התנועה למען איכות השלטון בישראל נ. הוועדה הציבורית לקביעת הש

פסק-דין בתיק בג"ץ 6620/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6620/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר העותר: התנועה למען איכות השלטון בישראל נ ג ד המשיבים: 1. הוועדה הציבורית לקביעת השתתפות בהוצאות משפטיות 2. חשב הכנסת 3. החשב הכללי, משרד האוצר 4. ח"כ צחי הנגבי, השר לביטחון פנים עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י"ח בסיון התשס"ו (14/6/06) בשם העותרת: עו"ד ברק כלב בשם המשיבים 2-1: עו"ד ארבל אסטרחן פסק-דין השופטת ד' ברלינר: עתירה המופנית כנגד החלטתה של הועדה הציבורית לקביעת החזר הוצאות משפטיות לחברי כנסת (להלן: הועדה), מיום 21.6.04 לפיה אושרה לשר צחי הנגבי השתתפות בהוצאות משפטיות בסכום כולל של 300,000 ש"ח. הסכום הנ"ל (ויותר) הוצא על ידו בקשר עם חקירה פלילית שהתנהלה נגדו בגין חשדות לביצוע עבירות בהיותו חבר כנסת. רקע כללי בין השנים 1994-96 כיהן השר צחי הנגבי (להלן: הנגבי או ח"כ הנגבי) כחבר כנסת ויו"ר ועדת הכלכלה. בחודש מרץ 1998 פתחה המשטרה בחקירה נגדו בשל פרשה שכונתה פרשת "דרך צלחה". "דרך צלחה" היא שמה של עמותה שהוקמה על-ידי ח"כ הנגבי, בסוף שנת 1994. העמותה עסקה בעיקר בקידום הצעת חוק שהוצעה על-ידי הנגבי בנושא המאבק הלאומי בתאונות דרכים. בתחילת הדרך כיהן הנגבי כיו"ר העמותה ללא שכר אם כי הועמד לרשותו רכב על חשבון העמותה. בהמשך כיהן כמנכ"ל העמותה בשכר. החשדות, בגינם נפתחה החקירה היו כי הוא עשה שימוש בעמותה כדי לקבל שכר וטובות הנאה עבור פעולות אותן היה אמור לבצע מכח תפקידו כחבר כנסת. בין התורמים לעמותה היו גם חברות הדלק הגדולות. חלק מהחשדות התייחסו לפעולותיו של ח"כ הנגבי לקידום הצעות חוק בנושא משק הדלק, כאשר על-פי הנטען – פעולותיו נבעו ממניעים זרים, והושפעו מהתרומות של חברות הדלק לעמותה. 2. לאחר חקירה ממושכת, דיונים רבים ותהפוכות בעמדתה של הפרקליטות (לרבות הכנה של טיוטת כתב אישום), החליט היועץ המשפטי לממשלה בתאריך 6.3.01 לסגור את תיק החקירה מחוסר ראיות (להלן: החלטת הסגירה). בהחלטתו, ציין היועץ המשפטי לממשלה דאז (כב' השופט א' רובינשטיין) כי "המעשים בהם מדובר הצביעו על אי תקינות שבעניינו הגיעה לתחומה של עבירה, אך בסופו של יום סברנו כי אין סיכוי סביר להרשעה" (עמ' 2 פסקה ז' להחלטת הסגירה). לביקורת על מעשיו של ח"כ הנגבי היתה שותפה גם ועדת האתיקה של הכנסת, שעסקה בפרשה זו ואף הטילה עליו עונשים, ובדיעבד, גם הועדה שהחלטתה היא נושא העתירה שבפנינו. חלק מנימוקי העתירה מתבססים על אותה ביקורת, וכן על העובדה שהתיק נסגר בשל חוסר ראיות, ועל כך בהמשך. 3. בתאריך 1.9.03 הגיש ח"כ הנגבי בקשה על-פי סעיף 10א לחוק חסינות חברי הכנסת זכויותיהם וחובותיהם התשי"א-1951 (להלן: החוק), (להלן: הסעיף) להשתתפות בהוצאות שנגרמו לו עקב היעוץ המשפטי לו נזקק בשל החקירה שהתנהלה נגדו כמפורט לעיל. הבקשה הוגשה לועדה הציבורית שהוקמה מכוח הסעיף. בבקשה פורטה השתלשלות העניינים, תולדות החקירה, מספר הפעמים שבהן זומן הנגבי לחקירות וכיו"ב, וכן פורטו ותועדו הסכומים ששילם לסנגורו כשכר טרחה. 4. בתאריך 21.6.04 ניתנה ההחלטה. ההחלטה ניתנה פה אחד על-ידי שלושת חברי הועדה: השופט בדימוס ש' אלוני השופט י' אליאסוף ועו"ד ארנה לין. בהחלטה התייחסה הועדה לעבירות שיוחסו לח"כ הנגבי על פי טיוטת כתב האישום שהומצאה לה וזאת לצורך הכרעה בשאלה האם מדובר במעשים שבגינם הוא זכאי להשתתפות מכוח האמור בסעיף. הועדה פנתה גם ליועצת המשפטית של הכנסת, וקיבלה את חוות דעתה בשאלה זו. בגדר הדיון בסוגיה זו נבחנה שאלת השכר הראוי עבור שעת עבודה של עורך-דין וכן הכללים שהותקנו מכוח הסעיף: כללי חסינות חברי הכנסת זכויותיהם וחובותיהם (השתתפות בהוצאות משפטיות) תשס"ג-2003 (להלן: הכללים). הועדה פנתה מיוזמתה לועדת הכנסת והציעה כי הכללים יתוקנו באופן שיאפשר חריגה מהתעריף הנהוג בלמעלה מ-50% גם כאשר היקף שכר הטרחה לא אושר מראש. 5. בסופו של יום קבעה הועדה כי קיים ספק בדבר קיומו של הקשר הסיבתי "בין כל המעשים הפליליים שיוחסו לשר הנגבי בחקירת המשטרה לבין מילוי תפקידו כחבר כנסת" ...."הקמתה של העמותה דרך צלחה ומינויו של השר הנגבי כמנכ"ל העמותה בשכר אין בהם כשלעצמם כל קשר לתפקידו של השר הנגבי כחבר הכנסת. התלות היחידה בין אלה לבין הכנסת מתבטאת במטרה שהציבה לה העמותה ולדעתנו זו תלות רופפת". הספק, לדעת חברי הועדה "חייב למצוא ביטוי בשיעור ההשתתפות בהוצאות המשפטיות". שיעור ההשתתפות הועמד בערך על מחצית מדרישתו של ח"כ הנגבי. הפירוט שהוגש לועדה כלל 1082 שעות עבודה של עורך-דין, ועוד 190 שעות עבודה של מתמחה. הועדה אישרה תשלום עבור 600 שעות עבודה, על-פי תעריף של 500 ש"ח לשעה סה"כ 300,000 ש"ח. 6. העתירה העותרת הינה עמותה העוסקת על-פי הגדרתה היא, בעידוד ערכי שמירת החוק ושמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי. לטענת העותרת: ח"כ הנגבי אינו זכאי לסכום שנפסק לו כמפורט לעיל. משום כך עתרה כי ינתן צו על תנאי המורה לועדה לשוב ולשקול החלטתה, וכפועל יוצא מכך לבטלה. עוד ביקשה העותרת כי ינתן צו ביניים המורה לחשב הכנסת והחשב הכללי במשרד האוצר שלא להעביר את הסכום שנפסק. עד שאני מגיעה לדיון לגופה של העתירה, אני רואה להעיר ההערה הבאה: אין מחלוקת על כך שהעתירה הוגשה מבלי שהעותרים קיבלו לידיהם ועיינו בהחלטה. ההחלטה גם לא צורפה פיזית לעתירה הגם שהיא עומדת בבסיסה. בדיון בפנינו הסביר בא-כוח העותרת כי בזמנו, הזדרזו להגיש את העתירה מבלי שהיתה בידיהם ההחלטה בשל הדחיפות שבצו הביניים, והרצון למנוע את העברת הכסף לח"כ הנגבי. יתכן שכך. עדיין עד למועד הדיון, עמד לרשות העותרת זמן רב כדי לצרף את ההחלטה ולתקן את העתירה כך שתתייחס לאמור בהחלטה. מן הראוי היה שכך יעשה. 7. על שני אדנים נשענת הבקשה לביטול ההחלטה: א) החקירה המשטרתית המדוברת אינה בגדר הליך משפטי בקשר למעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו, כאמור בסעיף. החקירה מתייחסת לפעולתו של הנגבי כמנכ"ל העמותה. פעילות זו אינה חלק מתפקידו כחבר כנסת, ומכאן שאין הוא זכאי להשתתפות בהוצאות שנגרמו בגינה. ב) התיק נסגר תוך מתיחת ביקורת על התנהלותו של ח"כ הנגבי וקביעת ממצאים באשר לפעילותו בניגוד עניינים אסור. ועדת האתיקה של הכנסת, אף מצאה לנכון להענישו בגין עבירות אתיות אלה. כאשר אלו הממצאים – אין זה מן הראוי לזכותו בהוצאות. מבין שני האדנים – הדגש הושם על הנימוק הראשון. 8. במהלך הדיון בפנינו התייחס בא-כוח העותרת גם להיקף התשלום ובמיוחד לכך שהועדה מצאה לנכון לפסוק לח"כ הנגבי סך 300,000 ש"ח, הגם שעל-פי תחשיבה היא, ועל-פי התעריף הנוהג, (שמהותו תוסבר להלן) הסכום שלו היה זכאי – עמד לכל היותר על 23,000 ש"ח. בנושא זה (היקף התשלום) אין מילה וחצי מילה בעתירה. כבר מטעם זה מן הראוי היה להימנע מהדיון בו. הוא אשר אמרתי לעיל: אצה לה הדרך לעותרת להגיש את העתירה, והיא לא דאגה לשכלל ולעדכן את האמור בה, גם מאוחר יותר. עדין, אתייחס גם לנושא זה בקצרה. 9. המתווה הנורמטיבי לצד מושכלות היסוד, באשר להיקף ההתערבות של בג"ץ בשיקול הדעת של הרשות המנהלית (לענייננו הועדה) – הדיון בתיק זה מתמקד בסעיף, שזו לשונו: "חבר כנסת או מי שהיה חבר כנסת זכאי להשתתפות בהוצאות משפטיות בשל הליך משפטי בקשר למעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו הכל בהתאם לכללים שתקבע ועדת הכנסת". מדובר בסעיף חדש יחסית שפורסם באוגוסט 2003. (ס"ח התשס"ג עמ' 540). כיון שיש להשתלשלות הדברים שקדמה להוספת הסעיף משמעות מסוימת לענייננו, יובאו עיקרי הדברים כדלקמן: בתאריך 3.4.01, סמוך לאחר החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק, פנה ח"כ הנגבי באמצעות בא כוחו לועדה להשתתפות המדינה בהוצאות ההגנה של עובדי ציבור במשרד המשפטים, בבקשה לקבל את הוצאות הגנתו. בתשובה לפנייתו נאמר לו כי "החשדות שיוחסו למר צחי הנגבי ... הן לגבי מעשים בעת פעילותו כחבר כנסת בייחוד בקשר למאמצו לקידום חקיקה למאבק בתאונות הדרכים" (ראה נספח ב' לתגובת המדינה מכתבו של שלמה גור). במילים אחרות – את המשוכה הראשונה, קרי היות המעשים חלק מפעילותו כחבר כנסת, עבר ח"כ הנגבי על-פי השקפת הכותב. דא עקא – "חבר כנסת אינו נחשב לעובד ציבור או עובד מדינה אלא לנבחר הציבור כחלק מהרשות המחוקקת" (המשך המכתב). הנוהל, באותה נקודת זמן לא כיסה השתתפות בהוצאות משפט באשר לנבחרי ציבור אלא רק עובדי ציבור. משום כך סורבה בקשתו של ח"כ הנגבי. בעקבות זאת, פנה ח"כ הנגבי למי שהיה אז יו"ר הכנסת, חבר הכנסת אברהם בורג, וביקש כי הנושא יוסדר גם באשר לחברי כנסת. יו"ר הכנסת נענה לבקשה והרכיב את הועדה הציבורית לבחינת נושא החזר הוצאות הגנה משפטית לחברי הכנסת, בראשות כב' השופט בדימוס יצחק זמיר (להלן: ועדת זמיר). הועדה השוותה את מצבם של חברי הכנסת לעניין החזר ההוצאות למצבם של עובדים בשירות המדינה או ברשות מקומית, וכן שרים, או נבחרים ברשויות מקומיות. לצורך זה, המליצה הועדה על הוספת סעיף לחוק שיסדיר את הנושא והציעה את נוסח הסעיף. הסעיף – הוא התוצר של אותה המלצה, אם כי לא בנוסח המדויק שהוצע על-ידי ועדת זמיר. 10. להלן סעיף 10א' כפי שהוא מופיע בהצעת החוק שהוגשה על-ידי ועדת זמיר: "10א(א) חבר כנסת או מי שהיה חבר הכנסת (להלן בסעיף זה – חבר הכנסת) זכאי לייצוג משפטי או להשתתפות בהוצאות משפטיות (להלן שירותים משפטיים) בקשר למעשה שעשה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו בהתאם