פסק-דין בתיק ע"א 664/02
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 664/02
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת מ' נאור
המערערת:
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן
נ ג ד
המשיב:
פרופ' אהרון נמדר, עו"ד, כנאמן על נכסי עזבונה של המנוחה מרגלית
ליטוינסקי ז"ל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.12.00
בע"א 2076/00 שניתן על-ידי כבוד השופטת ה' גרסטל
תאריך הישיבה:
כ"ה בטבת התשס"ג
(30.12.02)
בשם המערערת:
עו"ד שמואל אורן
בשם המשיב:
עו"ד ישראל עטר
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. המשיב תבע מהמערערת פיצויים לפי סעיף 197
לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק). לטענתו, מקרקעין הנמצאים
בבעלותו נפגעו על ידי תוכנית שאישרה המערערת. תביעתו נדחתה על ידי המערערת. המשיב
הגיש ערר על דחיית תביעתו לוועדת הערר לתכנון ובניה, מחוז תל-אביב (להלן - ועדת
הערר או הוועדה). הערר נדחה. המשיב ערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת
ה' גרסטל), אשר קיבל את הערעור. בית משפט זה התיר למערערת להגיש ערעור, הוא הערעור
שבפנינו.
2. המשיב הינו הבעלים של חלקת מקרקעין הידועה
כגוש 6235 חלקה 39. השטח הכולל של החלקה הוא כ-5,116 מ"ר (החלקה
בשלמותה תיקרא להלן - המקרקעין). אורך המקרקעין הוא כ-335 מטרים ורוחבם כ-15
מטרים. המקרקעין משמשים כדרך זה עשרות שנים. החלק הצפוני של המקרקעין יועד לדרך
בתוכנית רג/186, אשר פורסמה בשנת 1975. החלק הצפוני אינו נוגע לערעור זה. החלק
הדרומי של המקרקעין, בשטח של כ-2,964 מ"ר (שיכונה להלן - החלקה), הינו נשוא
הערעור שבפנינו. בתוכנית מתאר מנדטורית R-6
נקבע למקרקעין יעוד חקלאי. לאחר מכן נכללו המקרקעין בתמ"א 3 - תוכנית מתאר
ארצית לדרכים (להלן - התמ"א), שאושרה בשנת 1976. ביום 26.9.96 נתפרסם דבר
אישורה של תוכנית מתאר מקומית רג/865 (להלן - התוכנית המקומית). בתוכנית זו יועדה
החלקה לדרך לצורכי ציבור. המשיב הגיש למערערת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק
בטענה שהחלקה נפגעה על ידי התוכנית המקומית. לתביעה צורפה הערכה של שמאי מקרקעין.
לפי הערכת השמאי, עקב התוכנית המקומית איבדה החלקה את מלוא ערכה בשווי של 370,000
דולר. משנדחתה תביעתו על ידי המערערת, פנה המשיב לועדת הערר. עררו של המשיב נדחה. ועדת
הערר קבעה כי התוכנית הפוגעת הייתה התמ"א. הוועדה קיבלה את טענת המשיב לפיה
תקופת ההתיישנות נמדדת מיום כניסתה לתוקף של תוכנית ממנה ניתן ללמוד בבירור על
הפגיעה בחלקה. כן הסכימה הוועדה, כי קנה המידה בו ערוכה התמ"א - 1:100,000 -
מקשה על איתור מדויק של החלקות הנפגעות. עם זאת נקבע, כי במקרה זה ניתן היה להבין
מתשריט התמ"א כי תוואי הדרך המוצעת עובר בחלקה. לדעת הוועדה, הואיל והחלקה
שימשה כחלק מכביש זה שנים ארוכות, הרי שכל אדם סביר אשר היה מעיין בתמ"א יכול
היה להבין כי הכביש המסומן בה הוא הכביש הקיים בפועל. בנוסף קבעה ועדת הערר, כי אף
אם תביעת המשיב לא התיישנה עקב חלוף השנים מאז אישור התמ"א, לא היה לחלקה
פוטנציאל תכנוני ערב אישור התוכנית המקומית ולפיכך לא נגרמה כל פגיעה בחלקה. קביעה
זו התבססה על כך שהחלק הצפוני של המקרקעין היווה כביש סטטוטורי כבר בעת אישור
התמ"א, המקרקעין שימשו ככביש לפחות מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת ורשומים
כדרך בלשכת רישום המקרקעין. לפי הוועדה, שווי החלקה היה מאז ומתמיד כשוויה של דרך.
