אור ירוק מרכז נהיגה בע"מ נ. רשות הפיתוח

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6644/22 לפני: כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופטת ר' רונן העותרים: 1. אור ירוק מרכז נהיגה בע"מ 2. עוז ביה"ס ללימודי נהיגה 3. ביה"ס ללימוד נהיגה אלקודס נ ג ד המשיבים: 1. רשות הפיתוח 2. משרד האוצר - יחידת הדיור הממשלתית 3. סופר בוס היסעים ותיור בע"מ 4. עיריית ירושלים עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרים: עו"ד משה חן בשם המשיבים 2-1: עו"ד קובי עבדי בשם המשיבה 4: עו"ד אשר עמרם פסק-דין השופטת ג' כנפי-שטייניץ: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, המורה למשיבים לבטל את החלטתם ליטול מידי העותרים מקרקעין המשמשים אותם להפעלת עסק ללימוד נהיגה על רכב דו-גלגלי. המקרקעין מושא העתירה ידועים כגוש 30129, חלק מחלקה 27, וממוקמים ברחוב האומן בירושלים (להלן: המקרקעין). כעולה מן החומר שהונח לפנינו, הבעלות במקרקעין רשומה על שם רשות הפיתוח. בשנת 2018 נרשמה הודעת הפקעה על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה בעיריית ירושלים, ובשנת 2020 נרשמה הערת ניהול על-ידי מינהל הדיור הממשלתי באגף החשב הכללי במשרד האוצר. כעולה מתגובת המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים), בשלהי שנות ה-60 הוקצו המקרקעין למשרד התחבורה ושימשו לצרכי משרד הרישוי בירושלים. במועד שאינו ידוע למשיבים, החלו העותרים – גורמים פרטיים העוסקים בהוראת נהיגה, לעשות שימוש במקרקעין – עליהם מצוי מגרש חניה כבוש – לצרכיהם, זאת מבלי שאלה הוקצו להם ומבלי שניתן לכך אישור מאת הגורמים המוסמכים במשיבים, ואף מבלי לשלם על כך תמורה. לימים, כחלק ממהלך רחב היקף לטיוב התחבורה הציבורית בירושלים, הוגשה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז ירושלים (להלן: הוועדה), תוכנית להקמת "מתחם דיפו רכבת קלה מלחה", שמטרתה הקמת מתחם לחניון לילה וטיפולים שוטפים של קרונות הרכבת הקלה בירושלים (להלן: התוכנית). מאחר שבשטחה של התוכנית פעל חניון לאוטובוסים, התנתה הוועדה את אישור התוכנית, בין היתר בכך, שיאותר מיקום חדש, בתחום התוכנית, שאליו יועתק חניון האוטובוסים הקיים (ראו: החלטת הוועדה מיום 4.1.2022, נספח מש/1). בדיונים שנערכו בוועדה הוצגו מספר מתחמים אפשריים לטובת החניון האמור, וביניהם הוצגו גם המקרקעין מושא העתירה. יצוין, כי המתחמים שהוצגו בוועדה נועדו לשמש כחניונים זמניים לאוטובוסים, עד אשר יאושרו וימומשו התוכניות להקמת חניוני קבע. לאחר אישורה של התוכנית, החלו הגורמים הרלוונטיים במשרד התחבורה והצוות התכנוני לפעול להשמשת המקרקעין לטובת הקמת החניון הזמני. חניון זה נועד לשמש אפוא כחניון יום תפעולי וחניון לילה, וכן כמסוף קצה, עד אשר יוקמו חניוני הקבע, ובכך ליתן מענה לחסרים בחניות לאוטובוסים שנגרמו כתוצאה מביצוע התוכנית. ביום 12.6.2022 הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה בבג"ץ 3973/22. העתירה נמחקה בהסכמת הצדדים, לאחר שנמצא כי העותרים לא מיצו הליכים מול