אברהם אלבו נ. זמיר פלדמן

פסק-דין בתיק ע"א 6623/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6623/11 ע"א 6653/11 ע"א 6721/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערערים בע"א 6623/11: 1. אברהם אלבו המערער בע"א 6653/11: המערערות בע"א 6721/11: 2. סטילבג בע"מ זמיר פלדמן 1. איסכור מתכות ופלדות בע"מ 2. Macsteel Global 3. איסכור שירותי מימון נ ג ד המשיב בע"א 6623/11: המשיבים בע"א 6653/11: המשיבים בע"א 6721/11: זמיר פלדמן 1. אברהם אלבו 2. סטילבג בע"מ 1. זמיר פלדמן 2. אברהם אלבו 3. סטילבג בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.06.2011 בת.א. 2286/07 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' פלפל תאריך הישיבה: י"ג בטבת התשע"ד (16.12.2013) בשם המערערים 2-1 בע"א 6623/11, המשיבים 2-1 בע"א 6653/11 והמשיבים 3-2 בע"א 6721/11: עו"ד ליאור דגן; עו"ד אדלר רייס בשם המערער בע"א 6653/11, המשיב בע"א 6623/11 והמשיב 1 בע"א 6721/11: בשם המערערות בע"א 6721/11: עו"ד אלי שימלביץ'; עו"ד מירית שלו עו"ד יחיאל כשר; עו"ד אירה לכמן פסק-דין השופטת א' חיות: שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' פלפל) שקיבל את תביעתו של זמיר פלדמן (להלן: פלדמן) לאכיפת חוזה בעל-פה להעברת מניות שכרת לטענתו עם אברהם אלבו (להלן: אלבו). עובדות המקרה 1. בשנת 1993 יזם אלבו את הקמתה של חברת אבדר פלדות תעשיות בע"מ (להלן: החברה), העוסקת בייבוא ובמכירה של ברזל מקצועי לתעשיית הפלדה בארץ. הוא שימש כמנהלה והחזיק ב-30% ממניותיה. ביתרת המניות (70%) החזיק באותה עת שמואל חיון (להלן: חיון). ביום 31.8.1997 חתמו אלבו וחברת איסכור שירותי פלדות בע"מ (להלן: איסכור) על מסמך שכותרתו "סיכום הבנות" ובו הסכימו כי אלבו יציע לחיון לרכוש את חלקו בחברה ובמקרה שתיחתם בין השניים עסקה, תרכוש איסכור מאלבו את מניות חיון, באמצעות "חברה קשורה", בעבור אותו סכום ששילם לחיון. ואכן, ביום 16.10.1997 כרת אלבו עם חיון חוזה לרכישת כל אחזקותיו בחברה, ובסמוך לאחר מכן, ביום 27.10.1997 כרת עם חברה בשם MARESI B.V. (להלן: מרסי) חוזה נוסף לפיו ימכור לחברה זו את מניות חיון לאחר שאלה יעברו לידיו. בסעיף 30 לחוזה בין אלבו למרסי ניתנה לאלבו אופציה להגדיל את אחזקותיו בחברה ב-10% נוספים בתוך חמש שנים תמורת סך של 120,000 דולר (להלן: האופציה). בסוף שנת 1997 הושלמה העברת מניות חיון לאלבו וממנו למרסי, אשר החזיקה אותן בנאמנות עבור איסכור, ולהשלמת התמונה יצוין כי בשנת 2001 מימש אלבו את האופציה ורכש מאיסכור 10% נוספים ממניות החברה. 