שלמה ערד, עו"ד נ. ז'אק אבן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6645/00 ע"א 6783/00 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' א' לוי ע"א 6645/00 המערער: שלמה ערד, עו"ד נגד המשיב: ז'אק אבן בשם המערער: עו"ד צבי נח בשם המשיב: עו"ד זיוה רבני ע"א 6783/00 המערער: יצחק פיינגולד נ ג ד המשיבים: 1. ז'ק אבן 2. שלמה ערד, עו"ד בשם המערער: עו"ד שושנה פרפורי בשם המשיב 1: עו"ד זיוה רבני בשם המשיב 2: עו"ד צבי נח תאריך הישיבה: ט"ז באדר תשס"ב (28.2.02) ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.6.2000 בת"א 475/92 שניתן על ידי כבוד השופטת א' קובו פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. אלה הם שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, (כב' השופטת א' קובו), מיום 21.6.00, לפיו נתקבלה תביעת המשיב לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו עקב חתימתו על שטר משכנתה מיום 17.3.85, והכל כפי שיפורט להלן. הרקע העובדתי 2. בחודש מרץ 1985, פנה זא'ק אבן, המשיב בשני הערעורים שבפנינו (להלן: "ז'אק"), אל שכנו יצחק פיינגולד (להלן "פיינגולד"), המערער בע"א 6783/00 והמשיב בע"א 6645/00, בבקשה כי יעזור לו להיחלץ ממצוקה כלכלית בה היה שרוי אותה עת בעקבות תביעת גירושין שניהלה נגדו מי שהיתה אשתו. פיינגולד, אשר יחד עם שותפו יצחק סיט (להלן "סיט") הם בעלים של שתי חברות: "סייפנים השקעות בע"מ", ו"סייפן סוכנות לביטוח בע"מ" (להלן "החברות"), הציע להשיג לז'אק הלוואה מבנק בסך 20,000 ש"ח, צמודה למדד המחירים לצרכן ובריבית שנתית של 7.5%. לצורך הבטחת פרעון ההלוואה נדרש ז'אק למשכן את זכויותיו במספרה ברחוב בן-יהודה בתל-אביב, זכויות אשר אותה עת טרם נרשמו על שמו בלשכת רישום המקרקעין. פיינגולד הפנה את ז'אק לפרקליטו, עו"ד שלמה ערד (להלן: "עו"ד ערד"), על מנת שזה יטפל ברישום הזכויות במספרה ורישום השעבוד עליה לטובת הבנק בעבור נטילת ההלוואה. בתאריך 25.3.85 חתם ז'אק על יפוי-כוח בלתי חוזר, בו מינה את עו"ד ערד לפעול בשמו, ובין היתר לעשות את אלה: "למכור ולהעביר, להשכיר להחכיר לשעבד ולמשכן לה"ה בנק לאומי לישראל בע"מ ו/או לסייפן סוכנויות לביטוח בע"מ" את המספרה. בתאריך 3.4.85 חתם ז'אק על שטר משכנתה מכוחו הוא משכן את המספרה לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), להבטחת תשלום חובותיו-שלו ו/או של סייפנים השקעות בע"מ ו/או סייפנים סוכנות לביטוח בע"מ ו/או יצחק סיט ו/או יצחק פיינגולד. בתאריך 9.4.85 נרשמה המספרה על שמו של ז'אק, ובאותו מועד נרשם גם שטר המשכנתה. עובר לחתימה על שטר המשכנתה ולאחריה, נתן פיינגולד לז'אק סכומי כסף שונים על חשבון ההלוואה אותה היה אמור ז'אק לקבל מהבנק. נראה שהסדר זה (אי-קבלת הכסף ישירות מהבנק) והיקף השעבוד, עורר את חשדו של ז'אק, והוא אף ביקש מפיינגולד לבטל את שטר המשכנתה, אך זה הרגיע אותו באומרו כי מצבו הכלכלי ומצב חברותיו איתן. בתאריך 21.11.86 קיבל ז'אק מכתב מבא-כוחו של הבנק, עו"ד מרדכי ווהב, בו נאמר כי חובה של חברת סייפנים לבנק הוא כ375- אלף ש"ח, ומתוך סכום זה חל מועד פירעונו של תשלום בסך 31,347.65 ש"ח אותו נדרש ז'אק לשלם. הבנק התרה בו שיינקטו נגדו צעדים משפטיים ושטר המשכנתה אף ימומש, אם החוב לא ייפרע. ז'אק טען בפני אנשי הבנק, כי בעת חתימתו על שטר המשכנתה הוטעה לחשוב כי חתימתו נועדה להבטחת תשלום חובו בלבד, והוא אף הציע לשלם סכום של 28,000$, שהוא הסכום שלהערכתו ניתן לו כהלוואה, ובכך תיפדה המשכנתה. אך הבנק דחה הצעה זו, ובתאריך 18.7.87 הוגשה על ידו ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב בקשה למימוש המשכנתה כנגד חוב בסך 300,816 ש"ח. לאחר מספר חודשים מונה עו"ד ווהב ככונס נכסים למכירת המספרה. בהמשך, הגיע ז'אק לפשרה עם הבנק, שאף קיבלה תוקף של פסק-דין, בה נקבע כי המשכנתה תקפה וז'אק התחייב לשלם לבנק, תוך 60 ימים, סך של 60,000$, ובכך יסולק החוב המובטח. אך ניסיונותיו של ז'אק להשכיר את המספרה או למכרה על מנת שיוכל למלא אחר הסדר הפשרה, עלו בתוהו, ובעקבות כך נמשכו הליכי המימוש ועל פי בקשתו של כונס הנכסים ניתן צו לפינויו של ז'אק מהמספרה. בחודש אוגוסט 1988 נטל ז'אק מהבנק הלוואה בסך 94,600 ש"ח לפרעון בתשלומים, ולבקשת הבנק, ביטל עו"ד ווהב את הליכי מימוש השעבוד אך מבלי לפגוע בתוקפו של שטר המשכנתה, שהועבר לסניף בירושלים. בעקבות הסכומים בהם חוייב ז'אק בגין חובותיה של חברת סייפנים, הוא דרש מפיינגולד וגם קיבל, במספר הזדמנויות, שיקים בסכומים שונים, אך אלה חוללו. בהמשך, ובניסיון לפרוע את החוב, נטל ז'אק הלוואות מבא-כוחו אותה עת, עו"ד שמעון פיינברג, וחובו הועבר לחשבונו של פרקליטו. כוונתם של השניים היתה להשכיר את המספרה, ובדרך זו לפרוע את החוב, אך גם ניסיון זה נכשל. בחודש ינואר 1990 הוסכם בין ז'אק לעו"ד פיינברג כי סכום החוב ביניהם הוא 87,000 דולר, ושיק שמסר ז'אק היווה עילה לפתיחתם של הליכי הוצאה לפועל, במסגרתם מונה כונס נכסים למספרה והיא נמכרה. מסכום התמורה שולם הסך של 220,000 ש"ח לבנק, והיתרה חולקה בין נושים אחרים, אך גם לאחר כל אלה נותר ז'אק חייב סכום של למעלה מ400,000- ש"ח. בתאריך 2.7.91 הוכרז ז'אק כפושט-רגל, ועו"ד מור יוסף מונה נאמן על נכסיו. 