מדינת ישראל נ. סולטאן גביש

פסק-דין בתיק ע"פ 6642/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6642/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: סולטאן גביש ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.7.09 בת"פ 6191/07 שניתן על ידי כבוד השופט יצחק כהן תאריך הישיבה: ו' בטבת התש"ע (23.12.2009) בשם המערערת: עו"ד איתמר גלבפיש בשם המשיב: עו"ד באסל פלאח פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.7.2009 (ת"פ 6191/07, כבוד השופט, י' כהן). כתב האישום 1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין; חבלה במזיד בכלי רכב, עבירה לפי סעיף 413 ה' לחוק העונשין (שתי עבירות); איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין (שתי עבירות). על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 11.12.2007 ביקשו פקחי הסיירת הירוקה לתפוס מחפר שבבעלות המשיב, אשר ביצע עבודות עפר במקרקעין הסמוכים לישוב תובל שבגליל. המקרקעין בהם בוצעה העבודה רשומים בבעלות מדינת ישראל. כאשר הגיעו פקחי הסיירת הירוקה לתפוס את המחפר, התפתח במקום עימות אלים בין פקחי הסיירת הירוקה ובני משפחתו של המשיב. במהלך הדברים, עלה המשיב על המחפר וחבט באמצעות כף המחפר, מספר פעמים, באחד מכלי הרכב של הסיירת הירוקה, בו ישב אחד הפקחים, וגרם לרכב נזק רב. בתוך כך עלה בידי הפקח שישב בכלי הרכב להיחלץ מהרכב, וכך לא נפגע. בנוסף חיבל המשיב במובילית שהוזמנה למקום כדי להסיע מהמקום את המחפר לאחר תפיסתו. במהלך האירוע השמיע המשיב איומים כלפי הפקחים ונהג המובילית. בית המשפט המחוזי 2. ביום 5.7.2009 לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית המשפט המחוזי את המשיב בעבירות הבאות: ניסיון לגרום לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1), בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; תקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין; חבלה במזיד בכלי רכב, עבירה לפי סעיף 413 ה' לחוק העונשין (שתי עבירות); איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין (שתי עבירות). המשיב לא הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וחלף זאת הורשע בניסיון לגרום חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וזאת מכיוון שבית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח היסוד הנפשי של כוונה לפגוע בפקח אשר ישב ברכב, אולם הוכח היסוד הנפשי של פזיזות הדרוש לשם הרשעה בעבירה של ניסיון לגרום חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. 3. בטיעונים לעונש טענה המערערת כי מעשיו של המשיב חמורים ביותר, ובבסיסם עשיית דין עצמית, תוך פריצת כל הגבולות, ושימוש באלימות חמורה ומסכנת חיים. המערערת טענה, כי מעשיו של המשיב נועדו למנוע מפקחי הסיירת הירוקה לבצע את עבודתם, והוסיפה, כי על הענישה לבטא את הצורך להגן על עובדי הציבור בביצוע תפקידם. בנוסף לדברים אלה הגישה המערערת את גיליון ההרשעות הקודמות של המשיב, ובית המשפט המחוזי ציין כי בין ההרשעות שהמשיב צבר, קיימות הרשעות בגין עבירות של תקיפת עובד הציבור (משנת 1995), תגרה במקום ציבורי (משנת 1996), הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, איומים והעלבת עובד הציבור (משנת 1998), היזק לרכוש במזיד ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (משנת 2003), איומים (שלוש עבירות משנת 2002). המערערת טענה כי המשיב לא פרש נכון את הגישה הסלחנית שבתי המשפט נקטו עמו בעבר, ועל כן, עתה יש להטיל עליו מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי כספי. 4. המשיב טען כי הקרקע עליה נעשו העבודות הינה קרקע בבעלות משפחתו מזה שנים רבות, ורישום הבעלות על שם המדינה הושג שלא כדין. בנוסף טען המשיב כי בשנים האחרונות נוצרה אצלו תחושה, כי אנשי הסיירת הירוקה מבקשים להתנכל לו, תחושה שעמדה ברקע המעשים שבוצעו. בנוסף פורטו נסיבותיו האישיות של המשיב, ובכלל זה שירותו בצה"ל, והעובדה כי הוא נשוי ואב לארבעה ילדים. המשיב אמר כי הוא מצטער על