בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 6621/01
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער: רוברט
בדליאן
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע
מיום
15.7.01 בב"ש 22184/00 שניתן על-ידי
כבוד
השופטים: י' פלפל, א' הנדל ור' יפה-כ"ץ
תאריך הישיבה: ו' באדר תשס"ב
(18.2.02)
בשם
המערער: עו"ד א' יהב
בשם המשיבה: עו"ד י' חמודות
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המערער הואשם לפני בית המשפט המחוזי בעבירות
אינוס וסחיטה באיומים. הוא זוכה פה-אחד, "ולו מחמת הספק". בעקבות זיכויו
עתר המערער לפסיקת הוצאות הגנתו (בסך 38,000 ש"ח) וכן לפיצויו בגין 227 ימי
מעצרו, בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין. בית המשפט דחה את עתירתו. כנגד החלטה זו
מופנה הערעור שלפנינו.
2. לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתן
בבית המשפט העליון, בהרכב מורחב, פסק הדין בפרשת דבש (ע"פ 4466/98 דבש
נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73), בו נדונו שאלות הקשורות בפרשנותו, בהיקף
תחולתו ובאורחות יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין. בפרשת דבש אמנם נקבע, כי
"במקום שנאשם זוכה בערכאת הדיון, עיקר שיקול הדעת אם ייפסקו ואם לא ייפסקו
פיצוי ושיפוי - ואם ייפסקו, מה יהא שיעורם - יינתן לערכאה שלדיון, ובית-המשפט
שלערעור לא יתערב בהחלטות ערכאה קמא אלא מטעמים מבוררים". ואולם העובדה שפסק
הדין בפרשת דבש, על ההנחיות ההלכתיות שנכללו בו, לא עמד לנגד עיניה של ערכאת
הדיון בענייננו, מהווה, כשלעצמה, "טעם מבורר", העשוי להצדיק עיון בצדקת
הכרעתו של בית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי
3. זיכויו של המערער - כעולה מהנמקתו (בשם כל
שופטי ההרכב) של כבוד השופט הנדל - התבסס על שלושה נימוקים. בנימוקו הראשון עמד בית המשפט על "חוסר הבהירות בגרסת עדי התביעה והקושי
בקביעת ממצא עובדתי מרשיע על סמך עדותם". בהקשר זה ציין בית המשפט, כי גרסת
עדי התביעה - שלפיה אדם בשם זריק (אשר לא העיד במשפט) איים על המתלוננת שאם תסרב
לקיים יחסי מין עם המערער יאונה רע לבעלה - אף שאינה נשללת, מותירה סימני שאלה. עם
זאת צוין בנימוקי ההכרעה, כי "מנגד, המתלוננת זיהתה את [המערער] כמי שביצע את
האונס ולא ברור מה לה להעליל עליו". נימוקו השני של בית המשפט לזיכוי
עוגן בהתרשמותו החיובית מעדותו של המערער, אשר התגונן בטענת אליבי. בהתייחסו לעדות
המערער קבע בית המשפט, כי "עדותו אופיינה בבהירות ובעקביות. לא מצאתי נימוק
משכנע לדחות את עדותו ולקבוע אותה כבלתי מהימנה. נותר בי הרושם שהוא העיד בכנות
ולא מתוך רצון להסתיר את האמת מביהמ"ש". הנימוק השלישי לזיכויו
של המערער התבסס על האמון שרחש בית המשפט לעדי ההגנה. ארבעה עדים תמכו בטענת
האליבי של המערער, ולגביהם הטעים בית המשפט: "התרשמתי כי עדים אלו מסרו את
האמת וכי אכן נכחו במקום המתואר בזמן הרלוונטי, ביחד עם [המערער]". עדת-הגנה
נוספת העידה כי המתלוננת אמרה לה - בהתכוונה למערער - "שהיא סתם הכניסה ילד
לבית הסוהר". ביחס לעדות זו אמר בית המשפט: "עדה זו הותירה בי רושם של
אדם ישר. התרשמתי כי מטרתה בעדותה בבית המשפט הייתה לומר את האמת ורק את
האמת". כן ציין, כי התביעה לא סיפקה הסבר היכול ליישב עדות זו עם גרסת
המתלוננת, וכי "יש בכך להוסיף משקל לספק בקבלת עדות המתלוננת". את
מסקנתו סיכם בית המשפט באומרו: "על בסיס הכוח המצטבר של הנימוקים שפורטו
סבורני כי התביעה לא עמדה בנטל של הוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר".