2. המחלוקת בין הצדדים נוגעת למעורבותו של פלדמן ברקע עסקאות אלה שבין חיון, אלבו, מרסי ואיסכור. בסמוך להקמת החברה, החל פלדמן לעבוד בה כאיש מכירות, ובהמשך התקדם לתפקיד מנהל מכירות. על-פי גירסת פלדמן, בסוף ספטמבר או בתחילת אוקטובר 1997 הודיע לו אלבו שהשותפות בינו ובין חיון עומדת בפני סיום ושאל אותו "עם מי אתה, איתי או איתו?". באותו מעמד, כך טוען פלדמן, סיפר לו אלבו כי בכוונתו לשתף פעולה עם איסכור לשם העברת מניותיו של חיון לידיה וכן סיפר לו אודות האופציה שאיסכור מתעתדת להעניק לו לרכישת 10% נוספים ממניות החברה. עוד טוען פלדמן כי אלבו התחייב בפניו להעביר לו את אותם 10% ממניות החברה ללא תמורה, לאחר "שהעניינים יירגעו", וכי השניים לחצו ידיים והתחבקו אך לא סיכמו את העסקה בכתב לנוכח יחסי האמון ששררו ביניהם. לטענת פלדמן, לאחר דברים אלה הוא נפגש בשליחותו של אלבו עם מנהל איסכור, סיפק לו מידע על החברה ומסר לו מסמכים שונים הנוגעים אליה, והוא מוסיף וטוען כי נמנע מלספר על ההתקשרות בין אלבו ואיסכור לחיון על מנת לסייע לאלבו להסתיר מחיון את זהותה האמיתית של רוכשת מניותיו. כשנתיים לאחר השלמת עיסקת מכר המניות של חיון, בשלהי שנת 1999 או בתחילת שנת 2000, דרש פלדמן מאלבו להעביר לו את המניות שהבטיח לו אך אלבו סירב, ובתגובה הודיע לו פלדמן על התפטרותו. למחרת היום, כך לטענת פלדמן, אלבו חזר בו ושב והבטיח שיעביר לו את המניות, אך במהלך החודשים הבאים לא עשה כן ותחת זאת הציע לו הצעות חלופיות לשותפויות אפשריות ביניהם. בתחילת חודש ספטמבר 2000, כך על-פי גירסת פלדמן, הוא דרש מאלבו תשובה סופית ומשהודיע לו אלבו כי הוא אינו מתכוון לעמוד בדיבורו ולהעביר לו 10% ממניות החברה התפטר פלדמן מתפקידו בחברה ועבר לעבוד בחברה מתחרה. כשבע שנים מאוחר יותר, ביום 14.8.2007, הגיש פלדמן תביעה לבית המשפט המחוזי נגד אלבו ונגד חברה פרטית שבבעלותו המלאה (סטילבג בע"מ) בדרישה לאכיפת התחייבותו הנטענת של אלבו להעברת המניות. כיוון שבשנת 2003 העביר אלבו לאיסכור את כל מניותיו בחברה וקיבל תמורתן מניות של איסכור (להלן: עסקת ההמרה), עתר פלדמן לאכיפת אותה התחייבות נטענת בדרך של קבלת מניות איסכור לידיו, וזאת על-פי דיני העקיבה או דיני הביצוע בקירוב. כמו כן, עתר פלדמן להרמת מסך בין אלבו ובין סטילבג בע"מ, שכן האחרונה היא זו שהחזיקה בפועל במניות. אלבו, מצידו, הכחיש מכל וכל את גירסתו של פלדמן וטען כי מעולם לא התחייב להעניק לו ללא תמורה מניות בחברה. כמו כן, העלה אלבו טענת סף ולפיה אפילו תתקבל גירסת פלדמן המוכחשת על ידי אלבו, תביעת פלדמן התיישנה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי דחה את טענות אלבו להתיישנות התביעה, בקובעו כי "כוח התביעה" לקבלת סעד הצהרתי בדבר זכותו של פלדמן ל-10% ממניות החברה, התגבש רק בחודש ספטמבר 2000, כאשר אלבו הודיע לפלדמן סופית על כך שאין בכוונתו לקיים את התחייבותו. כמו כן, קבע בית המשפט כי רק בשנת 2001 התגבש "כוח התביעה" לסעד אופרטיבי של קבלת המניות לידי פלדמן, שכן זהו המועד שבו מימש אלבו את האופציה והמניות הגיעו לידיו. לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי כי עלה בידי פלדמן להוכיח במאזן ההסתברויות את טענתו כי אלבו התחייב להעניק לו 10% ממניות החברה. זאת, בראש ובראשונה, נוכח שיחה מוקלטת בין השניים מיום 4.7.2007 בה נשמע אלבו מודה בהתחייבות זו. בית המשפט המחוזי דחה את טענת אלבו כי "הודאתו" נבעה מאמירות מניפולטיביות של פלדמן אשר שיכנע אותו כי "הודאה" זו תסייע לו בטיפול פסיכיאטרי שעבר אותה עת, ולעניין זה קבע בית המשפט כי אלבו הוא איש עסקים מנוסה וקר רוח וכי בהקלטה הוא לא נשמע כמי ששרוי במצוקה עקב לחץ שהופעל עליו. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי אף אם יש ממש בטענת אלבו כי פלדמן הקליט שיחות נוספות עמו ולא הגיש אותן כראיה, אין בכך כדי לפגוע במשקלה של הודאתו המפורשת של אלבו באותה שיחה שהקלטתה הוגשה כראיה. נוסף על הודאה זו, כך קבע בית המשפט, נמצאו מספר סתירות בגירסתו של אלבו וגם בשל כך בחר להעדיף את גירסת פלדמן. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בעסקת ההמרה בין אלבו לאיסכור ניתנה אמנם לאיסכור זכות סירוב ראשונה על המניות שהחזיק אלבו באמצעות סטילבג בע"מ באיסכור, אך משהוכח כי נודע לאיסכור על קיום ההליך בין פלדמן לאלבו והיא בחרה שלא להצטרף אליו, אין מניעה להעביר חלק ממניות אלה לפלדמן. עוד קבע בית המשפט כי העובדה שאלבו בחר לממש את האופציה דרך חברת סטילבג בע"מ, משיקולי מס, אינה גורעת מהתחייבותו להעביר 10% מהמניות לפלדמן. לפיכך, ומשנמצא כי אלבו המיר 40% ממניות החברה שבהן החזיק ל-2,000 מניות איסכור, קבע בית המשפט המחוזי כי על אלבו להעביר לפלדמן 500 מניות של איסכור. עוד הורה בית המשפט על סעד של מתן חשבונות ביחס לכל הדיבידנדים וההטבות הכספיות שניתנו לאלבו עבור המניות שצריך היה להעביר לפלדמן – תחילה מניות החברה ולאחר מכן מניות איסכור – וזאת החל ממועד מימוש האופציה בשנת 2001. מכאן שלושת הערעורים שלפנינו. טענות הצדדים 4. בע"א 6623/11 שהוגש על-ידי אלבו וסטילבג בע"מ (להלן ביחד: אלבו) נטען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי תביעת פלדמן לא התיישנה. על-פי אלבו, פלדמן טען בעדותו כי ההתחייבות הנטענת למתן 10% ממניות החברה לא הייתה תלויה במימוש האופציה, וצריכה הייתה להתבצע גם אם אלבו היה בוחר שלא לממשה. לפיכך, טוען אלבו, כבר במועד שבו ניתנה אותה התחייבות לכאורה (בשנת 1997) יכול היה פלדמן לעתור לבית המשפט בבקשה לאוכפה, ומכאן שתביעה זו התיישנה כבר בשנת 2004. לחלופין טוען אלבו כי פלדמן טען בתצהירו שאלבו הודיע לו כבר בסוף שנת 1999 או בתחילת שנת 2000 על כך שהוא אינו מתכוון לעמוד בהתחייבותו, ומאותו שלב ואילך הציע לו רק הצעות חלופיות לשותפות במיזמים אחרים. מכאן שבמועד זה, לכל המאוחר, הייתה בידי פלדמן עילת תביעה מגובשת. לבסוף טוען אלבו כי פלדמן אמר בעדותו שהמועד שקבעו הצדדים לקיום ההתחייבות היה בתוך "שנה שנתיים" ממועד רכישת מניות חיון על-ידי איסכור (בשנת 1997), וכי גם על-פי גירסה זו התחיל מירוץ ההתיישנות לכל המאוחר בשנת 1999. לגופו של עניין טוען אלבו כי אף אם נקבל את טענותיו העובדתיות של פלדמן בדבר ההתחייבות להענקת מניות ללא תמורה, הרי שמדובר בהתחייבות לנתינת מתנה בעתיד הטעונה מסמך