לכללים שתקבע ועדת הכנסת" (להלן: הצעת החוק). הנוסח דלעיל קרוב, אם כי לא זהה, לנוסח של סעיף 1 לחוק שמסדיר את חסינותם המהותית של חברי כנסת. סעיף 1 לחוק קובע: "חבר כנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית .... אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת". הדמיון מצוי במילים ... במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו. השוני – מתבטא במילה בקשר המופיעה בהצעת החוק ואינה מופיעה בסעיף 1 לחוק. 11. המילה בקשר, על פניה, באה לרבות ולהרחיב. המשמעות המעשית היא כי מעשים שלא יזכו אולי לחסות תחת כנפיה של החסינות המהותית מכוח סעיף 1, עדיין יאפשרו לחבר הכנסת להנות מהזכות להשתתפות בהוצאות משפטיות, אם יתקיימו התנאים הנלווים. המבחנים לענין היותו של מעשה מסוים חלק ממילוי התפקיד או למען מילוי התפקיד זכו לדיון מעמיק, ושוכללו זה מכבר בפסיקה. השאלה הבסיסית שבה דנה הפסיקה היא הכיצד מעשה שהוא בלתי חוקי בפני עצמו, יחשב כחלק ממילוי התפקיד, והרי לא יתכן שהגדרתו של התפקיד תכלול מעשים לא חוקיים. על כך השיב כב' המשנה לנשיא א' ברק (כתוארו אז) בפסק הדין בעניין פנחסי, (בג"ץ 1843/93 רפאל פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1) 661, 681) שהוא פסק-הדין המכונן בתחום זה וכך נאמר: "תפקידו של חבר הכנסת משתרע על פעולות מותרות בלבד. עם זאת, פעולות מותרות אלה יוצרות מטבען אפשרויות של גלישה לביצוען הבלתי ראוי והבלתי חוקי. גלישה זו תזכה לחסינות עניינית אך ורק באותם מקרים בהם הפעולה הבלתי חוקית נופלת לגדר מתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר כנסת יוצרת מטבעה וטיבה. אכן, סביב תפקידו כדין של חבר הכנסת מצוי מתחם של התנהגות, המשתרע על כל אותן פעולות אסורות – שאינן חלק מתפקידיו של חבר הכנסת – אך אשר התאוצה של ביצוע התפקיד יוצרת סיכון שהוא טבעי לתפקיד. ... מטרת החסינות למנוע מצב דברים שבו חבר הכנסת נמנע מביצוע פעולות מותרות, בשל החשש כי הן תגלושנה בשוליהן, לעבר פעולות אסורות. החסינות "מכסה" שוליים אלה... חסינות זו מוענקת לו לעניין כל פעולה בלתי חוקית שניתן לראות בה אופן ביצוע בלתי נאות של פעולה חוקית שהיא בגדר תפקידו של חבר הכנסת ובלבד שפעולה בלתי חוקית זו כה קרובה מבחינה עניינית לתפקיד של חבר הכנסת, עד כי ניתן לומר כי היא כרוכה לה והיא מהווה חלק מהסיכון הטבעי לו נתון כל חבר כנסת". המבחנים שהוצעו על-ידי השופטים הנוספים באותו עניין: מבחן הזיקה ההגיונית או מבחן הרלוונטיות עולים אף הם בקנה אחד עם המבחן של "מתחם הסיכון" ומהווים וריאציות נוספות על אותו נושא. כך למשל מדבר הנשיא שמגר על עבירה המתבצעת במהלך הפעילות כחלק אינטגרלי מן הפעילות הלגיטימית וכענין "נגרר או משני לה". המרחק בין "חלק אינטגרלי" למתחם הסיכון הטבעי אינו רב. השופט גולדברג מדבר על הרלוונטיות "בין דברים שאמר או כתב חבר הכנסת ובין תפקידו או למען תפקידו" כאשר המבחן לקיומה של הרלוונטיות הוא מבחן הסבירות, "כשכל ספק בעניין זה מחייב מסקנה בדבר קיומה של הזיקה בין הבעת הדעה ובין מילוי התפקיד או למען מילוי התפקיד". 12. המבחנים שצוינו לעיל – אינם נותנים מענה מלא לשאלה מתי יוכר מעשה מסוים כמעשה שנעשה במילוי בתפקיד או למען מילוי התפקיד. עמד על כך השופט זמיר כאשר אמר בישיבה של ועדת הכנסת שדנה בדו"ח הועדה שבראשותו, כי "באותם מקרים שבהם עדיין אין תשובה מוסמכת, הועדה הציבורית ולכן בראשה גם עומד שופט בדימוס ויועץ משפטי לממשלה של הכנסת היא תצטרך להחליט". המילה "בקשר" מוסיפה נדבך נוסף של חוסר מסוימות ומרחיקה במידת מה לפחות, את המעשה שגרם לפתיחת החקירה - מההחלטה בדבר תשלום הוצאות. לא רק המעשה נבחן אלא האם יש קשר בינו לבין מילוי התפקיד. שני היבטים לקיומה של המילה בקשר: האחד – עצם היותה חולית ביניים בין המעשה הפסול, לבין הזכאות להשתתפות בהוצאות. השני – אופיה של המילה, בקשר – היא מילה בעלת "ריקמה פתוחה", חסרת מסוימות המזמינה יציקת תוכן ספציפי בכל מקרה נתון. 13. הנוסח שנבחר בסופו של דבר, בסעיף 10א לא אימץ את המלצתה של ועדת זמיר ונראה כי התרחק מרחק נוסף מסעיף 1 לחוק. אל המילה "בקשר", נוספה המילה "במסגרת" (בקשר למעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו), ונמחקו המילים: "או למען מילוי תפקידו", שהוצעו על-ידי ועדת זמיר. המילה "במסגרת" זכתה להתייחסות מפורשת בדבריו של עורך-דין מני מזוז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, (כתוארו אז) בועדת הכנסת, בדיון נוסף שקדם לחקירתו של הסעיף. עורך-דין מזוז הזכיר את מבחן מרווח (או מתחם) הסיכון, שנקבע כאמור בבג"צ פנחסי, ובהכירו את גבולותיו הציע: "להחליף את המונח 'במילוי תפקידו' ל'במסגרת מילוי תפקידו'". המסגרת – לעולם היא רחבה מהתמונה עצמה, שהרי היא מוסיפה לתמונה שוליים מכל צידיה, שעל כן גם ללא הדברים שצוטטו לעיל לא יכול היה להתעורר ספק של ממש באשר לכוונה שבהוספתה. דברי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מבהירים כי הדברים הונחו חד משמעית על השולחן, ומשנבחר הנוסח הקיים – היה זה משום שהכוונה היתה אכן לצמצם את מספר "החורים" ברשת הביטחון שנפרשה לחבר הכנסת. 14. קשה לראות כהשמטה מקרית גם את הסרתן של המילים "או למען מילוי תפקידו". על פני הדברים בוטלה הדרישה כי המעשה הפסול יאפשר את מילוי התפקיד (למען מילוי תפקידו). נשאר בעינו מבחן מתחם הסיכון הטבעי, כאשר בינו ובין המעשה שבגינו מתבקשת ההשתתפות בהוצאות מפרידות שתי חוליות: 1) בקשר 2) במסגרת. האמור לעיל לעניין אופיה של המילה בקשר נכון גם לגבי המילה במסגרת. אף זוהי מילה שיש בה עמימות המצריכה בדיקה קונקרטית בכל פעם מחדש. קיומן של שתי המילים הללו זו לצד זו, מעביר את מרכז הכובד לשיקוליה של הועדה היושבת על המדוכה, כדי לקבוע האם חבר כנסת פלוני זכאי להשתתפות. הרכבה הנכבד של הועדה, מהווה מענה לגודל התפקיד שהוטל עליה, ולמרחב שהוענק לה בבחינת הנתונים הספציפיים. 15. לשם השלמת התמונה אני רואה להזכיר גם את כלל 4 שהוא המקבילה המצויה בכללים, לסעיף. וזו לשונו של כלל 4: "חבר הכנסת יהיה זכאי להשתתפות בהוצאות משפטיות בגין הליך משפט שיסודו (הדגש אינו במקור) במעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו". המילה "בקשר" הוחלפה במילה "יסודו", כאשר "המסגרת" נשארה בעינה. על אף שמדובר בחקיקת משנה היונקת את כוחה מהסעיף, עדיין ראה מחוקק המשנה לשלב מונח חדש ולא לעשות שימוש במינוח הקיים. תהא הסיבה לכך אשר תהא, השימוש במילה זו עולה בקנה אחד עם האמור לעיל באשר למגמה להרחיב את זכאותו של חבר הכנסת להוצאות. אין צורך ב"מתחם" או בחפיפה מלאה ודי ביסוד משותף, שעליו יכול שנבנו מספר קומות שאינן זהות, לרבות סיטואציה מורכבת כדוגמת המקרה הנוכחי. אף זוהי מילה אמורפית שאפשר ליצוק בה תכנים שונים, וחזרנו שוב לועדה שצריכה לבחון ולהחליט. 16. כפי שצוין לעיל במקרה הנוכחי פנתה הועדה ליועצת המשפטית של הכנסת וביקשה להתייעץ עמה. בחוות הדעת הבהירה והמפורטת שהוגשה, מיום 21.10.03 עמדה היועצת המשפטית של הכנסת גם על הרציונאל להתרחקותו של סעיף 10א' החדש, מסעיף 1 המסדיר את החסינות המהותית. לדבריה – פגיעתה של ההשתתפות בהוצאותיו של חבר הכנסת בעקרון השוויון בפני החוק – פחותה מזו שיוצרת החסינות המהותית. החסינות המהותית מונעת את עצם בירור האשמה. ההשתתפות בהוצאות כך "מעמיד אותו בשורה אחת עם עובדי המדינה שופטים ושרים" (עמ' 11 פיסקה 4.45 לחוות הדעת - מש/4 נספח לתשובת המדינה). יש הגיון וטעם בדברים. לא הרי קביעה כי פלוני, חבר כנסת לא יתן את הדין על מעשיו, כקביעה כי הוא זכאי להשתתפות בהוצאות משנמצא כי אין מקום להעמיד אותו לדין, או שהתיק הסתיים בזיכוי. הראשונה, קביעה נורמטיבית, שהרעיון הגלום בה מכרסם במידה מסוימת לפחות בעיקרון שלטון החוק שהרי הוא איננו מאפשר לחוק לומר את דברו הבסיסי, בהתקיים התנאי של ב"מילוי תפקידו". הקביעה השניה, כי חבר הכנסת זכאי להשתתפות, באה לאחר שהחוק כבר אמר את דברו. המקרה נבחן, נבדק והוחלט מה שהוחלט. רק אז נבחנת קירבתו של המעשה לתפקידו של חבר הכנסת וזכאותו להשתתפות בהוצאות. 17. על רקע האמור לעיל יש לבחון את החלטתה של הועדה, להכיר בזכאותו של ח"כ הנגבי להשתתפות בהוצאותיו כאשר הסכום שזכה לו הועמד על כמחצית מהסכום שנדרש. טענתה של העותרת היתה כי מעשיו של הנגבי בתפקידו כמנכ"ל העמותה - מנותקים מתפקידו כחבר כנסת. כפי שצוין לעיל, הועדה קבעה כי "התלות היחידה בין אלה לבין הכנסת מתבטאת במטרה שהציבה לה העמותה ולדעתנו תלות זו רופפת". נראה לי כי הגדרתה של הועדה היא זהירה, מוקפדת, ונותנת ביטוי הולם לנסיבות שהוכחו. כפי שציינה העותרת – כדי למלא את תפקידו כחבר כנסת לא נזקק הנגבי לעמותה. מעמדו כחבר כנסת מקנה לו את כל הכלים לקידום חקיקה שהוא חפץ ביקרה. הוא אינו נזקק לאמצעי עזר מחוץ לכנסת, לצורך זה. יחד עם זאת – מותר היה לו בתקופה הרלוונטית להיות מנכ"ל עמותה. לא עצם העיסוק בעבודה נוספת וקבלת תשלום עליה, אלא ניגוד האינטרסים שבין התפקיד בכנסת לבין העיסוק הנוסף, הוא המעשה האסור. במילים אחרות: החשדות נגדו נוצרו על קו התפר שבין העיסוק בעמותה, לבין היותו חבר כנסת, כאשר החלטת היועץ המשפטי לממשלה שאינה עומדת למבחן בפנינו, היתה כי אין ראיות מספיקות להעמדתו לדין, חרף הביקורת המוצדקת שנמתחה על התנהגותו. 18. הדיכוטומיה שלקיומה טוענת העותרת, בין תפקידו כחבר כנסת לבין מנכ"לות העמותה – איננה מוחלטת איפוא, והיא נמצאת בתחום הדמדומים. החיבור שבין שני התפקידים הוא ההתנהגות האסורה. טול אחד משני האיברים המחוברים, ורכיב המעשה, שלא לדבר על רכיב הכוונה בעבירות שבהן נחשד אינו יכול להתקיים. 