ארגון הקניות של מושבי הדרום והמרכז בע"מ (בפירוק) נ. גדעון אל

פסק-דין בתיק רע"א 6649/04 בבית המשפט העליון רע"א 6649/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ד' חשין המבקש: ארגון הקניות של מושבי הדרום והמרכז בע"מ (בפירוק) נ ג ד המשיבים: 1. גדעון אליאב, עו"ד 2. נחום קורז, עו"ד בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 9.6.04 בה"פ 362/04 שניתן על ידי כבוד השופטת א' אליעז תאריך הישיבה: ג' בתמוז תשס"ז (29.6.06) בשם המבקש: עו"ד י' שפירא; עו"ד א' הוכמן בשם המשיבים: עו"ד א' אליאב; עו"ד נ' קורז פסק-דין השופט ד' חשין: 1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא שטרנברג אליעז) בתיקי ה"פ 362/04 ו-398/04, בגדרו ביטל בית המשפט החלטות שניתנו על ידי המשקם בעניינם של הצדדים. החלטנו לדון בבקשה כאילו הרשות ניתנה והערעור הוגש על פי הרשות שניתנה. רקע 2. ארגון הקניות של מושבי הדרום והמרכז בע"מ (להלן – המבקש) שכר בשנת 1986 את שירותיהם המשפטיים של המשיבים. הצדדים כרתו חוזה שכר טרחה, ששיעורו יחושב באחוזים מתוך הסכומים שיגבו המשיבים מחייבים של המבקש. ביום 4.12.88 ניתן צו לפירוק המבקש. ביום 9.2.89 הגישו המשיבים למפרק תביעת חוב בגין שכר טרחה שחב להם המבקש עבור מתן שירות בטרם ניתן צו הפירוק. בתביעה זו הגדירו המשיבים את החוב כ"חוב רגיל". לאחר כ-3 שנים דחו המפרקים את חלקה הארי של התביעה. על כך ערערו המשיבים בפני רשם האגודות השיתופיות, שביטל את החלטת המפרקים, והורה כי עניין הוכחת החוב ייבדק שנית על ידי מפרק אחר. בינתיים התקבל חוק הסדרים במשק החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992, והדיון בתביעת החוב עבר אל המשקמת שמונתה מכוחו. בהחלטתו מיום 20.4.03, המשקם (שהחליף בינתיים את המשקמת) ראה לציין כי המפרק הגיש את סיכומיו באיחור רב, לאחר שחלפו כ-5 שנים מאז הדיון שנערך (בפני המשקמת) בשנת 1998. לגוף העניין, ביום 7.7.03 החליט המשקם לאשר את תביעת החוב של המשיבים. בהמשך, לאחר שהצדדים הגישו לו טיעון משלים בעניין הכספים שגבו המשיבים אחרי מתן צו הפירוק, קבע המשקם (בהחלטות משלימות מיום 23.12.03 ו-12.1.04, להלן – החלטת המשקם) כי לא עומדת למשיבים זכות עיכבון על כספים אלו וכי היו חייבים להעבירם לקופת הפירוק. כפועל יוצא, קבע המשקם, כי הסכום אותו החזיקו המשיבים יופחת מהדיבידנד המגיע להם מקופת הפירוק. עם זאת, לא חייב המשקם את המשיבים להעביר לקופת הפירוק את הכספים שגבו מעבר לסכום שהיו מקבלים כדיבידנד, וזאת משום שהמפרק לא תבע מהם "יתרת חובה". 3. המשיבים ערערו על החלטת המשקם לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את טענת המשיבים וקבע כי קמה להם זכות עיכבון על הסכומים שגבו, וזאת מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן – זכות העיכבון של עורך דין או זכות העיכבון). בית המשפט קבע כי משהכריע המשקם כי קיים חוב בגין שכר טרחה למשיבים, מתמלא "התנאי היחיד" הנדרש להקמת זכות העיכבון של עורך דין. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיבים פעלו כדי להעשיר את קופת המבקש, ואילולא פעילותם המשפטית לא היו נגבים הכספים. משכך, עיכבו הכספים בידיהם כדין. אליבא דבית המשפט, לא חל כל שינוי בעניין זה עם מינוי מפרק למבקש. עוד קבע בית המשפט כי בהינתן שמדובר בעיכבון על סכום כסף, שהוא "נכס נחלף", אין צורך לפעול למימושו בפיקוח המפרק, ועל כן לא היה מקום להורות על העברת הכספים לקופת הפירוק. לאור כל אלה, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת המשקם וקבע כי המשיבים היו רשאים להיפרע מהעיכבון, כדי שכר הטרחה אותו חב להם המבקש. עוד קבע בית המשפט כי המשיבים זכאים להשתתף בחלוקת הדיבידנד לגבי יתרת החוב (העולה על הכספים שהמשיבים עיכבו בידיהם). יצוין, כי ביום 26.10.04, לאחר הגשת הבקשה שלפנינו, נערך דיון בין הצדדים בפני רשם האגודות השיתופיות (להלן – הרשם) בעניין תלונה שהגישו המשיבים נגד המפרק. הרשם קבע כי משהוגשה הבקשה לבית משפט זה, אין הוא מוצא כי בסמכותו להתערב בעניין. טענות הצדדים 4. בערעור שלפנינו, מעלים הצדדים טענות מטענות שונות. לצורך העניין מצאנו להתמקד אך בטענות הקשורות לשאלת קיומה של זכות העיכבון בידי המשיבים. המבקש טוען כי החלטת בית משפט קמא פוגעת בשוויון בין הנושים, באופן שאינו צודק ואינו על פי דין, משום שלמשיבים לא עמדה זכות עיכבון על הכספים שגבו. לדבריו, המשיבים גבו את הסכומים לאחר כניסתו של צו הפירוק לתוקף ובניגוד לעמדת המפרק, כך שלא התקיים יסוד ההסכמה מצד הלקוח, אשר נדרש לצורך הקמת זכות העיכבון של עורך דין. לטענתו, המשיבים גבו את הכספים שלא בגדר מתן שירות ללקוח, כי אם במסגרת הדאגה לאינטרס שלהם עצמם, ומתיקים שאינם נכללים בתביעת החוב, וכל זאת, לדבריו, חרף דרישתו החד משמעית של המפרק כי המשיבים לא יעשו כל שירות עבורו. בנוסף, טוען המבקש, כי זכות העיכבון של עורך דין מקנה אפשרות לעכב כספים בלבד, אך לא לגבות אותם באופן אקטיבי. המבקש מוסיף וטוען, כי בטופס הוכחת החוב ציינו המשיבים כי החוב כלפיהם הינו "חוב רגיל", וכי לא טרחו לתקן זאת במשך 14 שנים. לטענת המבקש, הלכה היא כי נושה שאינו מציין את ערובתו בטופס הוכחת החוב, מוותר עליה לטובת כלל הנושים. מכאן, לשיטתו, שגם אם קמה למשיבים זכות עיכבון ברמה התיאורטית, הרי שבפועל ויתרו עליה. לאור כל אלה, טוען המבקש כי המשיבים עשו בכספים השייכים לקופת הפירוק כבשלהם, תוך שהם מביאים להעדפה אסורה שלהם על פני הנושים האחרים, וכי על מנת "להכשיר את השרץ" טוענים הם בדיעבד לזכות עיכבון, טענה שלא העלו לאורך כל הדרך. המשיבים מצדם טוענים, ראשית, כי הבקשה שלפנינו הוגשה ללא סמכות, משום שהוגשה ללא ידיעתה של עו"ד רוזנטל, המפרקת השנייה של המבקש. לדברי המשיבים, בדיון שהתקיים בפני רשם האגודות, כנזכר לעיל, התברר כי עו"ד רוזנטל כלל לא הייתה שותפה להגשת הבקשה, כמו גם להליכים שהתנהלו בין הצדדים בבית המשפט המחוזי. על כן, לטענתם, הבקשה הוגשה שלא בסמכות, וזאת לאור