוכח קיומו של חריג רלוונטי בדין. כך גם אין לשכוח את הטעמים המונחים בבסיס מוסד ההתיישנות, וביניהם יצירת ודאות באשר למצבם המשפטי של הצדדים, ומניעת התדיינויות במחלוקות שבשל חלוף הזמן נפגעה היכולת לבררן באופן ראוי. טעמים אלה ואחרים מצדיקים לקבוע מסגרת זמנים מוגדרת שבמהלכה יכול אדם להגיש את תביעתו. יצוין כי בהשוואה למדינות אחרות בעולם השומרות על הזכות של אדם לגשת לערכאות שיפוטיות, תקופת ההתיישנות בארץ בתביעה רגילה, למשך שבע שנים, היא תקופה ארוכה יחסית. המערער לא הגיש את תביעתו בסד הזמנים האמור, ולא הוכח כי הסיבה לכך היא ליקוי נפשי שמנע ממנו את היכולת לעשות כן. אכן, אין להתעלם מהקשיים שפקדו את המערער, מסבלו וממגבלותיו כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים. ברם, בהיעדר עילה משפטית, הדין מחייב לכבד את תחומי הזמן בהם ניתן להגיש תביעה. משכך, אין מנוס בענייננו מדחיית התביעה.   10.  סוף דבר: אציע לחבריי כי נדחה את הערעור. בשים לב להנמקה, לא ייעשה צו להוצאות. המשנה לנשיאה השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל. ניתן היום, ‏י"א בשבט התשפ"ב (‏13.1.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט  _________________________ 20066490_Z12.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1