הוועדה הוסיפה כי "לא הוצגה בפנינו הוכחה כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי היה לחלקה
זו... ערך גבוה מערכה של דרך" (עמ' 3 להחלטה).
3. המשיב ערער בפני בית המשפט המחוזי. ערעורו
נתקבל בכל הקשור לשאלה מהי התוכנית הפוגעת. נקבע, כי היות שמדובר בחלקה קטנה וקנה
המידה של התמ"א הינו 1:100,000, "לא ניתן לקבוע באופן וודאי שבעל
המקרקעין יכול היה לאתר בה את חלקתו ולדעת שדרך הנזכרת בתוכנית זו - עוברת בחלקתו
דווקא" (סעיף 6 לפסק הדין). בית משפט קמא קבע, כי אף במקרים בהם הייתה קיימת
תוכנית קודמת שפגעה במקרקעין ובשווים, אין לדחות תביעת פיצויים על סמך תוכנית
מאוחרת אלא אם כן התקיימו שני תנאים. האחד, כי הוכח באותות ובמופתים שלא היה כל
חידוש בתוכנית המאוחרת, והשני כי הפגיעה הייתה מסוימת וברורה לעין כבר בתוכנית
קודמת. מכאן קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי התוכנית הפוגעת במקרה דנא הייתה
התוכנית המקומית ולא התמ"א. לעניין השאלה באם הייתה פגיעה בחלקה אם לאו קבע
בית המשפט המחוזי, כי הנושא יוחזר לועדת הערר כדי שזו תקבע, לאחר שתשמע ראיות, אם
קיימת פגיעה בחלקה ואם כן - מה שיעורה.
4. המערערת משיגה בפנינו הן על קביעתו של בית
המשפט המחוזי בעניין השאלה מהי התוכנית הפוגעת והן על החלטתו להחזיר את נושא
הפגיעה בחלקה לועדת הערר. את עיקר טיעוניה מקדישה המערערת לשאלה השנייה - האם פגעה
התוכנית המקומית בחלקה - ואת מיעוטם לשאלה מהי התוכנית הפוגעת ולסוגיית ההתיישנות
הנגזרת משאלה זו. נדון תחילה בשאלה מהי התוכנית הפוגעת, שהרי אם יוכרע לזכות
המערערת בנקודה זו, לא יהא עלינו להכריע בשאלת הפגיעה.
5. פרק ט' לחוק מסדיר את הזכות לפיצויים לבעלים
או לבעל זכות אחרת במקרקעין, כאשר המקרקעין נפגעו על ידי תוכנית. סעיף 197(ב) קובע,
כי תביעה לפיצויים תוגש תוך שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התוכנית הפוגעת. המועד
הקובע לעניין זה הינו היום בו פורסמה הודעה ברשומות על דבר אישור התוכנית (סעיף
119(ב) לחוק). שר הפנים רשאי, כאמור בסעיף 197(ב), להאריך את תקופת שלוש השנים
"מטעמים מיוחדים שירשמו". סעיף 197 בנוסחו הנוכחי נתקבל בשנת 1995 (חוק
התכנון והבניה (תיקון מס' 43), התשנ"ה-1995). בנוסח הקודם של הסעיף נאמר, כי
התקופה להגשת התביעה לפיצויים היא שנה מיום כניסת התוכנית לתוקף, וכי שר הפנים
רשאי להאריך תקופה זו "אם הייתה סיבה סבירה לכך" (לעניין שינויים אלה
בחוק, ראו בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים,
פ"ד נד(3) 783). המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם התוכנית הפוגעת הינה
התמ"א שנכנסה לתוקף בשנת 1976, או התוכנית המקומית משנת 1996. אם תתקבל עמדתה
של המערערת כי התוכנית הפוגעת היא התמ"א, הרי המועד להגשתה של התביעה היה תוך
שנה מעת אישורה של התמ"א (אלא שלשר הפנים נתונה הסמכות להאריך את המועד). מאחר
שהמשיב הגיש את תביעתו למערערת ביום 23.9.1999 הרי שבמקרה כזה התיישנה תביעתו.
