ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ נ. MAN Truck and Bus AG

14 1 בבית המשפט העליון רע"א 6646/19 לפני: כבוד השופטת ע' ברון המבקשת: ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. MAN Truck & Bus AG 2. Renault Trucks SAS 3. Volvo Lastvagnar AB 4. Daimler AG 5. Iveco S.P.A 6. DAF Trucks NV 7. Scania AB ובעניין: היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 8.9.2019 (כבוד השופטת ה' עובדיה) ב-ת"צ 31367-09-16 בשם המבקשת: עו"ד ד"ר אורי ברעם; עו"ד יעקב סבו בשם המשיבה 1: עו"ד אורי בר-און; עו"ד ניבה ברג לבנת; עו"ד אמירה אמרה; עו"ד תאיר איתן; עו"ד עדי מרדכי בשם המשיבות 3-2: עו"ד טל אייל-בוגר; עו"ד זיו שוורץ; עו"ד הילה זכאי בשם המשיבה 4: עו"ד ד"ר איתי פלדור; עו"ד עדי קרופסקי; עו"ד רם ימין בשם המשיבה 5: עו"ד גולן קנטי; עו"ד אורלי נשיץ; עו"ד רם פרדס; עו"ד לירן בלאיש בשם המשיבה 6: עו"ד יוסי אשכנזי; עו"ד ד"ר חיים מכלוף; עו"ד אור דיסקין; עו"ד ינון חשמונאי בשם המשיבה 7: עו"ד חגי דורון; עו"ד אוריאל פרינץ; עו"ד גיתית לוין גרינברג; עו"ד דיקלה אלטחן בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד יעל מימון פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 8.9.2019 (כבוד השופטת ה' עובדיה, ת"צ 31367-09-16), בגדרה נדחתה עתירת המבקשת לגילוי ועיון במסמכים במסגרת בקשה לאישור תובענה כייצוגית. תמצית הרקע העובדתי והחלטת בית המשפט המחוזי במוקד ההליך שלפניי ניצבת בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגישה המבקשת, ר.ל.פ.י. חקלאות בע"מ, נגד המשיבות, 7 חברות זרות העוסקות בייצור משאיות המיובאות ומשווקות ברחבי העולם ובישראל (להלן: רלפי ו-בקשת האישור, בהתאמה). בקשת האישור הוגשה בחודש ספטמבר 2016 ובמסגרתה נטען כי המשיבות ניהלו קרטל בינלאומי לתיאום מחירים של משאיות בינוניות וכבדות (מעל 6 טון) שיוצרו על ידן; כן נטען שהמשיבות תיאמו ביניהן מועדי כניסת טכנולוגיות למניעת פליטות גזים מזהמים במשאיות שיוצרו על ידן. רלפי טענה שהתיאומים האמורים התבצעו החל משנת 1997 ועד לשנת 2011, וכי הם הובילו לעליית מחירי המשאיות במדינות רבות בעולם, ובהן ישראל. בהקשר לכך, בבקשת האישור נטען שהמשיבות חולשות על מעל 90% מנתח שוק המשאיות הישראלי. בקשת האישור הוגשה בשם בעלי המשאיות הישראליים שנפגעו מהתיאומים הנטענים, בעילה לפי חוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק התחרות; שם החוק שונה ובעת הרלוונטית שמו היה חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988) והתבקשו פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לרוכשי המשאיות בישראל בעקבות עליית מחירי המשאיות. במישור הראייתי בקשת האישור נסמכת בעיקרה על הודעה לתקשורת מטעם הנציבות האירופית מחודש יולי 2016 (להלן: הנציבות). בהודעה צוין שבהתאם להודאת המשיבות 6-1 כי הן היו צד לקרטל, הנציבות החליטה בהסכמת המשיבות 6-2 להטיל על האחרונות קנס בסכום של כ-2.92 מיליארד אירו (להלן: החלטת הנציבות הראשונה). בהחלטת הנציבות הראשונה לא הוטל קנס על המשיבה 1, MAN Truck & Bus AG, ועל המשיבה 7, Scania AB (להלן: מאן ו-סקאניה, בהתאמה); זאת משום שהראשונה חשפה את הקרטל וזכתה לחסינות ואילו השנייה לא הודתה בשותפות לקרטל, כך שבאותה העת הנציבות המשיכה לנהל נגדה הליכים משפטיים. בהמשך, פורסם לציבור נוסח חלקי של החלטת הנציבות הראשונה, ובעקבות פרסום זה הגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי ביום 26.5.2017, בקשה מוסכמת לתיקון בקשת האישור כך שיצורף לה גם פרסום זה; ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. כעבור כארבעה חודשים, ביום 27.9.2017 פרסמה הנציבות הודעה נוספת לתקשורת, בדבר החלטתה להטיל על סקאניה קנס בסכום של כ-880.5 מיליון אירו בגין היותה צד לקרטל (להלן: החלטת הנציבות השנייה). לאחר שהמשיבות הגישו את תשובותיהן לבקשת האישור, הגישה רלפי ביום 31.10.2018 בקשה לגילוי ועיון במסמכים (להלן: בקשת הגילוי). בבקשת הגילוי רלפי עתרה לגילויה המלא של החלטת הנציבות הראשונה, וכן לגילויה המלא של החלטת הנציבות השנייה (להלן יחד: החלטות הנציבות); ביחס לאחרונה, רלפי הסבירה שהחלטה זו רלוונטית לבקשת האישור והיא טרם פורסמה לציבור. רלפי אף טענה שמוטלת על סקאניה חובה לצרפה לתשובתה לבקשת האישור. מעבר לכך, רלפי עתרה לגילוי החומרים שנמסרו לנציבות על ידי המשיבות במסגרת ההליך שהתנהל בנוגע לקרטל הנטען; ועוד ביקשה רלפי שבית המשפט יורה למשיבות להעביר לרשותה העתק מכל החלטה שיפוטית או מינהלתית שניתנה בעניינו של הקרטל ברחבי העולם. נוסף על לכך, רלפי עתרה גם לגילויים של המחירונים הרלוונטיים למכר משאיות בישראל בתקופות שונות, וכן לגילויים של המחירונים נושא החלטת הנציבות הראשונה. לבסוף, בית המשפט התבקש להורות על גילויים של האסמכתאות והנתונים שנאספו על ידי המשיבות לצורך הכנת חוות דעת המומחה מטעמן שצורפה לתשובתן לבקשת האישור. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הגילוי בהחלטתו מיום 8.9.2019. נקבע שרלפי לא הניחה תשתית ראייתית ראשונית לאישור בקשת האישור כפי שנדרש בהתאם לתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: תקנות תובענות ייצוגיות); ובפרט שלא הוכח קיומה של עילת תביעה לפי חוק התחרות. בהקשר זה, בית המשפט עמד על כך שלצורך ניהול התובענה כייצוגית, נדרשת קיומה של עילה לפי חוק התחרות הישראלי ולא רק לפי דין זר. בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בשאלה אם חוק התחרות חל על הסדר כובל שנערך בין חברות זרות מחוץ לישראל. והגיע למסקנה שעל רקע תכליתו של חוק התחרות – מניעת פגיעה בתחרות בישראל – ניתן בתנאים מסוימים להחיל את דיני התחרות הישראליים בתחולה אקס-טריטוריאלית גם על הסדר כובל שנערך בין חברות זרות מחוץ לישראל. לאחר שסקר את ההתייחסות בישראל ובמשפט המשווה ל"דוקטרינת ההשפעות", קבע בית המשפט שתחולת חוק התחרות כאמור תחומה רק למקרים שבהם ישנה השפעה מהותית, ישירה ומכוונת של ההסדר הכובל על הפגיעה בתחרות בישראל. יבואר בנקודה זו כי דוקטרינת ההשפעות היא דוקטרינה המאפשרת למדינה להחיל, בתנאים מסוימים, את דיניה המקומיים על בני אדם זרים ועל התנהגות המתרחשת מחוץ לגבולותיה. בתחום דיני התחרות, דוקטרינת ההשפעות מקימה תחולה אקס-טריטוריאלית של הדין המקומי כלפי מי שהתנהגותו מהווה הפרה של דיני התחרות המקומיים והיא הובילה להשפעה אנטי-תחרותית בתחום המדינה שאת דינה מבקשים להחיל. מקורה של הדוקטרינה בפסק דין של בית המשפט העליון האמריקאי משנת 1911, והיא אומצה על ידי מדינות שונות ברחבי העולם בשונות מסוימת בנוגע לתנאי החלתה (להרחבה ראו: תמר אינדיג ומיכל גל "דוקטרינת ההשפעות כבסיס לתחולה חוץ-טריטוריאלית של חוק התחרות" עיוני משפט מה (צפוי להתפרסם)). ובחזרה לענייננו. בהחלטתו, בית המשפט המחוזי קבע שלא עלה בידי רלפי להוכיח את קיומם של התנאים להחלת דוקטרינת ההשפעות, וכי בקשת האישור נעדרת תשתית ראייתית להשפעה על התחרות בישראל, לא כל שכן השפעה מהותית. בית המשפט ציין בנוסף, מבלי לקבוע מסמרות, כי טענת המשיבות שלפיה החלטת הנציבות הראשונה אינה יכולה לשמש כראיה לאמיתות תוכנה, היא טענה כבדת משקל; ואם טענה זו תתקבל, התוצאה תהיה שגם במובן זה בקשת האישור אינה מבססת תשתית ראייתית ראשונית. בתוך כך, בית המשפט הדגיש שהיה על רלפי לתמוך את טענותיה בחוות דעת כלכלית המנתחת את השפעות הקרטל הנטען על השוק הישראלי; בעוד שבפועל, חוות הדעת שצורפה על ידה לבקשת האישור נעדרת ביסוס ביחס להשפעה כלשהי על המחיר ומניחה את המבוקש מטעם רלפי. ביחס לגילויה של החלטת הנציבות השנייה, בית המשפט קבע שדרישה זו מלמדת כשלעצמה על כך שאין בידי רלפי תשתית ראייתית ולוּ ראשונית בנוגע לפעולותיה של סקאניה. לסיום, לצד הקביעות בדבר היעדרה של תשתית ראייתית ראשונית לקיומה של עילת תביעה, בית המשפט קבע שדרישתה של רלפי לקבל לידיה את כל ההחלטות השיפוטיות והמינהלתיות שניתנו ברחבי העולם בנוגע לקרטל היא דרישה רחבה וכוללנית; וכי רלפי לא עמדה בנטל להוכיח את הרלוונטיות של דרישה זו. בגין דחיית בקשת הגילוי הגישה רלפי את בקשת רשות הערעור שלפניי. בקשת רשות הערעור בבקשת רשות הערעור טוענת רלפי כי בהתאם לשלב הראשוני שבו מצוי ההליך, די בנתונים שעליהם נסמכת בקשת האישור כדי להוות בסיס ראייתי מספק לבקשת