19. לאותה דיכוטומיה חלקית מתווסף האמור לעיל בדבר ההרחבה שבסעיף לעומת סעיף 1 לחוק ואפילו לעומת הנוסח המוצע של ועדת זמיר. צירוף השניים יחד מצביע על כך שכאשר בחרה הועדה לתרגם את חוסר הנחת שלה (בלשון המעטה) מהתנהגותו של ח"כ הנגבי לקביעה בדבר שיעור ההשתתפות בהוצאות, פעלה במתחם הסבירות, וממילא לא קמה עילה להתערבותנו. בגדר מושכלות יסוד, בג"צ אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות המנהלית. ראה בג"ץ 1993/05 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, תק-על 2003(3), 1982, עמ' 1988: "בית משפט זה אימץ, לכל רוחב הקשת של הביקורת השיפוטית על פעולותיהן ועל החלטותיהן של הרשויות השלטוניות, כללים שונים, אשר המכנה המשותף להם מבטא ריסון-עצמי שיפוטי. בין הכללים האלה ניתן למנות – בלא למצות – את "מתחם הסבירות", את "חזקת הכשרות", את "חזקת החוקתיות", את הכלל לפיו אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו ואת עילות הסף של המשפט המנהלי. כללים אלה אינם מן השפה אל החוץ. הם בלתי-נפרד והכרחי מן הביקורת השיפוטית". וכן בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה – אריאל שרון ואח' פ"ד נט(2), 481, עמ' 571-570 : "איננו רשאים להכריע במחלוקת זו, שכן כפי שבית משפט זה חזר ופסק בכל שנות קיומו במאות פסקי דין, אין הוא מחליף את שיקול הדעת של הרשות המחוקקת (והרשות המבצעת) בשיקול דעתו שלו; כי בחינתו של בית המשפט אינה בודקת את תבונתה או את יעילותה של ההחלטה השלטונית אלא את חוקתיותה או חוקיותה. נמצא, כי איננו רשאים להחליט "מי צודק". (ראה עוד: בג"ץ 82/02 צבי קפלן ואח' נ' מדינת ישראל – משרד האוצר – אגף המכס ואח', פ"ד נח(5) 901, עמ' 908-907; בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 443; בג"ץ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח נ' המפקח על הביטוח, פ"ד נה(3) 625, 645-644; בג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 514). לפיכך דינה של העתירה ככל שהיא נשענת על הנדבך הראשון – להידחות. 20. לא מצאתי ממש גם בחלקה השני של העתירה. כפי שצוין לעיל, בעקבות חקיקתו של הסעיף נקבעו גם הכללים המסדירים את התנאים הפרטניים לישומו. סעיף 4(4) לכללים מגדיר הליך משפטי לעניין הזכות להשתתפות בהוצאות. סעיף 5 עוסק בסייגים לזכאות וכולל 7 חלופות המתייחסות למצבים שונים שבהם הזכאות תישלל. שתי אמירות ברורות עולות מסעיף 5 כולו, או שמא נכון יותר לומר אמירה אחת, המורכבת משני חלקים המשלימים זה את זה. חלקה הראשון של האמירה מצוי בסעיף 5(1) רישא לכללים כדלקמן: "חבר הכנסת לא יהיה זכאי לשירותים משפטיים בגין הליך פלילי בו הורשע בפסק דין סופי". זוהי אמירה קטגורית, ברורה, חדה שאין בה גווני ביניים והיא אינה מותירה כמעט מקום להתלבטות. רק פסק דין סופי המרשיע את חבר הכנסת ישלול את זכאותו לחלוטין. כל מצבי הביניים לא יפלו בקטגוריה זאת, במילים אחרות חבר הכנסת יהיה זכאי להשתתפות בגין הליך שלא הסתיים בהרשעה. 21. חלקה השני של האמירה מצוי בסעיף 5(1) סיפא, ובחלופות הנוספות: 7-2 המנויות בסעיף 5. סעיף 5(1) סיפא אומר כדלקמן: "ואולם הורשע חבר כנסת בפסק דין סופי בהליך פלילי בגין עבירה של רשלנות או עבירה של אחריות קפידה, תחליט הועדה הציבורית על פי נסיבות המקרה, אם לזכות אותו בשירותים משפטיים". המגמה המסתמנת מן הסיפא כמצוטט לעיל היא הליכה לקראת חבר הכנסת באשר למימון הוצאותיו המשפטיות. גם אותו מחסום שנראה לכאורה בלתי עביר – פסק-דין סופי שהסתיים בהרשעה, מותיר פתח מסוים ומרווח של שיקול דעת המוקנה לועדה, כאשר מדובר ברשלנות או בעבירה של אחריות קפידה. אותה מגמה עולה גם מהחלופות הנוספות. כך למשל סעיף 5(4)(א) קובע כי "חבר כנסת שהורשע בדין לא יהיה זכאי לשירותים משפטיים בהליך של ערעור אלא אם הועדה הציבורית החליטה מראש או בדיעבד כי בנסיבות המקרה ובין היתר מתוך התחשבות באפשרות של פגיעה באמון הציבור מן הראוי להעניק שירותים משפטיים". זהו כירסום נוסף ב"טוטליות" של המחסום שנוצר בעקבות ההרשעה. החלופות הנוספות מציגות עוד דוגמאות למצבים בהם חרף השלילה הראשונית של הזכאות, רשאית הועדה בתנאים מסוימים להחליט על השתתפות בהוצאות. 22. ההשוואה המתבקשת היא עם סעיף 80 לחוק העונשין תשל"ז-1977 שעניינו פיצוי שנפסק לנאשם שזוכה או שהאישום נגדו בוטל, וכן סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 שעניינו פיצוי למי שנעצר ולא הוגש נגדו כתב אישום. בשני הסעיפים הללו, הפיצוי יכול וינתן, כאשר ראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה (או למעצר), או לחלופין נסיבות אחרות המצדיקות זאת. זיכוי בפני עצמו – אינו מכתיב בהכרח החזרת הוצאותיו של נאשם. הכללים, אינם מציבים רף גבוה מעין זה. אין דרישה (ולו דרישה אופציונלית) כי הועדה תראה שלא היה יסוד להליך הפלילי שמדובר בו. הדגש מוסב על סיומו של ההליך בדרך שאין עימה הרשעה. כאשר כפי שהוסבר לעיל, גם דרישה זו אינה מוחלטת. 23. כאמור – הכללים מותירים מרחב הכרעה רב ביותר בידי הועדה, כל אחת מהחלופות שבסעיף 5 הנ"ל מפנה אל הועדה, האמורה להחליט בשאלה הספציפית המופנית אליה. הכללים גם אינם מגבילים את הועדה בשיקוליה. ככלל אמורה הועדה להחליט על-פי נסיבות המקרה, כאשר באשר לחלק מהחלופות הוזכרה ההתחשבות האפשרית של פגיעה באמון הציבור, בין היתר. הכללים הזכירו את נושא הפגיעה באמון הציבור רק באשר לשתיים מ-7 החלופות שבסעיף 5 (חלופה 3 ו4(א)) (שאינן רלוונטיות לענייננו). אני מוכנה לצאת מנקודת ההנחה, כי שיקול הפגיעה באימון הציבור לעולם הוא קיים, הוא חלק אינהרנטי ואינטגרלי מכל מערכת שיקולים שאמורה להכתיב את התוצאה בעניין ערכי מסוג זה. אלא שעיון בהחלטה אינו יכול להותיר ספק בכך, שהועדה ראתה לנגד עיניה גם את הפן הערכי, לרבות הביקורת שנמתחה על ח"כ הנגבי הן בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק, והן בהחלטתה של ועדת האתיקה של הכנסת. כפי שצוין לעיל – את הסתייגותה הביעה הועדה בסכום שנפסק. ביטוי זה להסתייגות מצוי במתחם הסבירות, וממילא אין להתערב בו. 24. סעיף 6(א) עד (ג) לכללים קובע את סכום הכסף אותו יקבל חבר הכנסת בגין השתתפות בשכר טרחת עורך-דין כאשר החישוב אמור להיעשות על-פי "התעריף הנוהג לצורך הגנה משפטית על עובדי המדינה שרים וסגני שרים" (להלן: התעריף הנוהג). על-פי הבירור שערכה הועדה הסתבר כי לענין חקירה משטרתית התעריף הנוהג הוא 500 ש"ח עד תקרה של 5,000 ש"ח. לעניין שימוע – הסכום המכסימלי שיכול היה ח"כ הנגבי לקבל על-פי התחשיב של הועדה עמד על 18,000 ש"ח סה"כ 23,000 ש"ח. הועדה מצאה לנכון לפנות לועדת הכנסת, בהצעה לתקן את סעיף 6(ג) לכללים באופן שניתן יהיה לחרוג ביותר מ-50% מהסכום הקבוע בתעריף הנוהג גם לגבי הליכים שנסתיימו לפני תחילתם של הכללים, וכאשר לא ניתן לכך אישור מראש. הכללים אכן שונו על-פי ההמלצה. בהסתמך על השינוי ועל תקדימים שהוצגו, נפסק הסכום שנפסק, וגם על כך מלינה העותרת. בטיעון בעל-פה בפנינו, טען עורך-דין כלב כי לכל היותר היה מקום לפסוק לח"כ הנגבי את הסכום המכסימלי על-פי תחשיב הועדה לענין התעריף הנוהג, קרי - 23,000 ש"ח ולא מעבר לכך. בנוסף לאמור לעיל באשר לכך שהטענה לא נכללה בעתירה, אין ממש בטענה גם לגופה. הסכום של 23,000 ש"ח, הוא סכום לא ריאלי בעליל שאינו מתאים לנסיבות שהוכחו בפועל, קרי היקף החקירה, ומספר שעות העבודה שהשקיע בא כוחו של הנגבי (שלגביהם הומצאו מסמכים). פנייתה של הוועדה לועדת הכנסת היתה על כן סבירה ומתבקשת. התוצאה הסופית, המסתמכת גם על תקדימים אף היא סבירה בנסיבות אלה. 25. סוף דבר – ניתן להבין את "חוסר הנחת" שגרמה ההחלטה לעותרת. כל הגופים שבחנו את התנהגותו של הנגבי מתחו ביקורת, לעיתים נוקבת על מעשיו. התוצאה הסופית – לפיה, חרף הביקורת הוכרה זכאותו להשתתפות ולו גם חלקית בהוצאותיו יתכן שאינה קלה לעיכול. אלא שגם תוצאה שאינה קלה לעיכול – אינה בהכרח חורגת ממתחם הסבירות, ומשכך העתירה תידחה. אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: 1. הוועדה הציבורית לקביעת החזר הוצאות משפטיות לחברי כנסת (להלן: הוועדה) מצאה לנכון לאשר למשיב 4, חבר-הכנסת צחי הנגבי (להלן: הנגבי), השתתפות בהוצאות המשפטיות שבהן נשא בקשר עם חקירה פלילית שהתנהלה נגדו בפרשת "דרך צלחה". חברתי השופטת ד' ברלינר הגיעה לכלל מסקנה כי בהחלטה זו לא נפל פגם של חוסר סבירות. למסקנה זו אני מצטרף. חברתי מוסיפה וקובעת כי סכום ההשתתפות שאושר סביר אף הוא. בעניין זה – דעתי שונה ואבקש לנמקה. רקע 2. במהלך שנת 1994 שקדו הנגבי וחבר-הכנסת אברהם בורג על הכנת הצעת חוק פרטית בנושא המאבק הלאומי בתאונות הדרכים. הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת, נתקבלה בקריאה טרומית והועברה לדיון בוועדת הכלכלה. הוועדה הקימה ועדת משנה, שבראשה כיהן הנגבי. במקביל, יזם הנגבי את הקמתה של עמותת "דרך צלחה", על-מנת שזו תפעל בדרכים שונות לקידום נושא המאבק בתאונות הדרכים. הנגבי כיהן תחילה כיושב-ראש העמותה, ובשלב מסוים מונה כמנכ"ל. אז גם החל לקבל שכר וטובות הנאה, ולמעשה - כך לפי ממצאי החקירה שפורטו בדו"ח היועץ המשפטי לממשלה - "קיבל ח"כ הנגבי מהעמותה באופן ישיר ועקיף, את רובו הגדול של הסכום [שגייסה העמותה - מדובר בסכום של כ- 375,000 ש"ח] בגין שכרו, רכב צמוד, החזרי ההוצאות, מכשיר טלפון סלולרי, וכן במודעת תמיכה שפורסמה שלושה ימים לפני קיומם של הפריימריס