4. בדחותו את עתירת המערער לפסיקת הוצאות הגנה
ופיצוי ציין בית המשפט המחוזי כי המערער זוכה מחמת הספק. בית המשפט הדגיש, כי
מסקנתו בהכרעת הדין הייתה "כי אין לשלול את גרסת התביעה על פניה". כן
קבע, כי "בהקשר זה יש משקל לכך ש[המערער] נעצר עד לסיום ההליכים ע"י
ביהמ"ש, עד שזוכה בדין"; משמע, כי מלכתחילה נמצאו נגדו ראיות לכאורה אשר
הצדיקו את מעצרו. באשר לטענת האליבי, שעליה סמך המערער את הגנתו, ציין בית המשפט,
כי "היה על המדינה לחקור את העניין ביתר קפדנות", וכי "קיים אינטרס
ציבורי לכוון ולעודד את התביעה, לבדוק ולחקור את טענת האליבי של הנאשם",
אולם, במקרה זה, "עדי האליבי כשלעצמם לא הכריעו את הכף", ו"מהכרעת
הדין עולה כי עדי האליבי לא היוו נימוק מרכזי לה". בסופו של דבר פסק בית
המשפט, כי "לא עולה מהחומר כי התביעה התרשלה בהגשת כתב האישום או היתה אמורה
לדעת מראש על תוצאת הזיכוי", ועל כן אין להטיל על כתפיה את נטל ההוצאות, כדי
לא להרתיעה מלהגיש כתבי אישום במקרים דומים בעתיד.
טענות הצדדים
5. לפנינו טען סניגורו של המערער, בין היתר, כי
טעה בית המשפט קמא בייחסו משקל, לעניין פסיקת הוצאות ההגנה ופיצוי על מעצר, לכך
שהמערער נעצר עד לתום ההליכים. כן טען, כי בית המשפט שגה בהנחתו, כאילו סעיף 80
לחוק העונשין חל רק במקום בו התרשלה התביעה בעצם הגשת כתב האישום או במחדלה לצפות
מראש את הזיכוי. הסניגור ציין, כי גרסת המערער הייתה עקבית וברורה מתחילת חקירתו
ועד לעדותו בבית המשפט, וכי בית המשפט רחש לו ולעדי האליבי אמון בלתי מסויג, ואלה
היו הנימוקים העיקריים לזיכויו; בעוד שביחס למשיבה נקבע, כי לא חקרה את טענת
האליבי וכן לא התייחסה לעדותה של עדת ההגנה אודות הדברים ששמעה מפי המתלוננת.
6. בא-כוח המשיבה, שתמך במסקנת בית המשפט המחוזי,
ביקש לשכנענו כי מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם הלכת דבש. לדבריו, בית המשפט
זיכה את המערער משום שהאמין לעדויותיהם של כל המעורבים והעדים והתקשה להכריע בין
גרסותיהם. כן ציין, כי הימנעות המשטרה מלחקור את טענת האליבי נבעה מכך שהטענה
הועלתה רק לאחר הגשת כתב האישום, במסגרת הדיון בבקשת המאשימה למעצרו עד תום
ההליכים. מכאן שהמשיבה לא התרשלה בפעולותיה; אך גם אם נפלו בהן פגמים, הרי שמכל
מקום לא היו אלה פגמים משמעותיים.
הלכת דבש
7. סעיף 80 לחוק העונשין קובע:
הוצאות ההגנה מאוצר המדינה
80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט
שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי
אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה
זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],
התשמ"ב1982- בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט
להטיל על הקובל תשלום כאמור.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת
החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.
(ג) החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור
כפסק דין בפלילים.
