פסק-דין בתיק ע"פ 6619/04
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 6619/04
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט י' עדיאל
המערער:
גבריאל חזיזה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בבאר-שבע, מיום 31.5.04, בת.פ. 8043/97 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' יפה-כץ
תאריך הישיבה:
ד' בטבת תשס"ה
(16.12.2004)
בשם המערער:
עו"ד דוד ליבאי, עו"ד אלעד רט
בשם המשיבה:
בשם שירות המבחן:
עו"ד אריה פטר
גב' ג'ודי באומץ
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בשנים 1994 ו-1995 שירת המערער במשטרת
ישראל בדרגת רב פקד, והיה מוצב בתחנת ארז, שם היה רשאי מתוקף תפקידו לאשר הכנסת
כלי רכב אותם רכשו סוחרים לתחומיה של הרשות הפלסטינית. על פי הנטען בכתב האישום
שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, נטל המערער בהזדמנויות רבות שוחד מסוחרי הרכב
באזור בתמורה למתן האישורים. על פי הנטען, הסתכם השוחד בסכום כולל של כ-30 אלף ₪,
אולם בכתב האישום גם נטען, כי ביום 14.11.95 קיבל המערער סכום נוסף של 1550 ₪, בתמורה
למתן אישור להכנסתם של 22 רכבים. באישום אחר אשר יוחס למערער נטען, כי הוא נעתר לבקשתו
של אדם שביקשו לסייע לו לאתר את בעליו של רכב, והוא עשה זאת על ידי קבלת המידע
הדרוש לאותו אדם מהמסוף המשטרתי.
בגין כל אלה הואשם המערער בביצוען של עבירות
לפי סעיף 290 ו-278 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן לפי סעיפים 8, 16 ו-17
לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.
2. כתב האישום נגד המערער הוגש לבית משפט קמא
בחודש אפריל 1997, ובתגובה לאמור בו הודיע בא-כוחו דאז, עו"ד א' שניידשר
ז"ל, כי שולחו מכחיש מכל וכל את הטענה בדבר נטילת שוחד, וכן את הטענה לפיה
פנה לשוטרת כדי לקבל מידע על נהג מהמסוף המשטרתי שלא במסגרת תפקידו.
בתום פרשת הראיות הלך עו"ד שניידשר
לעולמו, ובמקומו בא עו"ד פ' שטרק, יבל"א, אולם גם הוא החליט לפרוש מהייצוג
בעקבות מחלוקת אשר נתגלעה בינו למערער. בחודש דצמבר 2002, למעלה מ-5 שנים לאחר
הגשתו של כתב האישום, מונה עו"ד ת' אורינוב מהסנגוריה הציבורית ללמד הגנה על
המערער, ובחודש יוני הוא הגיש את סיכומי ההגנה בכתב, לאחר שגם המשיבה עשתה זאת
במועד מוקדם יותר. ימים ספורים בלבד לאחר הגשתם של סיכומי ההגנה, הוזמנו הצדדים
להתייצב בבית המשפט לטיעון משלים על-פה, ובית המשפט עמד על קיום הישיבה אף שהצדדים
הודיעו לו כי אינם מבקשים להוסיף דבר על הטיעונים שבכתב. כתוצאה מדחיות חוזרות של
מועד הדיון, התקיימה אותה ישיבה לבסוף רק בחודש נובמבר 2003, ובמהלכה הציעה השופטת
המלומדת של בית משפט קמא כי הצדדים ינסו להידבר ביניהם במטרה לגבש הסכם טיעון.