בליכוד". בגין השתלשלות העניינים בפרשת "דרך צלחה" עמד הנגבי לבירור בפני ועדת האתיקה של הכנסת. הוועדה מצאה כי הנגבי העמיד את עצמו במצב של ניגוד עניינים וקיבל טובת הנאה בשל מעשה שעשה מחוץ לכנסת בתפקידו כחבר כנסת. על הנגבי נגזר עונש של נזיפה ושלילת שכר למשך חודשיים. בנוסף, חקרה המשטרה את הפרשה, והמליצה על העמדתו של הנגבי לדין בעבירות של קבלת שוחד, מרמה, הפרת אמונים ועבירות נלוות. אף הפרקליטות סברה, בתחילה, כי יש מקום להגיש כתב-אישום נגד הנגבי, אם כי לא בעבירת השוחד אלא בעבירות של מרמה והפרת אמונים, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, קבלת דבר במרמה ורישום כוזב בתאגיד – הכל בכפוף לשימוע. שימוע נערך, ולאחר מכן נתקיימו דיונים נוספים, עד שבסופו של יום החליט היועץ המשפטי לממשלה, על דעת פרקליטת המדינה, כי אין מקום להגיש כתב-אישום כנגד הנגבי. טעם הדבר: היעדר ראיות מספיקות. וכך סיכם היועץ המשפטי לממשלה את עמדתו, בדו"ח הציבורי שפרסם: כללם של דברים - התמונה בה מדובר הצדיקה בעינינו פתיחה בחקירה ואף לכאורה סברנו כי יש מקום לכתב אישום כאמור, ואולם היה צורך ברמה של סיכוי סביר להרשעה וזו לא הושגה בסופו של יום, עם הכנתו הסופית של התיק. בכך לא תמו גלגוליה של הפרשה (ראו למשל בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, תק-על 2003(3) 1982), והנה שוב היא באה בפנינו בגלגולה הנוכחי – החזר ההוצאות המשפטיות שנשא בהן הנגבי במסגרת התמודדותו עם החשדות שהופנו כלפיו. 3. הבסיס הסטטוטורי להחזר הוצאות הנובעות מהליך משפטי שבו היה מעורב חבר כנסת מצוי בהוראת סעיף 10א לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן: חוק החסינות). ההוראה נחקקה בשנת 2003, והיא קובעת, בסעיף-קטן (א), כי "חבר הכנסת... זכאי להשתתפות בהוצאות משפטיות בשל הליך משפטי בקשר למעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו כחבר הכנסת, הכל בהתאם לכללים שתקבע ועדת הכנסת...". אין מחלוקת כי הנגבי היה חבר כנסת בעת הרלבנטית וכי ההוצאות שבגינן מתבקש החזר הוצאו בשל הליך משפטי כהגדרתו בכללי חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (השתתפות בהוצאות משפטיות), תשס"ג-2003 (להלן: הכללים). המחלוקת בענייננו נסבה אפוא על משפט-המפתח "בקשר למעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו כחבר כנסת". השאלה היא, האם ההוצאות שהחזרן מתבקש באו בשל הליך משפטי שמתקיים קשר בינו לבין מעשים שעשה הנגבי במסגרת מילוי תפקידו כחבר כנסת. החלטת הוועדה 4. בוועדה שבחנה את בקשתו של הנגבי ליישם בעניינו את הוראת סעיף 10א לחוק החסינות כיהנו השופט (בדימוס) ש' אלוני, השופט (בדימוס) י' אליאסוף ועו"ד א' לין. בהחלטה מפורטת נימקה הוועדה את עמדתה לפיה יש להיעתר באופן חלקי לבקשה. הוועדה סקרה את ההתפתחויות שחלו בפרשה מאז נפתחה החקירה, את ההחלטות שניתנו ואת הטענות שנשמעו בפניה. כן ביקשה הוועדה, וקיבלה, חוות-דעת מטעם היועצת המשפטית של הכנסת (בהתאם לסעיף 9(ו) לכללים), שבה הובעה העמדה כי הנגבי זכאי להשתתפות בהוצאותיו המשפטיות. הוועדה הדגישה, כי הזכאות של חבר-הכנסת מכוח סעיף 10א הנ"ל אינה להחזר מלוא ההוצאות המשפטיות, אלא ל"השתתפות" בהן. עוד היא ציינה, כי התיבות "עקב" ו"במסגרת", הנזכרות בסעיף 10א, רחבות הן לעומת לשון הוראת סעיף 1(א) לחוק החסינות. לדברי הוועדה, פתיחתה של חקירה כנגד חבר-כנסת או הגשת כתב-אישום בעניינו, אין בהן, כשלעצמן, כדי לשלול את הזכאות להשתתפות בהוצאות משפטיות. לגוף העניין פסקה הוועדה, כי "הקמתה של העמותה 'דרך צלחה' ומינויו של השר הנגבי כמנכ"ל העמותה בשכר, אין בהם, כשלעצמם, כל קשר לתפקידו של השר הנגבי כחבר הכנסת. התלות היחידה בין אלה לבין הכנסת מתבטאת במטרה שהציבה לה העמותה, ולדעתנו זו תלות רופפת". לאור הספק האמור, ולאור מכלול הנסיבות והסמכות הקנויה לה בעקבות שינוי הכללים לפי בקשתה, פסקה הוועדה לזכותו של הנגבי השתתפות בהוצאותיו המשפטיות בשיעור של 300,000 ש"ח. שיעור זה מבטא שכר-טרחת עורך-דין בסך 500 ש"ח לשעה, למשך 600 שעות. החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו. הטענות שהועלו בפנינו נוגעות הן לעצם ההכרה בזכאות להשתתפות בהוצאות ההליך המשפטי הן לשיעורה של השתתפות זו. כפי שמציינת חברתי השופטת ד' ברלינר, הטענות בעניין שיעור ההשתתפות לא הועלו בעתירה עצמה. עם זאת, לדעתי, לאור מהות העתירה וגדרי הטענות המונחות בפנינו היום, נושא זה ראוי אף הוא להתברר כחלק מן המכלול. יצוין, כי שותף אני לביקורת שהשמיעה חברתי על כך שהעותרת לא צירפה בשום שלב את החלטת הוועדה – היא ההחלטה נשוא העתירה – ולא תיקנה את העתירה באופן שיכללו בה טענות מבוארות וסדורות בנוגע לנימוקי הוועדה. טענות הצדדים 5. העותרת סבורה כי החלטת הוועדה לאשר השתתפות בהוצאותיו של הנגבי היא החלטה בלתי-סבירה. החשדות שיוחסו להנגבי – היא מטעימה – נבעו מפעילותו בעמותה ומקבלת טובות הנאה ממנה. מדובר בעניין אישי של הנגבי, שמקומו מחוץ לפעילות הפרלמנטארית ובמקביל לה, ומשכך, אין מתקיים, לדעת העותרת, הקשר הנדרש בין ההליך המשפטי לבין מעשה שנעשה במסגרת מילוי התפקיד של חבר כנסת. העותרת סבורה אפוא כי בהחלטת הוועדה נפל פגם של חוסר סמכות ומכל מקום – של חוסר סבירות קיצוני. זאת ועוד, העותרת טוענת כי החלטת הוועדה עלולה לפגוע באמון הציבור ברשויות השלטון, וכי אין היא עולה בקנה אחד עם הדו"ח הציבורי של היועץ המשפטי לממשלה ועם מסקנותיה של ועדת האתיקה של הכנסת, הכל בקשר עם התנהלותו של הנגבי בפרשת "דרך צלחה". המשיבים 1 ו- 2 סבורים כי החלטת הוועדה ניתנה בסמכות, בהתאם להוראות הדין ובמסגרת מתחם הסבירות. הם מדגישים את עמדתה של היועצת המשפטית של הכנסת ואת נימוקיה של הוועדה, המגלמים, לשיטתה, איזון סביר ומידתי בין מכלול השיקולים שלעניין. הנגבי סבור גם הוא כי דין העתירה להידחות. החלטת הוועדה, לדידו, הולמת את הפרשנות הראויה של סעיף 10א לחוק החסינות, שגבולותיו רחבים מגבולותיה של הוראת סעיף 1 לאותו חוק. בכל הנוגע לשיעור ההשתתפות שקבעה הוועדה, סבור הנגבי כי ננקטה כלפיו גישה מחמירה. הנגבי מוסיף ועומד על הרכב הועדה, שבראשה מכהן שופט בדימוס, ועל שיקול הדעת הרחב הנתון לה, שבמקרה זה, לא קמה כל עילה להתערב בו. זכאות חבר כנסת להשתתפות בהוצאות משפטיות: הדין 6. כאמור, התשתית הנורמטיבית להכרעה בעתירה שבפנינו מצויה בחוק החסינות – סעיף 10א שבו – ובכללים שנחקקו מכוחו. לשם הנוחות, נשוב ונצטט את סעיף 10א: 10א. השתתפות בהוצאות משפטיות (א) חבר הכנסת או מי שהיה חבר הכנסת (בסעיף זה - חבר הכנסת), זכאי להשתתפות בהוצאות משפטיות בשל הליך משפטי בקשר למעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו כחבר הכנסת, הכל בהתאם לכללים שתקבע ועדת הכנסת (בסעיף זה - הכללים); הכללים יפורסמו ברשומות. סעיף 10א מוסיף ומתווה את דרכי קביעתה של הזכאות להשתתפות בהוצאות משפטיות של חבר-כנסת. הסמכות בעניין זה הונחה לפתחה של ועדה ציבורית, שבראשה שופט בדימוס ועמו "אדם שכיהן בתפקיד בכיר בכנסת" ו"אדם בעל מעמד ציבורי וכישורים הולמים, שאינו קשור לאחת הסיעות בכנסת". נזכיר, כי חקיקתו של סעיף 10א באה בעקבות הדין וחשבון של ועדת זמיר, שם נכתב כי מן הראוי להשוות את זכאותם של חברי הכנסת, לעניין החזר הוצאות משפטיות, לזכאותם של עובדי ציבור אחרים. 7. כאמור, בעקבות חקיקתו של סעיף 10א לחוק החסינות, ועל-פי הוראתו, התקינה ועדת הכנסת גם כללים ליישומו. בין היתר הוגדרו בכללים ההליכים שבגינם ניתן לאשר לחבר הכנסת השתתפות בהוצאות. מדובר בהליכים פליליים, על שלביהם השונים מן החקירה והמעצר, עבור דרך השימוע וכלה בבירור האישום והערעור; וכן בהליכים נוספים: התייצבות בפני ועדת חקירה, הליך משפטי בעניין מנהלי או אזרחי (שבהם חבר הכנסת הוא משיב או נתבע), הליך לנטילת חסינות וכן הליכים מסוימים בפני ועדת האתיקה של חברי הכנסת. עוד קובעים הכללים סייגים לזכאות, ובראשם: אי-זכאות מקום בו חבר הכנסת הורשע בהליך פלילי בפסק-דין סופי (לסייג זה סייגים משלו הקבועים אף הם בכללים). לעניין הסכום שישולם לחבר הכנסת, מוסיפים הכללים וקובעים כי הזכאות תהא בגין שכר הטרחה ששילם או ישלם חבר הכנסת לעורך-דינו, "לפי התעריף הנוהג לצורך הגנה משפטית על עובדי המדינה, סגנים וסגני שרים". לוועדה הותר לפי הכללים לחרוג מהגבלת-סכום זו, בשיעור של עד 50% מן הסכום שנקבע בתעריף הנוהג, ואף מעבר לכך – זאת לאחר שהכללים תוקנו בעקבות פניית הוועדה שדנה בעניינו של הנגבי. יצוין, כי לפי הכללים רשאית הוועדה לקבוע סכום השתתפות נמוך יותר מן התעריף. זכאות חבר כנסת להשתתפות בהוצאות משפטיות: מבחן הסיכון המקצועי 8. אין זה, כלל וכלל, דבר מובן מאליו, שחבר הכנסת יהא זכאי להחזר הוצאות משפטיות בגין הליך משפטי שהיה מעורב בו. אדם מן היישוב אינו זכאי לכך אלא בגבולות מוגדרים ומצומצמים (ראו בעיקר סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; לפרשנות הסעיף ראו ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73). ייחוד הסדר שיפוי או השתתפות לעובדי ציבור ולנבחרי ציבור עלול להיראות כבלתי-שוויוני ולפגוע באמון הציבור ובעקרונות ראויים של שימוש בכספי ציבור. מהי, אם כן, התכלית שאותה ביקש להגשים ההסדר בדבר החזר הוצאות משפטיות לחבר-הכנסת? את זו ניתן למצוא בדבריו של בית משפט זה בבג"ץ 4500/95 אליאס נ' הממונה על מחוז הצפון משרד הפנים, תק-על 97(3) 664. באותה פרשה דובר בבקשה להחזר הוצאות משפט מכוח "נוהל מימון הוצאות משפט של נבחרים ברשויות המקומיות". גם שם, התעוררה השאלה האם ההוצאה באה עקב או בקשר למילוי תפקידו של חבר המועצה או בגדרי סמכותו. הנשיא ברק הבהיר את ההיגיון המונח ביסוד הוראת ההחזר: אכן, בתפקידו הציבורי חשוף נבחר הציבור לסיכונים 'מקצועיים', ובהם תביעות משפטיות. מוצדק הוא כי הציבור כולו, אשר למען קידום האינטרסים שלו פועל נבחר הציבור, יישא בהוצאות בהן נושא נבחר הציבור, והנופלות לגדר מתחם הסיכון שהפעילות החוקית כנבחר ציבור יוצרת מטבעה ומטיבה... נבחר הציבור פועל למען הציבור. ראוי הוא על כן כי הציבור יממן הוצאות משפטים שעמד בהם עובד הציבור עקב או בקשר למילוי תפקידו הציבורי או שהם בגדרי סמכותו. לציבור תצמח אף תועלת מכך, שכן הדבר יעודד את נבחר הציבור לפעול ללא חשש של מעמסה כספית הבאה בשל תביעה משפטית... 