הסעיף מונה, אפוא, שתי עילות אפשריות לתשלום
הוצאות הגנה ופיצוי לנאשם שזוכה בדינו: האחת כי "ראה בית-המשפט שלא היה יסוד
להאשמה", והשניה כי "ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בפסק הדין
בעניין דבש נותחו שתי העילות בהרחבה והותוו אמות המידה העקרוניות להפעלתן.
8. באשר לעילה של "לא היה יסוד להאשמה"
נאמר, על דעת רוב השופטים, על-ידי השופט חשין (בפיסקה 17 לפסק-דינו):
במקום
שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נֹאמר כי לא היה יסוד
להאשמה גם אם בערבו של יום יֵצֵא נאשם זכאי בדינו. ... ואילו אם התביעה נהגה שלא
בסבירות ושלא בזהירות ראויה, תישא המדינה בהוצאותיו של הנאשם ותיאלץ לפצותו על
מעצרו ועל מאסרו.
להלן ציין השופט חשין, כי עילה זו "רוחה היא כרוחה של
עוולת הרשלנות בנזיקין, ובחיי המעשה יכולה שתהא חפיפה, ולו חפיפה חלקית, בין
השתיים" (שם). וביחס למהות אי הסבירות שבכוחה להקים עילה זו הוסיף ואמר
(בפיסקה 47 לפסק-דינו):
המושג
"לא היה יסוד להאשמה" מצייר מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת; וגם אם
אמרנו כי המושג "לא היה יסוד" פורש עצמו לא אך על מקרים קיצוניים שבהם
לא היה כל יסוד להאשמה אלא גם על סוגי מקרים בהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע
... גם אז לא נוכל להרחיק לכת רב מכך. אכן, עיקר הוא בעילה השניה, אותה עילה הבונה
עצמה על "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" (ההדגש במקור - א' מ').
ואילו השופטת דורנר, אשר הצטרפה לתוצאה אליה
הגיעו שופטי הרוב, התייחסה בנימוקיה לעילת "לא היה יסוד להאשמה" באומרה
(בפיסקה 3 לפסק-דינה):
איני
סבורה כי יש לצמצם עילה זו לאותם מקרים שבהם הגשת כתב-האישום לא הייתה סבירה,
כלומר, מקרים המקימים עילת רשלנות נגד המדינה המזכה את הנאשם לפיצויים מלאים,
שבגידרה הזכאות לפי סעיף 80 לחוק מהווה אך מעין תשלום תכוף.
9. באשר לעילה השניה, בדבר "נסיבות אחרות
המצדיקות זאת", נאמר (בפיסקה 64 לפסק-דינו של השופט חשין):
נסיבות
המצדיקות - או שאינן מצדיקות - תשלום שיפוי ופיצוי הן כל נסיבות המשפט ונסיבות
סמוכות למשפט. בדברינו למעלה ... עמדנו על נסיבות שלענין, וביניהן: המדינה התרשלה
או פעלה שלא-כהלכה בחקירה, בהעמדה לדין או בניהול המשפט; הנאשם נשא בנזקים-של-ממש
וכו'. על דרך הכלל נחלקות נסיבות אלו לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט
בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות
למשפט). במקרים מתאימים ראוי גם לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי, למשל: נאשם שהביא
על עצמו, במעשים או בהתבטאויות, את כתב-האישום שהוגש נגדו כגון בהטעיית רשויות
החקירה; נאשם שנמנע מתגובה על האשמות שהוטחו בו בחקירה וכיו"ב. ...
דעות השופטים נחלקו בשאלה אם "אופי זיכויו של
הנאשם" מהווה חלק מ"הנסיבות המצדיקות". בפסק-דינו של השופט חשין
(בפיסקה 57) נאמר, על דעת רוב השופטים:
לא
אמרנו - אף לא נאמר - כי זיכוי טכני או זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או
פיצוי מנאשם, אך בה-בעת גם לא נאמר כי זיכוי "מוחלט" יביא מעצמו לפסיקת
שיפוי או פיצוי. כל שאומרים אנו אינו אלא זה, שטיב הזיכוי - כל זיכוי; ונסיבות
הזיכוי - כל הנסיבות; גם הזיכוי גם הנסיבות שיקולים שלענין הם לבחינתו של בית-המשפט
אם יורה או אם לא יורה על תשלום פיצוי או על שיפוי; ובמקום בו יורה על שיפוי או
פיצוי - על שיעורם של אלה.