בעקבות מפגשים שקיימו הצדדים הם הצליחו לצמצם את כתב האישום המקורי אשר הכיל 8
אישומים לשניים בלבד, אולם הם נחלקו בשאלת העונש, מאחר והמשיבה עמדה על דעתה כי יש
לגזור למערער 3 עד 4 שנות מאסר. את המחלוקת הזו הביאו באי-כוח הצדדים בפני בית
המשפט בישיבה שהתקיימה בלשכתה של השופטת המלומדת ביום 24.12.03, ובמהלכה הציעה השופטת
כי הצדדים יסתפקו בתיקון עובדותיו של כתב האישום, ויטענו לעונש כהבנתם. מנימוקי
הערעור המונח בפנינו ומנספחיו עולה, כי השופטת המלומדת גם הביעה את דעתה על מידת
העונש, אף שהצדדים חלוקים באשר לתוכן הדברים. סנגורו של המערער דאז, עו"ד
אורינוב, טען בתצהיר אשר צורף להודעת הערעור, כי העמדה אותה הביעה השופטת היתה
ש"כפי שהדברים נראים נכון לאותו שלב, העונש הצפוי לא יגיע לרמה העונשית
שדורשת המאשימה" (בלשון סעיף 23 לתצהיר). עו"ד אורינוב הוסיף, כי
"מדברי השופטת ... ומהטון שבו נאמרו הדברים, ניתן היה להבין כי בית המשפט
יטיל על [המערער] עונש יותר קל, משמעותית, מהעונש שהתבקש על ידי המאשימה"
(סעיף 24 לתצהיר). גרסתו של הפרקליט אשר ייצג את המשיבה היתה לא רחוקה מזו שהובאה
מפיו של עו"ד אורינוב, ובלשונו (ראו נספח ט' ל"הודעת הערעור המנומקת",
סעיף 4): "השופטת העירה באותו שלב כלאחר יד כי ציפייתה העונשית של המשיבה
מוגזמת".
גרסה שלישית לנאמר באותו מפגש הובאה מפיו
של המערער. הוא-עצמו לא נכח בעת חילופי הדברים בלשכתה של השופטת, הואיל ובמפגש זה
השתתפו הפרקליטים בלבד. אולם, לגרסתו, אמר לו עו"ד ארוינוב בצאתו משם כי
דבריה של השופטת היו אלה: "נראה לכם שאני אתן עונש מאסר בפועל בתיק
הזה?". גרסה זו של המערער נתמכה בתצהיר אשר הגיש עו"ד עמית נאור, שאחותו
של המערער היא בת-זוגו. עו"ד נאור מסר, כי במפגש שקיים עם עו"ד אורינוב,
אישר האחרון את גרסת המערער לדבריה של השופטת.
בחודש דצמבר 2003 הודיעו הצדדים לבית
משפט קמא כי הצליחו לגבש הסכם טיעון, במסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן בו הודה
המערער. בעקבות כך העידו 5 עדים אשר דיברו בשבחו של המערער, ובהמשך טענו הצדדים
לעונש. ביום י"א בסיון תשס"ד (31 במאי 2004), ניתן גזר-הדין, ולמערער
נגזרו 3 שנות מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב בקנס בסך 30,000 ₪.
3. בנימוקי הערעור שבכתב עתר בא-כוחו המלומד
של המערער, עו"ד ד' ליבאי, לבטל את הודאת שולחו ואת הכרעת הדין שהתבססה עליה,
ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא כדי שהתיק יישמע מתחילתו בפני מותב אחר. את בקשתו זו
נימק בא-כוח המערער בכך שהודאת שולחו ניתנה בעקבות מה שהוגדר כ"השפעת השופטת
על הצדדים להגיע להסדר טיעון ובהסתמך על הערתה בנוגע לעונש הצפוי". לחלופין,
ביקש בא-כוח המערער להקל בעונשו של שולחו מכל אחד מטעמים אלה: הזמן הרב שחלף מאז ביצוען
של העבירות, המלצתו של שירות המבחן להסתפק בעבודות שירות, נסיבותיו האישיות הקשות
של המערער והמחיר הכבד ששילם בגין חטאיו.