לעומת זאת, אם השקפתו של המשיב היא הנכונה, נמצא כי תביעתו הוגשה תוך תקופת
ההתיישנות הנוכחית של שלוש שנים.
6. בראש מדרג התוכניות שבחוק עומדת תוכנית
מתאר ארצית. מטבע הדברים מצפים אנו שתוכנית מעין זו תהיה בעלת אופי כוללני ומקיף
בלא שתיכנס לפרטי התכנון, אשר אמורים להיקבע בתוכניות נמוכות יותר במדרג: תוכניות
מתאר מחוזיות, תוכניות מתאר מקומיות ותוכניות מפורטות (בצד אלה מונה החוק אף
תוכניות אחרות, כמו תוכנית מיוחדת ותוכנית לשימור אתרים). ברם, החוק קובע בסעיף 49
כי תוכנית מתאר ארצית מותר לה שתכלול הוראות בעניינים היכולים להיות נושא לתוכנית
מתאר מחוזית. בדומה לכך מורה סעיף 57 לחוק, כי תוכנית מתאר מחוזית אפשר שתכלול
הוראות בעניין שיכול להיות נושא לתוכנית מתאר מקומית. מסעיפים 63 ו-69 לחוק למדים
אנו כי בתוכניות מתאר מקומיות ובתוכניות מפורטות ניתן לכלול הוראות מאותו סוג,
בכפוף לעדיפותן הנורמטיבית של תוכניות מתאר מקומיות מקום שקיימות הן. המסקנה
המתבקשת מן הצירוף של ההוראות הנזכרות היא שתוכנית מתאר ארצית יכולה לכלול הוראות
המתאימות, דרך כלל, לתוכנית הנמצאת מתחתיה במדרג התוכניות (בג"ץ 594/89 מועצה אזורית ערבה תיכונה נ' המועצה הארצית לתיכנון ולבנייה,
פ"ד מד(1) 558; להלן - פרשת קול אמריקה). כמו
כן נזכיר סוג מיוחד של תוכנית מתאר ארצית היא תוכנית לתשתית לאומית, אשר לפי החוק
אמורה לכלול הוראות של תוכנית מפורטת (סעיף 76ב לחוק).
מבחינה עקרונית גם תוכנית מתאר ארצית
יכולה להיות תוכנית פוגעת לעניין ההוראות שבפרק ט' לחוק (ראו הגדרת המושג
"תוכנית" בסעיף 1 לחוק). עם זאת חשוב לזכור, כי קיימים הבדלים בין
תוכנית מתאר ארצית לבין התוכניות האחרות לעניין הליכי ההכנה, ההפקדה והאישור.
נדגיש הבדלים מסוימים הנוגעים להפקדה ולאישור. תוכנית מתאר ארצית אינה טעונה
הפקדה, בעוד התוכניות האחרות לסוגיהן חייבות בהפקדה (סעיף 85(א) לחוק מוציא במפורש
תוכניות מתאר ארציות מגדר התוכניות החייבות הפקדה). הבדל זה בר חשיבות הוא, שהרי
זכות ההתנגדות לתוכנית קיימת רק לגבי תוכניות שהופקדו (סעיף 100 לחוק וכן ראו פרשת קול אמריקה, עמ' 565-564). הבדל נוסף נוגע לדרך הפרסום על דבר
אישורה של תוכנית. הממשלה, שהיא הגוף המוסמך לאשר תוכנית מתאר ארצית, חייבת להודיע
ברשומות על דבר האישור וכן נקבע כי "התכנית תפורסם בדרך ובמידה שתורה המועצה
הארצית" (סעיף 54 לחוק). חובת הפרסום לגבי אישורן של תוכניות מרמה נורמטיבית
נמוכה יותר, מקיפה מזו של תוכנית מתאר ארצית. הודעה בדבר אישורה של תוכנית שאינה
תוכנית מתאר ארצית טעונה פרסום ברשומות, בעיתונים, על לוחות מודעות בשכונות
הנוגעות בדבר ובמשרדי הרשויות המקומיות. חובת הפרסום לעניין אישור תוכנית כאמור
מופיעה בסעיף 117 לחוק. דרך הפרסום לגבי האישור הינה זו הקבועה בסעיף 89 לחוק לגבי
הודעה על הפקדה (לשאלה מהו "פרסום בעיתון" ראו משמעות ביטוי זה בסעיף 1א
לחוק; לדרישה בדבר פרסום על לוחות המודעות ראו: בג"ץ 501/85 חייט נ' שר הפנים, פ"ד מ(2) 259; עת"מ (ת"א) 1168/00 גאולה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב, (לא פורסם)).