הגילוי. בעניין זה מפרטת רלפי שלא מדובר בספקולציה שלפיה התקיים קרטל, אלא שבקשת האישור מבוססת על החלטת הנציבות הראשונה שניתנה בהסכמת המשיבות 6-1 ועל החלטת הנציבות השנייה, שבהן נקבע על ידי גורם מוסמך שכך אמנם אירע. רלפי מוסיפה וטוענת כי ניתן להגיש ואף להסתמך על החלטות הנציבות שניתנו בעניין הקרטל, וכי החלטת בית המשפט המחוזי עלולה לעודד קרטלים בינלאומיים לפעול בישראל. עוד לדברי רלפי, חוות דעת המומחה שהוגשה מטעמה היא חוות דעת ראשונית שהתבססה על מאפייני שוק המשאיות והקרטל הנטען, וממנה עולה שתיאום המחירים גרם בסבירות גבוהה לנזק בישראל; ורלפי סבורה שלצורך בקשת הגילוי, די בכך בכדי להקים תשתית ראייתית לקיום הקרטל והשפעתו. ביחס לתחולתו של חוק התחרות על הקרטל הנטען, רלפי טוענת שהחוק חל באופן ישיר וזאת בהינתן הפגיעה בתחרות בישראל ובהתחשב בתכליתו של חוק התחרות; ולעמדתה, כאשר צד לקרטל מעורב בפעילות ישירה בישראל ישנה תחולה ישירה לחוק התחרות. בתוך כך, רלפי סבורה שעוולה תחרותית היא עוולה סטטוטורית שאינה נשלטת על ידי כללי ברירת הדין הרגילים של דיני הנזיקין וכי היא בעלת מאפיינים ייחודיים המצדיקים, כך לשיטתה, כללים מיוחדים של ברירת דין. על פי הנטען, כאשר עסקינן בקרטל בינלאומי יש להחיל את כללי ברירת הדין לפי המקום שבו נגרם הנזק, ולא את כללי הדין שחלים במקום שבו בוצעו לכאורה התיאומים. בעניין זה רלפי מוסיפה שתחולתו של חוק התחרות בענייננו עולה בקנה אחד עם סעיף 9(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977 שלפיו "תחולת דיני העונשין של ישראל, לרבות לענין עבירת-חוץ, אינה מסויגת על ידי דין זר או מעשה בית דין זר, אלא אם כן נקבע אחרת בחוק"; ורלפי מציינת שאין חוק שמסייג את תחולת הדין הישראלי על קרטלים בינלאומיים שפגעו בתחרות בשוק הישראלי. לעמדתה, כאשר החוק הפלילי חל על הצדדים לקרטל, ניתן להסיק מקל וחומר שהדין האזרחי חל באופן ישיר. לחלופין, רלפי טוענת שחוק התחרות חל על הקרטל הנטען באמצעות דוקטרינת ההשפעות; ובהקשר זה נטען כי קיימת "זיקה ברורה" בין התיאומים שלכאורה ערכו המשיבות ובין הנזק שנגרם לרוכשי המשאיות בישראל. רלפי טוענת שהמחירים שתואמו השפיעו על כלל המשאיות שיוצרו במפעלי המשיבות, בין אם המשאית שווקה לישראל או לכל מדינה אחרת; כך שלשיטתה קיימת השפעה ישירה, משמעותית וצפויה של הקרטל על הצרכנים בישראל. לסיום, לגופם של המסמכים שהתבקשו בבקשת הגילוי, רלפי טוענת כי אלו רלוונטיים ונחוצים לצורך בירור בקשת האישור. המשיבות הגישו כולן תשובות מטעמן לבקשת רשות הערעור. יצוין כי אלה משתרעות כל אחת על פני עשרות עמודים ומפאת הדמיון בטענות שהועלו אציג את עיקרי טענותיהן במאוחד. המשיבות סומכות את ידן על לוז החלטת בית המשפט המחוזי ומדגישות שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות דיוניות מסוג זה. בפתח הדברים המשיבות טוענות שבקשת הגילוי היא בעיקרה בקשה לגילוי כללי של מסמכים, ומשכך אין אפשרות להגיש רשות ערעור על ההחלטה בבקשה זו. כך, בהתאם לסעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). לגופה של בקשת הגילוי נטען שהיא מהווה "מסע דיג" ושהיקף המסמכים המבוקש בה עצום ואינו ראוי. המשיבות סבורות שבקשת הגילוי נועדה להצמיח עילת תביעה יש מאין, להבדיל מביסוס עילה קיימת. עוד טוענות המשיבות שרלפי לא הוכיחה את סיכויי בקשת האישור להתקבל, ולא הראתה את הרלוונטיות של המסמכים המבוקשים. כן נטען שחלק מהמסמכים כוללים מידע רגיש וסודי הנוגע לצדדים שלישיים; כך, למשל, המשיבות טוענות שחשיפת המסמכים הנוגעים למחירונים ולנתונים בדבר מכר המשאיות בישראל, תפגע ביבואנים בישראל ובסודותיהם המסחריים, זאת בזמן שהיבואנים הרלוונטיים אינם צד להליך. ביחס להחלטת הנציבות הראשונה, המשיבות מדגישות שמדובר בראיה שאינה קבילה בהליך; והן מוסיפות וטוענות כי החלטה זו מוגבלת לאזור הכלכלי האירופי ואינה מזכירה או מציינת באופן פרטני את ישראל, כך שאף אם החלטת הנציבות הראשונה תתקבל כראיה בהליך אין בה כדי לסייע לרלפי לבסס תשתית ראייתית – ובעניין זה מדגישה סקאניה שהחלטת הנציבות הראשונה אינה נוגעת לה וכי היא כלל אינה נזכרת בה. נוסף על כך, המשיבות מדגישות שהסדר