3. במהלך שנת 1992, הגיש ז'אק תביעת נזיקין נגד המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. כנגד פיינגולד הוא טען, כי זה הסביר לו ששעבוד המספרה נועד להבטיח הלוואה שהוא, ז'אק, עתיד לקבל מהבנק. לטענת ז'אק, הסבר ברוח זו הוא שמע גם מפיו של עו"ד ערד בעת שחתם בפניו על שטר המשכנתה, והוא גם הבין כי המשכנתה הוגבלה לסכום ההלוואה - 20,000 ש"ח בלבד. ז'אק הוסיף וטען, כי בעת חתימתו על השטר, לא הופיעו בו שמותיהם של פיינגולד, סיט והחברות, וגם לא נאמר לו כי המשכנתה היא להבטחת חוב שלא הוגבל שיעורו. לנוכח כל אלה טען ז'אק כלפי פיינגולד, שזה פעל בתרמית והתעשר שלא כדין. באשר לעו"ד ערד נטען כי הוא התרשל בכך שלא פעל כפי שעורך-דין סביר היה פועל באותן נסיבות, ולא נקט בזהירות המתבקשת, אף שידע או חייב היה לדעת את מצבן הכספי הקשה של החברות שבשליטתו של פיינגולד. כמו כן נטען, כי עו"ד ערד הפר חובות חקוקות אשר גרמו לז'אק נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו התכוונו החיקוקים. לחלופין טען ז'אק, כי אף אם יחליט בית המשפט כי היה מודע למהות העסקה עליה חתם, היתה מוטלת על המערערים החובה להכניסו לסוד מצבם הכלכלי הקשה, הואיל ואדם מן הישוב לא היה מתנדב לערוב לאנשים או לחברות שמצבם הכלכלי כה רע. אי-גילוי פרט מהותי זה, טען ז'אק, עולה כדי הפרת חובת תום-הלב. מנגד טענו המשיבים, כי משחתם ז'אק על שטר המשכנתה, מנוע הוא מלטעון כי לא ידע את תוכנו ומהותו של השטר. עו"ד ערד הוסיף, כי הציג בפני ז'אק את העובדות לאשורן, ובכלל זה את מהות המשכנתה והיותה לא מוגבלת בסכום. לחלופין טען עו"ד ערד, כי לא ידע על גובה חובותיהם של החברות ובעליהן, וכל שעשה בעסקה זו היה לאמת את חתימותיו של ז'אק על שטרי המכר והמשכנתה. פיינגולד מצדו טען, כי מצבו ומצב החברות בעת החתימה על שטר המשכנתה, היה תקין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' קובו) החליט לקבל את התביעה, אך בטרם הגיע לתוצאה זו, קבע כי משחתם ז'אק על שטר המשכנתה, אין הוא יכול עוד לטעון כי לא ידע על מה הוא חותם, ובית המשפט הוסיף: "התובע [המשיב] הגיע אל הנתבע 2 [עו"ד ערד] במטרה ברורה לחתום על עסקת משכנתה שסוכמה קודם לכן בינו לבין הנתבע 1 [פיינגולד]. אין לקבל, איפוא את הטענה כי לא היה מודע למהותה של עסקה שכזו. אמנם, בסיכומיו נטען כי השכלתו מסתכמת ב12- שנות לימוד בלבד, וכי הוא אינו בקי בעניני הלוואות ומשכנתאות, אך הוא גם הצהיר כי במשך 25 שנים הוא ניהל עסקים ואף לקח הלוואות, ועל כן לא סביר שלא ידע מה מהות עסקת המשכון. משכך ממילא קיימת חזקה לפיה בבואו לחתום על מסמך בעל משמעויות כה מרחיקות לכת, בדק את המסמך שלפניו". יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענתו של ז'אק, לפיה היתה מוטלת על המערערים החובה להודיע לו על מצבם הכלכלי של אלה שלחובותיהם הוא ערב, ובלשון בית המשפט בעמ' 7 לפסק הדין: "כאשר אדם חותם על עיסקת משכנתא לחובותיהם של אחרים, הוא לוקח את הסיכון כי בבוא הזמן ייאלץ לפרוע את חובותיהם. בהעדר אינדיקציה אחרת, אין להניח כי הוא נוטל על עצמו את הסיכון שכבר בעת החתימה על שטר המשכנתא אלה, שלהבטחת חובותיהם הוא ממשכן את הנכס, נמצאים כבר עמוק בחובות כבדים. פרט זה הוא פרט מהותי אשר אי גילויו עולה כדי הפרת חובת תום הלב המוטלת על הנתבע 1 [פיינגולד] ביחסיו עם התובע [ז'אק]...". באשר לטענתו של פיינגולד לפיה מצבו הכספי ומצבן של החברות שבשליטתו היה תקין, קבע בית המשפט כי מעדותו עולה נימה הפוכה, ובלשונו: "הנתבע 1 [פיינגולד] מאשר בלשון מתחמקת שהתובע [ז'אק] אכן לא ידע על חובותיו וחובות החברות הכרוכות עימו ותקפן. מכאן אני גם למדה שהוא לא סיפר עליהם. שהרי אם היה מפרט אותן, התובע היה ודאי יודע עליהם. זאת ועוד; הנתבע 1 טוען כי התובע התרשם שהמצב תקין. מכך עולה כי במקרה הטוב כלל לא סיפר על מצבו הכלכלי הגרוע, ובמקרה הרע הוא אף הציג שמצבו הכלכלי טוב. ממילא בשני המקרים התנהגותו של הנתבע 1 אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב, ומשום כך יש להטיל עליו אחריות לנזקיו של התובע". (עמ' 8). ביחס לעו"ד ערד קבע בית המשפט, כי חתימתו