בכתב, לפי סעיף 5(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968. עוד טוען אלבו כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לכך שאין ברשות פלדמן בדל ראיה לקיומה של אותה התחייבות ולכך שלא התקיים בין הצדדים כל דין ודברים בגינה, במהלך עשר השנים שבין 1997 ל-2007. יתירה מכך, לטענת אלבו ראוי היה לקבוע כי הימנעותו של פלדמן מלהציג את כל תמלילי ההקלטות שהיו בידו, מוליכה למסקנה כי אילו היה מגיש אותם כראיה, היו אלה פועלים לרעתו. אלבו מוסיף וטוען כי גירסתו של פלדמן לפיה בחר להעניק מיוזמתו מתנה בשווי של 120,000 דולר לעובד ששכרו באותה עת עמד על כ-8,000 ש"ח בחודש, עבור שירות שטיבו כלל אינו ברור, אינה סבירה, והוא מציין שנזקק לקחת בעצמו הלוואה בסך 710,867 ש"ח על מנת שיוכל לממן את מימוש האופציה. לבסוף טוען אלבו כי פסיקת בית המשפט המחוזי פוגעת שלא כדין בזכות הסירוב הראשונה שניתנה לאיסכור על-פי עיסקת ההמרה לרכישת מניות איסכור שבידי סטילבג בע"מ. 5. במענה לערעור אלבו טוען פלדמן כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי לפיהם אלבו אכן התחייב להעביר לו 10% ממניות החברה, ללא תמורה. אשר לטענת ההתיישנות, טוען פלדמן כי התחייבותו של אלבו ניתנה אמנם בשנת 1997, אך עמדו לרשותו חמש שנים לממשה עד למועד פקיעת האופציה שנתנה לו איסכור. עוד טוען פלדמן כי אלבו חזר בו באופן מיידי מהודעתו הראשונית, שניתנה בשלהי שנת 1999 או בתחילת שנת 2000, על כוונתו להפר את ההתחייבות, ומכאן שמירוץ ההתיישנות אינו מתחיל במועד זה. לפיכך סבור פלדמן כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שמירוץ ההתיישנות התחיל בחודש ספטמבר 2000, בעת שאלבו הודיע לו באופן סופי בתגובה לדרישתו, כי אין בכוונתו להעביר לו את המניות המובטחות ולחלופין הוא מוסיף וטוען כי מכל מקום הודאתו של אלבו בהתחייבות בשיחה המוקלטת מיום 4.7.2007, מתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות. אשר לטענה כי יש להחיל על התחייבותו של אלבו את דיני המתנה, טוען פלדמן כי זו הועלתה לראשונה רק בסיכומי אלבו בבית המשפט המחוזי, וכי היא עומדת בסתירה לגירסתו לפיה מעולם לא התחייב ליתן לו את אותן המניות. עוד מוסיף פלדמן כי גם באופן מהותי ההתחייבות דנן ניתנה תמורת השקעתו רבת השנים בחברה ותמורת הסיוע שהושיט לאלבו בכריתת ההסכם עם איסכור לרכישת מניות חיון ומכאן שלא מדובר במתנה. נוסף על כך טוען פלדמן כי בצדק העדיף בית המשפט המחוזי את גירסתו על פני גירסת אלבו, והוא טוען שמחקירתו הנגדית של אלבו עולה כי הוא סתר את עצמו מספר פעמים, והוא מוסיף וטוען כי בשיחתו המוקלטת עם אלבו לא פעל באופן מניפולטיבי, אלא ניסה לעורר בו ייסורי מצפון. לבסוף טוען פלדמן כי אין כל ראיה לכך שהסתיר תמלילים של שיחות מוקלטות נוספות וכי על כל פנים הכחשותיו והתחמקויותיו של אלבו אינן שנויות במחלוקת ואף אם הוסיף והכחיש את התחייבותו בשיחות נוספות, אין הדבר פוגע במשקלה של הודאתו המפורשת. 