ואילו השופטת דורנר כתבה (בפיסקה 3 לפסק-דינה):
לדעתי,
אמת-המידה הראויה לתשלום של הוצאות-משפט ופיצויים לנאשמים שזוכו בדין היא סוג
הזיכוי - אם מן הספק הוא, או מוחלט. זיכוי מוחלט, שיקנה לפי אמת-מידה זאת זכות
לתשלום, הינו בין אם מלכתחילה לא היה יסוד להגשת כתב-האישום, ובין אם בדיעבד התברר
כי כך המצב.
מן הכלל אל הפרט
10. בחינתו של המקרה שלפנינו לאורה של הלכת דבש,
מעלה, לדעתי, כי ראוי לקבל את הערעור בחלקו, ולזכות את המערער בחלק מהוצאות הגנתו
ומהפיצויים להם עתר.
אשר לאופי הזיכוי: אף שבית המשפט כינה את
זיכויו של המערער "זיכוי מחמת הספק", הרי שמנימוקיו עולה כי בפועל רחש
אמון מלא ובלתי מסויג לעדות המערער ולעדויותיהם של עדי ההגנה אשר תמכו בגרסתו. בה
בעת לא קבע בית המשפט כי הוא מאמין למתלוננת, אלא רק כי היא "זיהתה את
[המערער] כמי שביצע את האונס ולא ברור מה לה להעליל עליו". כן ציין כי עדותם
של עדי התביעה הותירה סימני שאלה. דומה שבנסיבות אלה התרחק הזיכוי למדי ממה שמקובל
לראות כזיכוי "מחמת הספק", והתקרב עד מאוד למה שכונה על-ידי חברתי,
השופטת דורנר, "זיכוי מוחלט". מכל מקום, אף אם אכן מדובר בזיכוי מחמת
הספק, הרי שעל-פי דעת הרוב בפרשת דבש אין לומר "כי זיכוי טכני או
זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או פיצוי מנאשם", ודומה כי נסיבות
ה"ספק" במקרה זה מצדיקות הענקת פיצוי חלקי.
אשר למחדליה של המשיבה: דעתי היא, כי המשיבה
צריכה הייתה לחקור את טענת האליבי של המערער מיד כשנודע לה עליה, והימנעותה מלעשות
כן בוודאי גרמה להתארכות משפטו ומעצרו של המערער. אינני מתעלם מכך, כי בשלב בו
העלה המערער את טענת האליבי לראשונה (בגדר הדיון בבקשת המאשימה למעצרו עד תום
ההליכים) הזמנתם לחקירה של עדי הגנה אפשריים, לצורך בדיקת טענתו, הייתה מותנית
בהסכמת המערער. אלא שהמשיבה אף לא הציעה לבדוק את הטענה, אם יסכים המערער לחשוף את
עדיו לחקירה.
אני נכון להסכים עם בית המשפט קמא, כי
"לא עולה מהחומר כי התביעה התרשלה בהגשת כתב האישום או היתה אמורה לדעת מראש
על תוצאת הזיכוי", אלא שבכך יש כדי לשלול, לכל היותר, את העילה של "לא
היה יסוד להאשמה", אך לא את העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".
לעניינה של עילה אחרונה זו, מחדליה של התביעה שלאחר הגשת כתב האישום מהווים שיקול
רלוונטי (ראו פרשת דבש, בפיסקה 64 לפסק-דינו של השופט חשין ובפיסקה 5
לפסק-דינו של השופט ריבלין).
