גילה אבן פז נ. קנדקו בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 6624/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6624/15 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופטת ע' ברון המערערות: 1. גילה אבן פז 2. לילך אבן פז 3. נעמה אבן פז 4. זיוה אבן פז נ ג ד המשיבים: 1. קנדקו בע"מ 2. גבי קנדרו 3. ריטה קנדרו 4. חיים דאהן ז"ל 5. יורם כהן 6. יצחק אקוקה 7. עובד עזרא 8. זהבה אטיה (בר) 9. משה אבן פז 10. נטע אבן פז מייסלוס ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.7.2015 (כבוד השופט ע' גרשון) בת"א (חיפה) 461-03 תאריכי הישיבות: כ"א בסיון התשע"ז (15.6.2017); כ"ג בתמוז התשע"ז (17.7.2017) בשם המערערות: עו"ד רוני אקלר בשם המשיבים 1–4: עו"ד יורם גרוס; עו"ד יחיאל קיי פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. במוקד הערעור שלפנינו ניצבת פרשת העלמת כספים מחברה, שבגינה הוגשו תביעה ותביעה שכנגד לבית המשפט המחוזי. החברה הגישה תביעה כספית נגד עובדים בה ומקורבים להם, בטענה כי אלה נטלו ממנה כספים שלא כדין לאורך שנים; כאשר עיקר הטענות הופנו כלפי מנהלת החשבונות של החברה. הנתבעים מצידם טענו כי הבעלים ומנהלה של החברה הוא שפעל להעלמת הכספים על מנת לחמוק מחבות במס; וחלקם אף הגישו תביעה שכנגד בגין סכומים שלטענתם הועברו על ידם למנהל החברה ולמקורבים לו, ואלה נדרשו להשיבם. ביום 1.7.2015 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה של החברה בעיקרה ואת מקצת התביעה שכנגד (ת"א (חיפה) 461-03, כבוד השופט ע' גרשון), וקבע בסופו של דבר כי על המערערות ונתבעים נוספים להשיב לחברה סכומים ניכרים (להלן: פסק הדין). בגין קביעות אלה הוגש הערעור דנן. תמצית העובדות הצריכות לעניין 2. המשיבה 1, קנקדו בע"מ, היא חברת כוח אדם שבתקופת הזמן הרלוונטית עסקה בעיקר בהשמת עובדים זרים לרשות מעסיקים שונים בישראל (להלן: החברה). המשיב 2, גבי קנדרו, הוא בעל השליטה בחברה ומנהלה (להלן: גבי); המשיבה 3, ריטה קנדרו, היא רעייתו של גבי (להלן: ריטה); והמשיב 4, חיים דהאן ז"ל, הוא דודו של גבי, שנפטר במהלך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי (להלן: חיים). המשיבים 1–4 מיוצגים יחדיו, ומעתה ואילך יכונו: המשיבים. המערערת 1, גילה אבן פז, עבדה בהנהלת חשבונות של החברה מאז שנת 1988 – תחילה במשרה חלקית ומשנת 1993 שימשה כמנהלת החשבונות של החברה (להלן: גילה). המערערות 2–4 והמשיבה 10 הן בנותיה של גילה – לילך אבן פז; נעמה אבן פז; זיוה אבן פז; ונטע אבן פז מייסלוס (להלן: לילך, נעמה, זיוה ו-נטע, בהתאמה; וביחד: הבנות). לדברי הצדדים, הקשר ביניהם ובני משפחותיהם נקשר עוד בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, לאחר התאלמנותה של גילה מבעלה; ולאורך השנים שררו ביניהם יחסים קרובים, כמעט משפחתיים. 3. בשנת 2003 הגישה החברה תביעה נגד גילה והבנות – הן המערערות בהליך זה, מלבד נטע שבחרה שלא להגיש ערעור על פסק הדין. בתביעה נטען כי אגב בדיקה אקראית התברר שגילה הונתה את החברה, משכה מקופתה סכומים שונים שמסתכמים בכ-2.75 מיליון ש"ח והפקידה אותם בחשבונות הבנק שלה ושל בנותיה. בשנת 2005 כתב התביעה תוקן, לפי רשות שניתנה, כך שסכום התביעה הועמד על קרוב ל-5.8 מיליון ש"ח, שנכון למועד הגשת התביעה הסתכמו ב-7.77 מיליון ש"ח; וצורפו לה נתבעים נוספים – מקורבים לגילה ועובדים נוספים בחברה שהיו תחת שליטתה ואחריותה, שנטען שלקחו חלק במעשי הגזל. ויוער כי לדברי המשיבים, כתב התביעה המתוקן גובש על רקע דוח חקירה שנערך על ידי משרד חקירות חיצוני באמצעות רו"ח יום טוב בילו (להלן: רו"ח בילו), שלטענתם חשף עובדות חדשות שנוגעות לפרשה – הן לגבי היקף הכספים שנגנבו, הן לגבי הגורמים המעורבים בהונאה. 4. בגדרי כתב התביעה נטען שגילה לא בחלה בשום אמצעי על מנת להוציא ולגנוב כספים מהחברה, תוך ניצול האמון "העיוור" שנתן בה גבי; ואף השתמשה לשם כך בעובדים נוספים בחברה ובמקורבים לה. בתוך כך פורטו "שיטות העבודה" של גילה לגניבת כספים ובהן: "ניפוח" משכורות של עובדים, יצירת עובדים פיקטיביים, זיוף שיקים, המרת שיקים למזומן באמצעות חלפני כספים ועוד. אף שעיקר המעשים יוחסו לגילה, התביעה הוגשה כאמור נגד משתתפים נוספים בפרשה ובהם – הבנות; עובד עזרא, אחיינה של גילה שעבד בחברה (להלן: עובד); יורם כהן שעבד כמנהל חשבונות בחברה בין השנים 1996–1997 (להלן: יורם); יצחק אקוקה שעבד כמנהל חשבונות בחברה בין השנים 1997–2003 (להלן: יצחק); זהבה אטיה, חברה של גילה (להלן: זהבה); ומשה אבן פז, גיסה של גילה שעבד בחברה בין השנים 1999–2003 (להלן: משה). ועוד נטען במסגרת התביעה כי לאחר שהפרשה "התפוצצה" השיבה גילה חלק מהסכום שנגנב על ידה ואף הציעה להחזיר סכומים נוספים בתנאי שהחברה תוותר על תביעתה ליתרה, וזו סירבה. גילה מצידה לא כפרה בכך שהועברו לחשבונותיה ולחשבונות הבנות סכומים