בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. סלע יצחק

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6640/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד המשיבים: 1. סלע יצחק 2. אבני מרדכי 3. מימון נחום 4. זכוכית סלע בע"מ ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום בבאר-שבע בת.א. 3113/99 מיום 4.9.2000 שניתנה על ידי כבוד השופטת טהר שחף בשם המערער: עו"ד אדם טל פסק-דין ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופטת ט' שחף) מיום 4.9.00 לפסול את עצמו מלדון בת.א. 3113/99. 1. המשיבה 4, חברת זכוכית סלע בע"מ (להלן: "החברה") קיבלה הלוואה מן הבנק המערער. המשיבים 1-3, בעלי מניות בחברה, ערבו לחוב. החברה פרעה את ההלוואה באופן חלקי בלבד. לפיכך הגיש המערער תביעה בסדר דין מקוצר על סך 346,336 ש"ח כנגדה וכנגד המשיבים 1-3 בבית משפט השלום בבאר-שבע (ת"א 3113/99). המשיבים 1-3 טענו כי ערבותם היא על סך 60,000 ש"ח כל אחד, ולא על כל גובה החוב. לפיכך, ניתן ביום 13.12.99 פסק דין שחייב כל אחד מהם לשלם למערער סך של 60,000 ש"ח כאמור, בעוד שעל שאר הסכום, ניתנה להם רשות להתגונן. הדיון נקבע לפני כבוד השופטת ט' שחף. בפני השופטת התקיימו שתי ישיבות קדם משפט. במהלך הישיבה השניה, ביום 25.6.00, ביקרה השופטת את דרך ניהול המשפט על ידי המשיבים, ואף הטילה עליהם לשלם לאוצר המדינה סך של 2,500 ש"ח. 2. ביום 4.9.00 הגיש המשיב 1 בקשה לפסילת בית המשפט. לטענתו, בטרם מונתה לכהונת שופטת, ייצגה השופטת אותו ואת החברה. היא אף הייתה עורכת הדין אשר רשמה את החברה במשרדו של רשם החברות. לטענתו, עשויה היא אף להיקרא לעדות, לאור הטענה כי תקנות החברה המסמיכות את מנהליה ללוות כספים בשמה, תוקנו בחוסר סמכות ובניגוד לתזכיר החברה. השופטת, בהחלטתה מיום 4.8.00, תמהה על כך שהבקשה הוגשה רק משנקבעה התובענה להוכחות. כמו כן, ציינה כי עברו 14 שנה מאז טיפלה בעניין המשיבים. הגם שנראה לה, כי טענות אלה אין בהן ממש, מקבלת היא את בקשת הפסילה. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערת טוענת כי המשיב 1 לא הראה עילה לפסילתו של בית המשפט, ומטעם זה יש להורות על ביטול החלטתה של השופטת שחף. 3. ביום 11.10.00 ביקשתי, מכוח סמכותי בתקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, כי תתקבלנה הערות השופטת לטענות המשיב 1 בבקשת הפסלות. השופטת מציינת כי אף אם ספק כי עדותה אכן תתבקש, וגם אם יכול ונימוק זה הועלה רק על מנת להביא לפסילה, לא מצאה היא לנכון להמשיך ולדון בתובענה, שכן אם היה נמשך הדיון בפניה, והייתה מתבקשת עדותה, הרי שאז היה התיק מועבר למותב אחר במהלך שמיעת הראיות. 4. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, הגעתי למסקנה, כי בנסיבות העניין, אכן מוטב שהעניין ידון בפני מותב אחר. שלושה טעמים מונה המשיב 1 המצדיקים, לטענתו, פסילת בית המשפט במקרה שבפני. האחד, נעוץ בכך שהשופטת שימשה כעורכת דינם של המשיבים בעבר. השני, נוגע לצורך שיהיה על השופטת ליתן עדות במסגרת הליך זה. הטעם השלישי הוא כי השופטת לא תוכל להכריע בנכונות הטענה של בטלות תקנה מתקנות החברה ללא משוא פנים, כאשר היא כעורכת דין זאת שטיפלה ברישום החברה. 