הפשרה נושא החלטת הנציבות עניינו בהחלפת מידע בנוגע למחירוני בסיס בין יצרניות המשאיות באירופה, וכי החלטת הנציבות הראשונה לא מגלה כל ממצא בדבר השפעה כלשהי של הקרטל הנטען על המחירים באירופה ובוודאי שלא בישראל. כמו כן, המשיבות מבהירות שהחלטת הנציבות הראשונה, כמו גם מסמכים נוספים שהוחלפו בין המשיבות ובין הנציבות האירופית כחלק מתהליך הסדר הפשרה, חוסים תחת חיסיון בהתאם לדין האירופי. בכל הנוגע לתחולת חוק התחרות, המשיבות סבורות שרלפי לא הוכיחה קיומה של עילת תביעת מכוחו. לעמדתן חוק התחרות הוא חוק טריטוריאלי, שאינו חל על פעולות שבוצעו מחוץ לישראל על ידי צדדים זרים. עוד נטען כי טענותיה של רלפי בדבר תחולה ישירה של חוק התחרות מהוות הרחבת חזית אסורה. המשיבות מוסיפות שברירת הדין בנזיקין מוסדרת באופן ספציפי בסעיף 3 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שלפיו הדין החל הוא דין מקום ביצוע העוולה; ועוד מציינות המשיבות כי חריג ברירת הדין לפי "מיקום הנזק" שמור למקרים חריגים וקיצוניים ואין להחילו בדיני תחרות, לא כל שכן בנסיבות ההליך הנדון. בכל הנוגע לדוקטרינת ההשפעות, לשיטת המשיבות אין מקום לאמצה במסגרת הליך משפטי, ובפרט לא באופן רטרואקטיבי; זאת בין היתר, מדגישות המשיבות, בשים לב לכך שהפרת חוק התחרות חשופה לדין הפלילי. בתוך כך ולנוכח ברירת הדין שחלה בדיני הנזיקין, טוענות המשיבות שאין מקום להחיל את דוקטרינת ההשפעות בבקשת אישור שנסבה על עילה נזיקית. ובכל מקרה, לטענת המשיבות, לא מתקיימים בענייננו התנאים להחלת דוקטרינת ההשפעות ולשיטתן לא הוכח שהיא חלה בנסיבות ההליך. המשיבות מפרטות שעד כה, דוקטרינת ההשפעות הוחלה בדין רק בהקשר של הדין המינהלי, בהליכים מול הממונה על התחרות. ביחס ליישומה של הדוקטרינה, המשיבות סבורות שהעלאת המחירים אינה בהכרח מהווה פגיעה בתחרות; והמשיבות מבהירות כי פגיעה בתחרות משמעה פגיעה במנגנון התחרותי בישראל, בעוד העלאה לכאורה של מחירי המשאיות בחו"ל הובילה להעלאת מחירי המשאיות שנמכרו ליבואנים בישראל, ואולם העלאת מחירי התשומות לא פוגעת בתחרות בין היבואנים או בין כל גורם אחר בשוק הישראלי. המשיבות מדגישות שהטענה שלפיה כל עליית מחירים שבסופו של דבר "התגלגלה" לצרכן הישראלי מובילה להחלת הדין הישראלי, מרוקנת מתוכן את דוקטרינת ההשפעות. לבסוף, המשיבות טוענות שהנזק הלכאורי שנגרם לצרכנים בישראל הוא נזק עקיף ולכן אינו בר פיצוי. ניתנה לרלפי רשות להגיש תגובה קצרה לתשובת המשיבות, בגדרה רלפי שבה על עיקרי טענותיה תוך שהיא מדגישה שצו בתי המשפט אינו חל בנסיבות בקשת הגילוי. בתוך כך, רלפי מפרטת שבקשת הגילוי אינה עוסקת בגילוי מסמכים כללי, אלא בגילוי מסמכים ספציפיים; וכן כי במסגרת בקשת הגילוי היא עתרה גם לעיון במסמכים, וממילא צו בתי המשפט אינו חל על סעד זה. היועץ המשפטי לממשלה בחר להתייצב להליך, ופרש את עמדתו בנוגע להחלטתו של בית המשפט המחוזי ולבקשת רשות הערעור (להלן: היועמ"ש). ראשית דבר, היועמ"ש סבור כי לנוכח תכליתו של חוק התחרות יש לפרשו כחל גם על מעשים שנעשו מחוץ לישראל, ברוח דוקטרינת ההשפעות ובהתאם לתנאיה. בהקשר זה צוין שבעידן של כלכלה גלובלית ישנו צורך הכרחי להגן באופן אפקטיבי על השוק מפני פגיעה בתחרות כתוצאה ממעשים שנעשים מחוץ לגבולות המדינה; ומרבית שיטות המשפט בעולם אמנם מכירות בתחולה אקס-טריטוריאלית של דיני התחרות שלהן על מעשים שיש להם השפעה על השוק המקומי. בהמשך לכך, היועמ"ש הרחיב בעמדתו בדבר התפתחותה ויישומה של דוקטרינת ההשפעות בארה"ב ובאיחוד האירופי. עוד בעמדתו, התייחס היועמ"ש לתנאי דוקטרינת ההשפעות בהקשר של דיני התחרות – וציין כי נדרש שלמעשים שהתרחשו מחוץ לגבולות המדינה תהיה השפעה משמעותית, ישירה וניתנת לצפייה סבירה על רמת התחרות בשוק הישראלי. בהקשר זה הובהר כי לעמדת היועמ"ש בית המשפט המחוזי נקט גישה מחמירה ומרחיקת לכת שעה שקבע שנדרשת כוונה להשפיע על התחרות בישראל לצורך החלת הדוקטרינה חלף צפיות אובייקטיבית כאמור. עוד הובהר, כי הדרישה לישירות היא למעשה מבחן של סיבתיות בין ההתנהגות המעוולת ובין ההשפעה על השוק, שמטרתה להוציא השפעה אגבית וזניחה. אין במבחן זה כדי למנוע את תחולת חוק התחרות רק משום