אמנה מוסטפא אבו סביה נ. עזבון המנוח חוסין סעיד עזאיזה

פסק-דין בתיק ע"א 6631/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6631/10 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. אמנה מוסטפא אבו סביה 2. סובחיה תאופיק עזאיזה 3. סביח תאופיק עזאיזה 4. מוחמד תאופיק עזאיזה נ ג ד המשיבים: 1. עזבון המנוח חוסין סעיד עזאיזה 2. אחמד תופיק עזאיזה 3. סובחי תופיק עזאיזה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 06.06.2010 בת"א 543/03 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' מוניץ תאריך הישיבה: י"א בטבת התשע"ג (24.12.2012) בשם המערערים: עו"ד עלאא' דחלה; עו"ד לואי לובאני בשם המשיבים: עו"ד עלא עזאיזה פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) מיום 6.6.2010, בגדרו נדחו, מחמת התיישנות, שתי תובענות שהגישו המערערים למתן סעד הצהרתי לפיו הם זכאים להירשם כבעלים (חלקיים) של חלקות מקרקעין המצויות בכפר דבוריה. 2. המדובר בשתי תובענות שהוגשו בשנת 2003 ואוחדו בפני בית המשפט המחוזי בנצרת. בתובענה הראשונה (ת"א 516/03) עתרו המערערים 4-1, כולם יורשיו של המנוח תאופיק סעיד עבד אלמג'יד עזאיזה (להלן – המנוח תאופיק), לסעד הצהרתי לפיו הם זכאים להירשם כבעלים של 249/1494 חלקים מהחלקה הידועה כחלקה 6 בגוש 16962 (להלן – חלקה 6). בתביעתם טענו המערערים 4-1 כי בשנת 1951 חתם אביו של המנוח תאופיק (להלן – המנוח האב) על יפוי כוח בלתי חוזר לפיו התחייב למכור למנוח תאופיק את הזכויות האמורות בחלקה 6. בהקשר זה נציין כי המערערים מחזיקים בחלקים מסוימים מחלקה 6, ומתגוררים בבתים שנבנו בשטח החלקה. בתובענה השנייה (ת"א 543/03) עתרו המערערים 4-3 לסעד הצהרתי לפיו הם, ושני משיבים פורמליים, זכאים להירשם כבעלים של שליש מהחלקה הידועה כחלקה 24 בגוש 16972 (להלן – חלקה 24). בתביעתם טענו המערערים 4-3 כי בשנת 1972 חתם המנוח האב על יפוי כוח בלתי חוזר לפיו התחייב להעביר להם ולשני משיבים פורמליים את הזכויות האמורות בחלקה 24 במתנה וללא תמורה. להשלמת התמונה יצוין כי המשיבים בערעור שלפנינו הם יורשיו ויורשי יורשיו של המנוח האב, אשר מכוח הירושה נרשמו בשנת 1985 כבעלים של החלקות שעומדות במחלוקת. 3. בית המשפט המחוזי דחה את התובענות מחמת התיישנות. בתוך כך, קבע בית המשפט כי אין להיעתר לטענות המערערים בדבר אי-תחולת חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות או החוק). תחילה דחה בית המשפט את הטענה שבתביעות אכיפה אין החוק חל. זאת, הן משום שהמערערים עתרו לסעד הצהרתי ולא לאכיפה, הן משום שאף על תביעות אכיפה חלות הוראות החוק. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענה שחוק ההתיישנות אינו חל משום שמדובר בתביעה במקרקעין מוסדרים, בהתאם לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן-חוק המקרקעין). את הטענה דחה בית המשפט מן הטעם שזכויותיהם של המערערים אינן זכויות קניין רשומות אלא זכויות אובליגטוריות שטרם הוכחו ונרשמו, ולכן בהתאם להלכה הנוהגת אין סעיף 159(ב) האמור חל עליהן. משקבע בית משפט קמא כי חוק ההתיישנות חל על המקרים שבפניו, פנה להכריע במחלוקת בין הצדדים בדבר המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. המשיבים טענו כי התקופה החלה ממועד החתימה על יפויי הכוח. המערערים, לעומתם, טענו כי התקופה החלה במועד בו גילו את דבר רישום צו הירושה בלשכת רישום המקרקעין, קרי בשנת 1985. לכן, לשיטתם, במועד הגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות. בית משפט קמא בחן את הראיות בנוגע לשתי העסקאות, ובא לידי מסקנה שעילת התביעה ביחס לחלקה 24 התגבשה לכל המאוחר בשנת 1975. זאת, משום שבשנה זו בנה אחד המשיבים בית על החלקה, בידיעתם של