אשר לנסיבותיו האישיות של המערער: מעצרו
המיותר ארך זמן רב - 227 ימים, שהם כשבעה חודשים וחצי. מעצרו קטע את שירותו הצבאי,
ובכך נגרם לו נזק נוסף. על אלה יש להוסיף את הקלון החברתי החמור שדבק בו לאורך כל
התקופה שעד לזיכויו. כל אלה הם "נזקים-של-ממש", כדברי השופט חשין בעניין
דבש, אשר בחינתם אינה מותנית בקיומו של "אשם" מצד התביעה (כן ראו
פיסקה 5 לפסק-דינו של השופט ריבלין). כן אין לומר, כי קיימת סיבה המצדיקה לשלול מן
המערער את הפיצוי או השיפוי. בית המשפט לא קבע - והמשיבה לא טענה כך לפנינו - כי
הימנעותו של המערער מהעלאת טענת האליבי לפני הגשת כתב האישום הייתה מכוונת. בהקשר
זה ציין בית המשפט: "תשובה חלקית לכך היא ש[המערער] לא נחקר מיד אלא כשבוע
לאחר האירוע. בהנחה שלא אירע האירוע, אין לצפות כי [המערער] ייחס חשיבות רבה
וייחרת בזכרונו מעשיו בעת ההיא".
11. מהו סכום הפיצוי שראוי לפסוק לטובת המערער?
תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב1982-, אשר הותקנו,
בין היתר, מכוחו של סעיף 80(ב) לחוק העונשין, קובעות את הסכומים המירביים אשר ניתן
לפסוק כהוצאות הגנה וכפיצוי בעד מעצר או מאסר. כפי שהוסבר בפרשת דבש
(בפיסקאות 52 ו89- לפסק-דינו של השופט חשין), פסיקת השיפוי והפיצוי איננה מחייבת
הכרעה בינארית - לשבט או לזכות - אלא יכולה להתבסס על פתרונות ביניים, ויש בה לא
מעט מיסוד הפשרה. בהליך נשוא פרשת דבש חזרה בה התביעה מכתב האישום, אולם
בית המשפט המחוזי, בדחותו את בקשת הפיצוי, קבע כי לא התרשם שגרסת הנאשם היא גרסת
אמת. בקבלו את הערעור, ברוב דעות, פסק בית המשפט העליון לטובת המערער 25% מן
השיעורים המירביים לפיצויים ולהוצאות ההגנה הקבועים בתקנות. בענייננו לא חזרה בה
התביעה מן האישום; אך בענייננו קבע בית המשפט המחוזי כי הוא מאמין לעדויות המערער
ועדי ההגנה. בכך יש משום "נסיבות אחרות", כמשמען בסעיף 80, המצדיקות את
זיכויו של המערער לקבלת חלק מהוצאות הגנתו ומן הפיצויים על מעצרו.
12. מן הטעמים שפורטו הייתי מקבל את הערעור בחלקו,
ולאור כלל הנסיבות שנתבררו הייתי מורה למשיבה לשלם למערער 50% מן הפיצויים
ומהוצאות ההגנה המירביים הקבועים בתקנות (ובלבד שהוצאות ההגנה לא יעלו על מחצית
הסכום שהתבקש ושיוכח על-ידי המערער, בתוספת ריבית והצמדה). כמו בפרשת דבש,
כך גם בענייננו, יועבר התיק לכבוד הרשם, שלאחר שמיעת טענות וקבלת ראיות כנדרש יקבע
את גובה הסכומים שישולמו למערער.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, השופט אליהו
מצא. אכן, במדרג של ראשי-הנזק שבגינם נאשמים עשויים להיות זכאים לפיצויים המעצר או
הכליאה הם החמורים ביותר. עמדתי על כך בפרשה אחרת:
המעצר
פוגע קשות בזכויות היסוד של העצירים ובאינטרסים בסיסיים אחרים שלהם. בכך שברטוריקה
המקובלת בפסיקה מודגש כי המעצר אינו מיועד להעניש את הנאשם ואף אין הוא בגדר מקדמה
לעונש, אין כדי לשנות את המציאות ולגרוע מן החומרה של המעצר ומפגיעתו בנאשם.
למרבית הצער, ההליכים הפליליים נמשכים לעיתים קרובות חודשים רבים. כל אותו זמן
העצירים מוחזקים כלואים בתנאים קשים יותר מאלה שבהם מוחזקים אסירים. עצירים אינם
זכאים לחופשות ולטיפול שיקומי. ניתוקם מקשה עליהם להכין את הגנתם.
[דנ"פ
2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589 (להלן: דנ"פ גנימאת),
בע' 645].
