דאוד הלאל נג'אר נ. סעיד איברהים דולה

פסק-דין בתיק ע"א 6637/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6637/05 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערער: דאוד הלאל נג'אר נ ג ד המשיבים: 1. סעיד איברהים דולה 2. ווליד ג'ובראן 3. עזבון המנוח איברהים סעיד דולה 4. מדינת ישראל-משרד המשפטים (משיב פורמלי) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.5.05 בת"א 4229/02 שניתן על-ידי השופט י' שפירא תאריך הישיבה: י"ב בשבט התשס"ז (31.1.07) בשם המערער: עו"ד מוחמד אבו קטיש בשם המשיבים 1 - 3: עו"ד סאמי ארשיד פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) מיום 16.5.05 בת"א 4229/02, בגדרו נדחתה תביעתו של המערער למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הוא הבעלים של 3/12 חלקים ממלוא הזכויות במקרקעין מוסדרים, הידועים כגוש 30162 חלקה 52. כן נדחתה תביעתו של המערער ליתן צו מניעה קבוע, שיאסור על המשיבים 1 - 3 (להלן המשיבים) לבצע עבודות במקרקעין או להשתמש בהם. ב. המקרקעין נשוא הערעור מצויים בשכונת בית חנינא בירושלים, ורשומים בפנקס הזכויות על שמו של אבראהים סעיד עבד דולה (להלן אבראהים), שהלך לעולמו בשנת 1993. ההליך בבית המשפט המחוזי ג. (1) בכתב התביעה, שהוגש ביום 14.7.02, טען המערער כי ביום 18.5.93 מכר לו אבראהים את זכויותיו במקרקעין באמצעות יפוי כוח בלתי חוזר, שאושר על ידי הנוטריון הציבורי ברמאללה. נטען, כי המערער סבר לתומו שכיוון שעסקינן במקרקעין לא מוסדרים, די לו ביפוי הכוח כדי להבטחת זכויותיו בהם. עוד נטען, כי משיבים 1 - 2 פלשו למקרקעין והחלו בביצוע עבודות בנייה. (2) בכתב ההגנה מטעם המשיבים נטען, כי ביום 1.3.93 מכר אבראהים את המקרקעין לבנו – משיב 1 – לפי יפוי כוח בלתי חוזר. כנטען, ביום 18.11.97 העביר משיב 1 את המקרקעין לאביו של משיב 2 תמורת סך 35,000 דולר ארה"ב, וכי ביום 3.4.98 פורסמה הודעה בדבר עסקה זו בעיתון המזרח ירושלמי 'אלחיאת'. כן נטען, כי במהלך שנת 1998 החל משיב 2 לבנות במקרקעין מכוח הרשאה שניתנה לו על ידי אביו. לטענת המשיבים, עניין לנו בעסקאות נוגדות במקרקעין, וזכותם גוברת על זכותו של המערער, שכן יפוי הכוח שבידיהם קדם ליפוי הכוח שבידיו. עוד טענו המשיבים, כי העסקה שערכו אבראהים והמערער חסרת גמירות דעת ומסוימות; כי התמורה שלטענתם שילם המערער (5,000 דינר ירדני) אינה סבירה; כי יפוי הכוח שבידי המערער מזויף, ואינו עומד בדרישות חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 (להלן חוק הנוטריונים); וכי המקרקעין המזוהים בו אינם המקרקעין נשוא התביעה. (3) המשיב 4 קיבל עליו מראש כל תוצאה ושוחרר מהתייצבות בתיק (החלטת הרשמת-השופטת מ' מזרחי מיום 30.8.02). (4) ביום 17.7.02 ניתן, בהסכמת הצדדים, צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע כל פעולה ולעשות כל שימוש במקרקעין. הוסכם, כי הצו יעמוד בתוקפו עד להכרעה בתביעה. בקשה מטעם משיבים 1 - 2 לביטול צו המניעה הזמני (בש"א 2558/02) נדחתה בהחלטה מיום 4.9.02 (סגנית הנשיא (כתארה אז) ארד). (5) במהלך ניהול התביעה הגיש המערער שתי בקשות לפי פקודת ביזיון בית משפט (בש"א 3336/03, בש"א 6346/04), בהן נטען כי המשיבים הפרו את צו המניעה הזמני. פסק הדין קמא ד. ברישא