המערערים. באשר לעילה ביחס לחלקה 6 עולה מפסק הדין של בית משפט קמא, כי אף אם אכן נתגבשה עילה ביחס לחלקה 6, הרי שהיא התיישנה משום שהמערערים ידעו עליה זמן רב לפני שהגישו את התביעה. כמו כן, ראוי לציין כי בפסק הדין הדגיש בית המשפט כי מצא את עדותו של מחמוד עבד אל רחמן עזאיזה מטעם המשיבים מהימנה, ברורה וקוהרנטית, ומנגד קבע כי אין ליתן אמון בעדותו המגמתית של המערער 1. נוכח קבלת טענת המשיבים בדבר התיישנות, לא דן בית המשפט בטענות המקדמיות האחרות של המשיבים ובטענות שהועלו לגופם של דברים. 4. בערעור טענו המערערים, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא אבחן בין שתי התובענות, על נסיבותיהן השונות, ודחה את שתיהן מאותם שיקולים. עוד טענו המערערים, כי בית משפט קמא לא קבע קביעות אופרטיביות מפורשות באשר לתוקפו של יפוי הכוח משנת 1951 או לתקופת ההתיישנות של התביעה בנוגע לחלקה 6. בהקשר זה ציינו המערערים, כי מסקנותיו הבלתי-מפורשות של בית המשפט בדבר היעדר תוקפו של יפויי הכוח משנת 1951 מתבססות על עדות מפי השמועה ותו לא. באשר ליפוי הכוח משנת 1972, שעליו מתבססת התביעה הנוגעת לחלקה 24, טענו המערערים כי המנוח האב העביר למנוח תאופיק את הזכויות בחלקה 24 וכן בשלוש חלקות נוספות, אשר בהן נרשמו המערערים כבעלים. לטענתם, היעדר הרישום ביחס לחלקה 24 נובע מהעובדה שבאותה עת הייתה רשומה הערת אזהרה על החלקה, והעובדה שהמשיבים לא תקפו את יפוי הכוח ביחס לשלוש החלקות האחרות מעידה על תוקפו. אשר לשאלת ההתיישנות טענו המערערים כי שגה בית המשפט בקובעו שאין המדובר בתביעות אכיפה. לשיטתם, התביעה הנוגעת לחלקה 6, המבוססת כאמור על יפוי כוח משנת 1951, היא תביעת אכיפה שעילתה נוצרה טרם חקיקת חוק ההתיישנות ולכן לא חלה עליה התיישנות. בנוסף, חזרו המערערים על הטענה לפיה שתי התביעות הינן תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, ולפיכך בהתאם לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין אין תחולה לחוק ההתיישנות. לחלופין טענו המערערים, כי אף אם חל חוק ההתיישנות, אזי המועד בו החלה תקופת ההתיישנות הוא המועד בו כפרו המשיבים בנאמנותם ופעלו לרישום הזכויות בחלקות 6 ו-24 לטובתם, קרי בשנת 1985. לכן, לפי טענה זו, בעת הגשת התביעות לא חלפה תקופת ההתיישנות. כמו כן, השיגו המערערים על מסקנותיו של בית משפט קמא מניתוח הראיות. לטענתם, קביעותיו העובדתיות אינן מבוססות, ואין די בעדויות המשיבים כדי להביא למסקנות שאליהן הגיע בית המשפט. לסיום, טענו המערערים כי בית המשפט לא ייחס חשיבות מספקת לעובדה שהם מחזיקים בחלק מחלקה 6, ובנו בה את בתי המגורים שלהם. 5. המשיבים, לעומת זאת, סומכים ידם על פסק דינו של בית משפט קמא. בתוך כך, הדגישו את האמון המלא שנתן בית המשפט בעדות מטעם המשיבים ואת היעדר האמון בעדות מטעם המערערים. בנוסף, טענו המשיבים בהרחבה את טענות ההתיישנות והשיהוי, הן באשר לחלקה 6 הן באשר לחלקה 24, וציינו את הנזק שייגרם להם אם תתקבל תובענה שהוגשה בשלב כה מאוחר. כמו כן, חזרו המשיבים על טענותיהם בדבר היעדר תוקפם של יפויי הכוח משנת 1951 ו-1972. 6. ביום 31.7.2012 קיימנו דיון בערעור. בתום הדיון הצענו לצדדים הסדר פשרה מסוים. המערערים קיבלו את הצעתנו, אך ביום 3.9.2012 דחו המשיבים את ההצעה. נוכח דברים אלו, החלטנו לקיים דיון נוסף, אשר נערך ביום 24.12.2012. גם בדיון זה ניסינו להביא את הצדדים לידי הסכמה, אך הניסיון לא צלח. על כן, שמענו את טענות הצדדים, ולא נותר אלא להכריע בערעור. 7. הסוגיה העומדת במוקד פסק דינו של בית משפט קמא, וכן בטענות בערעור, היא סוגית ההתיישנות. על כן אנו, כבית משפט קמא, נדון תחילה בסוגיה זו. נפתח בבחינת הטענות לפיהן אין תחולה לחוק ההתיישנות. לאחר מכן, וככל שנקבע שחוק ההתיישנות חל על המקרים שבפנינו, נבחן מתי החלה תקופת ההתיישנות והאם בשנת 2003 – עת הוגשו התביעות – חלפה התקופה. 