הסנגוריה הציבורית נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6648/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6648/10 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: הסנגוריה הציבורית נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. רמי עזרן ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 1.9.10 בתפ"ח 24018-03-10 שניתן על-ידי סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי תאריך הישיבה: ח' בתשרי התשע"א (16.9.10) בשם המערערת: עו"ד ד"ר דליה חלק; עו"ד ד"ר יואב ספיר בשם המשיבה 1: עו"ד ד"ר דותן רוסו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי) מיום 1.9.10 בתיק תפ"ח 24018-03-10, בגדרה לא נתקבלה בקשת המערערת, היא הסניגוריה הציבורית (להלן גם הסניגוריה), לשחררה מייצוג המשיב 2 (להלן המשיב). פסק דין זה ניתן בלוח זמנים מהיר, נוכח לוח זמנים שקצב בית המשפט קמא, כפי שיפורט. רקע ב. ביום 14.3.10 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום נגד המשיב ונגד שבעה אחרים. כתב האישום מייחס למשיב שנים-עשר אישומים (מתוך תשעה עשר שבכתב האישום) בעבירות חמורות ורבות, בהן ניהול ארגון פשיעה, נסיון רצח וקשירת קשר לרצח. על פניה, מדובר בפרשה אשר תצריך הקדשת משאבי זמן רבים של הערכאה הדיונית, וכמובן של הצדדים; בתיק חומר חקירה רב, כתב האישום מתפרס על פני 43 עמודים, רשימת עדי התביעה כוללת 218 עדים וראיות נוספות. ג. בדיון ביום 6.7.10 קבע בית המשפט המחוזי, כי ההליכים בתיק יתקיימו בפניו ארבעה ימים בשבוע, החל מיום 12.12.10 (למעט מספר מועדים שהוחרגו); בא כוחו של המשיב, עו"ד שרמן, טען כי לא יוכל לעמוד במועדים שנקבעו, וביקש כי דיוני ההוכחות יחלו שבוע לאחר המועד שנקבע, וכן שכמות הדיונים תופחת לכדי שלושה דיונים בשבוע. ואולם בית המשפט קבע, כי באי כוח הנאשמים יגישו אך ורק רשימת מועדים פרטניים בהם לא יוכלו להתייצב (יוער, כי באותו דיון אף נתבקשה פסילת אב בית הדין; בהמשך - נדחתה בקשה זו, אולם נושא זה אינו רלבנטי לענייננו). ביום 12.7.10 ביקש עו"ד שרמן לפטור אותו מייצוג המשיב בשל היעדר אפשרות להתייצב במועדים שנקבעו. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי ימונה למשיב סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית וכי לאחר מכן יוחלט באשר לבקשה לשחרור מייצוג. בדיון שנערך ביום 18.8.10 הודיע נציג הסניגוריה, כי בעקבות החלטת בית המשפט מיום 12.7.10 באה המערערת בדברים עם המשיב, ואולם הלה ביקש שלא להיות מיוצג על ידיה, אלא על ידי עורך דין פרטי, ולפיכך ביקשה להשתחרר מייצוגו. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי בקשת הסניגוריה תידון ביום 1.9.10, ובד בבד נותרה ההחלטה על מינוי סניגור ציבורי למשיב על כנה. בדיון שנערך ביום 1.9.10 חזרה המערערת על טענותיה לפיהן אין המשיב מעוניין במינוי סניגור מטעמה. עו"ד שרמן טען, כי אין הוא מבקש להשתחרר מהיצוג אלא בשל חוסר יכולתו להתייצב לדיונים כפי שנקבעו. הוא הוסיף, כי הבעיה שנוצרה לגבי כמות הדיונים אינה קיימת עוד, שכן יוכל, יחד עם שותפו לתיק, לעמוד בכמות הדיונים שנקבעו, אך לא יוכל לעמוד במועד שנקבע לתחילת ההוכחות - הוא חודש דצמבר השתא; שותפו לתיק עו"ד זילברשלג מסר כי יוכל להתיצב מאמצע פברואר או מראשית מארס 2011. בית המשפט קבע לבסוף בהחלטתו מאותו יום, כי הדיונים יתחילו בראשית ינואר 2011 שלוש פעמים בשבוע בממוצע, שיחרר את עו"ד שרמן מייצוג המשיב שכן לא היה נכון לקבל "התניות מועד" מן ההגנה, וקבע כי המערערת תמנה למשיב סניגור ללא דיחוי. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. ביום 13.9.10. נתבקשנו לקיים את הדיון ולהכריע בהקדם, שכן הוטל על הסנגוריה הציבורית למנות סניגור עד 15.9.10, ודיון המשך מקדמי נקבע ל- 20.9.10. הערעור ד. בערעור נטען, כי החלטת בית המשפט שלא לאפשר למשיב להעמיד לעצמו סניגור הזוכה לאמונו מהוה פגיעה בזכותו להליך הוגן. נטען, כי היעדר יחסי אמון עלול להוביל להתמשכות ההליכים וסרבולים. עוד נטען, כי כפיית ייצוג על הסניגוריה חותרת תחת בסיסם של יחסי עו"ד-לקוח המושתתים על יחסי שליחות ואמון. בהקשר זה אף נטען, כי החלטת המינוי תפגע באמון הציבור בסניגוריה ובמעמדה ותוביל לבזבוז משאבי ציבור, שכן המשיב מעוניין לממן עורך דין פרטי מכיסו. נטען, כי מינוי סניגור ציבורי לא ימנע את משך הדחיה בפתיחת הליך ההוכחות כפי שנתבקש על ידי ההגנה (אמצע פברואר או תחילת מארס 2011), שכן כדי לנהל הגנה ראויה יהא על הסניגוריה ללמוד את התיק ביסודיות, דבר שלא יוכל להיעשות עד למועד שנקבע לתחילת הדיונים (ינואר 2011). לבסוף, הובאו תימוכין מן המשפט המשוה, המלמדים על כך שבארצות הברית הזכות להיות מיוצג על ידי עורך דין שהנאשם בחר לעצמו היא זכות חוקתית, אשר ניתן להגבילה רק במקרים קיצוניים. הדיון ה. בדיון בפנינו מסרה הסניגוריה, כי לשכת עורכי הדין אף היא בדעה שאין למנות סניגור ציבורי שעה שהנאשם מעוניין למנות עורך דין פרטי. כן נטען, כי הפער בין לוח הזמנים הקבוע לזה המבוקש עומד על כחודש וחצי - חודשיים בלבד; וכי רעיון שעלה של מינוי הסניגוריה באופן זמני עד למועד בו יוכל עו"ד שרמן להתחיל בייצוג המשיב מיותר, בשל פרק הזמן שיידרש לה ללמוד את התיק. בא כוח המדינה טען, כי המדינה מסכימה שאין לכפות על אדם סניגור אם אינו מעוניין בכך, וכי במקרים כגון דא יש לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוג המשיב; נטען כי במקרה דנן, ובלית ברירה, יש לנהוג כפי שנעשה בפרשת אליאור חן (ע"פ 2936/10 הסנגוריה הציבורית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים (לא פורסם)), בה שוחררה הסניגוריה מייצוג והגנת הנאשם הונחה לפתחו. לשאלת בית המשפט ענה המשיב, באופן נחרץ, כי אינו מעוניין בייצוג הסניגוריה, ולוא אף בייצוג חלקי עד לחודש פברואר 2011 (המועד בו, יוכל להתפנות עו"ד שרמן לייצגו). המשיב ציין, כי אמו מכרה את ביתה לשם מימון הגנתו, כי הוא נלחם על חפותו, כי הפער בין לוח הזמנים הנוכחי לזה המבוקש עומד על כחודשיים בלבד, וכי יסכים לשתי הארכות מעצר ראשונות מעל תשעה חודשים אם הללו יידרשו. הובהר למשיב, כי אם יעמוד על דעתו שלא למנות סניגור ציבורי, עשוי הוא להידרש לנהל את הגנתו בעצמו למצער בתחילה. הכרעה ו. אציין תחילה כי לא נידרש- גם מקוצר הזמן - לסוגיה הדיונית, קרי האם הליך מעין זה מקומו בערעור פלילי (כפי שהוגש כאן) או בעתירה לבג"ץ; וראו באחרונה ע"פ 2936/10 הסניגוריה הציבורית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים (פרשת אליאור חן). ז. סוגיה זו, של התנגשות בין יומנו של בית המשפט הדיוני – שלא יתכן חולק כי הוא הקובע את מועדי הדיונים ואין ככלל מקום להתערבות ערכאת ערעור בכך – ובין יומניהם של עורכי דין עסוקים, ולענייננו במיוחד סניגורים, היא עניין שכיח, וכמובן על פי רוב ייפתרו הדברים באופן מוסכם תוך התחשבות מירבית מזה בצרכי קידומם של משפטים, במיוחד כשנאשמים מצויים במעצר, ובהנחיית המחוקק (ראו סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982) - ומזה בצורך בייצוג ראוי. ח. קשה לכפות על נאשם סניגור שאין לו בו אמון. יסוד היסודות בייצוג על-ידי עורך דין הוא אמון, ובהיעדר אמון אין טעם בייצוג והוא גם עלול שלא להיות ראוי, בשל תקשורת לקויה בין המיוצג למייצג. הסניגוריה הציבורית אינה "ברירת מחדל"; היא עשויה לייצג כהלכה רק מי שיש לו אמון בייצוגה. זה המקום לומר, כי הסניגוריה הציבורית היא אחד ההישגים הגדולים במערכת הדין הפלילי בישראל, ששידרג את ישראל למקום מכובד בין מדינות שלטון החוק ומדינות החרות וזכויות האדם. על פי חוק הסניגוריה הציבורית תשנ"ו-1995, מחויב הציבור להגנת נאשמים, חשודים ואחרים העומדים בפני דין בעל אופי פלילי וכמובן בראשם (סעיף 18(א)(1) לחוק) מי שצפוי למאסר בפועל, לשלילת חרותו; ועוד זכאים להגנה מי שאין ידם משגת וכן רבים אחרים, הכל על פי האמור בסעיף 18 לחוק הסניגוריה הציבורית; וכמובן יש להזכיר את סעיף 18(ב) האומר, כי "אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע מבית המשפט למנות לנאשם סניגור אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג". הדברים תלויי נסיבות; ככלל לא ייכפה סניגור על אדם. ואולם, בית המשפט עשוי לסבור כי נחוץ סניגור בנסיבות התיק, ועל כן יש למנותו. סעיף 18(ב) - מעין "סעיף סל" - אמנם כוון מיסודו בעיקר, דומה, לפן התקציבי, במובן זה שהמחוקק לא הביאנו עדיין למצב שכל נאשם יזכה לייצוג, אך פתח לבית המשפט פתח לשקול אימתי הדבר נחוץ גם משאין מתקיימות אמות המידה שבסעיף 18(א). ט. אכן, מדי פעם מתעוררות נסיבות מיוחדות, שבהן אין הנאשם חפץ בסניגור, באופן שאין מנוס מהיעתרות לבקשתו שלא להיות מיוצג; ראו ע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית מחוז נצרת והצפון נ' מדינת ישראל פ"ד ס(2) 346. ומשהזכרתי תיק זה אביא - בלא לטעת מסמרות - מאשר נסתייע בידי לכתוב שם בעמ' 362-361 (אמנם, בחלק מן הדברים בדעת מיעוט, וכן ראו הערת השופטת (כתארה אז) ביניש לעניין החוקתי בעמ' 359-358): "ב. חברתי תיארה את המסגרת הנורמטיבית הישראלית הרלבנטית. אבקש להוסיף לכך, בתמצית, כי ההגנה על נאשם פלילי מצויה גם בגדרי כבוד האדם; "כל אדם זכאי להגנה על שמו, על גופו ועל כבודו", כפי שמורה אותנו סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו; הדעת נותנת, אף אם לא נקבע מסמרות, כי הגנה על כבודו של אדם כוללת את ההגנה כלפי אישום פלילי. המחוקק נתן לכך ביטוי בהוראות חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 וחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 שציטטה חברתי. זכות הייצוג הוכרה בפסיקה כזכות יסוד: ... עוד בשכבר הימים כתב השופט חיים כהן כי "בעולם משפטי כשלנו, כשכל ההליכים מתנהלים בו לפי סדרי דין נוקשים ובשפת