שהשפעת הקרטל עוברת דרך חוליות שונות בשרשרת עד לצרכן הסופי בשוק המקומי. בהתייחס לנטל הראיה הנדרש לצורך גילוי מסמכים בשלב הדיון בבקשת האישור – היועמ"ש סבור שניתן להסתפק בכך שהוכח כי (1) התקיים תיאום מחירים בין תאגידים מחוץ לארץ ביחס למוצר הנמכר על ידם ליבואנים המייבאים אותו לישראל; (2) חלקו של המוצר משמעותי ביחס לכלל המוצרים בשוק הרלוונטי בארץ; (3) ניתן היה לצפות באופן סביר את הגעתו של המוצר לישראל. בתוך כך, היועמ"ש מדגיש שמכירה ישירה של המוצר ליבואנים המייבאים אותו לארץ עונה על דרישת הצפיות. המשמעות היא אפוא, שלצורך דיון בגילוי מסמכים בית משפט אינו נדרש לבחון אם בפועל הייתה השפעה על התחרות בשוק הישראלי או אם פוטנציאל ההשפעה נוטרל על ידי גורמים אחרים – ומקומו של בירור כזה הוא במסגרת הדיון בתובענה לגופה. ביחס לאפשרות להסתמך על החלטת נציבות זרה בגדרי השלב של בקשה לגילוי מסמכים – היועמ"ש סבור, בהינתן השלב המקדמי של הדיון האמור, שניתן להסתמך על החלטה מסוג זה; בהתאם לשיקול דעת בית המשפט ובשים לב למעמדה ולאמינותה של ההחלטה שעליה מסתמכים. בתוך כך, היועמ"ש מציין שלעמדתו החלטה של הנציבות לגבי תאגידים הפועלים בתחום האיחוד האירופי עונה ככלל על מאפיינים אלה. ניתנה לצדדים אפשרות להגיב לעמדת היועמ"ש, רלפי הביעה בתגובתה הסכמה לעמדתו; ומנגד, המשיבות הביעו התנגדות לה. לשיטת המשיבות, עמדת היועמ"ש ביחס לתנאים הנדרשים לתחולתה של דוקטרינת ההשפעות אינה מעלה או מורידה לענייננו – שכן רלפי ממילא נדרשת להוכיח השפעה מהותית וישירה של מעשיהן הלכאוריים של המשיבות על הפגיעה בתחרות בישראל, ואולם היא לא עשתה כן. המשיבות מוסיפות וטוענות שעמדת היועמ"ש מבוססת על הנחות עובדתיות שאינן הולמות את נסיבות המקרה הנדון; ובהקשר זה טוענות המשיבות שהחלטת הנציבות הראשונה אינה ראיה קבילה, ולכן אין נפקות להנחת היועמ"ש בדבר קיומה של החלטת רשות זרה בנוגע לקרטל לתיאום מחירים. בכל מקרה, כך טוענות המשיבות, החלטת הנציבות הראשונה מתמקדת בהעברת מידע בין המשיבות באירופה בלבד ביחס למחירי מחירון של יצרנים אירופאים של משאיות. עוד טוענות המשיבות בעניין זה שכאשר עסקינן בהעברת מידע, לא ניתן להניח קיומה של השפעה על השוק – אלא נדרשת בחינה של השפעת ההתנהגות על התחרות. בתוך כך, המשיבות מדגישות שמחירי המחירון אינם רלוונטיים לקביעת המחירים בפועל באירופה, וקל וחומר שאינם רלוונטיים לקביעת המחירים בפועל בישראל. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים ועמדת היועמ"ש על נספחיהן, ובהתאם לסמכותי מתוקף תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ובנוסחה העדכני תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, להלן: התקנות הישנות ו-התקנות החדשות, בהתאמה), הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור על פי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור לגופו. אמנם הלכה היא שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטות ביניים שעניינן בסדרי דין, לנוכח שיקול הדעת הרחב שנתון לערכאה הדיונית בכל הנוגע לניהול ההליך הייצוגי, ובתוך כך אף בהחלטות שעניינן בגילוי ועיון במסמכים; אולם בענייננו מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם יש הצדקה להתערב בהחלטת הגילוי – כך במיוחד לנוכח השפעתה על סיכויי ההליך ודרך ניהולו (רע"א 906/19 הוכברג נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 8 (7.4.2020)), וכן על הליכים ייצוגיים נוספים המתנהלים בעילות לפי חוק התחרות. טרם שאפנה לגופה של בקשת רשות הערעור, יש להתייחס לטענת הסף שהעלו המשיבות, שלפיה יש לדחות את בקשת רשות הערעור מחמת שהחלטת בית המשפט המחוזי היא החלטה העוסקת בגילוי מסמכים כללי שלפי הוראת צו בתי המשפט לא תינתן רשות ערעור בגינה. לא מצאתי ממש בטענה זו. צו בתי המשפט מונה רשימה של החלטות מסוגים שונים שלגביהן לא תינתן רשות ערעור, וסעיף 1(10) לצו מורה כדלקמן: 1. לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן: .... (10) החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון. כאמור, סעיף 1(10) לצו בתי המשפט מתיר כחריג מתן רשות ערעור על החלטות בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים וטענת חיסיון. בענייננו התגלעה מחלוקת אם בקשת הגילוי נסבה על גילוי כללי (שאז לא תינתן רשות ערעור) או שמא על גילוי מסמך ספציפי – שאז ניתן לדון בבקשת רשות הערעור לגופה. טרם שאדרש למחלוקת זו יובהר כי בכל הנוגע לסוגיית העיון במסמכים, לא יכול להיות חולק שהצו אינו מקים מחסום דיוני המונע מתן רשות ערעור (רע"א 8834/13 גרון נ' זלץ, פסקה 11 (13.3.2014), להלן: עניין גרון). אשר לשאלת טיבו של הגילוי המבוקש – לא מצאתי ממש בטענת המשיבות כי עסקינן בצו גילוי מסמכים כללי וכי יש לדחות על הסף את הבקשה לרשות ערעור בהיותה חוסה תחת צו בתי המשפט. ואבאר. לצורך סיווג בקשה כבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים (גילוי מסמך פלוני) או בקשה לגילוי מסמכים כללי, יש לבחון את הבקשה לפי מהותה (רע"א 3860/16 וויספרס לאנז'רה בע"מ נ' אלרוב אזור מסחרי ממילא (1993) בע"מ, פסקה 11 (22.6.2016)). בקשת הגילוי נסבה על דרישה לגילוי מסמך ספציפי לפי תקנה 113 לתקנות הישנות שהיו תקפות בעת הרלוונטית (תקנה 59(א) לתקנות החדשות החליפה את תקנה 113 לתקנות הישנות; להרחבה ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 331-330 (2021)); וכפי שנקבע בפסיקה, תקנה 113 לתקנות הישנות אינה מחייבת התייחסות למסמך ספציפי, ואפשר במסגרתה לעתור אף לגילוי סוג מסוים של מסמכים (רע"א 3059/12 שדורי פרסומת מאוחדים מדיה (2003) בע"מ נ' רשות השידור, פסקה 11 (1.7.2012); רע"א 7956/08 מעדניות האחים בכבוד (94) בע"מ נ' גן צבי, פסקה 5 (21.4.2009)). לעניין זה נקבע כי: "בקשה לגילוי מסמכים מסוג מסוים צריכה להיות ממוקדת דיה ולהתייחס למסמכים אשר על פי הנסיבות קיים סיכוי סביר שהם קיימים" (רע"א 11126/08 לבייב נ' רפאלי, פסקה 5 (7.5.2009); וכן כי "לא הכמות קובעת, אלא האיכות. למספר המסמכים המבוקש אין נפקות לצורך הקביעה האם בבקשה לגילוי מסמכים כללי עסקינן, או בבקשה לגילוי מסמכים ספציפי" (עניין גרון, פסקה 15). בענייננו, בקשת הגילוי מתייחסת לסוגים מתוחמים של מסמכים. אמנם רלפי ביקשה לגלות מסמכים מסוגים שונים, ואולם היא ציינה בבקשתה את הנושא והמאפיינים של כל אחד מסוגי המסמכים שגילויים התבקש (עניין גרון, פסקה 17). כך, למשל, רלפי עתרה לקבלת העתק מכל החומרים שהועברו על ידי המשיבות לנציבות במסגרת ההליך שהתנהל בעניינן; לקבלת העתקים מהחלטות שיפוטיות או מנהלתיות שניתנו בעקבות הקרטל; לקבלת החלטות הנציבות וכן לקבלת המחירונים נושא החלטות אלה ומחירוני המשאיות הרלוונטיים למכר משאיות בישראל. אין זאת אלא שבקשת הגילוי ממוקדת ומסוימת דיה כדי שניתן יהיה לראותה כבקשה לגילוי "מסמך פלוני" בהתאם לתקנות הישנות, ואין לכן מקום לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף על יסוד הוראות צו בתי המשפט. מכאן, לגופה של בקשת רשות הערעור. התנאים למתן צו לגילוי ועיון במסמכים במהלך הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית קבועים בתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות. על פי תקנה זו, מוטל על המבקש צו כאמור להראות כי המסמכים שגילויים נדרש נוגעים לשאלות הרלוונטיות לדיון בבקשת האישור; וככל שמדובר במבקש בבקשת האישור – שומה עליו, נוסף על כך, להניח תשתית ראייתית ראשונית לאישור התובענה כייצוגית. לצד הדרישות הייחודיות לתובענות ייצוגיות, על מבקש הגילוי לעמוד ביתר התנאים והמגבלות שחלים באופן כללי על הליכי גילוי מסמכים, ובהם כי המידע או המסמכים שגילויים מתבקש מצויים בידי בעל הדין שכלפיו מופנה הצו לגילוי ועיון; כי מתן הצו יביא לפישוט ולייעול ההליכים; וכי אין בו כדי להכביד באופן בלתי סביר על הצד שכנגד (רע"א 7150/18 פן-סטפנסקי נ' הפניקס פנסיה וגמל בע"מ, פסקה 11 (18.12.2019); רע"א 8224/15 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' זליכה, פסקה 11 (29.3.2016); ראו גם: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 147-139 (2021)). זאת ועוד. בעת דיון בבקשה לגילוי מסמכים המוגשת במסגרת בקשה לאישור תובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט להתחשב בשיקולים הנגזרים מהמאפיינים