והנה, בישראל שיעור הנאשמים הנעצרים עד תום
ההליכים הינו גדול. ראו קנת מן, "היקף המעצר עד תום ההליכים בבית המשפט
המחוזי בתל-אביב", עיוני משפט יב (תשמ"ז) 517. מגמה זו לא השתנתה
חרף הפסיקה (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355),
ואף לאחר שבהשפעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו התקבל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות
אכיפה –
מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים), שביטל את המעצר לצורכי התרעה. מן
הסטטיסטיקה המנוהלת על-ידי הנהלת בתי-המשפט והמשרד לביטחון פנים עולה, כי לאחר
ירידה במספר המעצרים עד תום ההליכים בהשפעת חוק המעצרים בשנת 1996 הסתמנה עליה
משמעותית החל מאוקטובר 1997 ועד לשנת 2001. זאת, בעוד שבמספר כתבי-האישום שהוגשו
בכל שנה לא חל שינוי ניכר.
זאת ועוד: עצירים בישראל מוחזקים בתנאים קשים,
ולמרבה הצער, הוראת סעיף 9 לחוק המעצרים, הקובעת כי עציר יוחזק בתנאים הולמים שלא
יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו, לעתים קרובות אינה מקוימת.
על רקע זה, מן הראוי להקיש לענייננו משיטות
המשפט של מדינות יבשת אירופה, שמעצר הינו חלק אינטגרלי מן ההליך הפלילי בהן ואינו
חריג. כך, למשל, בצרפת, מחייב סעיף 149 לחוק הפרוצדורה Code
De Procedure Penale (Partie L’egislative) את המדינה לשלם פיצויים בשל
מעצר לכל נאשם שזוכה או שכתב-האישום שהוגש כנגדו בוטל לאור טענות סף. ההוראה אף
מחייבת את בית-המשפט, בגדר פסק-הדין המזכה או המבטל את האישום, להודיע לנאשם על
זכותו לתבוע פיצויים.
סעיף 80(א) לחוק העונשין הוחק והוספה לו עילת
תשלום בשנת תשל"ה, על רקע מציאות שכאמור לא השתנתה מאז. אך להבדילו מן החוק
הצרפתי, אין החוק בישראל מטיל על קופת הציבור את החובה לשאת בנזק שנגרם לכל אדם
שזוכה בדין, אלא מאזן הוא בין האינטרסים המתנגשים - זכויות הנאשם מזה והאינטרס
הציבורי בשמירת תקציב המדינה ובמניעה של הרתעת-יתר מפני הגשת כתבי-אישום מזה.
האינטרס הציבורי האמור מתבטא בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר),
תשמ"ב1982-, המגבילות את סכום ההוצאות והפיצויים שבית-המשפט מוסמך להטיל,
ובצמצום זכות הנאשם לשתי עילות בלבד: היעדר יסוד לאשמה; וקיומן של נסיבות אחרות
המצדיקות תשלום - עילה שיורית, המבוססת על שיקולים של צדק. לשיקולים העשויים
להצדיק את חיוב המדינה על-פי העילה השיורית ראו ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת
ישראל, פ"ד נו(3) 73.
אך האינטרס הציבורי אינו כולל גם הימנעות
מהרתעת התביעה מפני הגשת בקשות למעצר עד תום ההליכים. לדידי, הרתעה, המחייבת את
התביעה לנהוג בזהירות ולא להגיש בקשות למעצר עד תום ההליכים "אלא במקום שהדבר
הוא הכרחי ובמידה הראויה בלבד" (דברי השופט מצא בדנ"פ גנימאת, שם
בע' 619) ולשקול היטב אם יש בידיה חומר ראיות בעוצמה המספקת למעצר, הינה מבורכת.
ויעיד המקרה שלפנינו, שבגדרו, כפי שהסביר השופט מצא, התארכה תקופת מעצרו של המערער
בשל הימנעות התביעה מלחקור את טענות האליבי שהעלה בדיון בבקשה לעוצרו.
אכן, על התביעה, בגדר בדיקת המשקל הלכאורי של
חומר הראיות שבידיה, לבחון גם את עדויות ההגנה, לרבות את גרסת הנאשם, אם ישנה כזו,
ובמקרה הצורך אף לדאוג לביצוע פעולות חקירה נוספות. בעניינו של המערער התביעה לא
עשתה כן, ועל-כן זכאי הנאשם לפיצויים.