לפסק דינו דן בית המשפט בשאלת תוקפו של יפוי הכוח שבידי המערער. נקבע, כי נוכח העובדה שהנוטריון ברמאללה אינו עונה על דרישות חוק הנוטריונים, יפוי הכוח שבידי המערער הוא 'תעודת חוץ' כהגדרתה בסעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. צוין, כי יפוי הכוח לא אושר על ידי 'נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי' כדרישת סעיף זה, ועל כן יכול הוא לכאורה לשמש כראיה רק לעצם קיומו, אולם לא לאמיתות תוכנו. מעבר מזה צוין, כי מעמדו של הנוטריון הציבורי ברמאללה אינו כמעמדו של נוטריון בחו"ל, שכן מצוי היה בתוככי המינהל האזרחי הישראלי והאגרה שולמה שם, וייתכן שניתן לראות בו כמי שעונה על דרישת סעיף 30(2). עניין זה אומר לכאורה דרשני, ואף אני נוטה על פני הדברים לדעה כי מעמדו לא היה מעמד רגיל של נוטריון חוץ, אך בצדק נקבע, כי נוכח התוצאה אליה הגיע בית המשפט, אין צורך להכריע בשאלה זו. לגופם של דברים קבע בית המשפט, כי לאחר שסקר את העדויות מטעמם של בעלי הדין, כי אין ליתן אמון בעדותו של המערער ובגרסתו, שכן נתגלו בהן סתירות מהותיות. מנגד נקבע, כי לא ניתן לקבוע, שרכישת המקרקעין על ידי המשיבים אכן בוצעה בתמורה ובתום לב. כן נקבע, כי שני הצדדים כשלו בהבאת ראיות, שכן שניהם נמנעו מלזמן עדים, שהיה בכוחם לשפוך אור על העסקאות הנטענות. משאלה פני הדברים – כך נקבע – השאלה הטעונה הכרעה היא איזה מיפויי הכוח גובר. בהקשר זה נדחו טענותיהם ההדדיות של בעלי הדין, לפיהם יפויי הכוח – מזויפים. עוד נקבע, כי המקרה דנן בא בגדרו של סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, שעניינו בעסקאות נוגדות במקרקעין. נקבע, כי נוכח העובדה ששתי העסקאות לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ושלא נרשמו הערות אזהרה ביחס אליהן, גובר לפי הרישא לסעיף 9 יפוי הכוח שבידי המשיבים, שכן קדם ליפוי הכוח שבידי המערער. טענת המשיבים בדבר חוסר התאמה בין המקרקעין נשוא התביעה למקרקעין המצוינים ביפוי הכוח של המערער נדחתה על ידי בית המשפט. כן נקבע, כי לא ניתן לקבוע ממצאים לעניין גמירות הדעת של אבראהים בכל אחת מן העסקאות. לבסוף נקבע, כי הואיל ולא נתבקש סעד חלופי לעניין ההשבה, אין לפסוק למערער סעד כאמור. מן הטעמים המנויים לעיל נדחתה התביעה, והמערער חויב בתשלום הוצאות המשיבים ושכר טרחתו של בא כוחם בסך 15,000 ₪. נוכח תוצאה זו, דחה בית המשפט את בקשות המערער בעניין ביזיון בית המשפט. טענות המערער ה. לטענת המערער, לא עלה בידי המשיבים להוכיח את קיומה של העסקה הראשונה, קרי העסקה שנערכה בין אבראהים למשיב 1. נטען, כי המשיבים נמנעו מלזמן עדים חיוניים לביסוס טענותיהם ובהם משיב 1 ואביו של משיב 2, וכי התנהלות זו של המשיבים צריכה לפעול לחובתם. משאלה פני הדברים, כך נטען, אין המדובר בעסקאות נוגדות והעסקה היחידה אותה יש לבחון היא העסקה שנערכה בין המערער לאבראהים. עוד נטען, כי גם בהנחה שעסקינן בעסקאות נוגדות – זכותו של המערער עדיפה, שכן הוא הסתמך על המצג שיצר משיב 1 – בנו של אבראהים, ועל פיו שינה את מצבו לרעה. עוד טוען המערער, כי היה על בית המשפט קמא להיעתר לבקשות לפי פקודת ביזיון בית משפט שהוגשו כנגד משיב 2, וכי בית המשפט לא נתן דעתו להפרתו המתמשכת של צו המניעה הזמני. הוסף, כי משמעותה של