המסתורין של החוק והפרוצדורה, זכותו הראשונית והיסודית של כל נאשם היא, או צריכה להיות, שהוא מיוצג על-ידי מי שיודע כזו התורה ומדבר לשון הסתר"... וראו א' ברק, פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית, 432: "מכבודו של אדם ניתן להסיק את זכותו לעורך דין...". ואולם, לא רק כבודו וזכויותיו של הנאשם על הפרק, אלא גם עשיית הצדק כאינטרס חברתי מרכזי: "לא פעם הבעיה העיקרית במשפט היא בעיה משפטית מסובכת, בה ללא עזרת עורך דין יישאר הנאשם תוהה בתוך עולם הסעיפים הסבוך מבלי שיוכל להתמודד עם פרקליט הבקיא בהלכות החוק והמופיע מטעם המדינה... אם לכך (למינוי סניגור – א"ר) ייקרא 'כפיה' הרי האזרח צריך לקבל אותה באהבה. בכל אופן, אין זה עניין הנוגע רק לו. עשיית הצדק הוא אינטרס עליון של המדינה, והיא רשאית לכן לקדם אותו בכל אותם אמצעים שהיא מוצאת כנכונים, כולל מינוי סניגור לנאשם גם בניגוד לרצונו" (ע"פ 307/72 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 622, 634 (השופט עציוני) (הדגשה הוספה). ג. לא למותר לציין, כי המשפט העברי ביסודו לא חייב את הטיעון באמצעות עורכי דין: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש לבין אחיו ובין גרו", בין אחיכם – באורח בלתי אמצעי (ראו א' שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, 65) עם זאת, בהקשר המציאותי המעשי, חדר מושג עורך הדין גם למערכת השיפוט ההלכתית, (שם, 69-66), והוא כיום יסוד מוסד גם בבתי הדין הרבניים. אכן, כל עוד מצוי גורם המלמד זכות, נשמרת ביתר זכותו של הנאשם: "וכך דרך העולם, כל זמן שהסניגור מלמד זכות אין הדין נגמר, ואין רשות לשליח בית דין לעשות מעשה; נשתתק הסניגור, נגמר הדין ושליח בית דין עושה שליחותו..." (מדרש שכל טוב (בובר) בראשית י"ט). הסניגור עומד אל מול הקטיגור; אומר מדרש תהלים (קמ"א), על דוד המלך בתפילתו "למה היה דומה, למי שהיה לו דין לפני השלטון, ראה שיש לכל סניגורין לדבר עליהם (לכולם סניגורים שידברו בעניינם – א"ר), קרא אל השלטון ואמור לו, בבקשה ממך, הכל צריכין הם לסניגוריהם, אני אין לי סניגור, אין לי מי שידבר עלי, אתה הדיין ואתה הוא הסניגור..."; כלומר בהיעדר סניגור מתבקש הדיין להיות מעין "אביו של הנאשם". אוסיף, כי לדעתי דברי השופט עציוני בפרשת עמיאל כוונו למקרים שבהם התרשמות בית המשפט בנסיבות היא שהכרח למנות סניגור; אך גם שם נאמר מפי ממלא מקום הנשיא (כתארו אז) זוסמן, "כי אם יתחוור לשופט ללא ספק... שהלה לא ישתף פעולה עם סניגורו, רשאי השופט להימנע למנותו" (עמ' 630). והנה בנידון דידן עסקינן במי שיש לו סניגורים משלו, והוא מעוניין בהם, ועל כן ברי כי ישנה הגנה העומדת לרשותו, בה הוא מאמין, והוא מתנגד איפוא למינוי הסניגוריה הציבורית. אין סיבה למנוע ממנו את חפצו; אלא שאליה וקוץ בה, הסניגורים טוענים שאינם יכולים לעמוד בלוח שנקבע. י. סוגית שינוי מועדים בשל יומן עמוס או חילופי סניגורים, ובקשות שחרור בגדריה, התעוררה לא אחת; ראו למשל בג"ץ 2834/08 מזעל נ' השופט ברלינר (לא פורסם); בג"ץ 2784/09 אשד נ' בית המשפט המחוזי תל-אביב (לא פורסם); ע"פ 4865/09 פלדמן נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב (לא פורסם); ברי כי ככלל לא יתערב בית משפט זה בהחלטות בית המשפט