שונים, אולם טענה כי כך נעשה על מנת לסייע לגבי להלבין את כספי החברה. בהקשר זה נטען כי גבי ניצל את תמימותה של גילה ואת היחסים ביניהם, והשתמש בה ובחשבונות הבנק שלה ושל בנותיה להסתרת מעשיו; וכי ממילא כלל הכספים הושבו לחברה ולגבי. לצד האמור, הובהר כי הבנות לא היו בסוד הדברים ואין להן כל חלק בעניין. לאחר שהוגשה התביעה, הגישו גילה והבנות תביעה שכנגד כלפי החברה, גבי, ריטה וחיים (להלן: הנתבעים שכנגד). התביעה שכנגד הועמדה על 2 מיליון ש"ח ונסובה על כספים שנטען כי הועברו מידי המערערות בחזרה לידי הנתבעים שכנגד כחלק מפעילות העלמות הכספים; תוך שנטען כי על הנתבעים שכנגד להשיב באופן אישי לגילה ולבנות את הסכומים שהועברו לידיהם, וכן צוין כי "על בית המשפט להורות מה ייעשה בכספים אלה, בהתאם למקורם הבלתי חוקי". ויובהר כבר עתה כי הטענות שביסוד התביעה שכנגד הן למעשה טענות קיזוז, שכן אין חולק כי הסכומים שנתבעים במסגרת התביעה שכנגד אינם סכומים השייכים למערערות, אלא כספים שהועברו לידיהן – לטענתן על מנת "להלבין" כספים – ולשיטתן הושבו לנתבעים שכנגד. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי הבנות ומשה הגישו כתב הגנה יחד עם גילה; בעוד יתר הנתבעים – עובד, יורם, יצחק וזהבה – התגוננו בנפרד, הכחישו את המעשים שיוחסו להם, וטענו כי הם פעלו בהתאם להנחיות של גבי וגילה. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי קיבל בעיקרה את התביעה של החברה, וקיבל באופן חלקי את התביעה שכנגד – כך שבסופו של יום גילה, הבנות, יורם, זהבה ומשה חויבו בהשבת סכומים מסוימים לחברה; התביעה נדחתה ביחס לעובד ויצחק; והסכום שבו חויבה גילה הופחת משהתביעה שכנגד התקבלה בחלקה. ויצוין כי מאחר שבית המשפט ראה בגילה כאחראית העיקרית למעשי המרמה וההונאה, היא חויבה יחד ולחוד עם יתר הנתבעים בהשבת הסכומים שהושתו עליהם, בעוד הם חויבו כל אחד בחלקו. נקודת המוצא של פסק הדין היא כי אין מחלוקת שכספים אכן הועברו מחשבון החברה לחשבונות של גילה, הבנות ויתר הנתבעים. משכך, בית המשפט נדרש להכריע בטענה כי העברות הכספים נעשו על דעת גבי וביוזמתו; וכן לקבוע מהו היקף הכספים שנלקחו מן החברה, לאחר שקלול הכספים שנטען שהושבו לה. בהינתן האמור, בחן בית המשפט המחוזי את הטענות שהופנו כלפי כל אחד מהנתבעים והכריע ביחס לכל אחד מהם בנפרד. בתוך כך נתן בית המשפט דעתו לחוות דעת מומחים שהוגשו מטעם החברה – חוות דעת כלכלית-חשבונאית מאת רו"ח בילו וחוות דעת גרפולוגית מאת גב' מלי קדוש (להלן: חווה"ד החשבונאית ו-חווה"ד הגרפולוגית, בהתאמה). 6. ואלה הן עיקרי ההכרעות שבפסק הדין. גילה. בית המשפט דחה את טענותיה של גילה שלפיהן כל פעולותיה נעשו בידיעתו ובהסכמתו של גבי, וכי היא החזירה את הכספים שהופקדו בחשבונותיה בדרכים שונות. נקבע כי הסבריה אינם מניחים את הדעת, בין היתר מאחר שהם לא נתמכו במסמכים או באסמכתאות כלשהם; בשים לב לכך שעדותה של גילה לא עוררה אמון; ובפרט בהינתן התנהלותה של גילה לאחר שנתגלו מעשי המרמה, והעובדה שהיא השיבה סכומי כסף נכבדים לידי החברה. חרף האמור בית המשפט מצא להעיר כי הרושם הוא שגבי ניהל את ענייני החברה באופן "המעורר חשד כבד לאי תקינות רבתי של אופן ניהול ספריה של התובעת (החברה-ע'ב')", ועל כן הורה על המצאת פסק הדין לרשויות המס על מנת שיבדקו את התנהלות החברה ופנקסיה. משנדחה קו ההגנה של גילה, נדרש בית המשפט המחוזי לטענות החברה שלפיהן גילה נטלה לידיה סכומים משמעותיים שלא כדין; תוך שהובהר כי מאחר שעסקינן בטענות בעלות גוון מעין פלילי נדרש להוכיחן ברף ראיות גבוה יותר מהמקובל. בית המשפט קבע כי הוכח שבין השנים 1996–2003 גילה זייפה שיקים של החברה בסך כולל של 1,620,745 ש"ח (שביום הגשת התביעה עמדו על 2,084,269.11 ש"ח) והפקידה אותם בחשבונותיה או בחשבונות הבנות. קביעה זו התבססה על האמון שנתן בית המשפט בדבריו של גבי כי הוא היחיד שחתם על השיקים של החברה ונהג למסור לידי גילה שיקים חתומים "בלנקו"; על חווה"ד הגרפולוגית שעלה ממנה כי כתב היד על השיקים האלה הוא בסבירות גבוהה של גילה; וכן על ראיות אחרות בדבר הדרכים והשיטות שבהם נקטה גילה על מנת לגזול כספים מן החברה. ויצוין בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי קבע שלצורך התביעה יש להתייחס רק לשיקים שהופקדו בין השנים 1996 ל-2003, וזאת חרף העובדה שבתביעה פורטו שיקים שהופקדו בחשבונותיה של גילה החל משנת 1993. עוד נקבע כי הוכח במידה הנדרשת שבנוסף גנבה גילה מהחברה 420,575 ש"ח באמצעות הפקדות שיקים אצל חלפני כספים ונטילת המזומנים שנתקבלו מאותן הפקדות לידיה; וזאת בעיקר לנוכח סמיכות זמנים שבין המועד שבו הופקדו השיקים של החברה אצל החלפנים, לבין המועד שבו הסכומים הופקדו בחשבונותיה של גילה ומקורביה – מבלי שניתן לכך כל הסבר שמניח את הדעת. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את יתר טענות החברה ביחס לגילה. נקבע כי לא הובאו תימוכין לכך שגילה גנבה כספים מקופת המזומנים של החברה; וכן נדחו טענות החברה באשר לכספים נוספים שנלקחו באמצעות שיטות הונאה נוספות, למשל "ניפוח" משכורות ועובדים, תוך שצוין כי קיים ספק אם סכומים אלה לא נכללו כבר במסגרת סכום השיקים שנקבע שעל גילה להשיב. בהינתן כלל האמור, גילה חויבה בתשלום 2,084,269.11 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה המתוקן, וכן בהשבת 420,575 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין משנת 1998. הבנות. בית המשפט המחוזי דחה את טענות הבנות כי יש לפטור אותן מאחריות בגין הכספים שהופקדו בחשבונותיהן מאחר שאימן היא שהפקידה את הכספים והן לא היו מודעות לכך. נקבע כי מאחר שהבנות היו בגירות בעת הרלוונטית, חזקה היא שהן בדקו את חשבונותיהן מפעם לפעם – ועל כן נקבע שהן נדרשות להשיב את הסכומים של החברה שהוכח כי הועברו שלא כדין לחשבונות הבנק שלהן. בהתאם לאמור, נטע חויבה בהשבת 216,350 ש"ח; לילך חויבה בהשבת 158,185 ש"ח; נעמה חויבה בהשבת 131,578 ש"ח; וזיוה חויבה בהשבת 44,454 ש"ח – והובהר כי לסכומים אלה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה המתוקן. כפי שכבר צוין, גילה חויבה בהשבת הכספים שפורטו ביחד ולחוד עם כל אחת מהבנות. יתר הנתבעים. כאמור, הערעור שלפנינו הוגש רק על ידי גילה ושלוש מהבנות ועל כן ההכרעה ביחס ליתר הנתבעים חורגת מענייננו והיא תובא בקיצור נמרץ. בית המשפט קיבל באופן מלא את טענות התביעה ביחס ליורם, מאחר שהוא לא התייצב לחקירה על תצהירו ואף לא הגיש סיכומים בכתב – וחייבו בהשבת 207,370 ש"ח. עוד נקבע כי ההסברים שסיפקו משה וזהבה ביחס לעובדה ששיקים של החברה הופקדו בחשבונותיהם, אינם משכנעים ונטענו בלא תימוכין כלשהם – ועל כן משה חויב להשיב 110,338 ש"ח וזהבה 9,921 ש"ח, הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה המתוקן. ויוזכר כי גילה חויבה בתשלום הסכומים יחד ולחוד עם יורם, זהבה ומשה. לצד האמור, בית המשפט קבע כי טענות התביעה לא הוכחו ברמה הנדרשת ביחס לעובד ויצחק, והתביעה נגדם נדחתה. 7. התביעה שכנגד. בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את התביעה שכנגד וקבע כי על החברה וגבי, ביחד ולחוד, להשיב לגילה סכומים שביחס אליהם החברה הודתה במפורש כי התקבלו על ידה – שני שיקים בסך כולל של 200,000 ש"ח וסכום של 40,000$ במזומן. כן נקבע שגבי מחויב להשיב לגילה סך של 100,000 ש"ח (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.7.2002), שהוכח שהועבר מחשבונה של גילה לחשבונו של גבי באמצעות העברה בנקאית; ונדחתה טענתו כי סכום זה ניתן לו בתמורה לרכישת מט"ח, בהיעדר אסמכתא לכך. לנוכח תוצאות התביעה העיקרית, בית המשפט קבע כי סכומים אלה – כ-500,000 ש"ח – ינוכו מן הסכום הכולל שבו חויבה גילה בתביעה העיקרית. ויובהר, כי הנימוק העיקרי לקבלת רכיבים אלה של התביעה שכנגד הוא העובדה שהחברה וגבי אישרו כי הסכומים התקבלו אצלם. לצד זאת, בית המשפט דחה את טענותיה של גילה כי היא השיבה כספים נוספים, בין באמצעות רכישות שהיא ביצעה עבור בני משפחתו של גבי שאותן העריכה בסך של כ-350,000 ש"ח, בין בהעברת כספים במזומן בסך 142,000 ש"ח, כך לטענתה; וזאת מאחר שלא הוצגו תימוכין כלשהם לטענותיה בנדון. כן נקבע ש"הלוואה" בסך 500,000 ש"ח שהעניקה גילה לחברה הוחזרה לגילה במלואה, כפי שאף אישרה במסמך בחתימתה; ועוד נקבע שיש לדחות את התביעה שכנגד ככל שהיא נוגעת להעברה בנקאית שבוצעה מחשבון הבנק של זיוה (בתה של גילה) לזה של חיים (דודו של גבי) בסך 597,000 ש"ח, וכך כבר מהטעם שחיים נפטר במהלך ההליך והתביעה שכנגד לא תוקנה באופן שעזבונו או יורשיו באו תחתיו. בהקשר זה צוין, וזה העיקר, כי הוכח שלכתחילה הכספים שהועברו מחשבונה של זיוה הם כספים של החברה ועל כן ממילא הם אינם שייכים לה. כאן המקום לציין שלפי פסק הדין, בעדותה לפני בית משפט מחוזי אישרה גילה כי הסכומים שנתבעים בתביעה שכנגד שייכים למעשה לגבי; אולם, לטענתה, מאחר שגבי תובע כספים שאינם מגיעים לו, היא בחרה להגיש תביעה שכנגד מצידה – תביעה שבה היא תובעת כספים שהודתה ששייכים לגבי, שהגיעו לידיה והיא החזירה לו וכעת תובעת אותם בחזרה. במובן זה וכפי שכבר צוין, ניכר כי הטענות שביסוד התביעה שכנגד אינן אלא טענות קיזוז במהותן. הטענות בערעור 8. המערערות טוענות כי לא היה מקום לחייבן בהשבת סכומים לחברה, משנקבע כי לגבי אחריות מלאה לאי-סדרים מהותיים בספרי החברה ולדיווחים כוזבים לרשויות המס. נטען כי בהינתן קביעות אלה לא ניתן להסתמך על ספרי הנהלת החשבונות של החברה; וממילא לא היה מקום להושיט סעד כלשהו שעה שהתביעה מבוססת על מעשים הנוגדים את הדין ואת תקנת הציבור, בהתאם לעיקרון הכללי שלפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". המערערות חוזרות על הטענה שגילה רק שיתפה פעולה עם מהלכיו של גבי שנועדו להעלים מס; וכי מאחר שמעשים אלה נעשו ביוזמתו