קביעת בית המשפט לפיה "העובדה שנעשו פעולות בניה במשך תקופה ארוכה והבניין הושלם, פועלת לטובת הנתבעים" (סעיף 12(3) לפסק הדין) היא ש"יצא חוטא (משיב 2 - א"ר) נשכר". מוסיף המערער וטוען, כי בית המשפט נמנע מלהכריע בבקשה לפיצול סעדים, אף שחזר על בקשה זו בסיכומיו וגם הגיש בקשה מיוחדת להחשת החלטה בעניין זה. לטענתו, יש להיעתר לבקשה זו שכן עדיין קמה לו זכות תביעה כלפי אבראהים בגין הנזק, שנגרם לו בשל עדיפות זכותו של הקונה הראשון (משיב 1). לבסוף משיג המערער כנגד סכום ההוצאות ושכר הטרחה שהוטל עליו בבית המשפט קמא. טענות המשיבים ו. המשיבים סומכים ידיהם על התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. לטענתם, עניין לנו בעסקאות נוגדות, ובדין נקבע כי זכותם גוברת על זכותו של המערער. בהקשר זה נטען, כי העסקה של משיב 1 קדמה לעסקה של המערער, וכי המערער לא הוכיח רישום ואף לא תמורה. כן חוזרים המשיבים על טענותיהם, שנדחו בבית המשפט קמא: כי יפוי הכוח שבידי המערער מזויף ואינו עומד בדרישותיו של חוק הנוטריונים, כי המקרקעין המצוינים ביפוי הכוח שבידיו אינם המקרקעין נשוא התביעה, וכי ההסכם שנערך בין המערער ואברהים לוקה בהעדר מסוימות ובחוסר גמירות דעת, ולפיכך לא ניתן לראות בו התחייבות לממכר מקרקעין. לבסוף טוענים המשיבים כי אין מקום ליתן למערער היתר לפצל את סעדיו, וכי אין מקום להתערב בסכום ההוצאות שנפסק בבית המשפט המחוזי. דיון ז. אשכול הטענות העיקרי של המערער מופנה, הלכה למעשה, כנגד ממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו בבית המשפט המחוזי. בידוע הוא, כי בכגון דא התערבותה של ערכאת הערעור תהא במקרים נדירים בלבד (ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ (לא פורסם) (השופט טירקל); ע"א 11968/04 פלד עבודות בנין נ' בית הארחה-מעלה החמישה (טרם פורסם) (השופטת חיות); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' 7, בעריכת ש' לוין, 1995) 856 - 857; ח' בן-נון הערעור האזרחי (2004) 232 - 242). לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובחומר הראיות לא מצאתי, כי המקרה דנן בא בקהלם של אותם מקרים חריגים, המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור. אסביר בקצרה במה דברים אמורים. ח. (1) המערער מסר בעדותו כי לא חתם על מסמך רכישה כלשהו, כי ייפה את כוחה של אמו לחתום בשמו, וכי בא כוחו דאז טיפל בהליכי הרכישה (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 1 - 4; עמ' 5 שורה 1). אשר לסכום הרכישה העיד המערער כי "אני נשבע באלוקים שלא זוכר בדיוק כמה שלמתי. אין לי קבלות ... בערך עשרים אלף דינרים" (עמ' 6 שורות 2 - 4). בחקירתו הנגדית טען המערער כי לא מסר לאימו יפוי כוח, שכן אינה יודעת קרוא וכתוב (עמ' 10 שורות 5 - 10), כי לא ראה מהו הסכום שניתן לאבראהים (עמ' 6 שורות 2 - 3), וחזר על דבריו לפיהם לא חתם על מסמך רכישה (עמ' 6 שורות 11 - 13). הנה כי כן, דומה כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו שבדבריו של המערער קיימות סתירות מהותיות, שיש בכוחן להשפיע על אמינות גרסתו. ט. ואם בכך לא סגי, הנה גם עדות אמו של המערער אינה עקבית ולעיתים אף סותרת את עדות המערער עצמו: כך למשל, לעניין התשלום העידה האם כי מסרה אישית