הדיוני, שעליו האחריות לשאת במשא התיק ולעשות צדק עם כל המעורבים, והמעורה בנסיבות התיק. פעמים שבית משפט זה ישחרר סניגור מייצוג, ופעמים (מן הסתם נדירות יותר) יעמוד על המשך עבודתו - כגון כשהתיק בעיצומו (פרשת אשד). בפרשת ע"פ 2936/10 הסניגוריה הציבורית נ' בית המשפט המחוזי (לא פורסם), שנזכרה מעלה, התעוררה שאלה דומה לזו שבענייננו; ובית משפט זה, מפי השופט לוי, שיחרר את הסניגוריה הציבורית, אך לא התערב בלוח הזמנים שקבע בית המשפט המחוזי לשמיעת התיק. בסופו של יום נקבע: "העולה מכך הוא שהדיון במשפטו של המשיב יימשך בפני בית המשפט המחוזי כפי שזה יורה. המשיב יהיה רשאי להיות מיוצג על ידי עורך-הדין עטרי או סנגור אחר בו יבחר, ואף לנהל את הגנתו בעצמו. אנו מצפים כי ההגנה תכלכל את צעדיה בתבונה, וזאת לאחר שלמשיב הובהרו היטב הסיכונים הכרוכים בהתנהלותו עד כה. לכך נוסיף, כי נוכח הדחייה הממושכת שנכפתה בשמיעת התיק, אנו סבורים כי למשיב היה זמן די והותר להיערך למשפטו, ועל כן ספק בעינינו אם יוכל להישמע בעתיד בטענה כי הגנתו נפגעה או שהוא לא זכה ליומו בבית המשפט". יא. בנידון דידן אין למעשה מחלוקת בין כל בעלי הדין שהתיצבו ולפנינו - המשיב עצמו, הסניגוריה הציבורית והמדינה - שאין לכפות על המשיב את ייצוג הסניגוריה הציבורית. איננו סבורים איפוא כי יש מקום להמשיך לקשור את הסניגוריה הציבורית למשיב; שניים אלה כנראה לא ילכו יחדיו ולא נועדו. המשיב הביע נחרצות אי רצון בכך, שעה שיש לו הגנה עליה משלמת משפחתו במיטב כספה. על כן מחליטים אנו לשחרר את הסניגוריה הציבורית מן הייצוג. יב. השאלה המתיצבת היא כמובן מה דינו של פער הזמנים שבין המועדים הקבועים לדיון בראשית ינואר 2011, ובין אלה שבהם יכולים הסניגורים שבחר המשיב להופיע כנמסר. הובהר למשיב באופן מובהק, לפי המועדים הקיימים עתה ביומן בית המשפט, כי יתכן שבראשית ההוכחות לא יהא מיוצג ויהא עליו לייצג עצמו, דבר שלמותר לציין כי אינו רצוי . אין מתפקידנו לקבוע את סדרי הבאת הראיות בבית המשפט, שעמד בפני פניות מכל עבר של הסניגורים הרבים בתיק, והיה עליו לאזן את הנחוץ בזכרו גם כי המדובר בעצורים, על המשתמע. לא נשכח גם את סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי, הנזכר מעלה, שעניינו שמיעה רצופה, ואשר בית משפט זה בפרשת פלדמן הנזכרת, בירך על כיבודו. בית המשפט המחוזי הוא אשר קובע את לוח השמיעה, וככל שהיא רצופה, בודאי בתיק כזה, תבוא עליו ברכה. עם זאת נוסיף, כי השכל הישר הוא תמיד יועץ רצוי, ובידי הגנת המשיב לשקול, למשל, אם לבקש מבית המשפט המחוזי כי ראיות בפרטי אישום שאינם נוגעים למשיב דנא - ויש כאלה לפי כתב האישום - יובאו בתקופה הראשונה, שבה סניגוריו הבכירים של המשיב לא יהיו נוכחים; הסניגוריה למשיב תוכל להתייצג, למשל, על-ידי עו"ד שאינו הטוען הראשי, ושיוכל לפקוח עיניו ואוזניו לנעשה מטעמי זהירות - ובלית ברירה אף לא יהא ייצוג לאותו פרק זמן קצר; תיתכן גם כל בקשה רלבנטית אחרת או תצורה אחרת. בית המשפט יעשה, כמובן, כטוב בעיניו למיטב שיקולו. יג. הערעור מתקבל איפוא. הסניגוריה משוחררת מן הייצוג. ניתן היום, י"א בתשרי תשע"א (19.9.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10066480_T01.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il