הוראת תקנה 4 לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), תשמ"ד-1984(להלן – התקנות). כן טוענים המשיבים כי המפרק העלים את דבר הגשת הבקשה גם מהרשם, ובכך פעל בניגוד לסעיף 48(2) לפקודת האגודות השיתופיות, הקובע כי "פירוק העסקים יתנהל בפיקוחו היחיד של הרשם". לגוף העניין, טוענים המשיבים, כי כניסתו של המפרק לנעלי המבקש לא שינתה את מערכת היחסים וההסכמים שהיו בין הצדדים קודם למתן צו הפירוק, וכי כל עוד המפרק לא הביא לסיומם באופן אקטיבי, הרי שהם פעלו בהסכמתו. לדידם, פעולותיהם נתבצעו מכוח "הסכם מכללא והסכם בהתנהגות" בין הצדדים. המשיבים אף מפנים את בית המשפט לפרשה בה הם ייצגו את המבקש, בתיאום מלא עם המפרק עצמו. לטענתם, רק ביום 24.7.91, לאחר שנגבו הכספים האמורים, פעל המפרק אקטיבית לביטול ההסכם בין הצדדים. לשיטתם, אין בכוחו של המפרק לבטל בדיעבד פעולות אלו שעשו לטובת המבקש. כן דוחים המשיבים את הטענה לפיה ויתרו על זכות העיכבון עת הצהירו בטופס הוכחת החוב כי מדובר ב"חוב רגיל". לדבריהם, באותו מועד לא היה בידיהם סכום כלשהו, ולכן טרם צמחה להם זכות העיכבון. זכות העיכבון קמה להם רק בעת שהגיעו לידיהם הכספים שגבו. דיון 5. לעניין טענת המשיבים בעניין הגשת בקשה זו בלא סמכות לכך, באתי למסקנה כי דינה להידחות. אף אם אי שיתופה של המפרקת השנייה (עו"ד רוזנטל) בעניין הגשת הבקשה מעוררת תמיהה, איני סבור כי יש בכך כדי לבסס טענת חוסר סמכות, בנסיבות העניין שלפנינו. תקנה 4 לתקנות קובעת כך: "מינה הרשם יותר מאדם אחד לתפקיד מפרק, יחולו עליהם ביחד כל החובות המוטלות על המפרק, והסמכויות הנתונות למפרק יהיו לכולם יחד, זולת אם הורה הרשם אחרת". ואילו תקנה 39(א) מוסיפה וקובעת: "סטיה בלתי מהותית מהוראות הפקודה או מהוראות תקנות אלה, שאין בה כדי עיוות דין, לא תפגע בכשרות החלטה שקיבל המפרק". בענייננו אין צורך להיזקק לשאלה, האם בהכרח נדרשת הסכמה של שני המפרקים לכל פעולה ופעולה אשר האחד מהם נקט, ואם כן – האם יש בכך כדי לשלול את כשרות הפעולה שבוצעה, לאור האמור בתקנה 39(א). זאת משום שמהתנהלות הגורמים המעורבים במקרה שלפנינו, עולה כי ניתן "להכשיר" בדיעבד את פעולת המפרק מכוח הוראת הסיפא של תקנה 4 לתקנות – "זולת אם הורה הרשם אחרת". בענייננו, נראה כי הרשם לא סבר שפעולת המפרק משוללת סמכות. בהחלטתו מיום 5.4.05 אין כל התייחסות לעובדה כי המפרק הגיש את הבקשה על דעת עצמו בלבד. נהפוך הוא, הרשם קובע כי אינו מוסמך להתערב, משום שהעניין הועבר להכרעתו של בית משפט זה. בהחליטו כן, ומתוקף היותו המפקח היחיד על פירוק המבקש, ניתן לראות בכך הכשרה של פעולות המפרק. ועתה אפנה לדיון בערעור גופו. האם קמה למשיבים זכות העיכבון של עורך דין? 6. עיכבון הוא זכות שבידי נושה לעכב בידיו נכס כערובה לחיוב, עד שיסולק החיוב (סעיפים 11(א) ו-11(ה) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971; ראו נ' זלצמן עיכבון (תשנ"ט), בעמ' 17). זכות זו אוצרת בתוכה שתי משמעויות. האחת היא זו