לאבראהים עשרים אלף דינר (עמ' 17 שורה 12) אולם באותה נשימה טענה כי המערער נכח בפגישה עם אבראהים וכי הוא זה ששילם את הכסף (עמ' 17 שורה 15 - עמ' 18 שורה 1; עמ' 23 שורה 3). בחקירתה הנגדית טענה האם כי היא שילמה לאבראהים 400 דינר כעירבון, וכי המערער השלים את יתרת הסכום (עמ' 21 - 22). י. עוד העיד המערער, כי לא דיווח על העסקה לרשויות המס, וכי לא פרסם הודעה בדבר רכישת המקרקעין, אולם טען שכל הכפר יודע על כך (עמ' 15 שורה 11 - עמ' 16 שורה 2). משיב 2 מסר בעדותו כי ההסכם בין אביו למשיב 1 נעשה ונחתם בפני עורך דין (עמ' 30 שורה 19 - עמ' 31 שורה 1; עמ' 32 שורות 7 - 11), אולם טען שאין באפשרותו להציג את ההסכם בפני בית המשפט (עמ' 32 שורות 13 - 19). כן מסר, כי לא רשם את העסקה בטאבו ולא דיווח עליה לשלטונות המס, וייתכן שאביו עשה זאת (עמ' 40 שורות 4 - 9). י"א. מן האמור עולה, כי מי מן הצדדים לא הציג מסמך כלשהו בדבר העסקאות שכנטען נערכו עם אבראהים, וכי גם עדים שהיה ביכולתם לשפוך אור על העסקאות – לא זומנו להעיד. לפיכך, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט, לפיה משלא נרשמה בנסיבות דנן יש להכריע על יסוד יפויי הכוח. כן מקובלת עלי מסקנתו, לפיה משלא נרשמה העסקה השנייה, זכותו של בעל העסקה הראשונה – במקרה דידן של המשיבים – עדיפה. זיוף יפויי הכוח י"ב. כל אחד מבעלי הדין טען כאמור, כי יפוי הכוח המצוי בידי זולתו – מזויף. בבקשה שהגישו המשיבים לביטול צו המניעה הזמני נטען, כי "ככל הנראה הנוטריון (ברמאללה - א"ר) שיתף פעולה עם המשיב (המערער דהכא - א"ר) תמורת כסף מתחת לשולחן" (סעיף 28). גם בכתב הגנתם טענו המשיבים כי יפוי הכוח שבידי המערער – מזויף (סעיף 23; ראו גם סעיפים 14 - 15 לסיכומיהם בבית המשפט קמא). עם זאת, בחקירתו הנגדית טען משיב 2 כי אינו יודע האם המערער שִיחֵד את הנוטריון הציבורי ברמאללה, וכי שמע שהמערער אינו אדם ישר (עמ' 38 - 39 לפרוטוקול). מנגד טען המערער, כי יפוי הכוח שבידי המשיבים מזויף, שכן "ידוע כי בוטלו אישורים נוטריוניים של הנוטריון המנוח ש' רחמים (שאישר את יפוי הכח - א"ר)" (דברי בא כוחו בעמ' 28 לפרוטוקול שורות 17 - 19; הדגשה הוספה). על טענה זו חזר המערער בסיכומיו (סעיף 14). עיון בחומר הראיות מגלה, כי טענות חמורות אלה נטענו בעלמא, וכי לא הוצגה כל ראיה להוכחתן. משכך, אין לי אלא להצטרף למסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה טענות הזיוף ההדדיות לא הוכחו. י"ג. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, הדוחה את טענת המשיבים בדבר אי התאמה בין המקרקעין המצוינים ביפוי הכוח שבידי המערער לבין המקרקעין נשוא התביעה, וכן בקביעתו לפיה נוכח דלות הראיות בתיק, לא ניתן לקבוע ממצאים בדבר נסיבות כריתתן של שתי העסקאות ובדבר גמירות דעתו של אבראהים בכל אחת מהן. ביזיון בית המשפט י"ד. המערער טוען כאמור כנגד החלטתו של בית המשפט קמא, בה דחה את בקשתו לפי פקודת ביזיון בית המשפט, שהוגשה כנגד המשיבים בגין הפרתו של צו המניעה הזמני. המערער הגיש שתי בקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט: הבקשה הראשונה (בש"א 3336/03) נמחקה בהסכמתו (החלטה מיום 30.6.04). הבקשה השנייה (בש"א 6346/04) נסמכה על טענות המשיבים בבקשה לביטול צו המניעה הזמני וכן