של ז'אק על שטר המשכנתה, אינה מלמדת שהוא (ז'אק) ידע על חובותיו של פיינגולד והחברות. מאידך, שוכנע בית המשפט כי עו"ד ערד ידע על היקפם של החובות ממקור אחר, והכוונה לכך שהוא עצמו טיפל במשכון נכסים ורשום שעבודים להבטחת חובות של החברות. לעניין זה נקבע, כי משכנתה מטבעה נועדה להבטיח חוב, וכאשר בין הנכסים המשועבדים היו גם דירות בעלות שווי כספי רב, מותר להניח לחובתו של עו"ד ערד כי ידע שהיקף החובות אינו מועט, גם אם לא ידע את סכומם המדויק. בהמשך, הוסיף בית המשפט וקבע, כי גם מבלי להכריע בשאלה אם היה ז'אק לקוחו של עו"ד ערד, חובתו של עורך-הדין היתה לדווח לו על מצבן העגום של החברות, הואיל והנזק לו היה צפוי היה ממשי וגלוי לעין. ז'אק אמנם נזקק אותה עת להלוואה, אך שיעורה היה נמוך בהשוואה לחובות של החברות. על כן, לו היפנה עו"ד ערד את תשומת לבו של ז'אק לאותם חובות, יכול היה ז'אק להקדיש לכך מחשבה נוספת והיה בוחן את כדאיות העסקה. במצב זה, כאשר הפגיעה הצפויה בז'אק היתה כה קשה, וכאשר לעו"ד ערד לא היתה סיבה להניח כי ז'אק מקבל יעוץ משפטי מאחר, "אי גילוי פרט מהותי הנוגע לעסקה מצד עורך הדין, המודע לכך שהצד השלישי סומך עליו, הינה משום חריגה מסטנדרט ההתנהגות הנדרש מעורך הדין" (בלשון בית המשפט בעמ' 14 לפסק הדין). בחלקו השני של פסק הדין עסק בית משפט קמא בשאלת נזקיו של ז'אק, ובסוף הדיון חויבו המערערים לשלם לז'אק סכום של 327,409 ש"ח בגין החוב לבנק, סכום של 60,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר, סכום של 15,000 ש"ח בעבור שכר טרחת עורך דין שז'אק התחייב בו, סכום של 50,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתיק זה. נימוקי הערעור של פיינגולד בערעור 6783/00 5. במרכז השגותיו של פיינגולד על פסק-דינו של בית משפט קמא, ניצבה הטענה שהסכום בו חויב התבסס על נתון שגוי, אותו למד בית המשפט ממכתב ששיגר סניפו הראשי של בנק לאומי לישראל בירושלים לעו"ד פיינברג, ובו הודיע הבנק כי יהיה מוכן להסיר את המשכנתה כנגד תשלום של 220,000 ש"ח. פיינגולד טען, כי סכום זה נובע מחובותיו העצמאיים של ז'אק, ולא מחובות שנגרמו בעטיו של פיינגולד והחברות שבשליטתו. את הטענה הזו סומך פיינגולד על כך שכנגד תשלום הסכום של 105,241 ש"ח, הסכים הסניף התל-אביבי של הבנק להעביר את שטר המשכנתה לסניף בירושלים, והבנק לא היה נוהג כך, לו נותר חוב כלשהו בסניף בתל-אביב. לפיכך הוסיף פיינגולד וטען, שמכירת המספרה לא נבעה מהצורך לשלם חובות שהוא או חברותיו גרמו אותם, אלא לפירעון חובותיו של ז'אק בלבד. פיינגולד סבר עוד, כי בית משפט קמא שגה משקבע כי למרות שמכירת המספרה היתה פרי יוזמתו של ז'אק, הבנק היה מבקש את מימוש המשכנתה בכל מקרה. לטענתו, לא הובאה כל ראיה לפיה סניף הבנק בתל-אביב פעל למכירתה של המספרה. לחלופין טען פיינגולד, כי מכירת הנכס היתה נמנעת לו היה עומד ז'אק בהסכם הפשרה, על ידי תשלום הסכום של 60,000 ש"ח עליו הוסכם עם הבנק. פיינגולד גם מלין על חיובו בתשלום מס שבח מקרקעין בעקבות מכירת המספרה, מאותו טעם שהיוזמה למכירה היתה של ז'אק, ובמטרה לשלם את חובותיו-שלו בלבד. טענה אחרת שהיתה בפיו של פיינגולד התייחסה לחיובו בסכום של 60,000 ש"ח בגין הפסדי-השתכרות-בעבר של ז'אק, הואיל ועל פי הדו"חות שהגיש לשלטונות המס, הכנסתו החייבת במס של ז'אק בשנת 1986, עמדה על סך של 3,830 ש"ח, ולשנת 1987 - 4,905 ש"ח. לחלופין נטען כי ז'אק לא עשה דבר להקטנת הנזק. פיינגולד סבור כי לא היה מקום לחייבו בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש, שכן לאור ממצאיו של בית משפט קמא, לא ניתן היה להבחין בין ההלוואות שנטל ז'אק לבין החובות שנוצרו כתוצאה מערבותו של ז'אק לחובו של פיינגולד והחברות. לבסוף טען פיינגולד, כי בית המשפט המחוזי שגה בפוסקו סכום של 15,000 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד שז'אק התחייב בו, הואיל וסכום זה לא נתבע בכתב התביעה, ולחלופין, הוא כבר הובא בחשבון במסגרת סכום החיוב הכולל (327,409 ש"ח). נימוקי הערעור של עו"ד ערד בע"א 6645/00 6. עו"ד ערד טען כי הקביעה לפיה הוא ידע על חובותיו של פיינגולד והחברות שבשליטתו, היא מסקנה שבהיגיון, וככזו היא נתונה לביקורתו של בית משפט שלערעור. זאת ועוד, משנדחתה גרסתו של ז'אק לפיה הוספו לשטר המשכנתה, לאחר חתימתו, שמותיהם של פיינגולד, סיט והחברות, ומשקבע בית משפט קמא כי ז'אק בדק את המסמך עליו הוא חתם, נכון היה גם לקבוע כי חזקה עליו שהבין את היקפה של ההתחייבות אותה נטל על עצמו. כן נטען, כי החזקה אותה קבע בית המשפט, לפיה אדם מן היישוב לא היה חותם על הסכם משכנתה להבטחת חובות של אנשים שמצבם הכלכלי רעוע, היא חזקה המוטלת בספק לאור נסיבותיו של המקרה