הגורמים הרלוונטיים עובר להגשת העתירה. בהמשך לכך, פנו העותרים ביום 15.6.2022 במכתבים למשרד התחבורה ולגורמים שונים במשיבה 4, עיריית ירושלים (להלן: עיריית ירושלים או העירייה), בבקשה לבטל את ההחלטה בדבר ייעוד המקרקעין לטובת חניון לאוטובוסים. לחלופין ביקשו העותרים, כי יוקצו להם מקרקעין חלופיים שמתאימים ללימוד נהיגה על רכב דו-גלגלי. ביום 3.7.2022 נשלח מכתב לעותרים מאת מינהל הדיור הממשלתי בו צוין, כי המקרקעין שבנדון הם בבעלות רשות הפיתוח, וכיום הם מנוהלים על-ידי מינהל הדיור הממשלתי. עוד צוין כי העותרים עושים שימוש במקרקעין ללא הקצאה וכי אלה דרושים באופן מיידי למשרד התחבורה לצורך הקמת חניון לאוטובוסים. לפיכך, נדרשו העותרים לחדול מלעשות שימוש במקרקעין עד ליום 21.8.2022. העותרים לא השלימו עם האמור ושלחו ביום 7.7.2022 מכתב למשרד התחבורה, בו ציינו כי הם פועלים למציאת מגרש חלופי, וכי ברגע שזה יימצא הם יעבירו את פעילותם למגרש האמור. כן ביקשו כי יינתן להם פרק זמן נוסף של שלושה חודשים לצורך איתור מגרש מתאים, כאמור. העותרים שלחו מכתב נוסף בנדון ביום 29.8.2022, הפעם למינהל הדיור הממשלתי, בו ציינו, בין היתר, כי קיים קושי רב באיתור מגרש חלופי בירושלים לצורך המשך פעילותם, וביקשו כי מינהל הדיור הממשלתי יעיין מחדש בהחלטה לפנותם ולהקים במקרקעין חניון לאוטובוסים. לחלופין ביקשו העותרים, כי תינתן להם ארכה בת חצי שנה לאיתור מגרש חלופי באמצעות העירייה. ביום 3.10.2022 הוגשה העתירה דנן ובה נתבקש צו על תנאי, ולפיו תבוטל ההחלטה ליטול מידי העותרים את המקרקעין מושא העתירה, מבלי שניתנה להם חלופה סבירה להפעלת עסקם. בעתירה נטען, כי משנודע לעותרים על אודות נטילת המקרקעין, כל פניותיהם למשיבים למציאת פתרון למצבם העלו חרס. לטענתם, הליך נטילת הקרקע מידיהם נעשה בצורה שאינה הוגנת, 'במחשכים', מבלי שהובאה בחשבון הפגיעה שתיגרם להם כתוצאה מכך, ומבלי שניתנה להם אפשרות למצוא מקרקעין חלופיים בתוך פרק זמן סביר. המשיבים סבורים, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. כך לטענתם, ביסודה של העתירה מונחות טענות המבקשות להכיר בזכותם של העותרים להוסיף ולעשות שימוש במקרקעין, וזאת מבלי שהצביעו על כל זכות קניינית או חוזית במקרקעין, ומבלי שניתן להם היתר לעשות בהם שימוש. נטען כי טענות אלה, הנוגעות למעמדם של העותרים במקרקעין ולפעולת המשיבים לסילוקם, והסעדים המבוקשים בגדרם, הן טענות מתחום המשפט האזרחי ולא המנהלי, ולפיכך מקומם להתברר לפני ערכאה אזרחית מתאימה ולא לפני בית משפט זה. עוד מוסיפים המשיבים, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי, שכן העותרים מוסיפים לעשות שימוש במקרקעין מבלי להיענות לדרישת הפינוי של בעליהם החוקיים. כן צוין, כי לא ניתן להעניק לעותרים שהות נוספת לפינוי המקרקעין נוכח הדחיפות הקיימת בהקמת החניון. עיריית ירושלים סבורה אף היא, כי דין העתירה להידחות בכללותה, ומכל מקום בעניינה, משהמקרקעין האמורים אינם בבעלותה וההחלטה בדבר סילוק העותרים לא התקבלה על-ידה. העירייה טוענת אף היא, כי העותרים, שהם