המאפשרת לנושה לעכב פיזית נכס בגין תשלום המגיע לו, וזאת כדי "לשכנע" את החייב לשלם את חובו. המשמעות השנייה היא זו ה"בטוחתית", ולפיה בעל העיכבון הוא נושה מובטח בפירוק או בפשיטת רגל (ע"א 558/88 איטונג בע"מ נ' לוי דוד ובניו בע"מ (בפירוק), פ"ד מח(2) 102, פיסקה 28; ע"א 790/95 רשות שדות התעופה נ' גרוס, פ"ד מד(3) 185; ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל (תשס"א), בעמ' 260-259). מעמדו של בעל העיכבון כנושה מובטח בהליכי חדלות פירעון הוכר מפורשות בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ-1980. הפן הבטוחתי של זכות העיכבון מעניק לזכות זו מאפיינים מעין קנייניים, במובן זה שהיא מוגנת מפני צדדים שלישיים (in rem), הלא הם הנושים. יש אף שסוברים כי די בכך כדי להכיר בזכות זו כקניינית לכל דבר ועיקר. יש הגורסים, מנגד, כי על מנת להכיר ב"קניינותה" של זכות, להבדיל מהאלמנט האובליגטורי שלה, נדרשים מאפיינים נוספים מעבר להיותה זכות הדוחקת צדדים שלישיים (זלצמן, לעיל, בעמ' 105-100). כך או כך, בקרב המלומדים יש החולקים על עצם ההצדקה שבהענקת יתרון לבעל זכות העיכבון על פני נושים אחרים בעת חדלות פירעון, וזאת ללא קשר למידת "קנייניותה". כך, למשל, גורס הפרופ' מ' דויטש: "סבירה בעניין זה הבחנה, לפיה בכל הנוגע לחופש העיכוב, חופש זה יהיה כללי, על-מנת לקדם מימוש יעיל של זכויות מחוץ לבית-המשפט, ואילו לעניין הקניית זכות קניין למעכב מכוח העיכבון, באופן הדוחק צדדים שלישיים, תנהג השיטה ביד קמוצה יותר, ותבחר אינטרסים מסוימים בלבד אשר לשם הגנתם ראוי להקנות מימד בטוחתי לעיכבון ... אין הצדקה להעדפה קניינית זו. נראה, כי הדין הראוי הוא דין אשר מעניק מעמד קנייני רק לעיכבון שעילתו טמונה בהשבחת מצבו של הנכס על ידי הנושה ..." (מ' דויטש קניין (כרך ב', תשנ"ט) בעמ' 207-206; ההדגשה במקור – ד' ח'). ברם, כאמור, זו אינה הגישה בדין המצוי. זכות העיכבון אינה מוסדרת בהסדר חקיקתי אחד. שתי מערכות דינים חלות עליה. האחת היא זו שבסעיף 11 לחוק המיטלטלין, אשר קובעת מספר הוראות כלליות בעניין מהותה של זכות העיכבון. מערכת הדינים השנייה כוללת את הוראות העיכבון הסטטוטוריות, אשר יוצרות זכות עיכבון במקרים מסוימים, והוראות מיוחדות בגדרן. כזו היא זכות העיכבון הרלוואנטית לענייננו, שנקבעה בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (ראו ע"א 1776/97 ליבוביץ נ' גדעון אוברזון – תעשיות אופנה, פ"ד נד(3) 49, פיסקה 5, להלן – עניין אוברזון) . סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין מורה בזו הלשון: "להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור". עורך דין המפעיל את זכות העיכבון שבידו מכוח סעיף 88, נהנה ממעמד של נושה מובטח בפירוק, ודיני הפירוק אינם דוחים את זכות העיכבון (ע"א 5821/92 ח'ורי, עו"ד נ' פישלר, פ"ד מט(5) 833). מכאן, שבהתקיים כל תנאי סעיף 88, ייהנו המשיבים ממעמד של נושים מובטחים. 