הנוכחי. לענין זה נטען, כי חתימתו של ז'אק נעשתה במסגרת הסדר שגם הוא-עצמו הפיק ממנו תועלת, הואיל ובדרך זו ניתנה לו הלוואה שהקלה על המצוקה בה היה מצוי. טענה אחרת שהיתה בפיו של עו"ד ערד היא, שרישום משכנתאות ושעבודים בשם לקוח, אינו מעיד על ידיעתו על מצבו הכלכלי של הלקוח או על היקף חובותיו, במיוחד לאור העובדה שבמקרה הנוכחי הוא לא נטל חלק בהתקשרות המוקדמת שבין הצדדים. זאת ועוד, על פי אותו היגיון נכון היה לקבוע כי גם ז'אק, שהסכים לשעבד נכס שלו להבטחת חובותיהם של אחרים, ידע על היקף החובות של אלה להם הסכים לערוב. עו"ד ערד סבור כי מסקנותיו של בית משפט קמא מטילות על עורך-דין המבצע פעולות בעלות אופי טכני, לחקור ולדרוש אחר הנתונים הכלכליים, ולא של לקוחו בלבד, אלא לעתים גם אלה של צד שלישי, אף שזה האחרון, מעצם הסכמתו לשעבד נכס שלו לטובת אחר, מלמד על עצמו כמי שידע כי שיעבוד זה עתיד לשמש בטוחה לחובו של האחר. באשר למתן יפוי-הכוח נטען, כי הוא לא יצר יחסי עו"ד - לקוח, הואיל ומטרתו היתה אחת: לאפשר לעו"ד ערד לבצע את רישום הבעלות במספרה והשעבוד עליה. לבסוף טען עו"ד ערד, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין נזקיו של ז'אק למעשיו של פיינגולד, ולחלופין נטען, כי בית משפט קמא שגה בסכומים אשר פסק לזכותו של ז'אק. דיון 7. במרכזו של הדיון הציב בית המשפט המחוזי שתי שאלות עובדתיות. ראשית, אם ז'אק התכוון למשכן את המספרה להבטחת חובו-שלו בלבד או גם להבטחת חובם של פיינגולד והחברות. שנית, האם הוטעה ז'אק על ידי המערערים ביחס לפרט מהותי של העסקה, ובעיקר ביחס למצבם הכספי של פיינגולד והחברות. א) שטר המשכנתה אשר נחתם בתאריך 3.4.85 על ידי ז'אק ונרשם על ידי רשם המקרקעין בתאריך 9.4.85, לא היה המסמך היחיד מסוגו אשר נחתם על ידי ז'אק במסגרת האירועים בהם עוסק תיק זה. בתאריך 17.3.85 נערך שטר משכנתא אחר, עליו הוטבע חותמה של סייפן חברה לביטוח בע"מ, וממנו עולה כי כוונתו של ז'אק אותה שעה היתה אחת - לשעבד את המספרה שבבעלותו על מנת להבטיח את חובו-שלו בלבד, ובלשון המסמך: "שטר זה מעיד שלהבטחת הלוואה ללא הגבלה בסכום שקיבל ה"ה אבן זאק... מאת סייפן סוכנות לביטוח בע"מ... ממשכן בזה הלווה את זכותו במקרקעין... והם יהוו ערובה לתשלום סכום ההלואה הנ"ל וכל המגיע בגינה". (ההדגשה לא במקור). ב) באותה מסקנה תומך מסמך נוסף שנחתם באותם ימים, וכוונתי ליפוי-הכוח הבלתי חוזר עליו חתם ז'אק בתאריך 25.3.85. ביפוי-כוח זה הורשה עו"ד ערד, בין היתר, "לשעבד ולמשכן" את המספרה לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ ו/או לסייפן סוכנות לביטוח בע"מ. ממסמך זה נעדרים כל אותם שמות אחרים שהוספו בשטר המשכנתה מיום 3.4.85, ולכן ברור כי גם בעת חתימתו הבינו הכל שאת ההלוואה עתיד ז'אק לקבל מחברת סייפן עצמה, או מהבנק באמצעות חברת סייפן, שתשמש לצורך זה כ"לווה". ג) בית משפט קמא קבע, ואני מציע שלא נתערב בכך, שמשעה ששטר המשכנתה השני היה מוכן לחתימה, הוא לא נמסר לידיו של ז'אק, אלא הועבר לעו"ד ערד לצורך הטיפול ברישום השעבוד. בהשוואה לנאמר בשטר המשכנתה הראשון, נכלל בשטר החדש שינוי מהותי הנובע מצירופם של פיינגולד, סיט והחברות כמי שהשעבוד נועד להבטיח גם את החובות שכל אלה עתידים לחוב לבנק. בשטר זה גם לא הוגבל סכום החוב, ולכאורה, גם בכך יש כדי לערער את גרסתו של ז'אק בדבר היקף החוב לו הסכים לערוב. אך דעתי היא שלענין זה אין מקום לייחס משקל הואיל וגם בשטר המשכנתה הראשון, בעת שלא יכולה להיות מחלוקת כי לז'אק לא הייתה כוונה לערוב לחובות של אחרים, גם אז לא הוגדר סכום החוב. מנגד, מקובלת עלי קביעתו האחרת של בית המשפט המחוזי, זו המתבססת על ההלכה הפסוקה, ולפיה "אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64, שוויץ נ' סנדור פד"י יט(2), 113, 117; וראו לענין זה גם ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פד"י נד(2), 559, 571; ע"א 325/88, טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פד"י מד(1), 341, 348; ע"א 1513/99, דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד(3), 591, 594). לענין זה אוסיף, כי ההיגיון מחייב גם שהחותם על מסמך כה מהותי ביחס לנכסיו, לא יעשה זאת בהיסח הדעת, ואין ספק שבעניינו של ז'אק גם ריבוי שמות הנערבים בשטר הוא נתון שלא יכול היה שלא להבחין בו. ד) הקביעה לפיה ידע ז'אק, בעת חתימתו על שטר המשכנתה, שהשעבוד יחול גם על חובם של אחרים, אין בה די לדחיית התביעה כנגד פיינגולד. ז'אק ביקש ללוות כ20- אלף ש"ח, ולכן נכון להניח לטובתו כי הוא לא התכוון לערוב לחוב בסדר גודל של 200 עד 300 אלף דולר, והכוונה לא לחוב שעלול היה להגיע לסדר גודל זה עם חלוף הזמן, אלא לחוב