גופים פרטיים-מסחריים, עשו שימוש במקרקעין ללא היתר וללא תשלום. כן מצביעה העירייה על ההליך התכנוני שקודם במקרה דנן, ובפרט על ההחלטה שהתקבלה על-ידי הוועדה ביום 4.1.2022 לעניין הצורך במציאת מגרשי חניה חלופיים, ביניהם המגרש מושא העתירה. העירייה טוענת כי היה על העותרים להעלות את טענותיהם בנושא עוד אז לפני הוועדה, ומכאן שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר אשר מצדיק את דחייתה. עוד הוסיפה העירייה כי תקיפת החלטת הוועדה כעת לפני בג"ץ עולה כדי תקיפה עקיפה של ההחלטה המנהלית התכנונית שהתקבלה. באשר לסעד המופנה כלפי העירייה בדבר הקצאת מגרש חלופי לעותרים נטען, כי הקצאת מקרקעי ציבור ללא תמורה היא חריג לכלל בדבר החובה לערוך מכרז פומבי בנכסי העירייה, לא כל שכן שעה שהעותרים הם גוף פרטי מסחרי הפועל למטרות רווח, אשר בהתאם לנהלי העירייה איננו זכאי להקצאת קרקע ציבורית למטרותיו. לאחר עיון בעתירה ובתגובות שהוגשו לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. העותרים לא הניחו בעתירה דנן תשתית משפטית שמבססת את הסעדים המבוקשים בעתירה, ובכלל זאת לא פירטו בגדרה את "הנימוקים, שבעובדה ושבחוק, שעליהם היא מתבססת", המבססים עילה להתערבותו של בית משפט זה, כנדרש בהוראת תקנה 2 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984 (ראו: בג"ץ 3498/22 שגב נ' ממשלת ישראל, פסקה 8 (26.5.2022)). ולעניין זה אין די בטענה כללית לפעולה בניגוד לכללי מנהל תקין או להפרת חובת ההגינות. על עותר הנכנס בשערי בית משפט זה להציג טיעון עובדתי ומשפטי מפורט ומבוסס די צרכו, המקים עילה להתערבות שיפוטית ולמתן סעד – את זאת לא עשו העותרים במקרה שלפנינו, ודי היה בכך כדי לדחות את עתירתם. זאת ועוד. במוקד העתירה עומדת בקשת העותרים לסעד שימנע מבעליהם החוקיים של המקרקעין לעשות בהם שימוש, זאת מבלי שהצביעו, ולוּ באופן ראשוני, על מקור זכותם שלהם במקרקעין. העותרים, שהם גופים פרטיים-מסחריים, לא הצביעו במכתביהם החוזרים לרשויות, או בעתירתם, על זכות כלשהי – חוזית או קניינית – מכוחה הם רשאים להחזיק במקרקעין או לעשות בהם שימוש, ולאמיתו של דבר, אין הם טוענים לזכויות במקרקעין. יתר על כן, גם לוּ היו בידם טענות זכות, מקומן של אלה היה להתברר לפני הערכאה האזרחית המוסמכת לכך, כפי שנטען בתגובת המשיבים. נוכח האמור, דין העתירה להידחות אף מחמת קיומו של סעד חלופי (וראו לעניין זה: בג"ץ 2686/20 עבאסי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 9 (26.5.2020); בג"ץ 8853/10 שפורן נ' המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה, פסקה 2 (13.12.2010); בג"ץ 5856/01 אלחממדה נ' מינהל מקרקעי ישראל (27.12.2001)). אשר על כן, העתירה נדחית על הסף, וממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 8,000 ₪. מחצית מסכום זה ישולם למשיבים 2-1 ומחציתו האחרת למשיבה 4. ניתן היום, ‏ו' בכסלו התשפ"ג (‏30.11.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 22066440_X03.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1