ובשליטתו המלאה של גבי, ברי כי עמדה לו היכולת להשיב לידיו ולידי החברה את כל הכספים – ועובדה היא שהוכח כי חלק מהכספים אכן הושבו לחברה על דרך של "תנועה סיבובית". בהקשר זה נטען כי בנסיבות המקרה לא היה מקום לצפות מגילה לשמור בידיה אסמכתאות לעניין השבת הכספים; ועוד נטען כי השבת כספים על ידה במועד שלכאורה נתגלתה הפרשה אין בה משום הודאה בגניבה, אלא רק השלמה של אותן פעולות סיבוביות שבוצעו במשך שנים. המערערות טוענות כי לכל הפחות נדרש היה לקבוע שגילה השיבה לידי החברה סכום נכבד יותר, בין היתר במזומן. כאינדיקציה לכך מפנות המערערות לשומה עדכנית שערכה רשות המיסים שבמסגרתה נקבע שגילה החזירה 1.6 מיליון ש"ח לידי החברה – וזאת בשונה מהקביעות שבפסק הדין. ויצוין כי השומה העדכנית ומסמכים נוספים הקשורים אליה צורפו לערעור לפי רשות שניתנה, וארחיב על כך בהמשך. ביחס לבנות, נטען כי יש לבטל את החיובים שהושתו עליהן מאחר שהן לא ידעו על כניסת הכספים לחשבונותיהן, וכן משום שממילא עסקינן בכספים שהועברו לידי גילה כחלק מהחזר הוצאות; ובנוגע ליתר הנתבעים, נטען שלא היה מקום לחייב את גילה בגין מעשים שכלל לא קשורים אליה. ועוד נטען כי בנסיבות המקרה השבת הכספים אינה צודקת, בייחוד ביחס לבנות, וכי לגבי אשם תורם שמצדיק את הפחתת סכום החיוב. 9. לצד טענותיהן הכלליות, מתייחסות המערערות לקביעות בית המשפט המחוזי באשר לסכומים הפרטניים שביסוד התביעה והתביעה שכנגד. כך, נטען כי שגה בית המשפט בכך שחייב את גילה להשיב סכום של 420,575 ש"ח על יסוד ראיה נסיבתית בלבד – סמיכות הזמנים בין הפקדת השיקים בידי החלפנים לבין המועד שבו הכספים הופקדו בחשבונותיה של גילה; ומבלי שהוכח שהיא ביקרה כלל אצל חלפני הכספים. כן נטען כי חלק מהכספים שהופקדו בחשבונה של גילה הם החזרי הוצאות שהגיעו לה בגין סכומים שהוציאה לכיסוי הוצאותיו של גבי ובני משפחתו – בסך כולל של כ-350,000 ש"ח – ועל כן שגה בית המשפט בכך שחייבה להשיב את סכומי כל השיקים שהופקדו בחשבונה; זאת בפרט לנוכח עדויות שמצביעות על כך שגילה וריטה, רעייתו של גבי, נהגו לערוך יחד קניות בסופרמרקט מדי שבוע וגילה היא זו שנשאה בתשלום. ועוד בקשר לשיקים נטען כי שגה בית המשפט בחישוב תקופת התיישנות התביעה העיקרית – שהחלה למעשה ביום 1.5.1996 ולא ביום 1.1.1996 כפי שנקבע בפסק הדין – ועל כן יש להפחית מסכום החיוב בגין השיקים סך של 16,315 ש"ח. המערערות מוסיפות וטוענות כי נדרש היה לקבל את כל רכיבי התביעה שכנגד; ובתוך כך עומדות על כך שההלוואה של גילה לחברה, בסך 500,000 ש"ח, לא הושבה לה. כן נטען כי נדרש היה לקבוע שגילה השיבה לגבי 142,000 ש"ח במזומן; ועוד נטען כי לא היה מקום לדחות את התביעה נגד חיים, בסך 597,000 ש"ח, רק מן הטעם שהוא נפטר והתביעה שכנגד לא תוקנה באופן שיורשיו או עזבונו יבואו תחתיו; וכי לכל הפחות נדרש היה לקזז סכום זה מהחיוב שהושת על גילה. ולבסוף, נטען עוד כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את התביעה שכנגד בגין שיקים בסך 200,000 ש"ח בלבד שגבי הודה שהועברו לידו, מקום שלמעשה הועברו לו שלושה שיקים בסך כולל של 250,000 ש"ח; וגבי הוא שבחר שלא לפרוע שיק אחד מתוכם בסך 50,000 ש"ח. להשלמת התמונה, יצוין כי המערערות מקדישות חלק נכבד מטענותיהן להדגשת כשלים שלשיטתן נפלו בפסק הדין. בתוך כך מציינות המערערות סתירות הקיימות לטענתן בין קביעות שונות של בית המשפט; לרבות העובדה שהוא מצא לחייב את המערערות, אך פטר את יורם ועובד מאחריות. עוד מלינות המערערות על המשקל שייחס בית המשפט לראיות שהציגה החברה, שלדבריהן היו רק העתקים ולא מסמכי מקור; וטוענות כי לא היה מקום להסתמך על חוות הדעת – הן החשבונאית הן הגרפולוגית – שהוגשו מטעם החברה. 10. המשיבים מצידם סומכים את ידם על פסק הדין, וטוענים כי אין מקום להתערב בו; זאת במיוחד מאחר שהערעור נסוב רק על ממצאים עובדתיים שביחס אליהם ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב. המשיבים טוענים כי עסקינן במקרה קיצוני שבו עובדת ניצלה את האמון והיחס המשפחתי שקיבלה ממנהל החברה, על מנת להוציא מהחברה כספים שלא כדין באופן סדרתי ושוטף; בשיתוף מקורביה ועובדים נוספים בחברה. בתוך כך מדגישים המשיבים את העובדה שהושארו בידי גילה שיקים חתומים "בלנקו"; וחוזרים על כך שהיא הייתה הגורם היחיד שניתנה לו גישה בלעדית לחשבונות הבנק של החברה, לקופת ההוצאות ולכספת. המשיבים טוענים כי שיטות ההונאה של גילה והסכומים שהוצאו מן החברה במרמה הוכחו על ידם בדרכים שונות, בין היתר בחווה"ד החשבונאית ובחווה"ד הגרפולוגית; בעוד המערערות לא הציגו ראיות כלשהן בניסיון לסתור טענות אלה, לא כל שכן חוות דעת מקצועית. בהקשר זה מכחישים המשיבים את גרסת המערערות שלפיה העברת הכספים נעשתה על דעתו של גבי כדי לחמוק מתשלום מס; ומפנים לקביעות של רו"ח בילו ורו"ח שגיא ששימש כרואה החשבון של החברה, שלפיהן לא נפל פגם בהתנהלות החברה. לחלופין