שערכיו היו כאלה כבר ביום בו חתם ז'אק על שטר המשכנתה. אין ספק שהיקף החובות של פיינגולד והחברות הוא פרט מהותי מנקודת ראותו של מי שהתבקש לערוב להם, ונראה כי התשובה לשאלה אם מידע זה נחשף בפניו של ז'אק עובר לחתימה של שטר המשכנתה, היא שלילית. לענין זה אין טוב מדבריו של פיינגולד עצמו בחקירתו הנגדית, כאשר השיב שהוא אינו יודע "אם ז'אק ידע על החובות" (עמ' 20), והוא הוסיף ואישר: "נכון שאבן [ז'אק] התרשם שהמצב תקין" (עמ' 32). מכאן ברור שפיינגולד לא טרח להעמיד את ז'אק על מצבם האמיתי של חובותיו וחובות החברות שבשליטתו, ועל כן חתימתו של ז'אק על שטר המשכנתה נעשתה על בסיס מצג מטעה, שהרי לו המצב היה שונה, לא היתה לז'אק סיבה להניח כי מצבן של החברות "תקין". העולה מכל האמור הוא, שהתנהגותו של פיינגולד לקתה הן בחוסר תום-לב במשא-ומתן שקדם למתן הסכמתו של ז'אק לערוב לחובות של אחרים, וגם בהטעיה ביחס למצב עסקיו, ועל כן לא מצאתי פגם בהחלטתו של בית משפט קמא לראות את פיינגולד כמי שאחראי לנזקיו של ז'אק. שאלת אחריותו של עו"ד ערד 8. את חיובו של עו"ד ערד ביסס בית משפט קמא על נתון שזכה לאישור מפיו של פיינגולד בעדותו בבית המשפט, ובאופן חלקי גם מפיו של עו"ד ערד עצמו. הכוונה לכך ששלוש דירות של אמו של פיינגולד, שועבדו להבטחת חובות של החברות, אחת מהן לטובת הבנק, והשתיים האחרות לטובת חברת "המגן". את כל השעבודים הללו רשם עו"ד ערד, ולאור זאת קבע בית המשפט כי הוא היה מודע לקיומם של חובות החברות והיקף השעבודים אשר נדרשו על מנת להבטיחם. לחלופין, קבע בית משפט קמא, כי גם אם לא הכיר עו"ד ערד את היקף החובות, הוא בבחינת מי שעצם את עיניו מלראות את היקפם. לכאורה, מדובר בהכרעה בשאלות של עובדה, בהן אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח', פד"י מט(5), 485, 497). אך ההלכה גם קבעה כי "עת משתיתה הדרגה הראשונה את פסק-דינה על שיקולים שבהיגיון גרידא - להבדיל מקביעת מהימנות הראיות ועדויות בעלי הדין - חופשית ערכאת הערעור לבחון, אם אותם שיקולים עומדים במבחן הגיון הנסיבות" (ע"א 497/84 ביטון נ' אמר, פד"י מא(1), 673, 678). כזה הוא המקרה הנוכחי, בו ההיגיון וניסיון החיים הוביל את בית משפט קמא לקבוע כי עו"ד ערד ידע על מצב חובותיהם של פיינגולד והחברות, ואת המסקנה הזו ביקש עו"ד ערד לדחות, הואיל ועל פי השקפתו אין היא עומדת במבחן הביקורת. מקובלת עלי ההשקפה לפיה שעבוד נכס של חייב, אין בו לבדו כדי להצביע על כך שהוא מצוי במצב כספי קשה. חיי היום-יום מלמדים שלא מעטים הם אלה המעדיפים, לעתים משיקולי מס, לנהל את עסקיהם או לקדמם באמצעות אשראי. מכאן, שעל מנת שייהפך חשד מסוג זה לעובדה אשר תהווה עילה לחיוב בדין, דרוש שיצטרפו אליה נתונים נוספים על מצבו של הלווה, כמו היקף המשכנתאות, שוויים של הנכסים ששועבדו, מטרתן של ההלוואות, וכיוצא באלה נתונים. ראיות בכל העניינים הללו לא הובאו בפני בית משפט קמא, וחרף זאת דעתי היא שאין מקום להתערב בשאלת אחריותו של עו"ד ערד וחיובו, גם אם לא היה שותף לגיבושה של עסקת ההלוואה בין ז'אק לפיינגולד. לנגד עיניו הלכה והתהוותה באותם ימים מציאות שלא היתה יכולה להותיר ספק בלב איש, ובמיוחד לא אצל פרקליט, כי מצבם הכספי של פיינגולד והחברות היה רחוק מלהיות שפיר. אכן, לא היתה ראייה לכך שעו"ד ערד ידע את היקף החובות, אך מנגד ניצבה העובדה שהוא עצמו שיעבד לפחות שלוש דירות כדי להבטיח חובות של החברות. שעבודים בסדר גודל זה, כשאליהם מצטרף השעבוד הנוסף של מספרתו של ז'אק, חייבים היו להדליק נורה אדומה אצל עו"ד ערד, וזאת גם מבלי שיידרש לחקור ולבלוש אחר מצב עסקיהם של לקוחותיו. לענין זה אוסיף, כי העובדה שנדחתה גרסתו של ז'אק לפיה לא ידע כי הוא משעבד את המספרה גם כדי להבטיח חובות של אחרים, אין בה כדי לשנות את המצב, הואיל וגם נקבע, בהתבסס על עדותו של פיינגולד, כי ז'אק סבר שהמצב הכספי של החברות היה "תקין". על כן השאלה הנוספת הטעונה הכרעה היא אם עו"ד ערד היה צריך בנסיבות אלה לחשוף בפני ז'אק את המידע השמור עמו, וכיצד מתיישבת אפשרות זו עם חובת הנאמנות שחב הפרקליט כלפי פיינגולד והחברות. 