5. אכן, העובדה כי שופט טיפל, טרם כהונתו כשופט, בעניינו של בעל דין שמופיע לפניו, יכול ויהיה בה כדי לגבש עילה לפסילתו של בית המשפט. מתי נאמר כי יחסי עורך דין-לקוח בעבר, אינם יכולים לאפשר קיום "יחסי" שופט-בעל דין בהווה? על שאלה זו יש לענות בהתאם לנסיבות העניין המשתנות. יהיה עלינו לבחון, בכל מקרה ומקרה, האם קיומו של הקשר האמור יוצר "חשש ממשי למשוא פנים" כלפי מי מבעלי הדין. עם זאת, ניתן למנות שורה של שיקולים מנחים, אשר יהיה בהם להוות אמת מידה ראשונית, אם כי לא בלעדית, בבחינת הסוגיה. 6. השיקול הראשון, נוגע למהותו של הקשר שבין עורך הדין ללקוחו ומידת עוצמתו. אין דינו של עורך דין אשר שירת את לקוחו לאורך תקופת זמן ארוכה, בעניינים רבים ושונים, כדינו של עורך דין אשר נתן ללקוחו עצה חד פעמית, ערך למענו חוזה יחיד או שימש כנוטריון לצורך אישור מסמך. ככל שהיחסים בין עורך הדין ללקוח הועמקו, כך גדל המשקל שיש לתת ליחסים בין השניים, כאשר באים אנו לבחון שאלת פסילתו של עורך הדין שהפך לשופט. השיקול השני, נוגע למידה שבה העניינים בהם עסק השופט, במסגרת תפקידו כעורך דינו של הלקוח, קשורים לעניין הנדון בפניו. כך הוא כאשר שימש הוא כעורך דין בהליכים משפטיים מוקדמים, בעניין הנדון בפניו בשלביו המאוחרים יותר (ראו Model Code of Judicial Conduct (1972), Canon 3(c)(1)(b), על פיו עילת פסלות צומחת כאשר השופט שימש כעורך דין “in the matter in controversy”; ראו גם Judicial Qualifications Comm’n v. Shirado, 364 N.W.2d 50 (N.D. 1985); J. M. Shaman, S. Lubet & J. J. Alfini Judicial Conduct and Ethics (1990) 130-131). כך גם, אם מדובר בעניינים קשורים או דומים לעניין הנדון בפניו (Rushing v. City of Georgiana, 361 So.2d 11 (Ala. 1978)). עם זאת, לעתים יהיה מדובר בעניינים מסוג אחר, אשר ביניהם לבין העניין הנדון אין דבר. ודוק: ככל שהקשר בין העניינים הדוק יותר, כך גוברים השיקולים התומכים בפסילתו של בית המשפט. עם זאת, אין לומר כי מבחן זה הינו "תנאי בלעדיו אין" לקיומה של עילת פסילה. יש ודי בעצם היחסים בעבר בין השופט לבעל הדין, כדי להצדיק פסילתו של בית המשפט, גם אם אין כל קשר בין העניינים, והכל בהתאם לנסיבות העניין. השיקול השלישי, נוגע לזמן שעבר מאז שירת השופט-עורך הדין את בעל הדין-הלקוח. ככל שעבר זמן רב יותר, כך קטן המשקל שיש ליתן ליחסי השופט ובעל הדין בעבר (ראו ע"א 763/00 מגדל כפר שיתופי להתיישבות נ' מזרחי מרים (לא פורסם)). 7. כאמור, רשימת שיקולים אלה אינה רשימה סגורה. זאת ועוד: אין הם שיקולים מכריעים. עסקינן אך באמות מידה מנחות. יש לבחון, בנסיבות כל מקרה ומקרה, האם בבחינת שיקולים אלה ושיקולים אחרים אשר ימצאו כרלבנטים, יש כדי להעיד על היווצרותו של חשש ממשי לכך שהקשר המקצועי בעבר בין השופט לבעל הדין, יהיה בו כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. 8. טענת הפסילה השניה נעוצה בכך שנדרשת עדותה של השופטת בהליך הנדון, ומטעם זה, טוען המשיב 1, יש להורות על פסילת בית המשפט. אכן, כאשר עדות שופט מהווה עדות מהותית הנדרשת לביסוס טענותיו של מי מבעלי הדין, יש מקום להורות על פסילתו של בית המשפט (ראו Model Code of Judicial Conduct (1972), Canon 3(c)(1)(b), על פיו עילה לפסילתו של שופט צומחת כאשר השופט “has been a material witness concerning it [the matter]”; ראו גם In re Dostert, 324 S.E.2d 402, 424-425 (W. Va. 1984); Shaman, supra, at p. 121-122). שופט אינו יכול להעריך מהימנות או משקל עדותו שלו עצמו. כמו כן, הצורך של הצדדים לחקור את השופט, לעיתים בחקירה אשר עלולה להעמידו בפני שאלות קשות, מצדיקה כי זה לא ישב בדין. עם זאת, שאלה