דבבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
6636/00
בפני: כבוד השופט ת' אור
העורר: שמעון
מואטי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על החלטה מיום 12.9.00
בבקשה
לפסילת שופט בבית משפט
השלום
בתל-אביב-יפו בת"פ 5325/99
שניתנה
על ידי כבוד השופט ד' רוזן
בשם
העורר: עו"ד י' כלוף
בשם
המשיבה: עו"ד מיה חדד
פסק-דין
בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום
בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בכתב האישום שהוגש
נגד המערער.
1. המערער עבד בחברות מ.מ. חברה לסחר ולשרותי
הובלה מולטי מודלים (1986) בע"מ ומולטי מודלים סחר ושרותי מכס בע"מ.
בשנת 1998 הגישו חברות אלו תלונה למשטרה כנגדו, בטענה כי במהלך עבודתו גנב מהן
כספים. נפתחה חקירה משטרתית שבסיומה נחקר המערער בהתייחס לחומר הראיות שנאסף נגדו
ועומת עם מר זהבי גולדמן, מבעליהן של החברות. עם השלמת החקירה הועבר התיק
לפרקליטות מחוז תל אביב. בשלב זה זומנו ה"ה אביבה וזהבי גולדמן (מבעלי החברות
ומנהליהן) לשיחה עם הפרקליטה המטפלת. סמוך לאחר קיום שיחה זו הוגש (ביום 5.7.99)
כתב אישום נגד המערער. בכתב האישום צוינה הגב' אביבה גולדמן (שלא נחקרה במשטרה)
כעדה. הפרקליטות העמידה לרשות המערער את חומר החקירה, לרבות פרוטוקול הפגישה עם
בני הזוג זהבי ולרבות המסמכים שנמסרו על ידי בני הזוג זהבי בפגישה זו.
2. במועד שנקבע להקראה (1.3.00) הודיע סניגורו של
המערער:
"לכתב
האישום צורפו עדים שלא מסרו הודעות במשטרה...הטענה היא שבמסירת הודעה בפני
הפרקליטה אין אישור מסירת הודעה כלל והעדה שמופיעה ומתבקשת להעיד פה לא מסרה הודעה
במשטרה ועל פי כללי הדין, עד לא יכול להיות מצורף לרשימת העדים... הואיל וכל חומר
החקירה לא נמצא ברשותי, הנני נאלץ לכפור בכל כפירה כוללת, אחרת הייתי יכול להגיע
להסכמות ולקיצורי דרך."
על דברים אלה הגיב בית משפט השלום כך:
"הסנגור
המלומד גורס כי עדים המופיעים ברשימת עדי התביעה, ראויים היו שלא להרשם שם. שמעתי
דבריו המלומדים של הסנגור ומצאתי אותם נכבדים. דבריו של הסנגור ישקלו במהלך המשפט.
עיקר העיקרים בבואו להכריע במשפט וליתן משקל לכל עדות ועדות."
עובר לשמיעת עדותה של הגב' אביבה גולדמן שב
הסניגור והביע את התנגדותו למתן עדות זו, תןך שהוא טוען כי התנגדותו מופנית לגבי
עצם קבילותה של העדות. בית המשפט הגיב על התנגדות זו בהחלטה:
"כמו
שאמרתי, הערתו של הסניגור ניכרת ונכבדה. עם זאת משקל העדות ישקל ויקבע
במועדו."
לפיכך החלה שמיעת עדותה של הגב' גולדמן באותו מועד.