נוסיף, כי ביום 19.8.03 עומד להיכנס לתוקף תיקון של החוק, אשר מורה בסעיף 89א
שהודעה על הפקדתה של תוכנית מתאר מקומית או מפורטת תפורסם "על גבי שלט במקום
בולט בתחום התכנית, למשך התקופה שנקבעה להגשת התנגדויות" (חוק התכנון והבניה
(תיקון מס' 63) התשס"ג-2002; וכן ראו דברי ההסבר שבהצעת החוק שהובילה לתיקון
האמור: ה"ח 3162, 9.7.02, עמ' 850). בסעיף 119ב לחוק קיימות הוראות מיוחדות בכל
הנוגע ל"תוכנית דרך", לרבות לעניין פרסום. ההוראות לעניין "תוכנית
דרך" אינן חלות בענייננו. יודגש, כי החוק מורה בסעיף 119(ג) במפורש שאין חובה
לפרסם את מסמכי התוכנית והוראותיה ברשומות. במילים אחרות, חובת הפרסום מתייחסת
לעצם האישור ותו לא. הפרסום, לסוגיו השונים, אינו כולל את התקנון והתשריט. משמע,
אדם שעלול להיפגע מתוכנית שאושרה אמור ללמוד מן הפרסום על כך שתוכנית חדשה נוגעת
למקרקעיו. מן הפרסום עצמו יקשה עליו ללמוד מהי הנורמה התכנונית החדשה לגבי קניינו.
בכדי לדעת במדויק מהו ההסדר החוקי החדש עליו לפנות למוסד התכנון על מנת לברר את
פרטי התוכנית.
7. על רקע התשתית הנורמטיבית שהבאנו זה עתה,
עלינו לבחון האם קיים יסוד לטענתה של המערערת כי אם אומנם נפגעה החלקה, הרי התוכנית
הפוגעת הינה התמ"א. דומה כי אין חולקין על כך שהתמ"א איננה נמנית על
אותן תוכניות מתאר ארציות הכוללות הוראות המצויות דרך כלל בתוכניות מתאר מקומיות
או בתוכניות מפורטות. כל המעיין בתקנון התמ"א ובתשריט ימצא כי מדובר בתוכנית
מקיפה אשר מטרותיה הן, כאמור בה, להתוות את רשת הדרכים הארצית, לקבוע מדרג ותפקוד
של דרכים ברמה ארצית, לקבוע הנחיות לעריכת תוכניות לדרכים ומטרות נוספות באותה רמה
כללית (ראו בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה
הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, 459). הנחתנו היא כי הגם
שמדובר בתוכנית כוללנית-ארצית, אין לשלול את האפשרות שעסקינן בתוכנית פוגעת לעניין
סעיף 197 לחוק. על מנת ליתן תשובה לשאלה האם התמ"א אכן הביאה לפגיעה בחלקה,
עלינו לבחון את הנתונים הספציפיים לגבי הקרקע הרלוונטית לאור התוכנית ובמיוחד לאור
התשריט. התשריט של התמ"א הינו בקנה מידה של 1:100,000. משמע, כל 1 מ"מ
בתשריט משקף בעולם המציאות 100 מטרים. על כן, יש ליתן משקל נכבד לקרקע המסוימת,
שהרי אין דינה של חלקה גדולה מאוד כדין חלקה זעירה. כך למשל, בעניין אחד נקבע לגבי
התמ"א, כי ניתן היה לזהות בלא קושי שתוואי דרך חוצה חלקה מסוימת, שכן מדובר היה
בשטח בן כ-600 דונם, ואף אם היה ספק לבעל הזכויות יכול היה לפנות לרשות המוסמכת על
מנת לברר את העובדות לאשורן (ע"א 462/86 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - חיפה,
פ"ד מב(2) 353). במקרה קודם, שנדון עוד בעת תחולתה של פקודת בניין ערים,
1936, מדובר היה בתוכנית, אשר התשריט שצורף לה היה בקנה מידה של 1:10,000. החלקה
שבמחלוקת הייתה קטנה עד למאוד (בג"ץ 62/61 זקס ועליאש נ' הוועדה המקומית לבניה ולתכנון עיר, ירושלים,