אחרת היא מה כאשר עדותו של השופט אינה עדות מכריעה, קרי כזאת אשר נדרשת לצורך הכרעה בתיק? כך הוא לדוגמה, כאשר יכול בעל הדין לבסס טענותיו בראיות אחרות. האם די בכך שבעל דין מבקש להעיד את השופט, כדי שיהיה בכך להביא לפסילתו של זה? שאלה זו היא שאלה קשה. ההבחנה בין עדות שהיא מהותית לבין עדות שאינה מהותית אינה פשוטה, ודאי כאשר ניצבים אנו בפתיחתו של ההליך השיפוטי, ואין לדעת מה יכריע את הכף בסופו של יום. עם זאת, אין בכך לומר כי דרישת בעל דין להעיד שופט יכול ותהפוך לקרדום לחפור בו עילת פסלות. יש לבחון כל מקרה לגופו, ולבחון האם יש מקום לפסילת בית המשפט. אם יוכח כי רצון הצד המבקש להעיד את השופט אינו נובע, אלא מרצונו להביא בכך לפסילתו של בית המשפט, דינה של בקשת הפסילה יהיה להידחות. 9. הטענה השלישית שיש בה להביא לפסילתו של בית המשפט, לטענת המשיב 1, היא כי אחת מטענות המשיבים היא כי תקנות החברה תוקנו, בניגוד לתזכיר החברה, ולפיכך תוקנו הן בחוסר סמכות. משהשופטת טיפלה, בתפקידה כעורכת דין, ברישום החברה, יש בטענה האמורה, גם משום טענה משתמעת כנגד הדרך שבה טופל עניינה של החברה בידי עורכת דינה. מטעם זה, תתקשה השופטת לבחון ללא משוא פנים, סוגיה שבהכרעה בה יש גם משום עמידה על איכות תיפקודה שלה כעורכת דין. 10. במקרה דנן, אין אני נדרש להכריע אם יש בכל אחת מהטענות האמורות - טענת יחסי עורך הדין-לקוח בעבר ושאלת העדות - כשלעצמה, כדי להביא לפסילת בית המשפט. את הטעם לאימוץ דעתה של השופטת ט' שחף, כי מוטב יהיה אם התיק ידון לפני שופט אחר, מוצא אני במכלול הנסיבות שבפני. אכן, עיסוקה של השופטת כעורכת דין בעניינו של המערער היה לפני שנים רבות - ארבע עשרה במספר. עיסוקה לא היה בקשר ישיר להליכים המשפטיים הנדונים בפניה. עם זאת, הטענה שטוענים המשיבים כי תקנון החברה נוגד את תזכיר החברה, ובכך חורג הוא מסמכות, נוגעת גם לתיפקודה של השופטת בתפקידה כעורכת דין. משכך, אם תידרש השופטת להכריע בשאלת תקפות ההוראה בתקנון החברה, עלולה העובדה כי שימשה כעורכת הדין אשר טיפלה ברישום מסמכים אלה, ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט בידיה. בכך נוצר גם הקשר בין העניין בו עסקה השופטת כעורכת דין, לעניין הנדון לפניה. לא נטען לפנינו כי טענה זו, אינה טענה של ממש, או כי נטענה רק כדי להביא לפסילתו של בית המשפט. גם לא נטען כנגד הצורך בהעדתה של השופטת לצורך בירור השאלה המשפטית האמורה. לכל אלה, מצטרפת גם דעתה של השופטת עצמה כי יש מקום להעברת התיק למותב אחר. אכן, "לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן" (ע"פ 531/74 ברוך נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 489, 498; על המשקל שיש לתת לתחושתו של השופט, ראו גם ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושנוב (טרם פורסם); ע"פ 1478/98 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673; ע"א 2415/00 עדה פנץ נ' נתן פנץ, עו"ד (לא פורסם)). לפיכך, ממכלול הנסיבות - העובדה שהשופטת הייתה עורכת דינם של המשיב 1 והחברה; הקשר הנטען בין עיסוקה של השופטת בעבר לעניין הנדון בפניה; הצורך הנטען להעידה; ולבסוף, החלטתה של השופטת כי יש מקום להעברת התיק - בכל אלה יש להצביע על המסקנה כי מוטב היה אם התיק ידון בפני שופט אחר. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ד בחשון התשס"א (22.11.2000). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00066400.A02/דז/