אני מצטרפת איפוא לפסק-הדין של השופט מצא על
הנמקותיו.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
מסכימה אני עם חברי השופט מצא כי מוצדק להשיב למערער הוצאות הגנתו ואף לפסוק לו חלק מהפיצויים. עם זאת,
רואה אני להרחיב ולהביע עמדה באשר לקביעה הנוגעת להימנעותה של התביעה מלבדוק את
טענת האליבי שהעלה המערער כעילה לפסיקת הוצאות ופיצויים.
1. אין חולק על הכלל לפיו כאשר רשויות החקירה והתביעה נמנעות מבדיקת טענת אליבי שהעלה חשוד, וטענה זו מובילה
לזיכוי בסופם של הליכים, עשויים מחדלי הרשויות להצדיק מתן פיצויים במסגרת העילה של
"נסיבות אחרות המצדיקות זאת" כמשמעותה בסעיף 80
לחוק העונשין. כלל זה בא לידי ביטוי בשורה של פסקי דין וראו לענין זה: ע"פ
4466/98 דבש נ' מ"י, בפיסקה 19 לפסק דינו של השופט חשין והאסמכתאות המוזכרות שם. עם
זאת, כיוון שאין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל, הרי שעלינו להביא בחשבון שגם בכל הנוגע
לבדיקת טענות אליבי, עשוי להיות – במקרים חריגים – יוצא מן הכלל אשר יפטור את התביעה
מפיצוי בשל הימנעות מבדיקת אליבי. השאלה אם בנסיבות הענין מדובר במחדל בר-פיצוי
לנאשם, או שמא מדובר בחריג שבתחום הפעלת שיקול הדעת הלגיטימי של התביעה, תלויה
בנסיבות הקונקרטיות של
כל מקרה.
על כתפי התביעה מוטלת האחריות לתוצאות הפגיעה בנאשם עקב העמדתו לדין ללא בסיס. אחריות זו מחייבת אותה
לנהוג קפדנות רבה בבחינת הראיות אשר נאספו במהלך החקירה ועליה לעשות כל מאמץ לברר את
טענות ההגנה של החשוד ובמיוחד נדרשת היא לבדוק טענת אליבי. התרשלות בבדיקת טענות
כאמור עשויה להביא לחיוב בפיצוי הנאשם עם זיכויו. עם זאת, יש ועקב נסיבות
מיוחדות אין לראות בהימנעות מבדיקה כאמור, מחדל רשלני המצדיק פיצויו של נאשם. נסיבות
כאלה עשויות להתקיים כאשר טענת האליבי מועלית בשלב מאוחר, או כאשר על פי טיבה
ואופייה של טענת האליבי אין בה כדי להכריע את גורל התיק או כאשר נמנע מן התביעה
לקיים חקירה עקב האמצעים שבהם כרוכה בדיקתה של הטענה. כך למשל, כאשר טענת האליבי
אינה מועלית בהזדמנות הראשונה, ואף לא בשלב מאוחר יותר של החקירה אלא לאחר הגשת כתב
האישום. במצב דברים זה מועלית טענת אליבי שעל פניה, עקב כבישתה, היא חלשה יותר. אם
כך הדבר, יתכן שיהיה מקום לבדיקת הטענה רק לאחר שיוברר הטעם הלכאורי לכבישתה
ותבחן רצינות הטענה על פי טיבה. זאת במיוחד אם בירורה של
טענת האליבי בשלב שלאחר הגשת כתב האישום, כרוך ביצירת מגע עם עדי הגנה פוטנציאליים. נראה כי בעת הפעלת
שיקול הדעת של התביעה לענין בדיקת טענת אליבי שהועלתה באיחור, יש חובה לבדוק טענה שאם
יימצא שיש בה ממש, עשויה היא
על-פי טיבה המובהק להשמיט את הקרקע מתחת לפני האישום. כך לדוגמא, כאשר העבירה בוצעה
במקום מסויים ובזמן ידוע ואילו החשוד טוען שהיה אותה עת במקום אחר, מרוחק עד כי
אין יסוד להניח שיכול היה להיות בזירת העבירה בזמן האירוע. כך גם כאשר מדובר בטענת
אליבי שבירורה עשוי להעלות ממצאים אובייקטיביים ככל האפשר, בדבר מקום הימצאו של החשוד
באותה עת, כגון על פי רישומים מהימנים (בית מלון, בית חולים, בית סוהר,( ובלבד שטענת
האליבי אינה מותנית על פניה בהכרעה בשאלת מהימנות העדים.