פ"ד טו 1517). בית המשפט קבע, כי לא ניתן היה ללמוד מן התשריט שהקרקע הרלוונטית
נמצאת באיזור אסור לבנייה או שהיא נועדה להפקעה. עוד נאמר בפסק הדין "כי אילו
שטח הבניה האסורה היה עולה גלויות וברורות מתוך המפה, והספק היה רק אם רכושו של
המבקש כלול באותו שטח או לא, כי אז – אפשר – היתה מוטלת עליו החובה לוודא את הדבר
על-ידי פניה לרשויות המוסמכות" (שם, עמ' 1520,
בין האותיות א-ב). בעניין אחר, בו נדונה השאלה האם בדין דחה שר הפנים בקשה להארכת
מועד להגשתה של תביעה לפי סעיף 197 לחוק, תואר השטח לגביו חלה התוכנית בציון
קואורדינטות ובלא אזכור של מספרי גוש וחלקה (ראו סעיף 92 לחוק). בית המשפט קבע כי
פרסום שכזה לא היה בו כדי להעמיד באורח סביר את העותרת על דבר קיומה של התוכנית
(בג"ץ 314/00 ח. דורון חברה לעבודות בניה
בע"מ נ' שר הפנים, (לא פורסם)). עתה נחזור לעובדות המקרה הנוכחי.
8.
המקרקעין הינם ברוחב של כ-15 מטרים ואורכם כ-335
מטרים. מכאן, שבתשריט בקנה מידה של 1:100,000 ימצאו המקרקעין ביטוי בממדים של 0.15
מ"מ רוחב ו-3.35 מ"מ אורך. אף אם לא נבצע בדיקה דווקנית ודקדקנית נראה
שהקווים המסמנים את הדרך הרלוונטית בתשריט של התמ"א עולים ברוחבם על מימדי
המקרקעין לפי קנה המידה. כלום ניתן לצפות מבעלים של קרקע שממדיה דומים לאלה של
החלקה, כי יזהה את חלקתו בתשריט שקנה המידה שלו הוא 1:100,000? אין ספק כי יש ליתן
מענה שלילי לשאלה זו. אכן, במקרה זה מסומנת בתשריט של התמ"א דרך אזורית
קיימת, אשר לטענתה של המערערת החלקה מהווה חלק הימנה. אין גם מחלוקת על כך שבמשך
שנים שימשה החלקה כחלק מדרך. לאור ממדיה הזעירים של החלקה, יחסית לקנה המידה של
התמ"א, הרי גם אם החלקה היוותה חלק מדרך, אין לקבל שהתשריט של התמ"א נתן
התראה מספקת לבעלים. בדברנו על התראה מספקת, כוונתנו לכך שבעקבות ההתראה מוטלת
חובה על הבעלים לפנות לרשויות המוסמכות במטרה לברר האם חלקתו אומנם כלולה בדרך
המסוימת. אילו הוכח כי בעלי החלקה ידעו בפועל בעת אישור התמ"א בשנת 1976
שחלקתם מסומנת בתשריט כדרך, לא ניתן היה לקבל לאחר עשרות שנים את הטענה כי התוכנית
הפוגעת הינה התוכנית המקומית ולא התמ"א. הוכחה כאמור לא הוצגה. יש אף לזכור,
את שכבר אמרנו, כי התמ"א הינה תוכנית כוללנית ומקיפה לגבי כל תחומה של
המדינה. זאת ועוד, למעוניין בקרקע אין זכות התנגדות לתוכנית מתאר ארצית ואף דבר
אישורה איננו מתפרסם באותה דרך בה מתפרסמות כל התוכניות האחרות. גורמים אלה חייבים
אף הם להילקח בחשבון עת נבחנת השאלה האם תוכנית מתאר ארצית שאיננה כוללת הוראות
האופייניות לתוכניות אחרות, פגעה במקרקעיו של פלוני. המסקנה המתבקשת היא שאין לקבל
את טענת המערערת כי צריך היה להגיש את התביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק לאחר
אישורה של התמ"א בשנת 1976. כלומר, התוכנית הפוגעת, בהנחה שהייתה אומנם
פגיעה, הינה התוכנית המקומית שדבר אישורה פורסם ביום 26.9.96.