נטען כי אף אם תתקבל גרסתן של המערערות, אזי מאחר שהן גם נטלו חלק במעשים אין ביכולתן להיבנות מכך; בפרט מקום שהן הודו שכספים לא להן הופקדו בחשבונותיהן. ובקשר לבנות נטען כי משעה שהכספים נמצאו בחשבונותיהן מן הראוי היה לחייבן בהשבת הסכומים ואין כל משמעות לידיעתן על הפקדת הכספים בחשבונותיהן או לגילן בזמנים הרלוונטיים; מה גם שממילא הוכח שהן ידעו על כך וכי היו בגירות. המשיבים מוסיפים וטוענים כי התביעה שכנגד היא תביעת סרק, שכן אין מחלוקת שהיא מבוססת על סכומים שאינם שייכים למערערות; ובהקשר זה נטען כי לכתחילה החברה הפחיתה מסכומי התביעה את הסכומים שגילה החזירה מעת שנתגלתה הגניבה. משכך, נטען כי התביעה שכנגד הוגשה רק על מנת להפעיל לחץ על המשיבים; ועל כן נדרש היה לדחותה במלואה, ובהתאם אף יש לדחות את הטענות הערעוריות בנדון. ויובהר כי המשיבים לא הגישו ערעור מצידם על קביעות בית המשפט בעניין התביעה שכנגד, וזאת לדבריהם מן הטעם שספק רב אם בכלל יוכלו לגבות את הסכומים שהושתו על המערערות לאחר קיזוז הסכומים שהתקבלו בתביעה שכנגד. באופן פרטני, טוענים המשיבים כי יש לדחות את טענותיה של גילה שלפיהן חלק מהשיקים הועברו לה בגין החזר הוצאות, בסך כ-350,000 ש"ח, וכן את טענתה כי היא השיבה חלק מהסכומים במזומן; לדבריהם עסקינן בטענות שנטענו בעלמא מבלי שהובאו להן תימוכין כלשהם, תוך שהודגש שמקום שבו גילה כן החזירה כספים – החברה וגבי הודו בכך. עוד טוענים המשיבים כי גילה לא העניקה בפועל הלוואה לחברה אלא רק החזירה כספים שקיבלה מהחברה או מגבי קודם לכן, כביכול כהלוואה; ואף אם תתקבל טענתה כי עסקינן בהלוואה לחברה, היא ממילא הודתה שזו הושבה לה. עוד נטען כי יש לדחות את הטענות בנוגע לסכום של 597,000 ש"ח שהועבר מחשבונה של זיוה לידי חיים, שכן מדובר בסכום שהועבר באופן זמני לחשבונה של זיוה ומעולם לא היה שלה. נוסף על כך נטען כי בניגוד לטענת המערערות השיק על סך 50,000 ש"ח לא כובד, ומסיבה זו נפרעו רק 200,000 ש"ח מתוך ה-250,000 שהועברו לידי גבי. וביחס לטענה כי בית המשפט המחוזי שגה בחישוב תקופת ההתיישנות, נטען כי יש לדחותה מאחר שזו נזנחה בסיכומי הטיעונים שהגישו המערערות לבית המשפט המחוזי; ויוער כי במענה לכך טוענות המערערות כי הן "טענו את טענת ההתיישנות במועד שהדין מתיר לטעון טענה זו". 11. בד בבד עם הגשת הערעור דנן, ביקשו המערערות מבית המשפט המחוזי להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין. בקשתן התקבלה באופן חלקי ונקבע כי עד להכרעה בערעור שהגישו, החברה לא תוכל לממש את העיקול על בית מגוריהן בעיר חדרה, תוך שהובהר כי היא תהא רשאית לפעול לביצוע פסק הדין בכל דרך אחרת. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נדחתה ביום 28.1.2016 (רע"א 7770/15, השופט נ' הנדל); וזאת לאחר שבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המערערות במסגרת תיק הערעור נמחקה ביום 7.10.2015, מטעמים דיוניים (השופט נ' סולברג). ועוד יצוין כי במקביל להליך שלפנינו, הגישו יורם ומשה ערעורים מטעמם על פסק הדין – ושניהם נמחקו בהסכמת הצדדים. ערעורו של יורם נמחק ביום 13.11.2016, בשלב מוקדם יחסית טרם שהתקיים דיון בהליך, תוך שניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה שאליו הגיעו החברה ויורם (ע"א 8379/15, הרשמת ל' בנמלך); ואילו הערעור שהגיש משה הסתיים במסגרת הליך גישור שאליו הופנו הצדדים, ואף להסכמות אלה ניתן תוקף של פסק דין ביום 21.11.2017 (ע"א 6689/15, הנשיאה א' חיות, המשנה לנשיאה ח' מלצר ואנוכי). הבקשה להוספת ראיה – השומה העדכנית שהוצאה לגילה 12. כשמונה חודשים לאחר שהוגש הערעור מטעמן, הגישו המערערות בקשה לצרף ראיות חדשות שעניינן הליך השומה שניהלה רשות המיסים בקשר לגילה בעקבות חשיפת הפרשה. לדברי המערערות מסמכים אלה לא הוגשו לבית המשפט המחוזי משום שהשומה לא הייתה סופית ומאחר שהם התקבלו לאחר ששלב הבאת הראיות הסתיים. המערערות טענו כי למסמכים נודעת חשיבות רבה להליך הערעור משום שהם מצביעים על כך שיש לצמצם את היקף החיוב שהושת על גילה, וכן שאין להטיל אחריות על הבנות. המשיבים מצידם הותירו את הבקשה לצירוף הראיות לשיקול דעתו של בית המשפט; ואולם ציינו כי מרבית המסמכים היו בידי המערערות עוד טרם שניתן פסק הדין, ועל כן לא הייתה כל מניעה להציגן בבית המשפט המחוזי. ועוד ציינו המשיבים כי אף חמור מכך, המערערות כלל לא טרחו לעדכן את בית המשפט המחוזי שרשות המיסים הוציאה שומה עדכנית לגילה וכי מתנהלים הליכים בנושא; והדבר עולה לשיטתם כדי הטעיית בית המשפט. בתום הדיון הראשון בערעור, הורינו על קבלת הבקשה לצירוף ראיות. 