9. עולה מן האמור, כי ההשתתפות בהוצאותיו המשפטיות של נבחר הציבור באה להגשים מספר תכליות. ראשית, היא מבוססת על שיקולים של צדק. נבחר ציבור הפועל במסגרת תפקידו, פועל בשליחות הציבור ולמען הציבור. משכך, אם נחשף הוא, במסגרת מילוי תפקידו, להליך משפטי, ראוי הוא שהציבור יערוב לו וישתתף בעלויות ההליך. עמדה על שיקול זה השופטת ד' דורנר, בציינה: "גם שורת הצדק מחייבת כי הציבור, הנהנה מהפעילות הציבורית של נבחריו, יישא בהוצאותיהם" (בג"צ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה, תק-על 98(2), 924). שנית, ההסדר בא לאפשר לנבחר הציבור למלא את תפקידו. איום של הליך משפטי עלול להצר את צעדיו של חבר הכנסת. הוא עלול להטיל עליו מורא. ההסדר של השתתפות בהוצאות המשפט בא למתן חשש זה. ודוק: החשש איננו מפני הרתעה, אלא מפני הרתעת יתר. מטרת ההסדר היא להבטיח לחבר הכנסת חופש פעולה במילוי שליחותו הציבורית, תוך שבכיסו "בטוחה" כי אם לא יחרוג לתחום האסור – קרי: לא יורשע בפלילים – אזי לא ייאלץ הוא לשאת, לבדו, בהוצאות ההליך המשפטי. גם שיקול זה הודגש בדבריה של השופטת דורנר בעניין גרמן הנ"ל: האינטרס האחד הוא כי נבחר הציבור יפעל בחופשיות וביעילות למען קידום ענייני הציבור, ללא חשש שמא עקב פעילותו הציבורית ייגרר להליכים משפטיים וייאלץ לבדו לשאת בהוצאותיהם. אינטרס זה עניינו במניעת תופעה של 'רתיעת יתר' בפעילותו הציבורית של מי שנבחר לשרת את הציבור. הנה כי כן, לא בכדי נכלל ההסדר בדבר השתתפות בהוצאות המשפטיות של חברי הכנסת בגדרי חוק החסינות. מדובר בנדבך נוסף – גם אם משני באופן יחסי – להגשמת התכליות העומדות במוקד חוק זה: מחד גיסא, הצורך בהגנה על הרשות המחוקקת ועל חבריה בכדי לאפשר את פעילותה התקינה של הכנסת ואת אי-תלותה; ומאידך גיסא, הצורך לשמור על שלטון החוק, על זכויות אדם, על ערך השוויון ועל אמון הציבור ברשות המחוקקת (ראו למשל בג"צ 11298/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת, תק-על 2005(1) 2170). בין חסינות להחזר הוצאות 10 עם זאת, יש להדגיש כי לא הרי הוראת החסינות הקבועה בסעיף 1 כהרי הוראת החזר ההוצאות המשפטיות הקבועה בסעיף 10א. נקודת המבט של השתיים שונה, והאיזון הנדרש בגדרי כל אחת מהן אינו זהה. ככל שמדובר בסוגיית החסינות שבסעיף 1, האתגר העיקרי טמון בניסיון לפטור את הסתירה הפנימית, לכאורה, בקביעה כי בגדרי תפקידו של חבר הכנסת נמצאת פעילות בלתי-חוקית. על קווי הפתרון של הקושי עמד הנשיא ברק בבג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1) 661: זהו קושי אשר חוק החסינות יצר. על קושי זה עלינו להתגבר. אסור לנו לצאת מתוך הנחה כי במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו עשוי חבר הכנסת לבצע פעולות מותרות בלבד. כן אסור לנו להניח כי כל פעולה אסורה היא מעצם טבעה פעולה שאינה במילוי התפקיד או למען מילוי התפקיד, כחבר הכנסת. עלינו להניח מחד גיסא, כי חבר הכנסת ביצע (לפי טענה) פעולה אסורה (כגון, עבירה פלילית), ומאידך גיסא כי אותה פעולה אסורה עשויה להיות במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר-כנסת. אם לא ננהג כך, נרוקן את חוק החסינות מכל תוכן - וזאת לא יעשה שופט המשמש פרשן נאמן של החוק (שם, עמ' 677). האיזון בסוגיית החסינות נעשה, אם כן, מראש – בטרם הליך משפטי – כאשר נקודת המוצא היא כי "היסודות העובדתיים והנפשיים המרכיבים את האחריות (האזרחית או הפלילית) השתכללו במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת" (פרשת פנחסי הנ"ל, בעמ' 676). לא כך הוא כאשר בסוגיית החזר ההוצאות המשפטיות עסקינן. כאן, הבדיקה נעשית בדיעבד, ונקודת המוצא היא הפוכה: כי חבר-הכנסת העותר לקבלת החזר הוצאותיו המשפטיות לא הורשע בדין. היפוך זה של נקודת המבט, מסיר, במקרים רבים, מן השולחן את שיקולי-הנגד שעניינם שלטון החוק ואמון הציבור, או למצער, ממזער את נפקותם. 11. שוני זה, בין חסינות מראש לבין השתתפות בדיעבד, משליך גם על מבחני האיזון ההולמים כל אחת מן הסוגיות הללו. באשר לחסינות, ביקשה הפסיקה ליישב את ההתנגשות שבין השיקולים המתחרים באמצעות מבחנים שונים. מבחנים אלה תרים, למעשה, אחר הזיקה הנדרשת בין תפקידו של חבר הכנסת (המשתרע על פעולות מותרות בלבד) לבין פעילות בלתי-חוקית (שבגינה מופעלת החסינות). כך נפסק, כי "סביב תפקידו של חבר הכנסת, הכולל בחובו פעולות חוקיות בלבד, קיים מיתחם או מעטפת או מעגל של פעולות בלתי חוקיות, עליהן ורק עליהן משתרעת החסינות" (בג"צ 11298/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת, תק-על 2005(1) 2170). מבין המבחנים השונים שהוצעו, שילח שורשים מבחן "מתחם הסיכון הטבעי" מבית מדרשו של הנשיא א' ברק (ראו עניין גורולובסקי הנ"ל וכן בג"ץ 11225/03 בשארה נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)). מבחן זה פורש את כנפי החסינות על פעולות שיש בהן גלישה מן המותר אל האסור; פעולות שהן בגדרי מתחם הסיכון המקצועי שהוא טבעי לחבר כנסת. מתחם זה משתרע על פעולות אסורות שהן תוצר טבעי של תאוצת הפעילות המותרת. "פעולות אלה כה קשורות ושזורות בתפקידו, עד כי קיים החשש כי אם חבר הכנסת יידרש ליתן את הדין על פעולות בלתי חוקיות אלה, הדבר ישפיע במישרין על יכולתו לבצע את תפקידיו כחוק ויגביל אותן" (עניין פנחסי הנ"ל, בעמ' 685, 686). 12. כאשר הבחינה היא בדיעבד – וכך היא לעניין שאלת החזר ההוצאות המשפטיות – שוב אין עומדת בפנינו ההנחה לפיה חבר הכנסת ביצע את העבירה; אדרבא – אם הורשע, צו הכללים הוא כי אין חבר-הכנסת זכאי עוד להשתתפות בהוצאות ההליך המשפטי. משכך, מבחן הזכאות צריך להתפרש על הליכים משפטיים אשר היחשפות אליהם היא בגדר סיכון מקצועי הנלווה לתפקידו של חבר הכנסת. מבחן זה – אותו נכנה מבחן הסיכון המקצועי – רחב הוא ממבחן מתחם הסיכון הטבעי הנוהג בסוגיית החסינות. אכן, אין ספק כי פעולות הבאות בגדרי מתחם הסיכון הטבעי, יבואו גם בגדר מבחן הסיכון המקצועי. "סיכון הגלישה מהמותר לאסור", שמתחם הסיכון הטבעי בא לשקפו, הוא בבחינת "סיכון מקצועי" של חבר הכנסת (ראו עניין פנחסי, בעמ' 687). ואולם, "הסיכון המקצועי" רחב מ"סיכון הגלישה". טלו דוגמא: חבר-כנסת פועל על-מנת לקדם חקיקת חוק. גוף מסוים עתיד להיפגע מן החוק. אותו גוף – אולי אף בזדון – מגיש תלונה כנגד חבר-הכנסת ומייחס לו מעשה של קבלת שוחד בקשר עם היוזמה לקידום החוק. נפתחת חקירה. חסינותו של חבר הכנסת אינה עומדת לו – והרי קבלת שוחד אינה, בשום אופן, בגדר פעולה הקשורה ושזורה בתפקידו, עד כי קיים חשש שאם חבר הכנסת יועמד לדין בגינה, תיפגם אנושות יכולתו לבצע את תפקידיו כחוק (מבחן מתחם הסיכון הטבעי). בסופו של הליך – הליך חקירה או הליך של משפט – מתברר כי דבר לא היה בה בתלונה – היתה זו תלונה כוזבת. סבורני כי במקרה כזה, יתכן בהחלט שחבר הכנסת יהא זכאי להשתתפות בהוצאות המשפט. חשיפתו להליך המשפט לא באה אלא מחמת היותו חבר כנסת. היא חלק מהסיכון המקצועי שחבר הכנסת נושא בו ביושבו בצומת כה חשובה ורגישה של קבלת החלטות – לעיתים החלטות קשות, לעיתים שנויות במחלוקת. על כן, אם לא תוכר זכאותו של חבר הכנסת, משיצא ללא רבב, להשתתפות בהוצאות ההליך המשפטי, קיים חשש כי יהא בכך כדי לגרוע מיכולתו לפעול לקידום אינטרס הציבור באופן חופשי וללא מורא. במקרה שכזה, החזר הוצאות המשפט בא ליתן מענה לחשש מפני "הרתעת יתר" של חבר-הכנסת ומפני אי-צדק בהותרתו "בודד במערכה" – מערכה שאליה נכנס בשליחות הציבור. 