4. הסדרי טיעון אשר מותנים לרוב במתן הטבה
לנאשם על ידי מחיקת אישומים והקלה בעונש, כרוכים מטבע הדברים בתחושה של פגיעה
מסוימת בעשיית הצדק, הן של הציבור וגם מנקודת השקפתו של הקורבן. אולם נדמה לעיתים,
כי לנוכח העומס המוטל על שכמם של בתי המשפט לערכאותיהם השונות, עומס הגורם לשיהוי
ניכר בהליכים ורחוק מלשרת את עשיית הצדק, הסכמי-טיעון אלה הם בבחינת הכרח בל-יגונה,
הואיל והם חוסכים בזמן שיפוטי ומונעים הטרדה מעדים, ובמיוחד של קורבנות עבירה. עם
זאת, קבעה ההלכה הפסוקה לא אחת, כי המשא ומתן הקודם לגיבושו של הסדר טיעון, הוא
עניינם של הצדדים הנוגעים לו בלבד, ואל לו לבית המשפט ליזום אותו או לדרבן את
הצדדים לגבש הסכמים מסוג זה. מקל וחומר שעל בית המשפט להימנע מכל אמירה אשר עלולה
להתפרש על ידי מי מן הצדדים כמשקפת את העונש אשר עתיד להיגזר על הנאשם. יוזמות
והתבטאויות מסוג זה פסולות הן, באשר על מזבח יעילות ההליך מקריב השופט את עשיית
הצדק, הואיל והוא מתחייב מראש לוותר על שיקול הדעת שמסר לו המחוקק לגזור לנאשם את
העונש הראוי לו (לעניין זה ראו ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פד"י כו(1), 543; ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577; ע"פ
4492/02 שטייק נ' מדינת ישראל,
פ"ד נו(5), 825).
5. לנוכח הלכות אלו, ואף שנהיר לי כי בית
המשפט המחוזי פעל ממניעים טובים וענייניים, סבורני כי התערבותו במקרה הנוכחי היתה
שלא במקומה. כאמור, היוזמה לקיומו של משא-ומתן באה לעולם לאחר שראיות הצדדים
הושמעו וסיכומיהם הוגשו לבית המשפט. בשלב זה היה מיטיב בית המשפט לעשות אם היה שוקד
על כתיבתה של הכרעת-הדין, והיה נמנע מהיוזמה בה נקט. יתרה מכך, גם אותה התבטאות ביחס
לעונש הצפוי היתה שלא במקומה, הואיל ואין בידי לשלול את האפשרות שהיתה לה השפעה על
החלטתו של המערער לתת את הסכמתו להסדר שגובש. עם זאת, נאמנה עלי גרסתו של
עו"ד אורינוב, לפיה כל שהבין מאותה שיחה שהתקיימה בלשכתה של השופטת המלומדת,
היה כי העונש שייגזר למערער יהיה קל מזה שהמשיבה עתרה לו, אולם את העיקר אני רואה
בדבריו הנוספים של עו"ד אורינוב, וכוונתי לאלה:
"27. מעולם לא אמרתי למר חזיזה שבית המשפט הודיע שלא יוטל עליו
עונש של מאסר בפועל.
28. מעולם גם לא אמרתי למר חזיזה שבית המשפט הודיע שלא יוטל עליו
עונש של מאסר בפועל.
...
32. בפגישות שנערכו ביני לבין מר חזיזה לקראת ... הטיעונים לעונש,
הבעתי בפני מר חזיזה את הערכתי האישית, לפיה הוא צפוי לעונש מאסר בפועל מאחורי
סורג ובריח לתקופה של מספר חודשים.
33. הטיעונים לעונש נערכו על ידי מתוך החשש הכבד, כי מר חזיזה צפוי לעונש
מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, האפשרות של מאסר בפועל היתה ידועה למר חזיזה גם
נוכח המלצת שירות המבחן, כאמור בתסקירו מיום 25.4.04".