אשר אירע ומתחרט על מעשיו, ולדבריו לא הייתה לו כל כוונה לפגוע באדם כלשהו. המשיב הוסיף, כי מאז המקרה, נגרם לו ולמשפחתו סבל רב. לטובתו של המשיב העידו מספר עדי אופי, כבוד השיח' מר מואפק טריף, ראשה הרוחני של העדה הדרוזית בישראל; חבר הכנסת מר מג'לי ווהבה רס"ן ריכאד חיר-אלדין, שהיה מפקדו של המשיב בעת שירותו הסדיר בצה"ל. העדים העידו בשבחו של המשיב ומשפחתו. בהקשר זה צוינה העובדה, שאביו המנוח של המשיב זכה פעמיים בצל"ש בעת שירותו בצה"ל. העדים העידו על נאמנותו של המשיב למדינה ועל מסירותו למשפחתו. חבר הכנסת ווהבה אף העיד על אפלייתו של המגזר הדרוזי, ועל הצורך באפליה מתקנת למגזר זה, שהנמנים עליו הם אזרחים שומרי חוק, נאמנים ומסורים למדינה. 5. ביום 15.7.2009 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המשיב, והשית עליו 24 חודשי מאסר, מתוכם 10 חודשים לריצוי בפועל, והיתר לריצוי על תנאי; פיצוי כספי בסך 5,500 ש"ח למר אלי כליף נהג המובילית ופיצוי כספי בסך 72,200 ש"ח למדינת ישראל, בגין הנזק שנגרם לרכב הסיירת הירוקה. בית המשפט המחוזי ציין כי אין בידיו הכלים לבחון נכונות טענותיו של המשיב, והעדים שהעידו מטעמו, בנוגע לבעלות משפחתו בקרקע, והוא ציין כי מקומן להתברר במסגרת הליכים משפטיים מסודרים. בכל מקרה אין הדבר מצדיק את האופן בו נהג המשיב בבוקר האירוע. עוד נקבע כי המשיב פעל בצורה חמורה, תוך פריצת כל הגבולות, באלימות חמורה ומסכנת חיים, ואין מדובר בעבירת אלימות ראשונה בחייו. מאידך, קבע בית המשפט המחוזי, כי התרשם מחרטתו הכנה של המשיב, משירותו הצבאי המסור, מכך שפעל מתוך תחושה שנעשה לו עוול ועל כן נגזר עליו העונש כפי שפורט לעיל. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מונח הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 6. המערערת טוענת כי העונש שנגזר על המשיב אינו הולם את חומרת המעשים, ואת האינטרס הציבורי הרב הגלום בענישה משמעותית ומרתיעה של מי אשר מבצע מעשי אלימות כה קשים כנגד עובדי ציבור העושים את עבודתם על פי חובתם ועל פי דין. כמו כן, טוענת המערערת כי העונש שהוטל על המשיב אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה שהותוותה על ידי בית משפט זה. עוד היא טוענת כי יש להביא בחשבון את עברו הפלילי של המשיב, אשר כולל, בין היתר, עבירות כלפי עובדי ציבור. על כן נראה כי המשיב כדרך קבע מזלזל ברשויות אכיפת החוק ורואה באלימות דרך לפתרון בעיות. במצב דברים זה יש להעניש את המשיב בענישה מרתיעה ומשמעותית המביאה בחשבון את כלל השיקולים בצורה ראויה. 7. בא כוח המשיב טען כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים לחומרה ובין השיקולים לקולא כאשר גזר את דינו. בא כוח המשיב הדגיש, בדיון בפנינו, כי בית המחוזי קבע כי לא הייתה למשיב כוונה לפגוע באדם וכוונתו הייתה לפגוע במכונית של הפקחים. כמו כן הוא טען כי יש להביא בחשבון את המחלוקת על הבעלות בקרקע ואת התחושה של המשיב כי הוא ובני משפחתו מופלים לרעה, וכי הוא ראה במעשי הפקחים פגיעה קשה ביכולתו לפרנס את בני משפחתו. אשר על כן, אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר לא סטה ממדיניות הענישה הראויה בנסיבות המקרה ולאור נסיבותיו האישיות של המשיב. דיון 8. נציין כבר בתחילה כי לאחר עיון בהודעת הערעור ובספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל. אכן ידועה ההלכה כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). אולם אנו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים התערבות בעונש שכן קיימת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה במקרה הנדון. 9. בית המשפט המחוזי לא איזן כראוי את כלל השיקולים הרלוונטיים, הן מבחינת נסיבות האירוע והן מבחינת נסיבותיו האישיות של המשיב, והעונש שהוטל על המשיב אינו הולם את חומרת מעשיו ואת נסיבותיו האישיות. הדעת אינה סובלת מעשי תקיפה של נציגי החוק אשר עושים את עבודתם נאמנה למען שמירת הסדר הציבורי ובטחון הציבור. יש להוקיע מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם הפרעה לעובדי ציבור במילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה בנציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור אל מול אלימות שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה מאחורי סורג ובריח. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי אגרוף, מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.1988)). בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם (רע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.8.2008)). על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים (רע"פ 1860/07 נחמני נ' מדינת ישראל (14.6.2007)). ויפים לעניינו דברים שנאמרו ברע"פ 5940/06 גל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.2006)): "המבקש תקף עובד ציבור ואף איים על חייו, אך ורק בשל העובדה שהחלטותיו של עובד הציבור לא תאמו לאינטרסים האישיים שלו. מדובר בהתנהגות נלוזה כנגד עובד ציבור אשר מילא את תפקידו. הנני מצדיק אפוא את החלטת בית-המשפט המחוזי להחמיר בעונשו של המבקש הן משום עברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירה של תקיפת עובד ציבור, הן בשל האינטרס הציבורי הדורש, כי החוק יספק הגנה אפקטיבית על אנשי הציבור והן לאור הצורך החברתי, כי אלה האחרונים, יבצעו את תפקידם ללא כל מורא". 10. בנוסף לכך יש להביא בחשבון כי "בית המשפט אינו יכול ליתן ידו למציאות בה כל דאלים גבר. את הסלידה, ההוקעה והצורך בשירושה של תופעה זו מן החברה שומה עליו לבטא בענישה מחמירה המרתיעה" (בע"פ 2583/08 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2006), ויפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי חברי השופט א' לוי: "על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח ... כי המענה לאימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין ... אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה" (ע"פ 3562/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2005)). 11. לצד האינטרס הציבורי בהטלת ענישה משמעותית על המשיב, קיימים גם שיקולים לקולה במקרה הנדון, כפי שציין בית המשפט המחוזי, וביניהם שירותו המוערך של המשיב בצה"ל, החרטה הכנה שהביע ועדי האופי אשר דיברו בשבחו. אולם לצד זאת יש לתת את המשקל הראוי לעברו הפלילי של המשיב, אשר כולל הרשעות בעבירות כלפי עובדי ציבור, על כן נראה כי המשיב לא היה נכון לנצל את ההזדמנות שניתנו לו ולנתק עצמו ממעשי עבירה, אלא במקום זאת חזר וביצע עבירות מאותו סוג ממש. בנסיבות כגון אלה לא היה מקום לכך שבית המשפט ישליך יהבו על הבטחותיו החדשות של המבקש שלא יחזור לסורו (ע"פ 384/78 מדינת ישראל נ' משאלי, פ"ד לב(3) 245, 248 (1978)). במקרה זה אין מנוס מגזירת עונש מאסר משמעותי ומרתיע כנגד המשיב אשר לקח לידיו כלי רכב כבד והפך אותו לכלי נשק קטלני כנגד עובדי ציבור ונציגי החוק. סוף דבר 12. כאמור במקרה הנדון ועל אף השיקולים לקולה, יש לתת בכורה לאינטרס הציבורי וזאת לאור נקיטת אלימות חמורה כנגד עובדי ציבור ולנוכח עברו הפלילי המכביד של המשיב. על כן יש מקום לשנות את האיזון שערך בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לעונש המאסר, ונאמנים לדרכה של ערכאת ערעור שאינה נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש (ראו ע"פ 304/85 תורג'מאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 74, 77 (1985)), החלטנו לקבל את הערעור במובן זה שאנו גוזרים על המשיב 32 חודשי מאסר, מתוכם 20 חודשים לריצוי בפועל (בניכוי הימים בהם היה במעצר), והיתרה (12 חודשים) על תנאי בהתאם לתנאי שנקבע בבית המשפט המחוזי. יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם. 13. כולנו תקווה כי הפעם יפנים המשיב את הפסול שבמעשיו, וכי הוא ינסה לפתוח דף חדש כאזרח שומר חוק המכבד את נציגי החוק העושים עבודתם נאמנה למען כלל הציבור. ניתן היום, י"ג בטבת התש"ע (30.12.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09066420_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il