13. כאן המקום לפרט בקצרה על אודות השומה העדכנית שהוצאה לגילה והקביעות שנגזרות ממנה ביחס למערערות. כפי שעולה מהראיות שצורפו, בעקבות חקירה שביצע פקיד שומה חקירות חיפה והצפון, התברר כי בין השנים 1998 ל-2003 הופקדו בחשבונות הבנק של גילה והבנות שיקים בסכום כולל של 2,876,168 ש"ח. עוד נקבע כי מתוך הסכום האמור, גילה החזירה לגבי 1,629,880 ש"ח; כך שנותרו בידיה 1,246,588 ש"ח המהווים הכנסה חייבת במס. ויוער בהקשר זה, כי מעיון בחישובים המפורטים ב"הודעה המפרטת את נימוקי השומה לשנות המס 2001, 2002, 2003" נראה כי נפלה טעות בחישוב הסכומים, אולם מדובר בטעות זניחה. עוד יצוין כי פקיד השומה התייחס יחדיו לסכומים שהופקדו בחשבונותיה של גילה ובאלה של הבנות, ולא מצא לחייב את הבנות בתשלום מס נפרד מצידן. גילה לא השלימה עם השומה העדכנית שהוצאה לה והגישה בגינה השגה; ומשהשגתה נדחתה, נקטה ביום 29.1.2014 בהליך ערעור לפני בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (ע"מ 60953-01-14) (להלן: ערעור המס). ויובהר כי במועד שבו הוגש ערעור המס, טרם ניתן פסק הדין. גילה טענה בערעור המס כי דין השומה העדכנית להתבטל מחמת התיישנות וכי לכל הפחות יש להשהותה עד שתתקבל הכרעה בתביעות ההדדיות שבין החברה לגילה. לאחר שניתן פסק הדין, הגיעו גילה ורשות המיסים להסדר פשרה, שביום 1.5.2016 קיבל תוקף של פסק דין, שלפיו הצדדים הסכימו כי השומה שבמוקד ערעור המס תיחשב כשומה סופית בכפוף למספר תנאים. בתוך כך, נקבע כי "מוסכם על הצדדים, כי בהתאם לכל פסק דין חלוט שיתקבל ביחס לסכומים שנטלו המערערת (גילה-ע'ב') ו/או בנותיה מקנקדו (החברה-ע'ב') בהשוואה לשומה הסופית, יחושב ההפרש ביניהם (להלן: "ההפרש"). הפרש זה יתווסף ו/או יופחת בהתאמה מהשומה הסופית"; ומשמע שהשומה הסופית תיקבע בהתאם להכרעה שתינתן בערעור דנן. עוד נקבע כי כל סכום שייקבע שהבנות נטלו, יתווסף להכנסה החייבת של גילה, ומס הכנסה מתחייב שלא להוציא לבנות שומות נפרדות בגין סכומים אלה. דיון והכרעה 14. במהלך הדיון בערעור סברנו כי מן הראוי לסיימו על דרך הפשרה, ובתום הדיון הצדדים אף קיבלו את המלצתנו לפנות לגישור לפני המגשרת עו"ד אורית אסנין. משהודיעו הצדדים כי הליך הגישור לא צלח – נדרשת הכרעתנו. אקדים ואומר כי לאחר בחינת טיעוני הצדדים בכתב על נספחיהם, ומשהיטינו אוזן לטיעונים בעל פה, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ואבאר. 15. מדובר במקרה שבו המערערות מצד אחד, והמשיבים מצד שני, מחזיקים בנרטיב שונה באשר ל"סיפור" שעומד ביסוד העברות הכספים מן החברה. המערערות מצידן עומדות על כך שהכספים הועברו לחשבונות הבנק שלהן כחלק מפעולות שביצע גבי על מנת להלבין את כספי החברה; בעוד המשיבים חוזרים על גרסתם שלפיה עסקינן במקרה קיצוני של גניבה והונאה מצד עובדת בכירה בחברה, מקורבים לה, ועובדים נוספים שפעלו יחד עימה. מחלוקת זו עמדה במוקד התביעות ההדדיות שהגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי והיא הוכרעה במסגרת פסק הדין. בית המשפט דחה את גרסתה של גילה וקבע כי אין לה בסיס או עיגון במסמכים ובראיות שהוצגו לו; ועוד נקבע כי עדותה של גילה אינה מעוררת אמון "משום שלא פעם נתנה תשובות חלקיות, עמומות, ולא משכנעות". כן נקבע ביחס לגילה, כי היא הרבתה להציג גרסאות חדשות וסותרות והתחמקה בעדותה ממתן תשובות מדויקות. מנגד, בית המשפט מצא את עדותו של גבי מהימנה וקבע כי הוא מאמין לכך שגבי הפקיד בידי גילה שיקים חתומים "בלנקו"; כי הוכח שגילה זייפה שיקים בכתב ידה; וכי היא המירה שיקים אצל חלפנים בתמורה למזומן, והותירה כספים אלה בידיה. הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שבחנה את מכלול הראיות והתרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים שהופיעו לפניה, אלא במקרים חריגים (ע"א 6187/15 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ במעמדה כנאמן לעמיתי "קרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית בע"מ" נ' צולר, פסקה 39 (28.5.2018); ע"א 8559/15 עבאס נ' מפלי התנור בע"מ, פסקה 47 (27.5.2018)); ומקרה זה אינו בא בקהלם של אותם מקרים. עיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו בפירוט ובאופן מנומק למגוון הרחב של הראיות שהוצגו לו, דיקדק בחוות הדעת המקצועיות שהוגשו במסגרת התביעה העיקרית והתרשם משורה ארוכה של עדים שהעידו לפניו, ובהן המערערות, וכן גבי וריטה –ושקלולם יחד של כל אלה הוא שעומד ביסוד הכרעותיו העובדתיות. לא מצאתי בטיעוניהן של המערערות כל הצדקה לשנות מהקביעות העובדתיות שבפסק הדין, ובתוך כך מהקביעה שגילה נטלה מהחברה כספים שלא כדין – הן על דרך של הפקדת שיקים של החברה בחשבונות שלה ושל בנותיה, הן בדרך של המרת שיקים אצל חלפני כספים. ויוער בהקשר זה כי בניגוד לטענת המערערות, בית המשפט לא העניק משקל בלעדי לחוות הדעת החשבונאית והגרפולוגית שהוגשו מטעם החברה, וניכר כי הוא הצליב את המידע שנמסר לו במסגרת אותן חוות דעת עם ראיות ועדויות נוספות שנפרשו לפניו; וממילא המערערות לא טרחו להגיש חוות דעת נגדיות מטעמן. מכיוון שהערעור בעיקרו מתמצה בקביעות העובדתיות שבפסק הדין, דומה כי נשמטת הקרקע מתחתיו. 