ומהתכליות של ההליך הייצוגי. ומאחר שבקשה לאישור תובענה כייצוגית מוגשת בשם קבוצת נפגעים ובגדר תכליותיה ניצבות מטרות חברתיות וציבוריות, על בית משפט לשקול בהחלטתו גם את אינטרס הקבוצה המיוצגת ואת אינטרס הציבור. נוסף על כך, על בית המשפט להידרש לפערי הכוחות ופערי המידע שבין הצדדים ולכך שגילוי המסמכים נועד לגשר על פערים אלה (רע"א 8649/17 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' תגר, פסקה 16 (16.4.2018), להלן: עניין פרטנר). עם זאת, לנוכח החשש שהליכי הגילוי יהפכו ל"מסע דיג" שמטרתו השלמת התשתית העובדתית והראייתית החסרה לבקשת האישור, נקבע בפסיקה שהזכות לגילוי ועיון במסמכים בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית מצומצמת בהיקפה בהשוואה למקבילתה בהליכים אזרחיים אחרים (רע"א 552/19 אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע"מ נ' כהן, פסקה 12 (31.12.2019), להלן: עניין אלקטרה; רע"א 4632/18 Volkswagen AG נ' גולן, פסקה 9 (26.12.2018)); אולם אין בנתון זה כדי להמעיט מחשיבותה של זכות זו, אלא אך לתחום אותה לגבולות שנקבעו בתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות (רע"א 1361/18 אסם השקעות בע"מ נ' סורוקר, פסקה 7 (26.6.2018)). כאמור, כמצוות תקנה 4(ב)(2) לתקנות תובענות ייצוגיות, ומשום החשש שבקשה לגילוי מסמכים במסגרת הליך אישור תובענה כייצוגית תנוצל לרעה – בהידרש בית משפט לבקשה ממין זה, שומה עליו לבחון במסגרתה אם בבקשת האישור הונחה תשתית ראייתית ראשונית לכך שהתובענה תאושר כייצוגית לפי התנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006: אישור תובענה ייצוגית בידי בית המשפט 8.(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; כלומר, במסגרת בקשה לגילוי מסמכים נדרש בית משפט לבחון אם בבקשת האישור הונחה תשתית ראייתית ולוּ ראשונית המעידה על כך שקיים סיכוי שהיא אכן תאושר בסופו של יום. דרישה זו נועדה למנוע מצב שבו מוגשות בקשות לאישור תובענות ייצוגיות רעועות, תוך ניסיון להשלים את החסר הראייתי שביסודן באמצעות הליכי גילוי ודומיהם (עניין פרטנר, פסקה 20). בפסיקה נקבע שהרף להוכחת תנאי זה אינו מתמצה בכך שבקשת האישור אינה בקשת סרק, אולם הוא נמוך מן הנדרש לצורך אישור התובענה כייצוגית. בתוך כך, אין מקום להיכנס לעובי הקורה של טענות ההגנה במסגרת דיון בבקשה לגילוי מסמכים, וזאת על מנת שהדיון בבקשת הגילוי לא יהפוך לדיון בבקשת האישור גופה (ראו מני רבים: רע"א 563/20 ארד נ' אי. בר מים בע"מ, פסקה 13 (24.3.2021); רע"א 2929/19 גולדברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 (13.2.2020); עניין אלקטרה, פסקה 13; רע"א 9519/17 מיקרוסופט ישראל בע"מ נ' גורודיש, פסקה 13 (7.7.2019); עניין פרטנר, פסקה 20; רע"א 2155/17 קליאוט נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 6 (24.8.2017); רע"א 7734/16 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' שטיינברג, פסקה 5 (5.12.2016)). בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הגילוי על יסוד דוקטרינת ההשפעות, ולאחר שקבע כי תנאיה אינם מתקיימים בנסיבות המקרה ולכן אין להחיל את חוק התחרות בתחולה אקס-טריטוריאלית, ומשכך לא הונחה ולוּ ראשית ראיה לנטען בבקשת האישור. ואולם, שאלת יישומה של דוקטרינת ההשפעות במשפט הישראלי, בפרט ביחס לתחולתו של חוק התחרות על קרטלים שנערכו מחוץ לגבולות המדינה, היא שאלה נכבדה בעלת פנים לכאן ולכאן שטרם נדונה לא כל שכן הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה. בקובעו שנדרשת השפעה משמעותית על התחרות בישראל וכוונה לעשות כן, הציב בית המשפט המחוזי רף גבוה לצורך תחולת הדוקטרינה; ואילו היועמ"ש מצידו סבור שלא נדרשת כוונה כאמור, אלא ציפייה סבירה להשפעה על השוק. ואולם נראה כי ההכרעה בשאלת יישומה של דוקטרינת ההשפעות אינה דרושה בשלב המקדמי שבו מצוי ההליך. במוקד בקשת רשות הערעור עומדת החלטה בבקשת הגילוי, ולא הכרעה בבקשת האישור לגופה; וכפי שציינתי בהחלטתי בהליך דנן מיום 30.7.2020, אין מקום לקבוע מסמרות בשאלת תחולתו של חוק התחרות במסגרת הדיונית הנוכחית. מקומה של שאלה זו להתברר במהלך הדיון