9. על מנת להשיב על שאלה זו, יש לעמוד תחילה על מהות היחסים בין ז’אק לעו"ד ערד, ואם ניתן לסווגם כיחסי פרקליט - לקוח. בשאלה זו בחר בית המשפט המחוזי שלא להכריע, אף שעל פי השקפתי היו בפניו כל הנתונים הדרושים לעשות זאת. על נסיבות מפגשו עם ז'אק הצהיר עו"ד ערד בפני בית המשפט המחוזי כך: "2. בתחילת שנת 1985 יצר עמי קשר אדם, שהציג עצמו בשם ז'אק אבן (להלן: "התובע") ולדבריו הומלץ בפניו ע"י מר יצחק פיינגולד... לפנות אלי לצורך רישום פעולה של משכנתא על מספרה ברחוב בן יהודה 170, תל-אביב.... 3. בבדיקת מצבה המשפטי של החנות התברר כי הבעלות בה טרם הועברה ע"ש התובע ויש לבצע העברת זכויות הבעלות בחנות לתובע במקביל לרישום המשכנתא עליה. 4. ביום 25.3.85 התייצב התובע במשרדי וחתם על גבי יפוי כח בלתי חוזר הממנה אותי לבא כוחו ומאפשר לי לחתום בשמו על כל עסקה בנוגעת לחנות, לרבות משכונה ושעבודה לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ ו/או סייפן סוכנות לביטוח בע"מ". היקפו של יפוי-הכוח הבלתי חוזר (נ1/) עליו חתם ז’אק לעו"ד ערד, היה רחב ביותר. לעו"ד ערד ניתנה ההרשאה למכור, להעביר, להשכיר, להחכיר לשעבד ולמשכן את מספרתו של ז’אק, והוא עשה שימוש בייפוי-הכוח כדי לרשום את הנכס על שמו של ז’אק, ולמשכנו לטובת בנק לאומי כערובה לחיוביו של ז’אק ולחיוביהן של החברות שבבעלות פיינגולד. אומנם, עסקת היסוד לפיה הסכים ז’אק לערוב לחובותיו של פיינגולד לא נכרתה בפני עו"ד ערד, אך כמתואר בתצהירו של עו"ד ערד, ז’אק הגיע אליו בעקבות המלצתו של פיינגולד, ומכאן ואילך תפקידו לא התמצה באימות חתימתו של ז’אק על שטר המשכנתה, ומעמדו היה לפחות כמי שייצג את ז’אק בעסקת רישום הבעלות במספרה ורישום השעבוד עליה. גם הטענה שעו"ד ערד ייצג בדרך כלל את החברות של פיינגולד, אינה יכולה לגרוע מהיחסים של עו"ד-לקוח שנרקם בין השניים: ראשית, טענה זו לא הועלתה בתצהירו של עו"ד ערד בפני בית המשפט המחוזי; שנית, גם תאמר כי קיים בענייננו ניגוד אינטרסים (פיינגולד והחברות מחד, וז'אק מאידך), הרי שזה נגרם בעטיו של עו"ד ערד, וז’אק לא היה אמור לדעת על קיומו. לעניין זה נכון להוסיף, כי עו"ד ערד לא אמר לז’אק, גם לא ברמז, שהוא מייצג את פיינגולד וכי הוא חב לו חובת נאמנות. על היקף אחריותו של עו"ד במצב של ניגוד עניינים מסוג זה, עמד בית המשפט בעל"ע 2/80, עו"ד פלוני נ' הוועד המחוזי בתל-אביב-יפו, פד"י לד(4) 708: "החובה המוטלת על עורך-הדין לפי החוק לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, מטילה על עורך-הדין מעמסה קשה למדי שעה שהוא מתיימר לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל אין בהסכמתו לשרתם בעת ובעונה אחת כדי לפטור אותו מחובה אלמנטרית זו, ועליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם". (לעניין זה ראה גם ע"א 4612/95, איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ו4- אח', פ"ד נא(4), 769, 786; ע"א 554/87, מזור ואח' מזור ואח' נ' אריאלי, פ"ד מה(1) עמ' 370; ע"א 37/86, 58, לוי ואח' נ' שרמן ואח', פד"י מד(4), 446; וראה גם ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין, הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"א 2001 עמ' 163). 10. אחד ממקורותיה של חובת הנאמנות המוטלת על עו"ד כלפי לקוחו, מצוי בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו1986-, הקובע: "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". חובה זו קבועה אף בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א 1961: "54. במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". על הטעם לדרוש מעורך-דין סטנדרט גבוה של התנהגות, עמד מ"מ הנשיא ש' ז' חשין בעמ"מ 9/55, עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית ,פ"ד י' 1720, 1730: "היחס שבין עו"ד ללקוחו מיוסד על אמון ללא מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך-הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו... נאמנות זו היא רוח אפיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי. טול את מידת הנאמנות אשר הלקוח רוחש לפרקליטו ונטלת את נשמתו של המקצוע". 11. מקור אחר לחובת הנאמנות המוטלת על עו"ד כלפי לקוחו, מצוי בחוק השליחות תשכ"ה1965-. כידוע, הרשאה הניתנת לעורך דין יוצרת שליחות שחוק השליחות חל עליה (בג"ץ 4974/92, יעקב רובין ואח' נ' כב' השופט סגלסון, פד"י מו(5), 772; ע"א 23/83, סוזן ריטה יוחימק ואח' נ' תרז קדם ואח', פד"י לח(4), 309, 315). נאמנות השלוח כלפי שולחו עומדת ביסוד תורת השליחות, ובהעדרה של נאמנות לא תהיה שליחות. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין בע"א 4092/90, רינה מיטלברג נ' ניגר שמואל, פד"י מח(2), 529: "שליחות נבנית על נאמנות ועל אמון, ובאין נאמנות לא תיכון שליחות. שלוח הוא זרועו הארוכה של שולחו, וכשם שזרוע אין לה משל עצמה ולא כלום, נתונה היא לפקודתו של הראש ולא תעשה אלא דבר שהראש יפקוד עליה (או יתיר לה) לעשות, כך דינו של שלוח (שלא בשליחות להבטחת זכותו של אחר), החב את עצם קיומו לשולחו". על תוכנה של חובת הנאמנות, עמד גם פרופ' אהרון ברק בספרו: חוק השליחות, נבו הוצאה לאור תשנ"ו1996-, כרך ב' עמ' 1036: "חובת הנאמנות הכללית קובעת כי על השלוח לפעול בהגינות ובנאמנות, לפי מיטב האינטרסים של השולח, תוך התרחקות מכל מצב דברים שיש בו אפשרות של התנגשות בין אינטרס השולח לבין אינטרס השלוח. עליו להשתחרר מכל אינטרס אישי... תוך העדפה מלאה של אינטרס השולח. ככל שכוחו של השלוח רב יותר, כך מן הדין להטיל עליו חובות התנהגות ראויה חמורות יותר שימנעו ממנו לנצל לרעה את כוחו. על רקע זה ניתן לקבוע כי חובת הנאמנות הכללית של השלוח היא לראות תמיד את אינטרס השולח כאינטרס המכריע ולהעדיפו על האינטרס האישי של עצמו. עליו להיות מסור לשולח ולפעול לטובתו, ולטובתו בלבד". סעיף 8(1) לחוק השליחות מטיל על השלוח, במסגרת חובת הנאמנות, את החובה לגלות לשולח כל מידע הנוגע לעניין השליחות, ומטבע הדברים הדגש הוא על אותו מידע הנסתר מהשולח, הואיל ורק בדרך זו יוכל האחרון לקבל החלטות התואמות את האינטרס שלו, אינטרס העומד, כאמור, במרכזה של השליחות (ראה ברק, חוק השליחות, שם בעמ' 1053-1054; וכן ע"א 262/82, רוט ואח' נ' .Deak and Co. Inc, פד"י מה(2), 353, 367-368). התניית מסירתו של מידע מסוג זה בבקשה של השולח, מרוקנת חובה זו מתוכן, שכן השלוח, מעצם תפקידו הוא זה שנחשף למידע הנוסף ולפרטים. הפרתה של חובת הנאמנות הקבועה בסעיף 8 לחוק השליחות, מזכה את השולח בתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה (סעיף 9 לחוק השליחות), ויחד עם זאת היא מעמידה לרשות השולח תרופות על פי פקודת הנזיקין (ראה ברק, חוק השליחות שם עמ' 87). 12. כאמור, פעל עו"ד ערד כשלוחו של ז’אק, ונושא השליחות, כעולה מייפוי-הכוח, הוא רישום זכויות הקניין במספרה על שמו של ז’אק, ומשכונו של נכס זה לטובת בנק לאומי, כערובה לחובותיהם של ז’אק, פיינגולד והחברות שבבעלותו. במסגרת שליחות זו, הייתה מוטלת על עו"ד ערד החובה לגלות לז’אק את הידוע לו על היקף חובותיו של פיינגולד, הואיל והיה צריך להיות נהיר לו כי מידע זה הוא חיוני, ועשויה להיות לו השלכה ישירה על החלטתו של ז’אק אם לחתום על שטר המשכנתה או להימנע מכך. מידע זה היה אצור אצל עו"ד ערד, ולמצער היה בהישג ידו, וכאמור, מסירתו לז'אק לא היתה מותנית בבקשה של זה האחרון. משעו"ד ערד לא נהג כך, שוב אין מנוס מהמסקנה כי הוא סטה מרמת ההתנהגות הנדרשת מעורך-דין. 13. לאותה מסקנה בדבר אחריותו של עו"ד ערד, הייתי מגיע גם לו הנחתי שבינו לז'אק לא שררו יחסי עורך-דין לקוח. הכלל בעניין זה הוא, כי בנסיבות מסוימות יכול ותקום חובת זהירות של עורך-דין כלפי צד שלישי, גם אם הוא אינו לקוחו (ראו ע"א 751/89, מוסהפור נ' שוחט ואח', פ"ד מו(4) 529, 535; ע"א 4612/95, איתמר נ' שטיל יהודית ואח', פ"ד נא(4), 769, 786; ע"א 1227/91, יחיאל נ' כהן, פ"ד מח(3) 207), והדברים יפים במיוחד באותו מקרה בו ברור לעורך הדין כי הצד השלישי שם בו את מבטחו, ובלשונו של כב' השופט ד' לוין בע"א 37/86, 58 הנ"ל, בעמ' 470: "כאשר עורך-דין מייצג לקוח פלוני ואילו הצד האחר לעיסקה אינו מיוצג כלל, נדרשות ממנו מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו". באשר למקרה שבפנינו - לעו"ד ערד היה ידוע כי ז’אק אינו מיוצג, ועל כן צריך היה להניח כי ז’אק סומך על אמינותו ויושרו. במצב זה המעט שעו"ד ערד היה יכול וחייב לעשות, הוא להביא לידיעת ז'אק את דבר קיומם של השעבודים הנוספים בהם טיפל להבטחת חובותיהם של פיינגולד והחברות. לו כך נהג, יכול היה ז'אק לכלכל את צעדיו מתוך ידיעתן של העובדות, והרי ביחס לאלו נדמה שהכל מסכימים כי ניתן היה לצפות מראש שעלולות להיות להן השלכות מרחיקות לכת על ז'אק, כפי שקרה בפועל. לנוכח כל האמור, לא מצאתי שהוכחה עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה גם עו"ד ערד אחראי לנזקיו של ז'אק. הערעור על שיעור הנזק 14. בית המשפט המחוזי פסק לז'אק פיצוי בגין אבדן השתכרות בעבר (60,000 ש"ח), וכן חייב את המערערים לשלם לו סכום נוסף (15,000 ש"ח) בגין שכר טרחת עו"ד שהתחייב בו. בשני אלה לא מצאתי עילה להתערבותנו. מאידך, אני מציע לבטל את הסכום שנפסק כפיצוי עבור מה שהוגדר "עוגמת נפש". הנמקתו של בית המשפט המחוזי לעניין זה היתה מצומצמת ביותר, ובלשונו: "... יש מקום לפצות את התובע בגין עוגמת-נפש כתוצאה מסך כל האירועים נשוא הדיון בסכום של 50,000 ש"ח ". אכן, כבר נפסק כי "נזק לא-רכושי גרידא, אף הוא נזק לעניין עילת הרשלנות, והוא בר-פיצוי, אם על אדם סביר מוטלת החובה (המושגית והקונקרטית) לצפות את התרחשותו בשל התרשלות" (ע"א 243/83, עירית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1), 113, 142). אך ספק רב אם היה ז'אק זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. כאמור, נדחתה גרסתו המקורית לפיה לא התכוון למשכן את המספרה להבטחת חובותיהם של אחרים. והרי, בלשון בית משפט קמא, "כאשר