13. הנה-כי-כן, הזכאות להחזר הוצאות משפטיות איננה מוגבלת אך ורק לנסיבות שבהן ההליך המשפטי שבגדרו הוצאו ההוצאות בא בעקבות "גלישה" של חבר הכנסת לתחום האסור. הזכאות תקום, למשל, גם מקום בו נפל חבר כנסת קורבן לטעות או להתנכלות, שהביאו עליו הליך משפטי שהסתיים בלא כלום. אדרבא, במקרים מן הסוג האחרון – שהחסינות-מראש עשויה כלל לא לחול לגביהם – החזר ההוצאות מוצדק וחשוב שבעתיים, בדיעבד, שהרי מדובר, כך מסתבר בדיעבד, בחבר כנסת שלא חטא אף ב"גלישה". כל פעילותו – מסתבר – היתה בתחום המותר, ובכל זאת נגרר הוא שלא בטובתו למעורבות בהליך משפטי הכרוך בהוצאות. השאלה היא אפוא האם מתקיימת זיקה בין חשיפתו של חבר הכנסת להליך המשפטי לבין הפעילות במסגרת תפקידו כחבר-כנסת. זיקה זו – שהיא רחבה מהזיקה הנבחנת לצורך שאלת החסינות, משתקפת בתיבות "בקשר ו"במסגרת" – הכלולות בהוראת סעיף 10א ונעדרות מהוראת סעיף 1. ודוק: בזיקה סיבתית קלושה, עקיפה או רחוקה בין ההליך משפטי לבין מעשיו של חבר הכנסת בכובעו זה, לא סגי על-מנת לקיים את מבחן הסיכון המקצועי. נדרשת זיקה סיבתית ממשית וישירה בין ההליך המשפטי שבגינו נשא חבר הכנסת בהוצאות לבין מעשיו במסגרת תפקידו. יוטעם, כי המסקנה לפיה המבחן החל ביחס ליישום סעיף 10א אינו זהה למבחן החל ביחס להחלת סעיף 1 מתחייבת אף מטעם נוסף – עליו עמדה גם היועצת המשפטית של הכנסת. במה דברים אמורים? בעובדה כי מקום בו מתקיים, למשל, משפט פלילי, שלא נסתיים בהרשעה, ומתעוררת שאלת ההשתתפות בהוצאות, מתבקשת מניה וביה המסקנה כי החסינות העניינים לא חלה; שהרי אילו חלה – המשפט מלכתחילה לא היה מתקיים. הנה כי כן, אי-קיומה של חסינות איננה גוררת בהכרח אי-הצדקה להשתתפות בהוצאות. כל סוגיה – שיקוליה ואיזוניה עמה. מן הכלל אל הפרט – בסוגיית עצם הזכאות 14. המקרה שבפנינו אינו קל. הוא מאתגר את גבולות הזכאות להשתתפות בהוצאות משפט. עם זאת, לאחר שעיינתי בחומר שבפנינו, ובכלל זה, בטיוטת כתב האישום שהתגבשה בזמנו ביחס להנגבי ובנימוקיו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב אישום, מצטרף אני לעמדתה של חברתי השופטת ד' ברלינר, לפיה לא נתגלה חוסר-סבירות במסקנתה של הוועדה בדבר קיומה של זיקה מספקת, כדרישת החוק, בין ההליך המשפטי נשוא בקשת ההוצאות לבין מעשה שעשה הנגבי במסגרת מילוי תפקידו כחבר הכנסת. אדגיש בהקשר זה, כי מדובר בהליך חקירה ושימוע שהתמקד – כלשון היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו – "בעבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, ועבירות נלוות". הנגבי, לפי ממצאי החקירה, קיבל מן העמותה טובות הנאה, והחשד היה, כלשון החלטת היועץ המשפטי לממשלה, שאלה הוענקו לו "בעד פעולות הקשורות בתפקידו כחבר כנסת, ובייחוד בעד מאמציו לקידום החוק למאבק בתאונות". פן נוסף של הליך החקירה נגע בניגוד העניינים, שלא דווח עליו, בין תפקידו של הנגבי כחבר כנסת לבין תפקידו בעמותה. ביטוי לפניה השונים של החקירה, ולפן הפרלמנטארי והחוץ-פרלמנטארי המשמשים בה בערבוביה, ניתן למצוא, למשל, בדברים אלה של היועץ המשפטי לממשלה: חבר כנסת הקים עמותה למטרה ציבורית חשובה, גייס כספים עבור אותה מטרה ובפועל דווקא הוא עצמו, כמנכ"ל העמותה, שהיה אמור לנווט את משאביה לצרכים ציבוריים, משתמש בכספים באישור חבריו חברי העמותה – בעיקר לקבלת טובות הנאה בסכומים המהווים רוב הסכומים אותם גייסה העמותה, לפעולות שהלמו את תפקידו כחבר כנסת. זאת, לאחר שהגיש הצעת חוק פרטית, וראה – כדבריו בחקירות – חשיבות עצומה בקידומו של החוק, זאת בשעה שקיבל משכורת כח"כ. לא למותר לשוב עוד ולהזכיר, כי לגבי אותה פרשה עצמה התקיים הליך בירור בוועדת האתיקה של הכנסת. גם בכך ניתן למצוא ביטוי לזיקה הצריכה לענייננו. הנה כי כן, מדובר בחקירה שנסבה, בין השאר, על מעשים שבוצעו בעמותה חוץ-פרלמנטרית, אולם בד-בבד, ישנה זיקה בין הסתבכותו של הנגבי בחקירה פלילית בגין מעשים אלה לבין הפעילות הפרלמנטרית שלו. מדובר בנושא שיד ורגל לו, לכל הפחות, בפעילותו של הנגבי כחבר-כנסת, ודי בכך כדי להביא את החלטת הוועדה לגדרי מתחם הסבירות. שיקול הדעת בקביעת שיעור ההשתתפות 15. זכאותו של חבר הכנסת היא ל"השתתפות" בהוצאות משפטיות שנשא בהן. השתתפות זו – שיעורה נקבע על-ידי הוועדה, בהתאם לכללים ועל-פי שיקול הדעת המסור לה. במסגרת הפעלת שיקול דעת זה, על הוועדה להביא בחשבון שורה של שיקולים. להלן נביא שיקולים אפשריים – מבלי למצות (לעניין מקצת השיקולים ראו והשוו בג"צ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה, תק-על 98(2) 924). ראשית, יש להתחשב בתעריף שנקבע בדין, ואף מקום בו מותרת חריגה ממנו, עדיין משמש הוא עוגן להיתלות בו ובסיס לצאת ממנו. התעריף קובע רף שוויוני החל על הכל, וכל סטייה ממנו עלולה להביא ליחס בלתי-אחיד. יתרה מכך, נשיאה בהוצאותיו של חבר כנסת מעמיסה על הקופה הציבורית, ומייחדת, מתוך התקציב המוגבל, כספים לכיסוי הוצאות משפט – כספים שיכולים היו לשמש לצרכים ציבוריים אחרים. הדין קובע גבולות לכך, ולגבולות יש משקל. מה גם שיש לזכור כי מדובר בדבר חקיקה חדש המבטא מציאות עכשווית. שנית, ניתן להביא בחשבון את ההוצאות שחבר הכנסת נשא בהן בפועל. נדגיש, כי בכללים עצמם נקבעו הוראות בדבר סטייה מהתעריף הנוהג. יצוין עוד כי בעניין גרמן הנ"ל נכתב על שיקול זה כי "[משקלו] פוחת אם שכר הטרחה המבוקש לא מבוסס על הסכם מפורט שנעשה לפני תחילת הייצוג, אם עורכי-הדין לא הציגו פירוט של שעות עבודתם, או אם הסכום ששילם המבקש בפועל לעורכי-דינו הוא בשיעור הנופל במידה ניכרת מן הסכום המבוקש. שכן, אלה הן אינדיקציות לכך ששכר הטרחה 'נופח' בדיעבד, על-סמך הנחה שהוא ישולם מתוך קופת הציבור". שלישית, יש להעמיד את שיעור ההשתתפות במבחן הסבירות, במבחן השוויון ובמבחן אמון הציבור. יש לוודא כי שיעור ההשתתפות בהוצאות המשפט של חבר הכנסת הוא סביר, ואינו פוגע יתר-על-המידה בעקרון השוויון ובאמון הציבור ביושרתן של רשויות הציבור. רביעית, יש ליתן משקל לעוצמתה ולהיקפה של הזיקה בין מעשיו של חבר הכנסת במילוי תפקידו לבין החשיפה להליך המשפטי. ככל שהזיקה הדוקה יותר; ככל שחבר הכנסת מראה כי ההליך המשפטי לא בא על ראשו אלא מחמת שירותו את הציבור – כך הנטייה תהיה להשתתפות בשיעור גבוה יותר. חמישית, יש לבחון את האופן בו הסתיים ההליך המשפטי. כך, למשל, ניתן לייחס חשיבות לשאלה "האם נבחר הציבור זוכה זיכוי מוחלט וברור, או שמא הזיכוי היה מחמת ספק, ונבע ממידת ההוכחה הדווקנית הנדרשת במשפטים פליליים" (עניין גרמן הנ"ל). לא הרי זיכוי חלקי מחמת הספק כהרי זיכוי מלא ומוחלט, לא הרי החלטה שלא להגיש כתב אישום כלל מחמת שלא נמצא יסוד להאשמה כהרי זיכוי על חוט השערה בסופו של משפט (השוו, לעניין סעיף 80 לחוק העונשין, הדיון בעניין דבש הנ"ל). שישית, שיעור ההשתתפות בהוצאות המשפטיות עשוי להיות מושפע מן השאלה האם חבר הכנסת הביא להסתבכותו-הוא – אף אם זו לא נסתיימה בהרשעה – או שמא היה זה, למשל, פועל יוצא של טעות בעובדות או אף התנכלות מצד מאן-דהו. כך, למשל, העובדה שאין מחלוקת לגבי קיומה של התנהגות בלתי-תקינה מצד חבר הכנסת, והשאלה היא משפטית גרידא – האם עולה אי-התקינות כדי עבירה פלילית – יש לה נפקות לעניין ההוצאות. כך גם מקום בו מלווה ההליך הפלילי בהליך משמעתי, וזה האחרון מסתיים בהכרעה לרעת חבר הכנסת ובהטלת סנקציות עליו. וכך גם בכל מקרה אחר בו השתתפות בהוצאות בשיעור גבוה, על רקע מכלול הנסיבות הקשורות בהליך המשפטי, עלול לפגוע באמון הציבור ברשויותיו. שביעית, מקום בו קיימים תקדימים או התגבש נוהל מסוים, ניתן וראוי להביאם בחשבון ההשתתפות. מן הכלל אל הפרט – בסוגיית שיעור ההשתתפות 16. על רקע האמור, סבורני כי יש לייחס משמעות רבה לנסיבות המיוחדות של הפרשה. יש בהן די כדי להצדיק הפחתה משמעותית של שיעור ההשתתפות שפסקה הוועדה. ביסוד עמדתי זו עומדים מספר שיקולים, אשר בהצטברם מכריעים את הכף לטובת שיעור השתתפות מתון – באופן משמעותי – משנקבע על-ידי הוועדה. ראשית – לפי התעריף הנוהג, זכאי הנגבי להשתתפות בשיעור של 23,000 ש"ח. בעקבות פניית הוועדה לוועדת הכנסת, שונו הכללים באופן שתתאפשר בעניין כגון דא סטייה של למעלה מ- 50% מהסכום הקבוע בתעריף הנוהג. פנייה זו משקפת, מן הסתם, את עמדת הוועדה – עמדה לה שותפה חברתי השופטת ד' ברלינר – כי הסכום של 23,000 ש"ח אינו ריאלי לנוכח היקף החקירה והראיות שהובאו בדבר ההוצאות בפועל. אמנם כך, אולם יש להדגיש כי חבר הכנסת זכאי להשתתפות – לא לשיפוי; כי הכללים אך זה מקרוב הותקנו; וכי ככל שהסטייה מן התעריף הנוהג גדולה יותר, מן הראוי שתהא מבוססת על הצדקות חזקות יותר. הסטייה מ-23,000 ש"ח ל-300,000 ש"ח היא משמעותית ביותר ויש לבחנה בזהירות. בשולי הדברים אציין, כי חלק משמעותי משכר הטרחה - על-פי הנתונים שהוצגו בפנינו מדובר בקרוב לשליש ממנו - שולם מכספי תרומות. הנגבי לא ביקש, כמובן, החזר עבור סכום זה, אולם יש לציין כי על-פני הדברים, לפי הוראת סעיף 5(7) לכללים, אילו נאספו התרומות לאחר פרסומם של הכללים, היה בעצם קבלתן כדי לשלול את הזכאות להשתתפות בהוצאות. שנית, הוועדה הטעימה כי יש להביא בחשבון שיעור ההשתתפות את עמדתה כי המעשים שבגינן התנהלה החקירה כנגד הנגבי אינם – למצער לא כולם – טבועים עמוק בפעילות פרלמנטרית; אדרבא, מרכיב משמעותי בהם נובע מבחירות שעשה הנגבי עצמו במישור החוץ-פרלמנטרי, והוועדה עצמה מצאה זיקה סיבתית "רופפת" גרידא לצורך סעיף 10א. אינני שותף למסקנה בדבר קלישות הזיקה – אילו הייתי שותף לה היה בכך, לטעמי, כדי לשלול את עצם הזכאות – אולם כפי שהדגשתי, לא ניתן לומר שהנגבי נקלע לחקירה רק משום מעשיו במסגרת תפקידו כחבר כנסת. ניתן לקבוע כי להליך רגל אחת פרלמנטארית ושנייה – חוץ-פרלמנטארית. לכל אלה – נפקות לעניין שיעור ההשתתפות. שלישית, יש להביא בחשבון את תוצאות ההליך כנגד הנגבי. לכך שני פנים. מחד גיסא, כלל לא הוגש כנגד הנגבי כתב אישום. התיק נסגר לפי החלטת היועץ המשפטי לממשלה – אמנם לאחר השתלשלות סבוכה שכללה הכנת טיוטת כתב אישום. לעניין משמעותה של החלטת היועץ המשפטי לממשלה בנוגע למעורבותו של הנגבי בפרשת "דרך צלחה", כתבה השופטת ד' דורנר כך: "... סיכוי סביר להרשעה, המצדיק הגשה של כתב-אישום, עשוי להתקיים גם אם הראיות הקיימות אינן שוללות כל ספק סביר באשמה. ממילא, החלטה שלא להגיש כתב-אישום מחמת היעדר סיכוי סביר להרשעה הינה, ככלל, בעלת ערך 'מזכה' העולה על הערך של זיכוי מחמת הספק" (בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, תק-על 2003(3) 1982). אף שהפרשה אותה פרשה היא – הרי שהסוגיה שבפנינו שונה תכלית השינוי מזו שנתבררה בבג"ץ 1993/03 הנ"ל. שוב אין המדובר בבחירתו הפוליטית של ראש-הממשלה לכלול את הנגבי בין חברי ממשלתו, לאחר שנועץ ביועץ המשפטי לממשלה. ענייננו בשאלת שיעור השתתפותה של קופת הציבור בהוצאות המשפטיות שבהן נשא הנגבי, בהליך שבא לעולם בעקבות התנהלותו שלו. בעניין התנהלותו של הנגבי בפרשת "דרך צלחה" – התנהלות שהעובדות לגביה, בעיקרן, לא היו שנויות במחלוקת והשאלה התמקדה ביסוד הנפשי – פורסם על-ידי היועץ המשפטי לממשלה דין-וחשבון "ציבורי", ובסיכומו נכתב לאמור: "כללם של דברים - התמונה בה מדובר הצדיקה בעינינו פתיחה בחקירה ואף לכאורה סברנו כי יש מקום לכתב אישום כאמור, ואולם היה צורך ברמה של סיכוי סביר להרשעה וזו לא הושגה בסופו של יום, עם הכנתו הסופית של התיק". זאת ועוד, בגין מעשיו בפרשת "דרך צלחה" עמד הנגבי לבירור בפני ועדת האתיקה של הכנסת. הוועדה החליטה, כי הנגבי העמיד את עצמו במצב של ניגוד עניינים וקיבל טובת הנאה בשל מעשה שעשה מחוץ לכנסת בתפקידו כחבר כנסת. לפיכך, הטילה עליו הוועדה עונש של נזיפה ושלילת שכר למשך חודשיים. להליך המשמעתי הפנים-פרלמנטארי חשיבות לא מועטה בענייננו. בל נשכח, כי הנגבי מבקש החזר הוצאות מן הכנסת, בגין אותה פרשה שעליה נסבה הרשעתו בוועדת האתיקה של הכנסת. רביעית, וכמתבקש מכל המקובץ, יש לשקול כיצד תשפיע קביעת שיעור ההשתתפות בהוצאות ההליך המשפטי, על אמון הציבור במוסדותיו ובתהליך קבלת ההחלטות בדבר דרכי חלוקת כספי הציבור. 