נדמה כי דברים אלה אינם טעונים פרשנות,
באשר הם מלמדים כי על אף שהיוזמה להסדר הטיעון באה מבית המשפט, נתן לה המערער את
הסכמתו והוא אף חתר להביאה לסיומה המוצלח. ואם נדרשה ראייה לכך, היא מצויה בבקשה שהגיש
עו"ד אורינוב בחודש דצמבר 2003, ובה ביקש מבית משפט קמא לסייע לצדדים לגשר על
פני פערים קטנים שנותרו ביניהם. דבריו של עו"ד אורינוב בתצהירו מלמדים אפוא,
שלא זו בלבד שהמערער נתן את הסכמתו להסדר המוצע מדעת וללא כפיה, אלא אף ידע כי הוא
עלול לשאת בעונש של מאסר ממש.
בנסיבות אלו מסקנתי הנוספת היא שהמערער
נטל על עצמו סיכון מרצון, לנוכח הסיכוי שהעונש אשר ייגזר לו יפחת מהעונש לו הוא
ראוי. אולם, משנכזבה תקוותו והמציאות טפחה על פניו, החליט להיאחז באותה יוזמה של
בית המשפט כקרש הצלה כדי להחזיר את ההליך בעניינו לקו-ההתחלה, מתוך תקווה שהפעם
תהיה תוצאתו שונה. אולם, החזרת הדיון לאותו שלב משמעה כי המערער מבקש מבית המשפט
לחזור בו מהודאתו, וכך הוא עתר בנימוקי הערעור שבכתב. אך משהתעורר במהלך הדיון בפנינו
ספק אם זו אכן כוונת המערער, התבקש עו"ד ליבאי להבהיר את עמדת שולחו, והוא
השיב בלשון ממנה השתמע כי כוונת הדברים היא בעיקר לקבלתו של הסעד החלופי - הקלה
בעונש אותו גזר בית המשפט המחוזי.
6. גזר הדין בעניינו של המערער ניתן, כאמור,
7 שנים לאחר תחילתם של ההליכים, ו-10-9 שנים לאחר ביצוען של העבירות. זהו פרק זמן נכבד
בחייו של בן-תמותה, הואיל והוא כרוך בתמורות ובשינוי נסיבות שלעיתים הן מרחיקות
לכת. כך קרה גם עם המערער שבפנינו, אשר לאחר שנות שירות ממושכות פוטר ממשטרת ישראל
תוך שלילתם של מענק ופיצויים להם היה זכאי לולא מעד. זאת ועוד, התמשכותם הבלתי
סבירה של ההליכים בעניינו, שבעיקרה נבעה מהקשיים שעוררה סוגיית ייצוגו, היא גם
התמשכותם של עינויי הדין שהיו נחלתו של המערער, ולהשקפתי הם הגיעו במקרה זה
למימדים שראוי היה כי יינתן להם משקל מכריע (ע"פ 2848/90 יוסף אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 837). אכן, המערער
מעד דווקא בתחום שבו היה עליו להישמר מכל משמר, וחמור מכך החשש שמעשיו עלולים היו להטיל
רבב במשטרה כגוף, ובציבור שלם של פרטים העושים את מלאכתם נאמנה. בנסיבות אלו היה מצווה
בית המשפט לכלול רכיב של מאסר ממש בעונש, אולם סבורני כי לנוכח השיהוי הממושך
בסיומם של ההליכים בעניינו, ולא מטעם אחר, ראוי כי נעשה צעד נוסף לקראתו ונקל
בעונש.
אני מציע אפוא לחברי, להעמיד את עונש
המאסר בו ישא המערער על 15 חודשים, ולהותיר את שאר חלקיו של גזר דינו של בית משפט
קמא על כנם.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' עדיאל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
א' לוי.
ניתן היום, י"ז בטבת התשס"ה
(29.12.2004)
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04066190_O06.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il