אדם חותם על עיסקת משכנתא לחובותיהם של אחרים, הוא לוקח את הסיכון כי בבוא הזמן ייאלץ לפרוע את חובותיהם". מכאן, שהאפשרות שהשעבוד ימומש על ידי נושים כדי לפרוע חובותיהם של אחרים להם ערב, על כל הטרדה ועוגמת הנפש הכרוכים בכך, היא מסוג העניינים שצריך היה להניח לחובתו של ז'אק כי אותם הוא צפה, אף של היה יכול לצפות את היקפם. כיצד השפיעו כל אלה ומה משקל היה להם, אם בכלל, בשיקוליו של בית משפט קמא בבואו לקבוע את הסכום הפסוק, סתם בית המשפט המחוזי ולא פירש, ובמצב זה אינני רואה דרך לקיים חיוב זה, ואני מציע אפוא לבטלו. באשר לגובה הנזק בגין החוב שפרע ז'אק לבנק, ולו המערערים אחראים: נקודת המוצא של בית משפט קמא לצורך ההכרעה בסוגיית החוב אותו פרע ז'אק, היה מכתבו של סניף הבנק בירושלים, מיום 28.6.90, ממנו עולה כי החוב עמד אותה שעה על סך 220,000 ש"ח. באי-כוחם של המערערים טענו כי אסור היה שנתון זה ישמש את בית המשפט, הואיל ואין הוא מעיד על החוב שהמערערים אחראים לו, מאחר וסכום זה מורכב ברובו מהלוואות שז'אק עצמו נטל מהבנק. את טענתם זו תמכו המערערים במכתבו של עו"ד מ' ווהב, מיום 27.3.1989, ממנו עולה, כי סניף הבנק בתל-אביב נתן את הסכמתו להעברת שטר המשכנתא לסניף בירושלים, תמורת תשלום של 105,241 ש"ח. בעניין זה מקובלת עלי השקפתם של באי-כוח המערערים, לפיה צריך היה להניח לטובת שולחיהם, כי אותו סכום ביטא, נכון לאותו מועד, את שיעור כלל חובותיהם של ז'אק, פיינגולד והחברות, אשר שיעבוד המספרה נועד לשמש להם בטוחה. יותר מכך, גם מקובל עלי שלו נפרע אותו סכום על ידי ז'אק, ממקורותיו, היתה מתגבשת בכך לפחות קרן חובם של המערערים. דא עקא, סכום זה נפרע באמצעות הלוואות שנטל ז'אק מסניף הבנק בירושלים, במסגרת אותו ניסיון שעשו הוא ועו"ד פיינברג ושמטרתו היתה למצוא דרך לחלץ את ז'אק ממערבולת חובותיו. אולם גם ניסיון זה נכשל, וסכום החוב הלך ותפח עם הזמן, ועל כן יש לראות בו תוצאה ישירה של מעשיהם ו/או מחדליהם של המערערים שבעטיים נקלע ז'אק לאותה מצוקה. עם זאת, גם אליבא דגרסתו של ז'אק, הוא עצמו נטל מהבנק הלוואות, ואת אחת מהן, בסכום של 24,420 דולר, היה אמור לפרוע ב36- שיעורים, ובסך הכל היה אמור לשלם לבנק סכום של 29,699 דולר. ביחס להלוואה זו טען ז'אק, שהוא פרע חלק ניכר ממנה, וביום מימוש השעבוד נותר חייב סכום של 29,585 ש"ח בלבד. בהעדר ראייה לסתור, אימץ בית המשפט המחוזי נתון זה, והוא ניכה אותו מהחוב הכולל לבנק (220 אלף ש"ח). כמו כן ניכה בית המשפט את חובו של ז'אק לפיינגולד, שביום הגשתה של התביעה עמד על סך של 80,896 ש"ח. אודה, כי סוגיית גובה הנזק שנגרם בעטיים של המערערים, עוררה אצלי תהיות, הואיל ואף שנראה כי מרבית מסמכי הבנק הדרושים הוצגו לבית המשפט, לא טרח איש מבעלי הדין לבחון אותם לעומק על מנת לוודא שבית המשפט לא ייתפס בסוגיית שיעור החיוב לתוצאה שגויה. בעיקר אמורים הדברים לנוכח אותה הלוואה שנטל ז'אק בחודש נובמבר 1988 מסניף הבנק בתל-אביב, ושעל יתרתה למד בית משפט קמא מפיו של ז'אק בלבד, וספק בעיני אם היה די בכך. עניין אחר שהטריד אותי היתה אותה מערכת יחסים כספית שהתפתחה בין ז'אק לעו"ד פיינברג, ומצאתי את עצמי תוהה אם זו התבררה עד תום, כדי לסלק כל ספק שלסכום בו חויבו המערערים לא התווספו סכומים נוספים שהם לא גרמו להם. חרף האמור, החלטתי להמליץ בפני חברי לדחות את הערעורים גם בסוגייה זו. בפני בית המשפט המחוזי נשמעה עדותו של ז'אק (ראה ישיבת יום 22.11.95 עמ' 12) ביחס לחוב שעבר לסניף הירושלמי של בל"ל ("זה לא חוב עצמאי שלי. הכל נובע משטר המשכנתא שביקשו שאפרע את החוב של סייפן"). את הגרסה הזו ניתן היה לאמת או להפריך באמצעות מסמכי הבנק, שחלקם הוגשו כאמור לבית המשפט, אך המערערים, מטעמים השמורים עמם, בחרו שלא לעשות זאת, ועל כן רשאי היה בית המשפט המחוזי לאמץ את דבריו של ז'אק בעניין זה, ולראות בהם גרסה עובדתית שלא נסתרה. הוא הדין גם בשאלת מהותה של מערכת היחסים בין ז'אק לעו"ד פיינברג, וכיצד זו השפיעה, אם בכלל, על סכום החוב. גם כאן בחרו המערערים שלא לנסות ללבן עניין זה מפיהם של הנוגעים בדבר, הואיל ועל אף הצהרתו של עו"ד ורובל, בא-כוחו דאז של עו"ד ערד מיום 17.4.96, לפיה הוא עתיד לזמן את בני הזוג פיינברג לעדות, הוא לא עשה זאת עד לסיום ההליכים בערכאה הראשונה. 15. לסיכום הדיון בערעור זה, אני מציע לדחות את שני הערעורים בכפוף לביטול החיוב בגין "עוגמת נפש", ולחייב את כל אחד מהמערערים לשלם למשיב הוצאות בערכאתנו בסכום של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ב באב תשס"ב (21.7.02). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 00066450.O05 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il