6. בע"א 6653/11 שהוגש על-ידי פלדמן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהורה לאלבו להעביר לידי פלדמן רק 500 מניות איסכור, המהוות רבע מ-2,000 מניות איסכור שקיבל (באמצעות סטילבג בע"מ) עבור 40% ממניות החברה שהחזיק בידיו. לטענת פלדמן היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי אלבו יעביר לידיו רבע מסך כל ההטבות שקיבל מאיסכור עבור מניות החברה, ולשיטתו מלבד 2,000 המניות קיבל אלבו מאיסכור גם הנחה ברכישת מניות נוספות ששווייה הוא כשווי 436.5 מניות. על כן, טוען פלדמן כי היה על בית המשפט לפסוק כי יועברו לידיו 609.125 מניות איסכור, שהן רבע מ-2,436.5 המניות שקיבל אלבו מאיסכור לאמיתו של דבר במסגרת עיסקת ההמרה. בתגובה טוען אלבו כי בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי שרק 2,000 מניות איסכור ניתנו לו (באמצעות סטילבג בע"מ) בתמורה למניותיו בחברה, וכי לא הוצגה עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצא זה. כמו כן טוען אלבו כי לא הוצגה כל ראיה לכך שניתנה לו הטבה ברכישת יתר מניות איסכור המוחזקות בידיו. 7. הערעור השלישי שהוגש בפרשה זו, ע"א 6721/11, הוגש על-ידי איסכור ושתי חברות קשורות נוספות, המחזיקות לטענתן בזכות סירוב ראשונה על מניותיו של אלבו באיסכור. אף שמערערות אלה לא היו צד לדיון בבית המשפט המחוזי, הן סבורות כי יש להן זכות לערער על פסק הדין נוכח הקביעה כי על אלבו להעביר את מניותיו לפלדמן, בהתעלם מזכות הסירוב הראשונה הנתונה להן על פי עסקת ההמרה עם אלבו. קביעה זו, לשיטתן, פוגעת בזכותן המהותית לרכישת מניות אלבו באיסכור ובניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי הן טוענות כי העובדה שהיו מודעות לקיום ההליך שבין אלבו לפלדמן אינה מטילה עליהן חובה לבקש להצטרף אליו על מנת לשמור את זכויותיהן אלה וכי על התובע ובמקרה זה על פלדמן, מוטל היה הנטל לצרף לתביעה את כל מי שעלול להיפגע מקבלתה. בתשובתו לערעור זה טוען פלדמן כי משנודע לאיסכור על דבר קיום ההליך בבית המשפט המחוזי והיא בחרה שלא ליטול בו חלק, הרי שהיא מנועה מלטעון כנגד תוצאותיו. בעניין זה מפנה פלדמן, בין היתר, לפסיקה הקובעת כי ניתן להרחיב את תחולת הכלל בדבר מעשה בית-דין ולהחילו גם על צדדים שלישיים שלהם "קירבה משפטית" לבעלי הדין, ולשיטתו נובעת מכאן המסקנה כי איסכור נוכח קירבתה המשפטית לאלבו, מושתקת מלהעלות את טענותיה כנגד תוצאת פסק-הדין. דיון והכרעה 8. הערעורים שבפנינו מעלים שאלות משפטיות רבות ומגוונות, אך כבר בפתח הדברים אציין כי רובן ככולן אינן צריכות הכרעה בערעורים דנן נוכח המסקנה אליה הגעתי ולפיה תביעתו של פלדמן הוגשה בחלוף המועד האחרון להגשתה על-פי דיני ההתיישנות. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". הפסיקה קבעה כי יום לידתה של עילת התובענה הוא היום שבו "מתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פס' 20 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (22.6.2008); רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פס' 39 (19.9.2010)). בתביעה שעילתה היא אכיפת חוזה שהופר, יום לידתה של עילת התובענה הוא יום הפרת החוזה (ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, 430-429 (1997); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פס' 20 (19.4.2012)), שכן החל מיום ההפרה ניתן לתבוע מן המפר לקיים את התחייבויותיו (ס' 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). 9. תביעתו של פלדמן מבוססת על הטענה כי בינו ובין אלבו נכרת חוזה בעל-פה בחודש ספטמבר או בחודש אוקטובר של שנת 1997, אשר הופר על-ידי אלבו. גירסה עובדתית זו אינה נקייה מספקות, אך לצורך הדיון בסוגיית ההתיישנות הבה נניח כי חוזה כזה אכן נכרת. לדברי פלדמן, הוא ואלבו הסכימו לקצוב את המועד להעברת המניות לידיו בזמן, אך "זה לא הוגדר בזמן מדויק, אלא משהו כמו שנה שנתיים. ולאחר שיעבור זמן, נשקיע, יירגעו הרוחות והוא ירכוש עבורי את האופציה הזאת ללא תמורה. זה היה באוקטובר 97" (פרוטוקול הדיון מיום 30.11.2010, עמ' 5, שורות 25-23; וראו גם בשורות 18-15). הנה כי כן, מגירסתו של פלדמן עולה כי אלבו נדרש להעביר לו 10% מהמניות בתוך שנתיים ממועד כריתת החוזה, לכל המאוחר. עוד סיפר פלדמן כי משהגיע חודש אוקטובר 1999 ואלבו טרם עשה כן – הוא הפר את החוזה ולכן פנה אליו פלדמן ודרש את קיומו. במילים אחרות, כבר בחודש אוקטובר 1999 התקיימו העובדות הנדרשות לביסוס תביעת פלדמן לאכיפת החוזה הנטען בינו ובין אלבו, ומכאן שבמועד זה החל מירוץ ההתיישנות. טענת פלדמן שתאריך פקיעת האופציה (בשנת 2002) הוא המועד שנקצב לקיום התחייבותו של אלבו עומדת, אפוא, בסתירה לגירסה שמסר הוא עצמו מעל דוכן העדים כאמור, ולפיה היה על אלבו לקיים את התחייבותו בתוך שנתיים ממועד ההתחייבות לכל המאוחר. כמו כן, לא ניתן ליישב את טענתו החלופית של פלדמן - לפיה החל מירוץ ההתיישנות במועד המימוש של המניות בפועל (2001) - עם דבריו בעדותו ולפיהם התחייבותו של אלבו להעביר לו 10% מהמניות אינה מותנית במימוש האופציה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 30.11.2010, עמ' 6, שורות 15-13). לא זו אף זו - לפי גירסתו של פלדמן מספר חודשים לאחר הפרת החוזה (בשלהי שנת 1999 או בתחילת שנת 2000), הודיע לו אלבו באופן חד-משמעי כי אין בכוונתו לקיים את החוזה. כלומר, יותר משנתיים לאחר כריתת החוזה שאמור היה להתבצע בתוך "שנה שנתיים", הובהר לפלדמן כי אין בכוונתו של אלבו לקיימו. על כן, ככל שעוד נותר ספק בדבר הפרת החוזה בחלוף שנתיים ממועד כריתתו, הצהרה זו צריכה הייתה להסירו. פלדמן הוסיף אמנם כי גם לאחר מועד זה התקיים בינו ובין אלבו דין ודברים, אך העובדה שצדדים להסכם שהופר ממשיכים לנהל ביניהם משא ומתן לגבי תיקון תוצאות ההפרה, ובמסגרת זו מציע המפר (אלבו) לנפגע (פלדמן) הצעות חלופיות לשותפות עסקית במיזמים אחרים, אין בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות (ראו והשוו: ע"א 2808/10 עזבון שיף נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פס' 11 (29.5.2012); רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (16.8.2005)) ומניין תקופת ההתיישנות מתחיל מיום לידת עילת התובענה, ולא מן היום שבו כשלו המגעים הנוגעים ליישובה בדרכי שלום. 10. משנמצא כי מירוץ ההתיישנות החל לכל המאוחר בשלהי שנת 1999 תחילת 2000, נותר לבחון האם התקיים במקרה זה אחד האירועים המפסיקים את מירוץ ההתיישנות או המתחילים אותו מחדש. הטענה היחידה שנשמעה מפי פלדמן בהקשר זה היא כי תמליל השיחה המוקלטת בינו ובין אלבו מיום 4.7.2007 מהווה הודאה של אלבו בכך שהוא זכאי למניות, ומשכך, לטענתו, יש לקבוע כי מירוץ ההתיישנות החל מחדש במועד ההודאה. טענתו זו של פלדמן נסמכת על הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובעת: הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. פלדמן לא טען – לא בסיכומיו בערכאה זו ולא בסיכומיו בערכאה קמא – כי יש הצדקה להכיר בקלטת השיחה בינו ובין אלבו כהודאה בכתב מטעמו של אלבו, וממילא גם לא ביסס טעמים מספקים לכך (ראו לעניין זה אסף פוזנר "דוקטרינות ישנות, סוגיות חדשות: דברים שבכתב – האם אתה רשאי לומר בעל פה" ספר גבריאל בך 539, 562-552 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011) (להלן: פוזנר); וראו גם רע"א 5200/10 יעקובוב נ' אהרונוב, פס' 3 (13.1.2011)). משהצדדים לא פרשו בפנינו טיעונים כלשהם בשאלה האם מן הראוי להחיל את הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות גם על קלטות המתעדות שיחות בעל פה, ומשלכאורה אין ליישב את עמדת פלדמן עם לשונו המפורשת של סעיף 9 לחוק ההתיישנות הדורשת הודאה בכתב, אני סבורה כי לענייננו די בהיעדר הודאה בכתב על מנת לשלול את תחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. 11. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם במקרים מסוימים ניתן לסבור כי יש להכיר בהודאה שבעל-פה כמתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות, נדמה כי על כל פנים המקרה שלפנינו איננו המקרה המתאים. המקרים שבהם החוק דורש כי פעולה מסוימת תיעשה בכתב נחלקים לשני סוגים – מקרים שבהם קיים טעם מהותי לצורך במסמך כתוב ומקרים שבהם המסמך הכתוב נדרש על מנת לשמש כראיה (פוזנר, בעמ' 540; ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מנהלי עזבון המנוח בידרמן, פ"ד כו(2) 781 (1972)). ככל שיש לפרש את דרישת הכתב שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות כדרישה ראייתית ניתן לסבור כי היא ניתנת להמרה בראיה מובהקת אחרת. אך גם אם נאמץ גישה מקלה זו, ואינני קובעת כי כך הוא, קשה לראות בשיחה המוקלטת בין הצדדים במקרה דנן ראיה מספקת המהווה תחליף לדרישת הראיה הכתובה. מדובר בשיחה ארוכה במיוחד (כ-44 דקות) שנערכה על רקע טענת פלדמן כי הוא זקוק ל"סגירת מעגל" עם אלבו כחלק מהטיפול הפסיכיאטרי שהוא עובר וזאת לאחר שגם