17. על רקע כל אלה, נהיר בעיניי כי הסכום של 300,000 ש"ח, החורג כאמור בצורה משמעותית מהתעריף הנוהג ומהווה מחצית מן הסכום שהוצא בפועל, על-פי הטענה, לצורך ייצוגו של הנגבי (בניכוי כספי התרומות), הינו סכום מופרז עד כדי אי-סבירות. סכום זה אינו מתיישב, לשיטתי, עם המשקל שיש לייחס לזיקה החלקית בלבד בין ההליך החקירתי לבין מסגרת פעילותו של הנגבי כחבר כנסת; עם האופן בו השתלשל ההליך, לרבות ההרשעה בוועדת האתיקה של הכנסת; עם העובדה – שבוטאה מפורשות בדו"ח היועץ המשפטי לממשלה – כי הנגבי קיבל לידיו טובות הנאה בשל פעילותו בעמותה; ועם השיקול בדבר אמון הציבור. כזכור, מדובר בהשתתפות בהוצאות, ולא בהחזרן במלואן – על כך עמדה גם הוועדה. לא מצאתי מדוע, בנסיבות עליהן עמדה הוועדה עצמה, יש מקום להשתתפות בסכום כה גבוה. על כן, הייתי מפחית את סכום ההשתתפות שקבעה הוועדה - 300,000 ש"ח - בשני שליש, באופן שישולם לידיו של הנגבי רק שליש מן הסכום, היינו 100,000 ש"ח. אציין, כי לו בידי הייתה נתונה הקביעה, מלכתחילה, לא הייתי חורג מן הגבולות שמציבים הכללים, אך כיוון שבהתערבות שיפוטית מדובר, בדיעבד, ותוך בחינת גבולות הסבירות, הייתי מציע את ההפחתה האמורה. לוּ נשמעה דעתי, היינו איפוא הופכים את הצו על-תנאי לצו מוחלט, במובן זה ששיעור ההשתתפות בהוצאותיו המשפטיות של הנגבי בקשר עם פרשת "דרך צלחה" היה מופחת לסך של 100,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן 1. חבריי השופטים א' ריבלין וד' ברלינר סבורים שניהם, כי לא נתגלה חוסר סבירות בהחלטת הוועדה הציבורית לקביעת החזר הוצאות משפטיות לחברי כנסת (להלן: הוועדה), אשר קבעה כי קיימת זיקה מספקת בין ההליך המשפטי בגינו נדרשות הוצאות המשפט לבין המעשה שביצע חבר הכנסת צחי הנגבי במסגרת מילוי תפקידו כחבר כנסת. מסקנה זו מקובלת אף עליי, ועל כן איני רואה לנכון להכביר מילים סביב הסוגיה האמורה. חבריי חלוקים ביניהם באשר לשיעור ההשתתפות בהוצאותיו המשפטיות של חבר-הכנסת הנגבי. במחלוקת זו שנפלה בין חבריי, מצרף אני את דעתי לדעתו של חברי השופט א' ריבלין, ומנימוקיו. 2. סמכות הוועדה לאשר השתתפות בשכר טרחת עורך-דין הגבוה מן התעריף הנוהג, העומד כיום על 23,000 ש"ח, מוסדרת בסעיף 6(ג) לכללי חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (השתתפות בהוצאות משפטיות), התשס"ג-2003 (להלן: הכללים). בהתאם לאמור בסעיף זה, רשאית הוועדה לאשר השתתפות בסכום גבוה יותר אך במקרים חריגים ומורכבים במיוחד, וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת. למותר לציין, כי ניסוח כללי זה, המשאיר פתח להגדלת הסכומים במקרים מיוחדים, מותיר מרחב הכרעה רב ביותר בידי הוועדה. בנסיבות אלו, הנני סבור כי אכן יש מקום להתוויית מספר קווים מנחים, אשר לאורם תשקול הוועדה באם יש לפסוק במקרה כזה או אחר השתתפות בהוצאות משפט בשיעור החורג מן התעריף הנוהג. בהקשר זה רואה אני לנכון לציין, כי השיקולים האפשריים השונים המופיעים בחוות דעתו של חברי השופט א' ריבלין (ראו פסקאות 16-15 לפסק-דינו) ואשר מוזכרים על-ידו ככאלו שעל הוועדה להביאם בחשבון במסגרת הפעלת שיקול דעתה, מקובלים אף עליי. ברי, כי בערבו של יום, כל מקרה על נסיבותיו המיוחדות ייבחן לגופו. 3. מפאת חשיבותה של הסוגיה המונחת לפתחנו, אבקש להעיר מספר הערות בנוגע להסדר בדבר החזר הוצאות הגנה משפטית לחברי כנסת: בבסיס ההסדר להחזר הוצאות משפטיות לנבחרי ציבור עומדות מספר תכליות. האחת, נוגעת להבטחת תפקודו היעיל של חבר הכנסת ללא שיהא נתון לחשש התמידי כי ייאלץ לשאת בהוצאות משפטיות כבדות עקב פעילותו הפוליטית. תכלית נוספת, נוגעת לקידום ערכי הצדק. אין זה הוגן כי חבר כנסת, הפועל למען הציבור ומהווה שליחו, יישא לבדו בהוצאות הנובעות מפעילות ציבורית זו. לבסוף, ניצבת לה תכלית ציבורית כללית, המחייבת כי ייעשה שימוש מושכל ושוויוני בכספי הציבור (השוו וראו, בג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה, פ"ד נב(2) 222, 236-234 (להלן - פרשת גרמן)). בין התכליות השונות - ובפרט זו הראשונה הנוגעת להבטחת תפקודו השוטף של חבר הכנסת וזו האחרונה, שמקורה, בין היתר, במגבלות תקציביות – שורר מתח תמידי. מתח זה אך מתחדד באותם "מקרים חריגים", בהם מתנהל כנגד חבר כנסת הליך משפטי ממושך, המצריך עבודת הכנה רבה. או-אז, ברי, כי אין די בסכום הקבוע בתעריף הנוהג, העומד על כ-23,000 ש"ח, בכדי לכסות את הוצאות המשפט הגבוהות, הכרוכות בניהול הגנתו של חבר הכנסת, מבלי שהלה יצא בחסרון כיס ממשי, ומבלי שיירתע יתר על המידה מלמלא את תפקידו הציבורי. מאידך, יש לזכור כי בתיקים מורכבים מן הסוג האמור, ההוצאות המשפטיות הכרוכות בניהול הגנתו של חבר הכנסת עשויות להגיע לסכומים גבוהים ביותר, ואגב כך להוות מעמסה משמעותית על קופת המדינה. הנה כי כן, באותם מקרים יוצאי דופן, בהם הושקעו שעות עבודה רבות בניהול הגנתו של חבר הכנסת מתעוררת במלוא עוזה השאלה כיצד תיקבע הוועדה את סכום ההשתתפות, וזאת בהתחשב במכלול התכליות השונות המונחות על הכף. כאן, המקום להזכיר קושי אינהרנטי נוסף האופייני לסוגיית החזר הוצאותיהם של נבחרי ציבור והנובע מן העובדה שאותו חבר הכנסת השוכר את שירותיהם של עורכי דין לצורך ניהול הגנתו, אינו נושא במלוא הנטל הכספי הכרוך בתשלום הוצאות המשפט. אז, מתעורר חשש מובן מאליו, כי אותו חבר כנסת, ביודעו כי שירותי ההגנה המשפטית ממומנים, למצער חלקית, מקופת המדינה, יעשה שימוש פזרני ובלתי זהיר בכספי הציבור. 4. הדילמות האמורות עלו אף על שולחנו של המחוקק, וזאת הן במסגרת הדיונים שנערכו בוועדת הכנסת והן בגדרי הדיונים השונים שהתקיימו במליאה עובר לחקיקת סעיף 10א לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן: החוק). בהקשר זה, הובעה באותם דיונים העמדה, כי חבר כנסת יהיה זכאי להחזר הוצאות אך אם הן יעמדו במבחן הסבירות ובכל מקרה הובהר, כי לא ניתן יהיה לממן מכספי הציבור הוצאות משפטיות המגיעות לסכומים גבוהים (ראו ד"כ 16, 2003, עמ' 3770-3769). כן צוין, כי אם חבר כנסת יהיה מעוניין לשכור שירותיהם של עורכי דין מן השורה הראשונה, יהא עליו לשאת בחלק מן העלויות הכרוכות בכך (ראו פרוטוקול הדיון שנערך ביום 10.6.03 בוועדת הכנסת בנוגע לדו"ח הוועדה הציבורית לבחינת החזר הוצאות הגנה משפטיות לחברי כנסת; להלן: פרוטוקול ועדת הכנסת). במקום אחר אף הובע חשש, כי החזר ההוצאות המשפטיות, היכולות להגיע לעיתים לסכומים משמעותיים, יפגע בתדמיתם של חברי הכנסת, העשויים להצטייר בעיני הציבור כמי שאינם מהססים לבזבז את כספו, ככל שהדבר נוגע לצרכיהם האישיים (ד"כ, שם, עמ' 3770-3765). בהקשר זה מוצא אני לנכון להזכיר גם את הדברים שנאמרו בפרשת גרמן. אף שם עמד בית-משפט זה על הצורך בהגבלת ההשתתפות בהוצאות משפט של נבחרי ציבור, בציינו: "ככלל, לא ייקבע שכר הטרחה הסביר על סמך שכר הטרחה הגבוה ביותר המקובל בשוק. אין הצדקה ציבורית לכך כי נבחר ציבור יוכל לשכור את עורכי-הדין היקרנים ביותר בישראל, או להשתמש בשירותיו של יותר ממשרד אחד, בהניחו כי הציבור הוא שיישא במלוא שכר טרחתם" (שם, עמ' 237). זאת ועוד, דומה כי בסופו של יום, לא הייתה כל מחלוקת, אף לא בקרב העוסקים במלאכת התקנת הכללים, כי ההסדר האמור נועד להבטיח את זכאותו של חבר הכנסת להשתתפות בהוצאות ההגנה המשפטיות, אך אין מדובר בהחזר של מלוא שיעור ההוצאות. דבר זה בא לידי ביטוי אף בשם שניתן לכללים. הנה כי כן, מן האמור בדיונים שקדמו להתקנת הכללים, כמו גם מן הצורך להכפיף את שיעור ההשתתפות בהוצאות המשפטיות למבחן הסבירות ולאור העובדה שמדובר בהשתתפות בלבד, למדים אנו כי אף באותם במקרים בהם התנהל הליך משפטי ממושך כנגד חבר הכנסת, ייתכן והוא לא יהיה זכאי להחזר של מלוא שכר הטרחה ששולם על-ידו בפועל, ובפרט אם מדובר בסכומים משמעותיים. 