7. תנאי סף להקמתה של זכות העיכבון בידי המשיבים הוא, כי קיימת להם זכות כלפי המבקש לשכר טרחה. החלטת המשקם (מיום 7.7.03) לאשר את תביעת החוב של המשיבים ממלאת אחר תנאי זה. התנאי הבא לזכותו של עורך הדין לעכב כספים של הלקוח הוא, כי "הגיעו לידו בהסכמת הלקוח". דרישת ההסכמה נובעת, בין היתר, מאופייה הפסיבי של זכות העיכבון. פסיביות זו, משמעה, כי פעולת "העזרה העצמית" של הנושה כלפי הנכס לא תחולל שינוי במצב העובדתי של ההחזקה בנכס (זלצמן, לעיל, בעמ' 20). פירוש הדבר, כי עורך הדין לא יתפוס מיוזמתו את כספי הלקוח לשם עיכובם, וכי זכות העיכבון תקום אך ורק אם הכספים הועברו אליו באופן רצוני ובהסכמת הלקוח. השאלה העיקרית בענייננו היא, אם כן, האם התקיימה ההסכמה הנדרשת לקיומה של זכות העיכבון בידי המשיבים. לשם כך יש לבחון, ראשית כל, האם – לאחר מינוי המפרק – הופסקה ההתקשרות בין המבקש והמשיבים. אם התשובה לכך חיובית, ברי כי הסכמה שכזו לא התקיימה. נקודת המוצא היא, ככלל, כי עצם מינוי מפרק אינו מאיין את התקשרויותיו של החייב (ראו ע"א 7954/03 אמדאוס דוולופמנט אינק. נ' הבנק למסחר בע"מ, ניתן ביום 22.9.05, פיסקה 14). לאחר עיון בחומר שלפנינו ושמיעת טענות הצדדים, באתי למסקנה כי אין לקבל את טענת המבקש, לפיה פעולות המשיבים נעשו לאחר שהמפרק דרש מהם חד משמעית כי לא יעשו כל שירות עבורו. כעולה מהמכתב שצורף לתגובת המשיבים, ביום 5.1.89 (כחודש לאחר מתן צו הפירוק) פנה המפרק (עו"ד י' שפירא) אל המשיבים בעניין ייצוגו של המבקש על ידם במשא ומתן לפשרה בתביעת המבקש נגד מושב תלמי יחיאל. במכתבו העלה המפרק שתי חלופות לשיעור שכר הטרחה שישולם למשיבים בגין ייצוג זה. אך לא בזה העיקר, כי אם בכך שבמכתב זה לא אסר על המשיבים להמשיך ולטפל בתיקים, ואף ציין שכל הסדר אליו יגיעו בעניין ייצוגם את המבקש מול תלמי יחיאל אינו "בחינת תקדים לכל התדיינות בנושא תיקים אחרים שבטיפולכם" (הדגשה שלי – ד' ח'). ביום 23.1.89 הודיעו המשיבים למפרק כי מהסכום שיתקבל ממושב תלמי יחיאל, ינכו 10% בגין שכר הטרחה. כחודש לאחר מכן, ביום 19.2.89, העבירו המשיבים למפרק את רשימת התיקים שבטיפול משרדם, כולל תיקי הוצאה לפועל. במכתב זה הודיעו לו המשיבים כי "בשלב זה ממשיך משרדנו בטיפול השוטף בתיקים ... וזאת כדי להמשיך את הרצף של הטיפול בתיקים". כן ביקשו המשיבים מהמפרק כי ינחה אותם בהקדם לגבי "המשך הטיפול בכל התיקים שבטיפול משרדנו". ביום 22.8.89 חזרו המשיבים ושלחו למפרק מכתב דומה, בו ביקשו פעם נוספת לקבל הוראותיו, בציינם כי במכתבו של המפרק אליהם מיום 29.3.89 "הובטח לנו שנקבל הוראותיכם בהקדם". המבקש לא הפנה לכל מסמך המעיד כי הורה למשיבים לחדול מטיפולם בתיקים אלו. מכאן, כי אין מקום לקבוע שהמבקש הפסיק את התקשרותו עם המשיבים לאחר מתן צו הפירוק. 