3. ביום 17.4.00 הודיעה הפרקליטה המנהלת את התיק
לסניגור, כי בכוונתה לזמן שני עדים נוספים (שלא נזכרו בכתב האישום המקורי). למכתבה
צרפה הפרקליטה את התרשומות שערכה במסגרת שיחותיה עם עדים אלה וכן מסמכים נוספים
הנוגעים לעדים אלה ולהמשך עדותה של הגב' גולדמן. ביום 12.9.00, בפתח חקירתה הנגדית
של הגב' גולדמן, שב הסניגור והודיע כי הוא שולל את קבילותה של עדות זו. לאחר מתן
הודעה זו חקר הסניגור את הגב' גולדמן באריכות. בסיום החקירה ביקש הסניגור כי העדות
כולה תוכרז כבלתי קבילה ותוכנה ייפסל. זאת "לאור העובדה שכפי שעולה מעדותה של
העדה וזה השלב הראשון שעובדתית שומעים מפי העדה שלכל אורך החקירה המשטרתית לא
נמסרה על ידה הודעה נתון שאושר על ידי העדים האחרים.". בית המשפט דחה בקשה זו
לאלתר בקבעו:
"הבקשה
נדחית. למעלה מן הצריך הנני מוצא להטעים שהסניגור המלומד חקר במשך שעות ארוכות את
העדה על דברים שהיו מוסכמים מתחילתם ועד סופם על ידי התובעת. התובעת הצהירה את
הדברים לפני במהלך העלאת הטענות על ידי הסנגור בשלבים הקודמים - פעם אחר פעם -
והסנגור מסיבות השמורות עימו מצא לחזור ולשנות באלה עוד ועוד...כל שאמרתי לא אמרתי
דבר וחצי דבר לעניין משקל עדות העדה. משקל ייקבע בשלב המתאים."
4. נוכח מתן החלטה זו ביקש הסניגור, כי בית המשפט
יפסול עצמו מלדון בתיק. זאת הואיל ונחשף לראיה פסולה - היא עדותה של הגב' גולדמן.
את טענתו לעניין פסלות העדות ביסס המערער על סעיף 77 (א) לחוק סדר הדין הפלילי
[נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: "חסד"פ"). בבקשתו ציין
הסניגור:
"מדובר
בשאלה משפטית מהותית ומשמעותית ביותר לגבי נהול המשפט כולו. האם אפשר להעיד עדים
שלא מסרו עדויות במשטרה חלקם הוכן על ידי הפרקליטות ועל בסיס שבה מסרו גרסה של 25
עמודים מבלי שהנאשם יכול להגיב על כך במהלך החקירה. אם היה בידי דרך אחרת הייתי
פונה בבקשת רשות ערעור ולא בבקשת פסילה."
בית המשפט דחה את הבקשה, בקבעו כי טענתו של
המערער היא טענה משפטית שעניינה קבילות ראיות - ולא טענת פסלות. המערער מערער על
דחיית הבקשה.
5. בערעור שבפני טוען המבקש כי צירופם של סעיף 77
(א) לחסד"פ ושל סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) (להלן: "פקודת
העדות") מביא למסקנה, כי "עד" ש"עדותו" לא נגבתה בהתאם
להוראות פקודת העדות (ואשר לנאשם לא ניתנה האפשרות להתייחס לתוכן עדותו במהלך
חקירתו במשטרה) אינו יכול להעיד בבית המשפט. לפיכך, ממשיך המערער וטוען, עדותה של
הגב' גולדמן היא פסולה ובלתי קבילה ועל בית המשפט שנחשף לה לפסול את עצמו מהמשך
הדיון בכתב האישום. לטענתו, החלטת בית המשפט לקבל את עדותה של הגב' גולדמן היא
שגויה בעליל ופוגעת בזכויותיו. בנסיבות אלו, אין, לשיטת המערער, להמתין עד למתן
פסק דין בעניינו ולהגשת ערעור ויש לפסול את בית המשפט שנחשף לעדות מלהמשיך ולדון.
6. המשיבה מתנגדת לערעור. לטענתה אין המערער
מצביע על עילת פסלות, אלא מעורר סוגייה משפטית שהמקום הראוי לבירורה הוא במסגרת
ההליך העיקרי ובמקרה הצורך - הליך הערעור. אך לא הליכי פסלות. לגופו של עניין
טוענת המשיבה, כי זכויותיו של המערער לא קופחו: כל המידע הנוגע לשיחות הנוספות
שקיימה הפרקליטות נמסר למערער מבעוד מועד וניתנה לו האפשרות להיערך לקראת הבאתן של
עדויות אלו.