9.
השאלה הבאה שיש לדון בה היא, האם הוראותיה של
התוכנית המקומית אכן גרמו לפגיעה בחלקה. כזכור, ועדת הערר קבעה כי אף אם התוכנית
המקומית יכולה לשמש בסיס להגשת תביעה לפיצויים, לא נפגעה החלקה עקב אותה תוכנית,
שכן אף טרם האישור היה ברור כי היא מיועדת לשמש כדרך. בהקשר זה צוין, כי בפועל שימשה
החלקה כדרך זה עשרות שנים ובלשכת רישום המקרקעין היא רשומה כדרך. לכן קבעה הוועדה
כי שווי החלקה עובר לתוכנית המקומית היה על פי ערכה של קרקע המשמשת כדרך. בית
המשפט המחוזי, בדונו בערעור על החלטת הוועדה, החליט להחזיר את הדיון לוועדה על מנת
שתבורר מחדש השאלה האם התוכנית המקומית גרמה לפגיעה בערכה של החלקה, ואם כן מה
שיעורה של הפגיעה. דעתנו כדעתו של בית המשפט המחוזי.
המשיב הציג בפני ועדת הערר חוות דעת של
שמאי מקרקעין. בחוות הדעת נאמר כי כתוצאה מן התוכנית המקומית, אשר קבעה את יעוד
החלקה כדרך, איבדה החלקה את מלוא ערכה בסכום של 370,000 דולר. השמאי ביסס את שומתו
על כך שהיעוד הקודם של החלקה, לפי תוכנית המתאר המנדטורית R-6, היה יעוד חקלאי. מנגד, לא הוגשה לוועדת הערר חוות דעת של שמאי על
ידי המערערת. המערערת הניחה בפני ועדת הערר חוות דעת מומחה שנעשתה על ידי מודד
מוסמך בה נאמר, בין השאר, כי כבר בצילום אוויר משנת 1956 מתגלה כי קיים היה כביש
על החלקה. חוות דעת זו לא התייחסה, ואף לא הייתה אמורה להתייחס, לסוגיה של ירידת
הערך עקב אישורה של התוכנית המקומית. איננו פוסלים את האפשרות שאף כאשר מוגשת חוות
דעת של שמאי על ידי אחד מן הצדדים הניצים, רשאית ויכולה ועדת הערר להחליט בניגוד
לחוות הדעת. יש לזכור כי מדובר בגוף מעין שיפוטי שלחבריו, או למצער לחלק מהם, יש
נסיון וידע מקצועיים (סעיף 12א לחוק). ברם, במקרה זה כתבה ועדת הערר כי לא הובאה
בפניה הוכחה ממנה ניתן היה ללמוד כי לחלקה היה ערך גבוה מערכה של דרך. התעלמותה של
ועדת הערר מחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב אינה מותירה מוצא אחר אלא להחזיר אליה את
הדיון לשם בחינתה מחדש של השאלה הנזכרת. משיחזור העניין לועדת הערר תינתן לצדדים
זכות טיעון נוספת, ובסופו של יום תינתן החלטה חדשה על ידי ועדת הערר. כמובן שאין
בדברינו משום הבעת דעה כלשהי בשאלה האם החלקה אומנם נפגעה עקב התוכנית המקומית.
10. אי לכך, הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר
טרחת עורך דין בסך של 25,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
גרוניס.
ניתן היום, י"ב באב תשס"ג
(10.8.2003).
ה נ ש י
א ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02006640_S05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il*
חכ/