8. יתירה מכך, משתיקתו הרועמת של המפרק ניתן להסיק את הסכמתו גם לכל אחד מהליכי הגבייה בהם נקטו המשיבים בשם המבקש. החל מיום 8.2.90, שלחו המשיבים למפרק מכתבים ובהם פירטו את הסכומים שנתקבלו במשרדם מחייבים שונים של המבקש. בסוף כל מכתב, הודיעו המשיבים כי הסכומים האלה ינוכו על חשבון שכר הטרחה המגיע להם "בהתאם למוסכם בינינו לבין מושבי הדרום [המבקש]". המשיבים צירפו לתשובתם 11 מכתבים בנוסח זה (נספחים יד2-יד12), שנשלחו למפרק במהלך השנים 1991-1990. המבקש, לעומתם, לא הצביע על כל מסמך ששלח למשיבים בתקופה זו, אשר מורה להם להפסיק לגבות את הכספים. מהנספחים שצירף המפרק לבקשה עולה כי רק במכתב מיום 24.7.91 דרש מהמשיבים להעביר לידי המפרקים את כל הכספים שנגבו על ידם. במכתב זה כתב המפרק למשיבים כך: "כפי שהודעתי לכם מפורשות בעבר, אין לכם כל זכות לקזז או לעכב תחת ידיכם סכומים כלשהם ... אני מזכירכם כי אין ולא היה לכם כל יפוי כח לפעול ... לגביית חובות, החל מיום הפירוק ואילך". דא עקא, שהמפרק לא הצביע על כל מסמך קודם בו הורה כך למשיבים. אף בגוף הבקשה שבפנינו מצביע המפרק על יום 24.7.91 כמועד הראשון בו נשלחה הודעה כאמור למשיבים. נראה אפוא כי אי תגובתו של המפרק ל-11 ההודעות דלעיל של המשיבים מהווה הסכמה שבשתיקה להמשך ההתקשרות בין הצדדים, וממילא גם להמשך פעולות הגבייה על ידי המשיבים. אמנם, ככלל, שתיקה אינה מהווה הסכמה. עם זאת, בנסיבות מסוימות יכולה היא ללמד על כך (ראו, לדוגמה, ג' שלו דיני חוזים (תשס"ה), בעמ' 222; ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר", חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(3) 589, פיסקה 5). 9. ברם, את היקף ההסכמה שניתן להסיק משתיקת המפרק, יש לפרש לאור עקרון העל שבבסיס דיני פשיטת הרגל והפירוק – עקרון השוויון בין הנושים (ראו ע"א 3760/03 עמרן נ' צמיר, פ"ד נט(5) 735, פיסקה 3, מפי השופט גרוניס). שוויון זה אינו עיוור, כמובן, לסוגי הנושים השונים, אלא שתחולתו היא בין נושים מאותו סוג (ראו ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית נ' אגרא, פ"ד מט(2) 133, פיסקה 9, מפי השופט ד' לוין). עיקרון זה צריך שיהיה נר לרגליו של המפרק, האמון על קיומו של שוויון זה. פשיטת הרגל והפירוק הינם הליכים קולקטיביים, אשר בהם כלל הנושים פועלים במסגרת אחת (ש' לוין וא' גרוניס, לעיל, בעמ' 27). מתן אפשרות בידי המשיבים לגבות כספים מחייבים של המבקש, תוך שהם מעכבים ומנכים לעצמם את כלל הסכומים, כפי שעשו, אינה מיטיבה כהוא זה עם קופת הפירוק ועם כלל הנושים, וניתן אף לראותה כהעדפת נושה. על כן, אין להניח כי ניתנה לכך הסכמת המפרק, ולדידי, ספק גדול אם מוסמך בכלל המפרק ליתן הסכמה שכזו. עם זאת, אין חולק כי פעולת הגבייה, בפני עצמה, מעשירה את קופת הפירוק. לכן, את ההסכמה שבשתיקה מצד המפרק ניתן לפרש, לכל היותר, כפי שהמבקש גם הסכים לכך בדיון לפנינו, כהסכמה לתשלום שכר טרחה למשיבים עבור פעולות הגבייה, וזאת כ"הוצאת פירוק". אין לפרשה כהסכמה להמשך גביית החובות באותו אופן שבוצעה עובר למתן צו הפירוק, כך שהכספים הנגבים מועברים לידי המשיבים ובכך נחשפים כלל הנושים לסכנה כי יעוכבו בידיהם. די בכך כדי לקבוע כי לא עמדה למשיבים הזכות לעכב את הכספים שנגבו. בהקשר זה, אין נפקות לכך שחלק מהליכי הגבייה החלו עובר למתן צו הפירוק, ואילו הכספים הגיעו לאחריו. 