בבקשת האישור לגופה. במוקד בקשת האישור ניצבת הטענה כי המשיבות היו צד לקרטל בינלאומי שהוביל לעליית מחירי המשאיות בישראל; ולתמיכה בטענה זו רלפי מציינת בבקשת האישור כי על פי החלטת הנציבות הראשונה, המשיבות 6-1 הודו בקיומו של הקרטל ואף הוטלו עליהן קנסות (למעט על חברת מאן שחשפה כאמור את הקרטל), ובהחלטת הנציבות השנייה נקבע כי גם סקאניה לקחה חלק בקרטל. נוסף על כך, לצורך ביסוס עילת התובענה רלפי טענה בבקשת האישור שהמשיבות חולשות על מעל ל-90% מנתח שוק המשאיות הישראלי – והמשיבות מצידן חולקות על נתון זה; אולם עיון בחוות דעת המומחה מטעמן שצורפה לתשובותיהן לבקשת האישור מלמד שבכל מקרה הן חולשות על נתח שוק משמעותי בישראל. הצטברותם של נתונים אלה יחד – החלטות הנציבות, שהיא הטריבונל המופקד על האכיפה המינהלית של דיני התחרות בשוק האירופי, ונתח השוק המשמעותי שמוצרי המשיבות תופסים בשוק בישראל – מניחה ראשית ראיה לכך שהמשיבות היו צד לקרטל בינלאומי, שעלולה להיות לו השפעה על מחירי המשאיות שנמכרו בשוק הישראלי; ודי בדרישה ראייתית זו בשלב הדיוני שבו אנו מצויים. זאת, בשים לב לחשיבות שלב גילוי המסמכים בהליכים ייצוגיים שעניינם בקרטל; כך לנוכח הקושי המובנה בחשיפת קשרים אסורים בין תאגידים גדולים, ועל אחת כמה וכמה כאשר הם פועלים מחוץ לגבולות המדינה. וכפי שכבר הוברר לעיל, רף ההוכחה הנדרש לצורך בחינת התשתית הראייתית בשלב זה נמוך מהנדרש לצורך אישור התובענה כייצוגית. יש לתת את הדעת לכך שהתשתית הראייתית שהניחה רלפי בבקשת האישור נסמכת בעיקרה על החלטת הנציבות הראשונה, שלגביה מתעוררת שאלת קבילותה בהליך. עם זאת כפי שצוין בעמדת היועמ"ש, לצורך גילוי מסמכים ניתן להסתמך גם על ראיות שטרם נקבעה קבילותן (השווּ: עניין אלקטרה, פסקה 16). זאת בין היתר לנוכח המגמה הקיימת בדיני הראיות שלפיה יש להימנע מסילוקן על הסף של ראיות מחמת אי-קבילות, ולאפשר לבית משפט להתייחס לראיות שהובאו לפניו בהתאם לתוכנן ולמשקלן (רע"א 737/20 מוקד אנוש בע"מ נ' מאיר, פסקה 9 (15.3.2020)). וכבר נקבע בפסיקת בית משפט זה כי "דיני הראיות מצויים בתהליך מתפתח של העברת הדגש משאלות של קבילות פורמלית וממבחני קבילות נוקשים לשאלות של מהימנות ומשקל הראיות" (ע"א 8493/06 עיזבון כהן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד סד(2) 256, 274 (2010)). ויודגש, אין בכך משום נקיטת עמדה ביחס לקבילותה של החלטת הנציבות הראשונה בתובענה עצמה, וממילא "עובדה זו בלבד, שראיה הוגשה בהליך ביניים, אינה מכשירה אותה לראיה בהליך העיקרי אם לפי הדין היא אינה קבילה" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 496 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); מן הראוי להותיר את ההכרעה בשאלה זו להחלטה בבקשת האישור לגופה. טענותיהן של המשיבות בעניין זה שמורות להן, והן יידונו לגופן כאשר יידרש בית המשפט המחוזי להכריע בבקשת האישור. על יסוד כלל האמור, ומשהוברר שרלפי הניחה תשתית ראייתית ראשונית להתקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית, דין הערעור להתקבל. בהתאם, הדיון בבקשת הגילוי יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יבחן את התקיימותם של יתר התנאים המנויים בתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות ביחס למסמכים המבוקשים –בעניין זה, לא מצאתי לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה בקשת רלפי לקבל העתק מכל החלטה שיפוטית או מינהלתית שניתנה בענייננו של הקרטל, לא מקיימת את דרישת הרלוונטיות שבתקנות תובענות ייצוגיות. סוף דבר התוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור מתקבלת והערעור שנדון על פי הרשות שניתנה מתקבל אף הוא והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי שידון בבקשת הגילוי כאמור בסעיף 16 לפסק דין זה. המשיבות יישאו בהוצאות המבקשת (רלפי) בסך כולל של 12,000 ש"ח; כל אחת מהמשיבות תישא בהוצאות רלפי בסך 2,000 ש"ח (המשיבות 3-2 יישאו בסכום זה יחדיו). ניתן היום, ‏ו' בחשון התשפ"ב (‏12.10.2021). ש ו פ ט ת _________________________ 19066460_G18.docx מג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1