8. כאמור, המערערים טענו כי אין תחולה בענייננו לחוק ההתיישנות, וזאת משום שמדובר בתביעות אכיפה, וכן משום שמדובר בתביעות החוסות תחת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. נדון בטענות לפי סדרן. לפי סעיף 2 לחוק, תביעה לקיום כל זכות שהיא נתונה להתיישנות, וזאת בהתאם לתקופות הקבועות בחוק. וכבר נפסק כי חוק ההתיישנות חל אף על תביעות אכיפה ועל תביעות לקיום זכויות שביושר (ראו למשל: ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון, פ"ד מ (2) 802, 808-807 (1986)). אשר לתקופת ההתיישנות, מורה סעיף 5(2) לחוק כי בתביעות הנוגעות למקרקעין מוסדרים אורכה של תקופת ההתיישנות הוא 25 שנים. לפי סעיף 6 לחוק, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. סעיף 29 לחוק מונה שורה של הוראות מעבר. הוראות אלה עניינן בתביעות שעילתן נוצרה לפני חקיקת חוק ההתיישנות, קרי לפני שנת 1958. סעיף 29 קובע כך: "הוראות מעבר " 29. (א) ... (ב) ...; (ג) תביעה שלא נתיישנה לפני תחילתו של חוק זה יחולו עליה כל הוראות חוק זה; (ד) בכל המקרים האמורים בסעיף זה לא תקצר תקופת ההתיישנות מכפי שהיתה נתונה לפני תחילת חוק זה". שילוב הוראות סעיפים 29(ג) ו-29(ד), מלמד כי בתביעות שעילתן נוצרה לפני חקיקת חוק ההתיישנות, ושטרם נתיישנו בעת חקיקתו, לא תקצר תקופת ההתיישנות מהתקופה שהייתה קבועה להן לפני חקיקת החוק. הוראה זו מחייבת אותנו לבחון מה הייתה תקופת ההתיישנות לתביעות אכיפה במקרקעין עובר לחקיקת חוק ההתיישנות. עד לחקיקת החוק, נקבעו דיני ההתיישנות לפי הדין העות'מאני. בפסיקה פורש הדין העות'מאני, ונקבע כי על פיו תקופת ההתיישנות בתביעות אכיפה במקרקעין היא בת 36 שנים, או שתביעות אלה אינן מתיישנות כלל (ראו: ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ (1) 505, 520 (1966); ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל, פ"ד ט 5, 13-12 (1955) (להלן – פרשת ברסקי)). מכאן טענת המערערים, לפיה אין מקום להחיל את הוראות ההתיישנות על התביעה בנוגע לחלקה 6, המבוססת כאמור על יפוי הכוח משנת 1951. יש להעיר כי במקרים של תביעות אכיפה במקרקעין שעילתן התגבשה לפני חקיקת החוק, נקבע כי אף אם התביעה לא התיישנה, יש לבחון אם הגשת התביעה אינה כרוכה בשיהוי המצדיק דחייתה (פרשת ברסקי, בעמ' 17-15). דין הטענה להידחות. כפי שצוין לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים עתרו לסעד הצהרתי בלבד, ולא לאכיפה. בענייננו אין צורך להידרש לקביעה זו, שכן אף אם אכן מדובר בתביעת אכיפה, אין בסיס לטענת המערערים. כפי שיובהר בהמשך, עילותיהן של שתי התביעות נוצרו לאחר חקיקת חוק ההתיישנות, ועל כן אין מקום להיזקק לדין שקדם לו בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות של תביעות אכיפה במקרקעין. 9. אשר לטענה בדבר סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, אף דין טענה זו של המערערים להידחות. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע כך: "אי-תחולת הוראות מסוימות " 159. (א) ... (ב) חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". הרציונל העומד מאחורי הכלל הקבוע בסעיף 159(ב) הוא חיזוק מעמדו של הרישום בפנקסי המקרקעין, וחיסונו מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישום (ראו: ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד (3) 487, 494-493 (2000); מיגל דויטש קניין כרך ג 408 (2006)). אי לכך, סעיף 159(ב), השולל את תחולת חוק ההתיישנות במקרקעין מוסדרים, חל אך ורק לגבי זכויות רשומות, ולא לגבי זכויות שביושר (ראו