10. זאת ועוד אחרת. אפילו היינו מפרשים את שתיקת המפרק כהסכמה רחבה לכל פעולותיהם של המשיבים כפי שנעשו עובר לפירוק – לרבות קבלת כספי הגבייה, מה שמאפשר את עיכובם בידיהם – הרי שבנסיבות שלפנינו לא נתקיים התנאי הנוסף של סעיף 88, הדורש כי הכספים נתקבלו בידי עורך הדין "עקב שירות ללקוח". כאמור, המבקש טוען כי המשיבים גבו את הכספים מתיקים שאינם נשוא תביעת החוב שלהם, ולכן לא עומדת להם זכות העיכבון. אכן, פרשנותו של הדיבור "עקב שירותו ללקוח" שנויה במחלוקת בספרות המשפטית. מן הצד האחד, עומדת גישתו המרחיבה של פרופ' ויסמן: "זכות העיכוב מותרת בכל נכס מנכסי הלקוח שהגיע לידי עורך הדין בקשר עם שירותיו כעורך דין עבור הלקוח; אין היא מוגבלת רק לנכסים שעורך הדין השיג עבור לקוחו או קיימים בידו, או רק לנכסים שהגיעו לידי עורך הדין בקשר לשירות המסויים שבגינו תובע עורך הדין את שכרו או את הוצאותיו. על פי המיון של זכויות העיכוב לכלליות ולמיוחדות תיחשב איפוא זכות העיכוב של עורכי הדין ככללית" (י' ויסמן "הנכסים הכפופים לזכות העיכוב של עורכי דין" הפרקליט כג (תשכ"ז), בעמ' 59). מנגד, סוברת פרופ' זלצמן אחרת: "... יש ליתן להוראה האמורה [סעיף 88] פרשנות מצרה, באופן שייווצר 'קשר העסקה' בין החיוב הנערב לבין הנכס המעוכב. פרשנות כזו הולמת את הגישה הכללית המשתקפת בחקיקה האזרחית ביחס להגבלת ההיקף של החיוב הנערב מכוחה של זכות עיכבון סטטוטורית, ואין היא עומדת בסתירה ללשון ההוראה. היא גם עולה בקנה אחד עם פרשנות תכליתית של הוראת-חוק יוצרת עיכבון על רקע עקרונות-היסוד של השיטה" (זלצמן, לעיל, בעמ' 175, בהערת שוליים 57). בית משפט זה, בהערת אגב, נטה לגישה השנייה: "זכות זו [זכות העיכבון על פי סעיף 88] – בדומה לזכויות עכבון אחרות במשפט האזרחי – נתונה אך לגבי התיק מושא סכסוך שכר-הטרחה" (ע"א 7097/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' קפלנסקי, ניתן ביום 17.12.02). אמירה זו אינה משליכה בהכרח על ענייננו. שם דובר על עורך דין שעיכב מסמכים, שלא היו קשורים לתיק נשוא חוב שכר הטרחה, ואילו כאן מדובר בעיכובם של כספים, שהינם נכסים נחלפים וחסרי ייחוד. ככאלה, עיכובם אינו גורם נזק לחייב, בהנחה שהחוב אכן קיים. בכל מקרה, נראה כי אין לנו צורך להכריע בין הגישות השונות. השאלה העיקרית בענייננו אינה האם תחול זכות העיכבון על כספים שנגבו בתיקים שאינם נשוא החוב, אלא האם זכות העיכבון בגין חוב שנוצר עובר למתן צו הפירוק תחול גם על כספים שנגבו לאחר מתן הצו. לשון אחר, אין ענייננו בשאלת היקפה של זכות העיכבון ב"מרחב" (מבחינת היכולת לעכב כספים הנגבים בתיק א' בעבור חוב שכר טרחה שנוצר בתיק ב'), כי אם בשאלת היקפה על ציר הזמן, כאשר אירוע הפירוק מחלק ציר זה לשניים. ודוק: ברי כי הפן הבטוחתי של זכות העיכבון מוביל לכך כי עורך דין יהא רשאי לעכב מסמכים וכספים שהגיעו לידיו לפני