5. חברי השופט א' ריבלין מציע, כי הוועדה בבואה לקבוע את גובה ההשתתפות תיתן דעתה אף לשיקולים נוספים, מלבד התחשבותה בהוצאות שנשא חבר הכנסת בפועל והעמדתן במבחן הסבירות. שיקולים אלו נוגעים, בין היתר, לבחינת היקפה של הזיקה בין מעשיו של חבר הכנסת בעת מילוי תפקידו לבין ההליך המשפטי המתנהל כנגדו, לאופן שבו הסתיים ההליך המשפטי ולשאלה האם התנהגותו הבלתי תקינה של חבר הכנסת היא שהביאה להסתבכותו בהליך המשפטי. שיקולים אלו ראויים הם בעיני, בראש בראשונה, בשל היותם עולים בקנה אחד עם התכליות העומדות בבסיס ההסדר להחזר הוצאות, ובפרט אלו הנוגעות לקידום ערכי הצדק ואמון הציבור ביושרתם של רשויותיו - ולכך אתייחס מיד בהמשך. שנית, יש לזכור כי שיקולים אלו עשויים לסייע לוועדה במציאת נקודת האיזון הראויה בין התכליות השונות העומדות בבסיס ההסדר להחזר הוצאות משפטיות לחברי הכנסת ובקביעת גובה ההשתתפות המתאים. מלאכה זו, כפי שנוכחנו לדעת, אינה קלה כלל ועיקר, ככל שמדובר בהליכים משפטיים רחבי היקף. 6. בין השיקולים המוצעים על-ידי חברי השופט א' ריבלין אוזכרו שני שיקולים אשר עשויים לעורר קושי מסוים, עליו ארצה לעמוד כעת. לכאורה יכולה להישאל השאלה מדוע ראוי להטיל על חבר כנסת פלוני את הוצאות ניהול ההליך המשפטי, אשר יכולות להגיע לסכומים עצומים, גם מקום בו אותו הליך משפטי שהתנהל כנגדו מסתיים ללא הרשעה - בין אם משום שהוחלט שלא להגיש כתב אישום כנגד חבר כנסת ובין אם משום שהוחלט על זיכויו בדין. לשון אחר, באם לא נמצא בסיס מספיק להרשעת חבר-כנסת פלוני מדוע יש מקום להביא בחשבון את טיב הזיכוי או את הקשר בין מעשיו להחלטה לפתוח בהליך משפטי? באם זוכה חבר הכנסת בדין מדוע עליו לשאת בהוצאות ההליך המשפטי שנוהל נגדו, וזאת בפרט נוכח התכליות המיוחדות אשר עומדות בבסיס ההסדר להחזר הוצאות, הנוגעות לקידום ערכי הצדק והבטחת תפקודו היעיל? שלושה טעמים מרכזיים מצדיקים דחיית טענות מן הסוג האחרון: ראשית, דווקא שורת הצדק היא שמחייבת הן את בחינת האופן שבו הסתיים ההליך והן עמידה על הקשר בין התנהלותו הבלתי תקינה של חבר הכנסת לבין ההחלטה לפתוח בהליכים משפטיים נגדו. שכן, אין זה ראוי כי הציבור הרחב ישא בעיקר הנטל של תשלום ההוצאות המשפטיות במקרים בהם התנהגותו הפסולה של חבר כנסת היא שהובילה לפתיחת ההליך המשפטי נגדו או במקרים בהם נמצא כי נפל פסול כלשהו בהתנהגותו של חבר הכנסת, וזאת אף על פי שבסופו של יום הוחלט שלא להרשיעו בדין. באופן דומה, אף כאשר הוחלט שלא להגיש כתב אישום כנגד חבר כנסת פלוני, איני רואה סיבה שלא להתחשב בממצאים השליליים שנקבעו נגדו, בעת קביעת שיעור ההשתתפות בהוצאות הגנתו. שנית, התחשבות בשיקול הנוגע לאופן שבו הסתיים ההליך עולה בקנה אחד עם ההלכה הקיימת בכל הנוגע להחזר הוצאות ההגנה המשפטית לנבחרי ציבור אחרים, ובכלל זה ראשי רשויות מקומיות. בפרשת גרמן דן בית-המשפט בתנאים השונים המצדיקים חריגה מסכום ההחזר הקבוע בנוהל. באותו פסק-דין קבע בית-המשפט, כי בעת קביעת שיעור ההשתתפות החורג מן התעריף הנוהג יש מקום להתחשב, בין היתר, בשאלה האם נבחר הציבור זוכה זיכוי מוחלט וברור ואז שיעור ההשתתפות יהא גבוה יחסית, או האם ניתן זיכוי מחמת הספק ואז שיעור ההשתתפות יהא נמוך במידה משמעותית. ככל שהדבר נוגע לשיקול זה בדבר האופן שבו הסתיים ההליך, איני רואה כל סיבה בעטיה יש לאבחן בין חברי כנסת לנבחרי ציבור אחרים. זאת ועוד, יש לזכור כי מתן פתרון דומה למצבים דומים עולה בקנה אחד עם הגשמת עקרון השוויון ומתיישב עם הרצון להבטיח קוהרנטיות נורמטיבית והרמוניה שיטתית (ראו למשל, בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 840-839; עוד לגבי הרמוניה נורמטיבית, ראו פרשנות החקיקה, עמ' 332-327; בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1) 749, 766-765). שלישית, משום שהדבר אף עולה, כך להשקפתי, בקנה אחד עם רצון המחוקק. על כך ניתן ללמוד מקריאת פרוטוקול הדיונים שנערכו בוועדת הכנסת. באחת מן הישיבות שקדמו לתיקון החוק הביעו חלק מן הנוכחים, ובהם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד מני מזוז ויו"ר הוועדה, ח"כ רוני בר-און, את העמדה, אשר זכתה להסכמת שאר חברי הוועדה, לפיה בעת קביעת החזר הוצאות חריגות יש להתחשב בתוצאות ההליך. כן הובעה הסכמה, כי במקרים בהם נקבעים ממצאים שליליים כנגד חבר כנסת, אשר זוכה בדין, מן הראוי להפחית את שיעור ההשתתפות בהוצאות (ראו פרוטוקול ועדת הכנסת מיום 15.7.03). הנה כי כן, מן האמור לעיל עולה, כי יש מקום להתחשב בטיב הזיכוי, כמו גם בממצאים השונים שנקבעו כנגד חבר כנסת ובהתנהלות שהובילה לפתיחה בחקירה נגדו, בבוא הוועדה לבחון את האפשרות לאשר לו הוצאות משפט חריגות. 7. כעת, לאחר שחלפנו מעל המשוכות הנוגעות לאיזון בין התכליות השונות ולטיב השיקולים שעל הוועדה הציבורית להביא בחשבון בעת קביעת שיעור ההשתתפות בהוצאות ההגנה המשפטיות של חבר הכנסת, כל שנותר הוא לבחון את שאלת החזר ההוצאות בהתחשב בעובדות הספציפיות הנוגעות למקרה שלפנינו. שותף אני למסקנה אליה הגיע חברי השופט א' ריבלין לפיה מכלול השיקולים השונים מטים את הכף אל עבר הקביעה כי יש מקום לפסוק שיעור השתתפות נמוך מזה שקבעה הוועדה. הוועדה פסקה, כאמור, לחבר הכנסת הנגבי החזר הוצאות משפטיות בסכום החורג בכ-280,000 ש"ח מן התעריף הנוהג. פסיקת סכומים כה גבוהים כהחזר הוצאות משפטיות מן הראוי שתעשה במשורה, אך במקרים יוצאי דופן, וזאת בכדי שהוראת סעיף 6(ג) לכללים לא תרוקן מתוכן. בהתחשב בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי היה מקום לפסוק לטובת חבר הכנסת הנגבי החזר הוצאות בשיעור כה גבוה. 8. נכון הוא הדבר, כי החקירה המשפטית שהתנהלה בעניינו של חבר הכנסת הנגבי הייתה רחבת היקף וכי הלה נאלץ לשלם סכומים גבוהים לסנגורו. אלא שזהו כאמור אינו השיקול היחידי שיש להביאו בחשבון. כן נדרשים אנו אף לתת את הדעת לכך שחבר הכנסת הנגבי גייס תרומות בסך 281,000 ש"ח, שנועדו למימון הוצאותיו המשפטיות. למותר לציין, כי הכללים אינם מתירים עוד גיוס תרומות לצורך מימון הוצאות משפטיות, אלא שבעת ביצוע המעשים האמורים כללים אלו טרם נכנסו לתוקף. כאן המקום להעיר, כי במסגרת הדיונים שנערכו בוועדת הכנסת אף סוגיה זו עלתה על הפרק, תוך שהוסכם במפורש, כי ככל שמדובר באותם מקרים בהם גייס חבר הכנסת תרומות למימון הגנתו, תהא לוועדה הציבורית הדנה בענייננו סמכות להתחשב בכך ולהפחית את שיעור ההשתתפות בהתאם (ראו פרוטוקול ועדת הכנסת מיום 15.7.03). הרציונל לכך הוא ברור, באם חלקים מן הציבור נשאו, ולוּ חלקית, במימון הגנתו של חבר כנסת באמצעות תרומות, עשוי הדבר, ובצדק, להשפיע על זכאותו להשתתפות משמעותית נוספת בהוצאותיו, שמקורה בקופה הציבורית. בענייננו, מאחר וחלק לא מבוטל מן הכספים שהוצאו על-ידי חבר הכנסת הנגבי מומן מתרומות ולא הוא נשא בהן בפועל, ראוי שתהא לכך השפעה של ממש על גובה התשלום החריג שיש לפסוק לטובתו. זאת ועוד, אף-על-פי שבסופו של יום חבר הכנסת הנגבי לא הורשע בדין בשל קשיים בהוכחת היסוד הנפשי, בעת קביעת שיעור ההוצאות, יש לתת את הדעת אף לממצאים השלילים שנקבעו נגדו כפי שהם מופיעים בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מיום 6.3.01. שם, צוין בין היתר: "חבר כנסת הקים עמותה למטרה ציבורית חשובה, גייס כספים עבור אותה מטרה ובפועל דווקא הוא עצמו, כמנכ"ל העמותה, שהיה אמור לנווט את משאביה לצרכים ציבוריים, משתמש בכספים באישור חבריו חברי העמותה – בעיקר לקבלת טובות הנאה בסכומים המהווים רוב הסכומים אותם גייסה העמותה, לפעולות שהלמו את תפקידו כחבר כנסת. זאת, לאחר שהגיש הצעת חוק פרטית, וראה – כדבריו בחקירות – חשיבות עצומה בקידומו של החוק, וזאת בשעה שקיבל משכורת כח"כ" (סעיף י"ט לחוות הדעת). מקביעות קשות אלו אף ניתן ללמוד, כי אין מדובר בתלונת סרק שהוגשה נגד חבר הכנסת הנגבי וכי מעשיו של האחרון הם אלו שהובילו לפתיחת חקירה משטרתית נגדו. חקירה, אשר לדעת היועץ המשפטי הייתה מוצדקת הגם שהוחלט לבסוף שלא להגיש נגדו כתב אישום (ראו סעיף כ"א לחוות הדעת האמורה). לאור הדברים שצוטטו לעיל וכן בהתחשב בביקורת שנמתחה על פעילותו של חבר הכנסת הנגבי בוועדת האתיקה של הכנסת, ברי כי יש לתת את הדעת אף לאמון הציבור ברשויות השלטון, אשר עשוי היה להיפגע משמעותית, לו בהתחשב בנסיבות האמורות, היו נפסקים לזכותו של חבר הכנסת הנגבי סכומי כסף גבוהים כהחזר עבור הוצאותיו המשפטיות. לבסוף, נתתי דעתי לשתי נקודות נוספות, עליהן עמדו במפורש חברי הוועדה – האחת, כי מדובר בהשתתפות בלבד ולא בהחזר מלא של ההוצאות המשפטיות והשנייה, נוגעת לזיקה החלקית בין החקירה שנוהלה כנגד חבר הכנסת הנגבי לבין פעילותו במסגרת תפקידו כחבר כנסת. צירופם של כל השיקולים האמורים יחדיו, מוביל אל המסקנה, כי יש להפחית באופן משמעותי את שיעור ההשתתפות בהוצאות משפטו של חבר הכנסת הנגבי. 9. לסיכום, נכון הוא הדבר, כי שיקול הדעת של הוועדה רחב הוא, וכי לא בכל מקרה יטה בית-המשפט להתערב בהחלטת הוועדה, גם מקום בו הוא סבור כי ראוי היה לפסוק סכום אחר עבור השתתפות בהוצאות משפט. יחד עם זאת, מאחר ובמקרה הנוכחי לא ניתן, כך לטעמי, משקל מספיק למספר שיקולים משמעותיים שיש בהם כדי להשליך על גובה ההשתתפות בהוצאות משפט ומאחר והסכום שנפסק גבוה באופן משמעותי מן הסכום שראוי היה לפסוק, עד כדי חריגה ממתחם הסבירות, נחה דעתי, כי יש מקום להתערבות בהחלטת הוועדה. נוכח האמור, מקובלת עליי הצעתו של חברי השופט א' ריבלין להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 100,000 ש"ח. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט פה אחד כי אין לקבל את העתירה ככל שהיא נוגעת לעניין הזכאות להשתתפות, ובדעת רוב לקבל את העתירה ולעשות את הצו למוחלט ככל שהוא נוגע לשיעור דמי ההשתתפות. ניתן היום, י' באלול התשס"ו (3.9.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _______________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04066200_Z03.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il