על-פי גירסתו של פלדמן הוא לא פנה אל אלבו בעניין זה בכתב או בעל-פה באופן כלשהו מאז ספטמבר 2000 ועד למחצית שנת 2007. בתחילת אותה השיחה שב אלבו והכחיש מספר פעמים את שייחס לו פלדמן, ובשלב מסוים אף אמר "זמיר, אז זאת אומרת הבעיה שלנו בעצם זה בעיית ניסוח. מה אתה רוצה? אני ניסחתי את זה כמו שניסחתי את זה. אוקי? אתה רוצה שאני אנסח את זה באופן שונה?" ובתגובה אמר פלדמן "אני רוצה שתגיד לי בדיוק את האמת שלי. כמו שאני מכיר" (עמ' 7 לפרוטוקול השיחה מיום 4.7.2007). בסמוך לכך, ולאחר שפלדמן הביע את תסכולו מהכחשותיו החוזרות ונשנות של אלבו, אמר לאלבו "שמעת ממני משהו פעם בחיים לא... גם לא תשמע לעולם. לא בשום בקשה ולא בשום דרישה" (עמ' 11 לפרוטוקול השיחה מיום 4.7.2007). תגובתו של אלבו הייתה "אתה יודע מה, בוא נעשה את זה הפוך? בסדר? אנא ממך, אני מבקש ממך תנסח לי אתה ואני אגיד אם זה כן או לא. בסדר? ובזה נסיים את הפרשה. תנסח לי אתה" (עמ' 11 לפרוטוקול השיחה מיום 4.7.2007). לאחר סיכום זה ניסח פלדמן את עיקרי גירסתו ואלבו אישר את נכונותה. השתלשלות עניינים זו מובילה לכך שמתעוררים במקרה דנן ספקות כבדי משקל ביחס למשקלה של קלטת השיחה כראיה להודאתו של אלבו ועל כן, בכל מקרה לא ניתן לראות בקלטת המתעדת את אותה השיחה שבעל-פה ראיה מובהקת הזהה במשקלה למסמך בכתב לצורך הדרישה הקבועה לעניין זה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. מסקנה זו יפה ביתר שאת נוכח ההלכה הקובעת כי על ההודאה הכתובה הנדרשת בהקשר זה להיות מפורשת וברורה (ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול, פס' 8 (1.4.1996); ע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' מרקור, פס' 20 (1.10.2013)). 12. סיכומו של דבר, מירוץ התיישנותה של תביעת פלדמן החל בחודש ספטמבר או אוקטובר 1999, שנתיים לאחר כריתת החוזה הנטען ביניהם, או לכל המאוחר חודשים ספורים לאחר מכן, בשלהי שנת 1999 או בתחילת שנת 2000, בעת שאלבו הודיע לפלדמן, כטענת פלדמן, כי אין בכוונתו לעמוד בחיוביו על-פי אותו חוזה. משמצאתי כי לא מתקיימים במקרה דנן תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יש לקבוע כי ביום 14.8.2007 עת הגיש פלדמן את תביעתו לבית המשפט המחוזי, חלפה תקופת ההתיישנות. 13. אשר על כן, אציע לחבריי לקבוע כי ערעור אלבו (ע"א 6623/11) דינו להתקבל, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי דינו להתבטל ותביעת פלדמן דינה להידחות מחמת התיישנות. עוד אציע לחבריי לקבוע כי נוכח תוצאה זו מתייתר הדיון בערעור פלדמן (ע"א 6653/11) ובערעור איסכור (ע"א 6721/11). לבסוף אציע לחייב את פלדמן לשאת בשכר טרחת בא-כוחו של אלבו בסך של 40,000 ש"ח ובשכר טרחת בא-כוחה של איסכור בסך של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, א' בשבט התשע"ד (‏2.1.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11066230_V22.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il