מתן צו הפירוק, שכלפיהם ייהנה הוא ממעמד של נושה מובטח (ראו ש' לוין, א' גרוניס, לעיל, בעמ' 260). ענייננו במצב אחר, בו הכספים הגיעו לידי עורך הדין לאחר מתן הצו. אכן, בבואנו להכריע האם הכספים הגיעו לידי המשיבים "עקב שירות ללקוח", יש ליתן את הדעת לשיקולים רבים ומגוונים. עמד על כך השופט טירקל בהקשר להיקף תחולתה של זכות העיכבון מכוח סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, באומרו: "עיסקת קבלנות אחת היא עיסקה מסחרית העומדת בפני עצמה והניתנת לניתוק מסחרי מעיסקות אחרות בין אותם צדדים, אפילו נעשית העיסקה במסגרת עיסקית מקיפה יותר שבתוכה פועלים הצדדים. ההבחנה היא הבחנה שבעובדה והיא נקבעת לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה לגופו. לענין זה נשקל תוכנו של ההסכם שבין הצדדים ומובאים בחשבון הסדרים בדבר אופן התשלום, אופי המלאכה או השירות, פרק הזמן שבמהלכו נעשות הפעולות ושיקולים נוספים" (ע"א עניין אוברזון, פיסקה 6). וכך גם פרופ' זלצמן: "נראה שמבחן העסקה יהיה מושפע גם מקווי המדיניות הכלליים שיתוו בתי-המשפט בקשר לפרשנותה של הוראת-חוק יוצרת זכות עיכבון. גישה פרשנית הנוטה להצר את היקף פרישתה של הזכות הסטטוטורית תבכר את האפשרות לחלק את המסגרת העסקית הכוללת לכמה עסקות נפרדות" (זלצמן, לעיל, בעמ' 176). הנה כי כן, בבואנו לבחון האם ניתן לכרוך יחדיו את השירותים שנתנו המשיבים למבקש עובר למתן צו הפירוק עם אלו שניתנו לאחריו, שומה עלינו להתייחס לשינוי בנסיבות שצו הפירוק חולל. כניסת המבקש להליכי פירוק מחייבת מתן מעמד בכורה לעקרון של דיני פשיטת הרגל והפירוק, שעניינו קיומו של שוויון בין נושים (מאותה דרגה). טרם מתן צו הפירוק, תכליתן של פעולות המבקש הייתה השאת הרווח של חבריו. לאחר מתן הצו, האינטרסים של הנושים הם הקודמים, ועקרון השוויון ביניהם מקבל חשיבות מכרעת, "באשר עניין לנו לא בתחרות בין בעל העיכבון ובין החייב הסרבן, אלא בינו לבין נושים אחרים שנפגעו כמוהו ממש מקריסת החייב" (ו' אלשיך, ג' אורבך הקפאת הליכים – הלכה למעשה (תשס"ו), בעמ' 251). לפיכך, פרשנות ראויה למושג "עקב שירותו ללקוח" שבסעיף 88, לאור התכליות של דיני פשיטת הרגל והפירוק, תביאנו למסקנה כי שירותי גביית הכספים שניתנו על ידי המשיבים בשתי התקופות – קודם לצו הפירוק ולאחריו – אינם יכולים להיחשב כשירות אחד. 11. לסיכום, הייתי מציע לחברותיי לקבל את הערעור, במובן זה שייקבע כי לא עומדת למשיבים שלפנינו זכות עיכבון על כספי המבקש שהגיעו לידיהם לאחר הפירוק, וכי עליהם להעביר כספים אלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, לקופת הפירוק, בתוך 15 יום. עם זאת, זכאים המשיבים לשכר טרחה עבור פעולות הגבייה שביצעו לאחר מתן צו הפירוק, שיוכר כהוצאת פירוק. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, כ"ג בשבט תשס"ז (11.2.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04066490_F04.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il