16. בצד האמור, ומאחר שהמערערות הקדישו חלק נכבד מטענותיהן לתקיפת הסכומים הפרטניים שהושתו עליהן, אתייחס אף לטענותיהן בנדון זה. ויוזכר שבפסק הדין נקבע שגילה נדרשת להשיב למעלה מ-2 מיליון ש"ח בגין שיקים שהופקדו בחשבונותיה וכ-420 אלף ש"ח בגין כספים שהומרו אצל חלפנים ונותרו בידיה. לשיטת המערערות יש לבטל חיובים אלה, או לכל הפחות להפחיתם; ובמקביל נטען כי יש לקבל את כל רכיבי התביעה שכנגד, כך שגם אם תוצאות התביעה העיקרית יוותרו על כנן, יקוזזו סכומים משמעותיים יותר מהחיובים שהושתו על גילה והבנות. באשר לטענות המערערות כי יש להפחית את הסכומים שהושתו על גילה הן בגין הפקדות שיקים בחשבונותיה, הן בשל נטילת כספים שהופקדו אצל חלפני כספים – בית המשפט המחוזי קבע כי טענותיה של גילה שלפיהן חלק מהשיקים שהופקדו בחשבונה "הגיעו לה" במסגרת התחשבנות שהיא נהגה לערוך עם ריטה, רעייתו של גבי, נטענו בעלמא ואין להן כל בסיס עובדתי וראייתי. יתרה מזאת, בית המשפט קבע כי עדותה של הקופאית בסופרמרקט, גב' אורה צוגלין, תומכת בגרסתה של ריטה שלפיה היא החזירה לגילה את כספי הקניות מיד לאחר שאלה נערכו – ואיני רואה מקום להתערב בקביעות אלה שמבוססות על התרשמותו הישירה של בית המשפט מן העדים שהופיעו לפניו. לפיכך, אין כל הצדקה להפחית את הסכום הכולל שנקבע כי גילה נדרשת להשיב בגין השיקים שהופקדו בחשבונות הבנק שלה. ויצוין בהקשר זה כי לא ניתן להידרש ברצינות לטענות המערערות לעניין התיישנות חלק קטן מסכום התביעה של השיקים, מקום שהמערערות כלל לא פירטו בעניין השיק או השיקים שנטען כי התיישנו; וכך גם בהיעדר מענה מספק מצד המערערות לטענת המשיבים שלפיה טענת ההתיישנות נזנחה על ידי המערערות בסיכומי טיעוניהן בבית המשפט המחוזי. בנוסף, אין מקום לשנות מן הקביעה שגילה נטלה מהחברה כספים באמצעות חלפני כספים; ויודגש כי בית המשפט קיבל אך חלק מטענות החברה בהקשר זה – רק את אלה שעמדו ביסודן ראיות שהוצלבו ממקורות שונים. באשר לטענות המערערות כי נדרש היה לקבל את כל רכיבי התביעה שכנגד – לא ניתן לשעות לטענותיה של גילה כי היא החזירה כספים במזומן (142,000 ש"ח), מקום שאין ולו בדל ראיה שמעידה על כך; ואין כל הצדקה לקבל את יתר טענות המערערות בעניין ה"הלוואה" (500,000 ש"ח) וההעברה הבנקאית לחיים (597,000 ש"ח) משנקבע כי ההלוואה הושבה לגילה, ובפרט מקום שעסקינן בסכומים שלכתחילה לא היו שייכים לגילה או לבנות והועברו להן מהחברה או מגבי. גם אין לקבל את טענות הערעור ככל שהן נוגעות להשבת סכום של 50,000 ש"ח בגין שיק שהועבר מגילה לגבי, כאשר אין חולק שמדובר בשיק שמעולם לא נפרע. ויוער באופן כללי בנוגע לטענותיהן הפרטניות של המערערות, כי לאורך כל ההליך המערערות עושות שימוש מגמתי בעובדות, טוענות טענות חלופיות ואינן דבקות בגרסה עובדתית אחת וקוהרנטית – באופן שאינו מאפשר ליתן בהן אמון. 17. כאמור ומשנקבע כי אין כל הצדקה להתערב בקביעות העובדתיות של פסק הדין, די בכך כדי לדחות את הערעור. עם זאת, אני רואה מקום לייחד מספר הערות בהתייחס לטענות נוספות שבפי המערערות. לעניין התנהלותו הכספית של גבי. במסגרת הערעור, תולות המערערות את יהבן בהערתו של בית המשפט המחוזי בנוגע להתנהלותו הכספית של גבי וטוענות כי מאחר שנקבע כי לגבי "אחריות מלאה לאי הסדרים המהותיים והנרחבים בספרי המשיבה (החברה-ע'ב') ולדיווחים כוזבים לרשויות המס" – לא היה מקום להושיט לחברה סעד כלשהו. איני מוצאת ממש בטענתן זו. ראשית, סבורתני כי העובדה שבית המשפט ראה את התמונה המורכבת, על כלל רבדיה, ונתן משקל לחשש שמדובר בתיק שאין בו "צדיקים", מוסיפה לאמינותו של פסק הדין ולא ההיפך מכך; והדברים אף קיבלו ביטוי בזהירות שניכר שבית המשפט נקט בה בבואו לבחון את טענות הצדדים, ובכך שהוטל על החברה נטל ראייתי מוגבר להוכחת טענותיה – לנוכח אופיין של הטענות שהופנו כלפי גילה ויתר הנתבעים. ויצוין בנקודה זו כי העובדה שהתביעה נדחתה ביחס לשניים מהנתבעים, יורם ויצחק, אין בה כדי לכרסם בקביעות של בית המשפט ביחס למערערות. שנית, אמנם נקבע בפסק הדין שגבי ניהל את ענייני החברה "באופן המעורר חשד כבד לאי תקינות רבתי של אופן ניהול ספריה של התובעת (החברה-ע'ב')"; ואולם מעבר לתהיות אלה, ובלא להקל ראש בהן, לא נקבעו ממצאים פוזיטיביים שלפיהם גבי הפר את החוק או כי מעשיו עולים כדי הפרה של תקנת הציבור; אף לא נטען על ידי מי מהצדדים כי נפתחה חקירה פלילית בנושא. לא זו אף זו, לא הוכח כי יש קשר בין החששות שהועלו ביחס להתנהלותו הכספית של גבי, לבין התביעה שהוגשה מטעם החברה בגין הכספים שנתגלו בחשבונות המערערות. בהינתן האמור, גם אין מקום לטענה שלפיה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" (ראו והשוו: ע"א 8713/11 ‏צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ, פסקה 18 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (20.8.2017); ע"א 4438/15 סלמה נ' משטרת ישראל, פסקה 7 (26.6.2017); ע"א 2242/03‏ אברהם נ' רשאד, פסקה 16 (18.7.2005)). ועוד יוער כי יש קושי בשימוש שהמערערות מבקשות לעשות בדוקטרינה זו כך שהסעדים שנפסקו לטובת החברה יבוטלו, בעוד אלה שנפסקו לטובתה של גילה יוותרו על כנם – וזאת חרף העובדה שגילה אינה כופרת בכך שהיא לקחה חלק פעיל במעשים הפליליים שלטענתה דבקו בגבי. ויובהר כי מהטעמים שפורטו, אף איני רואה מקום לפטור את המערערות מחובת ההשבה מטעמי "צדק" או בשל "אשם תורם" של גבי, שכלל לא הוכח. לעניין השומה העדכנית שהוצאה לגילה וקביעות רשות המיסים. במסגרת הדיון שהתנהל לפנינו טענו המערערות כי יש להחיל את קביעות רשות המיסים, כפי שקיבלו ביטוי בשומה העדכנית שנערכה לגילה, על ההליך שלפנינו – ולפיכך נטען כי יש להקטין את היקף החיוב שהושת עליהן וכן לבטל את התשלומים שהוטלו על הבנות. טענתן זו אף עמדה ביסוד הצעת פשרה שהוצעה לצדדים בדיון הראשון שהתקיים לפנינו. ואולם בחינה מדוקדקת של המסמכים שהוצגו לנו, ובעיקר של הסדר הפשרה שאליו הגיעו הצדדים במסגרת ערעור המס, מלמדת על כך שעסקינן בשומה שאינה סופית, וכי הלכה למעשה זו תלויה בתוצאות הערעור דנן – ואילו המערערות בחרו שלא לומר דבר בנדון. מכל מקום, המערערות אינן יכולות לאחוז בחבל משני קצותיו – מצד אחד לתלות את תוצאות ערעור המס בתוצאות הערעור שלפנינו, ובמקביל לבקש לקבוע שתוצאות הערעור דנן ייקבעו בהתאם לשומה שכלל אינה סופית, שהערעור עליה מבחינה מהותית עודנו תלוי ועומד. מדובר בהיפוך יוצרות שאין לקבלו. עוד יוער בהקשר זה כי על פניו העובדה שרשות המיסים מצאה לחייב את גילה בתשלום מס בגין סכומים של החברה שנמצאו ב"כיסה", רק מחזקת את המסקנה שאליו הגיע בית המשפט המחוזי – כי גילה נטלה כספים שלא כדין מהחברה; ודומה כי לא בכדי קביעות אלה לא הוצגו לפני בית המשפט המחוזי על ידי המערערות. בהינתן כלל האמור, איני רואה מקום להידרש לסכומים שנקבעו בשומה העדכנית במסגרת ההכרעה בערעור. לעניין ערעור הבנות. מקובלת עליי קביעת בית המשפט כי מצופה היה מן הבנות, שהיו בגירות בעת הרלוונטית, לעקוב מעת לעת אחר מצב חשבון הבנק שלהן; והעובדה שארבעתן טוענות שהן לא עשו כן, אומרת דרשני. זאת על אחת כמה וכמה מקום שבו אין חולק כי הבנות עשו שימוש בחשבונות הבנק שלהם ומשכו מהם כספים. עם זאת, לא אכחד כי יש קושי בהטלת "אשמה" על הבנות שלא עבדו בחברה ומבלי שיש אינדיקציות לכך שהעברות הכספים נעשו על דעתן. לאחר שקילת הדברים, סבורתני כי קביעת בית המשפט שלפיה גילה מחויבת להשיב את הסכומים עם הבנות, ביחד ולחוד, מהווה איזון ראוי בנסיבות העניין; וממילא אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי שמבוססות בין היתר על התרשמותו הישירה מעדויות ארבע הבנות. עוד יצוין כי איני סבורה שניתן להסיק מכך שרשות המיסים לא מצאה לחייב את הבנות בתשלום מס, שאין להטיל עליהן אחריות במסגרת התביעה האזרחית; וכך במיוחד מקום ששיקולי רשות המיסים שלא לחייב את הבנות לא פורטו במסגרת השומה העדכנית והמסמכים הנלווים לה. סוף דבר 18. אם תישמע דעתי הערעור יידחה, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יוותר על כנו. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, מצד אחד, ובהתחשב בהיקף ההוצאות שהוטל על המערערות בבית המשפט המחוזי, מצד שני – המערערות יישאו בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ח' מלצר: אני מצטרף לפסק דינה של חברתי, השופטת ע' ברון. עלי להעיר עם זאת, כפי שציינו כל השופטים שישבו בהרכב שדן ב-ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ (20.08.2017) כי אף במקרה שבפנינו, כמו בפרשת צאיג הנ"ל, התחושה היא שהצדדים כולם גילו טפח וכיסו טפחיים, שכן חלק ממעשיהם במסכת שנפרסה במשפט כוונו, כך נראה, להסתיר נתונים מסוימים מרשויות המס. נוכח העובדה שהמערערות ניצלו מצב דברים עמום זה לטובתן, הפסול הלכאורי בהתנהלות החברה ומנהלה (המשיבים 1 ו-2) ­– אינם מצדיקים את הפעלתה כאן של הדוקטרינה: מעילה בת-עוולה לא תצמח זכות תביעה. בקובעי כאמור אני מודע לכך שאין זה מן הנמנע כי בית המשפט הדיוני ואף אנו – לא הצלחנו לברר את מלוא הפרטים עד תום, זאת בגין התנהלותם של הצדדים הן "בזמן אמת" והן במסגרת ההליך. לכן, ככל שמאן דהוא נפגע מהתוצאה (ואין לנו כל דרך ודאית לדעת אם אכן כך הדבר ומי הוא היוצא נשכר בנסיבות העניין) – אין לאותו צד אלא להלין על עצמו שנכנס למערכת יחסים מורכבת שכזו. יתר על כן במקרים שכאלו, ככלל, אין מקום שערכאת הערעור תתערב בקביעותיו וממצאיו העובדתיים של בית המשפט המברר שניסה לרדת לחקר האמת כמיטב יכולתו והתבסס בפסק דינו, נשוא הערעור, על הראיות שהוצגו והתרשמותו מהעדויות שנשמעו בפניו. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון. ניתן היום, ‏כ"ג בתשרי התשע"ט (‏2.10.2018). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ 15066240_G15.doc זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il