7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק
שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. טענתו של המערער מושתתת על שני
אדנים: ראשית, הוא טוען, כי עדותה של הגב' גולדמן אינה קבילה ושנית הוא טוען, כי
חשיפתו של בית המשפט לעדות בלתי קבילה זו מחייבת את פסילתו. כאמור לעיל, דחה בית
משפט השלום את טענת המערער באשר לאי קבילותה של העדות. למערער נתונה הזכות לערער,
בבוא המועד וככל שהנסיבות יצריכו זאת, גם על החלטה זו - במסגרת ערעור שיגיש (אם
יגיש) על פסק דינו של בית משפט השלום. הוא עצמו מכיר בכך ומודע לכך. בירורה של
טענת הקבילות במסגרת ערעור פסלות מהווה חריגה ממסגרתם של הליכי הפסלות. יש בו גם,
כשמדובר בערעור על החלטה הדוחה את הבקשה לפסילה, נסיון להביא להחלטה של ערכאות
הערעור בשאלת קבילותה של הראיה על אף ששאלה זו אינה נתונה לערעור אלא במסגרת ערעור
על פסק הדין. יש בו גם התערבות בפעולתה העתידית של ערכאת (או ערכאות) הערעור
העשויה להידרש לערעורו של המערער על פסק דינו של בית משפט השלום (כאמור - אם וככל
שיוגש). אי לכך, עומדת על כנה (ולו לעת עתה) קביעתו של בית משפט השלום באשר
לקבילות עדותה של הגב' גולדמן (המערער טרם העלה בבית משפט השלום טענות באשר
לקבילותן של ראיות ועדויות נוספות - וממילא אין אני נדרש לעניין זה). ממילא אין
המערער יכול להישמע בטענה כי "חשיפה" לראיה קבילה (כל עוד לא נקבע אחרת)
במהלך הבאת הראיות מקימה עילת פסלות. אך העיקר בעיני הוא, שאפילו אצא מהנחה
שבגופו של דבר ייקבע שהעדות אינה קבילה ועל כן נחשף בית המשפט לראיה פסולה, גם
במקרה כזה אין הצדקה לפסילתו של השופט הדן בעניין.
8. בהקשר זה, יובהר, כי המחוקק צפה את האפשרות כי
במהלך שמיעתו של הליך פלילי ייתקבלו ראיות שאינן קבילות - ונמנע מלקבוע, כי
התרחשותה של תופעה זו תביא, מניה וביה, לפסילתו של ההליך או לפסילתו של השופט
היושב בדין. מטעם זה נקבעו בסעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-
תנאים לפסילתו של פסק דין שניתן על ידי מותב שנחשף לראיה בלתי קבילה - ולא נקבעה
הוראת פסלות גורפת. גם בתי המשפט שנדרשו לסוגייה שבו וקבעו, כי "חזקה על שופט
מקצועי שישכיל להתעלם כליל ממידע הכלול במסמך, שבסופו של דבר לא נתקבל על-ידיו
כראיה כלל" (ע"פ 470/93 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט
(1) , 8-9; ראו גם: ע"פ 55/61 מזרחי נ' היועץ המשפטי, פ"ד
ה 1504, 1509-1510; ע"פ 86/74 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד
כח (2) 421, 423; דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' יורם אבוטבול,
פ"ד נא (2) 1). משנדרש בית המשפט לשאלת פסלותו של המותב בנסיבות מעין אלו
(כאשר לא היתה כל מחלוקת אודות חשיפתו לראיה פסולה) נקבע:
"השופט,
אשר השפיטה היא מקצועו ויעודו, מחנך עצמו ומפנים בתוכו את היכולת להבחין בין מידע
קביל לבין מידע שאינו קביל. הוא מסוגל לבנות חומה בין ראיה לא קבילה הבאה לידיעתו
לבין השימוש בה במשפט. על כן נעשה משפט על ידי שופט מקצועי ונראה כי יעשה צדק על
ידו גם אם הוא מקבל מידע שאין לקבלו, שכן הקהיליה הישראלית מודעת למקצועיותו זו של
השופט (ראה ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן דוד (טרם פורסם);
ע"פ 1650/97 בגלמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"א
8966/96 יוסף נבו נ' ישקול סחר (טרם פורסם); ע"פ 470/83 מורי
נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 1, 8-9)." (ע"פ 6752/97 רפי
פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 329; ראו גם: ע"פ 1164/97 יעקובי
נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 229).
על רקע זה, דעתי היא שבנסיבות המקרה הנוכחי,
אילו היתה קביעה כי עדותה של הגב' גולדמן אינה קבילה (לו היתה קביעה כאמור) לא היה
בה להביא לפסילתו של בית המשפט מלהמשיך לשבת בדין, על אף שנחשף לעדות.
הערעור נדחה.
יש להעביר העתק החלטה זו לבאי כוח בעלי הדין.
ניתן היום, ט"ז תשרי תשס"א
(15.10.2000).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00066360.E03