בהצטרף נסיבות של איחור בהעלאתה של טענת האליבי, התלייתה בעדויות של קרובי משפחה, ונגיעתה להימצאות הנאשם
בקרבת זירת העבירה באופן בו אין לשלול על פניה את האפשרות שהנאשם היה גם
בזירה, לא יהיה בממצאי החקירה כדי להביא לסיום מהיר של ההליך ולהכרעה בשאלות
השנויות במחלוקת. בדרך כלל,
בנסיבות כאלה ובהיות הממצאים תלויים במהימנות העדים, יתקשו גורמי החקירה לקיים בדיקה
שיש בה לאמת או לשלול באופן ברור את טענת האליבי. לפיכך, אם על פי שיקוליה המקצועיים
של התביעה שהופעלו בתום לב, הבדיקה של טענת האליבי לא תוכל לחסוך את קיום
ההליך או לקצרו, אין לזקוף את ההימנעות מבדיקת האליבי לחובת התביעה לענין פיצויים בגין
התמשכות ההליכים.
2. מהטעמים שיפורטו להלן, סבורה אני כי עניינו של המערער הינו מסוג העניינים בהם בירור טענת האליבי לא היה
מעלה או מוריד לצורך ביטול ההליכים נגדו, ולפיכך אין מדובר במחדל של התביעה כבסיס
לפיצויים. כשבוע לאחר הלילה הרלוונטי לאישום, בעת שנחקר במשטרה, סיפר המערער כי באותו
לילה נשאר בבית עם אמו ואחיו והוסיף:
"ואני נשארתי בבית
ולא יצאתי מהדירה ואני חושב שלא יצאתי ולא
יכול לזכור באמת היום, ואולי יצאתי לחנות אבל לא זוכר בדיוק היום" (ת1/).
בימים שלאחר מכן ערכה המשטרה עימותים בין המערער למתלוננים, ואף בשלב זה לא העלה המערער את גירסת האליבי. רק
לאחר הגשת כתב האישום נגדו, בעת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, טען המערער כי
באותו לילה שהה בבית דודתו בנוכחות קרובי משפחה. נוכח האיחור בהעלאת גירסת
האליבי על ידי המערער, ובהתחשב בעובדה
שטענת האליבי אינה מן הסוג שיש בו כדי לשלול בהכרח את האפשרות שהמערער היה
באותו ערב בבית המתלוננים, אין באי בדיקת טענת האליבי משום רשלנות המצדיקה כשלעצמה,
חיוב בפיצויים. זאת ועוד; בית המשפט ציין במפורש בהחלטתו כי עדי האליבי לא
הכריעו את הכף לטובת הזיכוי. אין לומר, איפוא, כי הימנעות התביעה במקרה דנן מלחקור
את טענת האליבי של המערער הביאה להתמשכות ההליכים, באופן המצדיק כשלעצמו פסיקת
פיצויים למערער. ואולם, בשל יתר הטעמים שמנה חברי: אופן הזיכוי ונסיבותיו האישיות של
המערער, התמשכות מעצרו, הפסקת שירותו
הצבאי ומידת הפגיעה בו, אף אני סבורה כי מן הראוי לפסוק למערער פיצוי ושיפוי כאמור בפסק-דינו של חברי השופט מצא.
3. אשר להערותיה של חברתי השופטת דורנר, הרי הן
מעוררות שאלה נכבדה בנוגע לטיבה של זכות הפיצויים והיקפה, אולם אינני רואה להידרש
לכך במקרה שלפנינו.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, ל' באב תשס"ב (8.8.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת
________________
העתק
מתאים למקור 01066210.F02
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il
/עכ.