על תצהירה של אחות המערער. לאחר העיון, אין בידי לקבל את טענותיו של המערער: בבקשה לביטול צו המניעה הזמני, שהוגשה ביום 13.8.02, נטען כי כחודשיים לפני הגשת הבקשה החל משיב 2 להתגורר בבית שבנה במקרקעין (סעיף 17), היינו בטרם ניתן צו המניעה הזמני. אחות המערער טענה בתצהירה, כי "משיב 2 בחר להפר את צו המניעה ולבזות את ביהמ"ש ולהכנס ללא כל זכות שבדין לנכס" (סעיף 8). ברם, בחקירתה העידה האחות כי לא נכנסה לתוך הבית וכי לא ראתה את משיב 2 או משפחתו מתגוררים בו (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 5 - 12). נדמה איפוא, כי בדין נקבע, ש"במצב הדברים, כפי שעולה הן מטעם המבקש והן מחקירתה הנגדית, כי הפרת הצו אינה ברורה כלל ועיקר ... לפיכך, אין אפשרות לקבוע כי ההחלטה לא בוצעה או כי היתה הפרה של ההחלטה" (החלטה מיום 24.2.05). משאלה פני הדברים, לא אוכל לקבל את טענות המערער לעניין זה. פיצול סעדים ט"ו. לטענת המערער, היה על בית המשפט להיעתר לבקשתו לפיצול סעדים, שכן למרות שהתביעה נדחתה, עומדת לו זכות תביעה כלפי אבראהים בגין הנזק שנגרם לו – למערער - בשל העדיפות שניתנה למשיבים. עוד נטען, כי בגין הבנייה במקרקעין ומכוח דיני הנזיקין, עומדת לו זכות תביעה כנגד משיב 2. מנגד טוענים המשיבים כי אין מקום לפיצול סעדים. ט"ז. לאחר עיון בטענות הצדדים, נדמה כי יש ממש בטענות המערער בסוגיה זו. עם זאת, יש להבחין בין טענותיו השונות של המערער במישור זה. נדון תחילה בטענת המערער, לפיה זכאי הוא לפיצויים מאבראהים ע"ה, קרי מעזבונו. י"ז. תביעתו של המערער הושתתה על הטענה לפיה יש לקיים את ההתחייבות שניתנה לו, ואילו טענתו כי הוא זכאי לתבוע פיצויים מאבראהים מושתתת על הפרתה של התחייבות זו. אין חולק, כי לאחר שניתנה הבכורה למשיבים, בידי המערער לתבוע את אברהים בגין הנזקים שנגרמו לו: "אין כל סיבה למנוע מהקונה השני זכות לפיצויים כלפי המוכר בגין הנזק, שנגרם לו בשל עדיפות זכותו של הקונה הראשון" (ד"נ 21/80 ורטהיימר נ' הררי, פ"ד לה(3) 253, 264 (השופט - כתארו אז - ברק)). דומה איפוא, כי עסקינן בתביעה לסעד חלופי, אותה רשאי המערער להגיש. במצב דברים זה, בו מוגשת תביעה כספית בעקבות תביעה לפסק דין הצהרתי שנדחתה, נפסק כי יתכן שכלל אין צורך בפיצול סעדים (ע"א 3790/02 אשורי נ' אביזאדה, פ"ד נז(4) 337, 344 (השופט - כתארו אז - מצא); נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) 127, 131 - 132, 134). מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו, אניח, כמו בעלי הדין שלפנינו, כי היתר כאמור אכן נדרש. י"ח. בענייננו, בד בבד עם הגשת התביעה הגיש המערער בקשה לפיצול סעדים (בש"א 2299/02), בה נטען, כי אין בידיו כל הפרטים והנתונים הרלבנטיים למהות ולהיקף הנזק אשר נגרם לו מהתנהלותם של משיבים 1 - 2. לפיכך, עתר לבית המשפט בבקשה "להורות על פיצול סעדים ולאפשר לתובע להגיש כל תביעה רלבנטית אחרת כנגד הנתבעים או מי מביניהם". בסיכומיו בבית המשפט קמא טען המערער כי יש "לקבל את תביעת התובע במלואה לרבות בקשתו לפיצול סעדים". מעבר לאמירות סתומות אלו, לא פורט דבר לעניין זה. עולה, כי בקשתו של המערער הוגשה בחוסר פירוט, על אף שלפחות לעניין ההשבה היה בידו לעשות כן. מסיבה זו קבע בית המשפט כי "הואיל ולא נתבקש סעד חלופי לעניין ההשבה, איני פוסק בנידון". משאלה פני הדברים, ספק אם עלה בידי המערער להראות אינטרס לגיטימי לפיצול ההליך, שבכוחו לגבור על האינטרס בדבר ההגנה על המשיבים ועל בית המשפט מפני התדיינות כפולה. חרף זאת סבורני, כי יש להעניק לו את ההיתר המבוקש. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהמשיבים לא התייחסו לסוגיה זו בסיכומיהם בבית המשפט קמא (חרף החלטת בית המשפט מיום 26.1.05) וכי גם בסיכומיהם בערעור טענו בשפה רפה לעניין זה. נוסף על כך, וזוֹ עיקר, בית המשפט קבע כי "הנתבעים למעשה מודים כי שולם על ידי התובע סכום של 5,000 דינר" (עמ' 13 לפסק הדין). לדידי, בנסיבות אלו יש לאפשר למערער להגיש הליך נוסף להשבת הסכומים אותם שילם לטענתו בגין העסקה עם אברהים. י"ט. אשר לטענת המערער, לפיה יש להתיר לו פיצול סעדים לצורך הגשת תביעה כנגד משיב 2 בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהבניה במקרקעין, בהיותו הבעלים של חלקה סמוכה: דומה, כי לכך אין המערער נדרש ליטול היתר, שכן אין המדובר באותה עילת תביעה. על כן, ככל שנגרמו למערער נזקים עקב הבניה, יכול הוא לתבוע את משיב 2, ופשיטא שאין בידי להביע כל דעה לעניין זה לגופו. הוצאות כ. הכלל הוא כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות, שכן לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב מאוד בשאלה מהו סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם) (השופט גרוניס); כן ראו זוסמן, בעמ' 544; גורן, בעמ' 666). עוד נפסק, כי "בדרך כלל אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בעניין פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין, אלא כאשר מתגלים פגם או פסול בשיקול-דעת; אך כלל אחר קיים, כי בהעדר סיבות מיוחדות, שתצדקנה אי-פסיקת הוצאות, זכאי הזוכה בדין, כי לא ייגרם לו חסרון כיס, והוא יבוא על הוצאותיו" (ע"א 308/85 שיטרית נ' כפר שמואל - מושב עובדים של העובד הציוני, פ"ד מא(1) 742, 746 (השופט בייסקי)). בפנינו טוען המערער שנוכח העובדה שהמשיבים הפרו צו שיפוטי ולא הביעו התעניינות בהליך, היה בית המשפט קמא צריך להימנע מלפסוק הוצאות, או למצער לפסוק הוצאות בשיעור נמוך יותר. גם לעניין זה לא אוכל לקבל את טענת המערער. ראשית, טענות המערער לעניין הפרת הצו נדחו כאמור. שנית, בפסק הדין אכן צוין כי "שני הצדדים כשלו בהבאת הראיות". עם זאת, לבד מהתנהלות הצדדים יש לשקול גורמים נוספים לרבות אופי התביעה ומורכבותה וכן הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק. לאחר ששקלל את כלל הגורמים, הגיע כאמור בית המשפט למסקנה לפיה על המערער לשאת בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪. בנסיבות, המדובר בסכום סביר ביותר. כללם של דברים כ"א. הערעור מתקבל איפוא בחלקו במובן זה שלמערער יותר להגיש הליך נוסף להשבת הסכומים ששילם לאבראהים. אין מקום להתערבות ביתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי. המערער ישא בנסיבות בשכר טרחתו של בא כוח המשיבים בערכאה זו בסך 10,000 ₪. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ה באדר תשס"ז (15.3.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05066370_T06.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il