למשל: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז (5) 49, 61-60 (2003)). בענייננו אין חולק שלמערערים אין זכות רשומה במקרקעין מוסדרים באף אחת מהחלקות, ומכאן שעניינם אינו נמנה על המקרים החוסים תחת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. לסיכום נקודה זו, צדק בית משפט קמא בקובעו שחוק ההתיישנות חל, הן ביחס לחלקה 6 והן ביחס לחלקה 24. משום שמדובר במקרקעין מוסדרים, תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק היא 25 שנים. 10. כעת נפנה לבחינת המועד בו החלה תקופת ההתיישנות בענייננו. לשם כך, עלינו לדון בכל אחת מן המחלוקות בנפרד. המחלוקת בדבר חלקה 24 – כזכור, טענת המערערים מבוססת על יפוי הכוח משנת 1972. בית משפט קמא קבע, על בסיס הראיות ששמע, כי העילה נתגבשה לכל המאוחר בשנת 1975, משום שבשנה זו בנה אחד המשיבים בית על החלקה בידיעת המערערים. על כן, ניתן לקבוע כי התביעה, שהוגשה בשנת 2003, התיישנה מבלי להידרש לשאלת תוקפו של יפוי הכוח, ואין מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא. הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, וזאת במיוחד כאשר הממצאים מבוססים על התרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנות הראיות שבפניה. החריגים לכלל זה צרים ביותר (ראו למשל: ע"א 11172/05 אלון נ' חדד, בפיסקה 8 לפסק הדין (21.10.2009)). מקרה זה אינו נמנה על המקרים המצדיקים חריגה מהכלל. המחלוקת בדבר חלקה 6 – כאמור לעיל, טענת המערערים מבוססת על יפוי כוח משנת 1951. בית משפט קמא קבע שהתביעה התיישנה. אף כאן ביסס בית משפט קמא את מסקנתו על הראיות ששמע ועל מהימנותם של העדים שהביאו הצדדים, ועל כן יפים הדברים האמורים באשר להתערבות בממצאי הערכאה הדיונית גם בעניין חלקה 6. נוכח הזמן הרב שחלף מעת שניתן יפוי הכוח והעובדה כי המערערים לא חשפו אותו זמן כה ממושך, אף גוברת הנטייה לקבל את עמדתם של המשיבים (השוו: ע"א 4636/07 מרעי נ' מרעי (21.12.2009); ע"א 8496/06 עזבון המנוח איסקולסקי ז"ל נ' גן-הדר קורפוריישן אינק (גן הדר קורפורציה) (4.5.2008)). לאור קבלת טענת ההתיישנות, גם בנוגע לחלקה 6 אין מקום לדון במסקנותיו של בית משפט קמא באשר לתוקפו של יפוי הכוח. יוער, כי בפסק דינו של בית משפט קמא אמנם, כטענת המערערים, לא נקבע באופן מפורש מהו המועד בו החלה תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה הנוגעת לחלקה 6. עם זאת, אין בכך כדי לסייע למערערים ולשנות מן התוצאה. עיון מעמיק בפסק הדין מעלה כי על פי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, שתי העילות נוצרו בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת. זאת, בעיקר נוכח הקביעה שהמערערים ידעו על צוואה שערך המנוח האב בשנת 1971 ביחס לכלל נכסיו. 11. סיכומם של דברים, התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי נכונה היא. שתי התביעות נשוא ערעור זה הוגשו לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, ועל כן אין להיעתר להן. משמע, דין הערעור להידחות. נוכח המסקנה אליה הגענו, אין מקום להידרש לטענות אחרות שהועלו בערעור, לרבות טענת השיהוי. נציין, עם זאת, כי אין בדחיית הערעור משום הבעת עמדה בכל הנוגע לזכויות חזקה של המערערים בחלקה 6, אם קיימות, ולנפקות של הקמת מבני מגורים על החלקה בהם מתגוררים המערערים. 12. הערעור נדחה אפוא. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך דין לטובת המשיבים, בסכום של 15,000 ש"ח. ה נ ש י א השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס. ניתן היום, י"ז באדר התשע"ג (27.02.2013). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10066310_S06.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il