פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 6617/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6617/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית דין הרבני האזורי חיפה 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד ליאורה אוחנה בשם המשיבים 2-1: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל בשם המשיב 3: עו"ד אושרת מעיין פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת כי יבוטלו צווי הגבלה שהטיל עליה בית הדין הרבני האזורי בחיפה ושאושרו על ידי בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין האזורי ו- בית הדין הגדול בהתאמה, וביחד: בתי הדין), בשל היותה סרבנית גט. צווי ההגבלה הוטלו מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק קיום פסקי דין או החוק), ובמסגרתם נאסר על העותרת, בין היתר, לעסוק במקצועה כמורה לחינוך מיוחד לתלמידים עם לקויות שמיעה, ולהחזיק ברישיון נהיגה; עד שתסכים לקבלת הגט, בהתאם לקבוע בחוק. עובדות המקרה בתמצית 2. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו כדת משה וישראל בתאריך 27.11.1997 ולהם בת משותפת, כיום בת 15.5. בשנת 2010 עלתה מערכת היחסים הזוגית על שרטון והמשיב עזב את בית המגורים המשותף והגיש תביעת גירושין לבית הדין האזורי. מאז ועד היום, במהלך שמונה וחצי השנים האחרונות, התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים בעניין הגירושין ובנושאי הרכוש – כשבמוקד ההליכים מצוי סירובה של העותרת לגירושין. בעבר סירבה העותרת לגירושין בשל רצונה לשקם את מערכת היחסים עם המשיב ולהביא לשלום בית; ואילו כיום טוענת העותרת כי כעקרון היא מסכימה לגירושין, אך בכפוף לכך שחלוקת הרכוש ביניהם תושלם לפני קבלת הגט. יוער כי הליך פירוק השיתוף של דירת המגורים המשותפת החל כבר בשנת 2015 והושלם ביום 13.11.2017, שאז רכשה העותרת את חלקו של המשיב בדירה. עוד יצוין כי בתם המשותפת של בני הזוג נמצאת במשמורת מלאה של העותרת, ואין לה כל קשר עם המשיב – לטענתו בשל "ניכור הורי" בעטיה של העותרת. 3. לאורך השנים נתן בית הדין האזורי עשרות החלטות בעניין הגירושין, ואולם העותרת מיאנה לקיימם. בחלוף שש שנים מעת שנפתח הליך הגירושין, ביום 9.2.2016 חייב בית הדין האזורי את העותרת לקבל גט מהמשיב (להלן: החלטת החיוב בגירושין). במסגרת ההחלטה קבע בית הדין כי בהינתן הנתק הממושך בין הצדדים אין עוד מקום לקבל את טענת העותרת לרצונה בשלום בית, ואין לאפשר לה להמשיך ולעגן את המשיב. עוד צוין בהחלטה כי "בית הדין מפרש את סירובה של האישה להתגרש כנקמנות והתעללות בבעל, במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, בעיה אובססיבית נפשית מצד האישה, שאינה מסוגלת לשחרר את בעלה מלפיתתה המלאכותית". עוד נקבע כי היה והעותרת תסרב להתגרש במועד הראשון שייקבע, המשיב יהיה רשאי לפתוח בהליך להטלת צווי הגבלה בהתאם לחוק קיום פסקי דין. העותרת הגישה ערעור לבית הדין הגדול על החלטת החיוב בגירושין וכן על החלטה נוספת של בית הדין האזורי שעניינה פירוק השיתוף בדירה המשותפת. בית הדין הגדול הורה לעותרת להפקיד בקופתו עירבון בסך 30,000 ש"ח, ולאחר מכן הורה על הפחתת הסכום ל-20,000 ש"ח, לבקשת העותרת; ואולם העותרת לא הפקידה את העירבון כנדרש ממנה, ועל כן הערעור נמחק בהחלטה מיום 21.9.2016. 4. ביני לביני, ביום 13.3.2016 הגיע המועד שקבע בית הדין האזורי לסידור הגט, אלא שהעותרת הוסיפה לעמוד בסירובה להתגרש, בין היתר בטענה שהגישה ערעור לבית הדין הגדול על החלטת החיוב בגירושין. בנסיבות אלה ובהינתן האמור בהחלטת החיוב בגירושין, פתח המשיב בהליך להטלת צווי הגבלה על העותרת. ביום 2.5.2016 קבע בית הדין האזורי כי לנוכח העיגון הקשה והממושך של המשיב הוא מטיל על העותרת את כל צווי ההגבלה הקבועים בסעיף 2(א) לחוק – בהם איסור יציאה מן הארץ; איסור לקבל, להחזיק, או לחדש רישיון נהיגה; ואיסור לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על פי דין, ובמקרה דנן – לשמש כמורה במשרד החינוך (להלן: צווי ההגבלה). בהתאם לסעיף 1(ג) לחוק קיום פסקי דין הובאו צווי ההגבלה לאישורו של נשיא בית הדין הגדול; ובמסגרת הליך זה הודיעה העותרת כי היא מוכנה "בלית ברירה" להתגרש – בכפוף להסדרת כלל ענייני הרכוש טרם קבלת הגט. לנוכח הסכמתה העקרונית של העותרת לגירושין, הורה בית הדין הגדול על השבת התיק לדיון בבית הדין האזורי, בתקווה שבכך תבוא הפרשה לסיומה. בית הדין האזורי קיים דיון כאמור, ואולם בהחלטתו מיום 14.5.2018 קבע כי הלכה למעשה העותרת עודנה עומדת בסירובה להתגרש, תוך שהיא מציבה כתנאי להסכמתה לגירושין שורת דרישות, ובהן התחייבות מצד המשיב כי לא יגיש נגדה תביעת נזיקין בגין סרבנותה; כי משמורת הבת תיוותר בידיה של העותרת; כי המשיב יזנח את תביעתו לדמי שימוש ראויים ביחס לדירה בשנים שבהן התגוררה בה העותרת לבדה; וכן כי המשיב יסכים שאיזון המשאבים יתבצע בהתאם לדו"ח אקטואר שמונה על ידי בית הדין. בית הדין האזורי קבע כי אין מקום לחייב את המשיב לוותר על דרישותיו הכספיות כתנאי לגירושין, ובפרט משהוא מעוגן על ידי העותרת כבר שמונה שנים. בהמשך לכך, ועל מנת לקדם את ההליך ובניסיון להביא לסיומו, הורה בית הדין לזמן לדיון את המנהלת הישירה של העותרת, שכאמור משמשת מורה לחינוך מיוחד לתלמידים בעלי לקויות שמיעה. 5. משנקבע כי העותרת עודנה ממאנת להתגרש, ביקש בית הדין האזורי בשנית את אישורו של נשיא בית הדין הגדול לצווי ההגבלה. הצווים אושרו ביום 28.5.2018, ונשיא בית הדין הגדול קבע כי ייכנסו לתוקפם ביום 15.6.2018 (להלן: אישור בית הדין הגדול להטלת צווי ההגבלה). לנוכח האמור נערך למשיבה שימוע על ידי מעסיקה – משרד החינוך, וביום 26.8.2018 הודע לעותרת כי עליה לצאת לחופשה ללא תשלום עד להחלטה אחרת של בתי הדין. צווי ההגבלה שהוטלו על העותרת הם שבמוקד העתירה שלפנינו. 6. למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי ביום 31.8.2018 ניתנה החלטה נוספת על ידי בית הדין האזורי, שבה נקבע כי אם עד לתום חגי תשרי (קרי, תחילת חודש אוקטובר 2018) לא תפעל העותרת לסידור גט, ישקול בית הדין הפעלת סנקציות נוספות כלפיה – ובכלל זאת פרסום שמה ברבים והטלת קנסות עיתיים (להלן: ההחלטה מיום 31.8.2018). יבואר כי הגם שהעתירה דנן הוגשה לאחר שניתנה ההחלטה מיום 31.8.2018, העותרת אינה טוענת נגד החלטה זו – אלא מתמקדת בצווי ההגבלה ובאישורם על ידי בית הדין הגדול. עם זאת, לאחר הגשת העתירה, ביום 4.10.2018 הגישה העותרת לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 31.8.2018 עד להכרעה בעתירה; ובהחלטתי שניתנה בו ביום דחיתי את הבקשה, בראש ובראשונה מן הטעם שהיה על העותרת להקדים ולנקוט בהליך ערעורי לבית הדין הגדול בהינתן שמוטלת על העותרת חובת מיצוי ההליכים – והיא לא עשתה כן; ובשים לב לכך שההחלטה שעליה הלינה העותרת ניתנה למעלה מחודש קודם להגשת הבקשה לעיכוב ביצוע. בהודעה מעדכנת שהוגשה מטעם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, נמסר כי ביום 7.10.2018 הגיש המשיב בקשה להטלת סנקציות נוספות על העותרת, וביום 10.10.2018 הגישה העותרת לבית הדין הגדול ערעור על ההחלטה מיום 31.8.2018 ובד בבד בקשה לבית הדין האזורי לעיכוב ביצוע ההחלטה. בית הדין האזורי נעתר באופן חלקי לבקשה לעיכוב ביצוע, וקבע כי ימתין עם יישום ההחלטה בדבר הטלת סנקציות נוספות למשך 21 יום, שאז ישקול את המשך הסנקציות בהתאם להחלטת בית הדין הגדול בערעור או לנוכח התפתחויות אחרות בתיק ככל שיהיו. טענות הצדדים 7. לטענת העותרת צווי ההגבלה, ובפרט האיסור לעבוד והאיסור להחזיק ברישיון רכב, מהווים פגיעה בלתי מידתית ובלתי מוצדקת בפרנסתה ובחופש העיסוק שלה. זאת שעה שלטענתה היא כלל אינה סרבנית גט והיא נכונה להתגרש מהמשיב, בכפוף להשלמת חלוקת הרכוש. לגישתה, משאפסו הסיכויים לשלום בית היה על בית הדין האזורי למצוא פתרון כולל לסוגיית הרכוש, ואין להותיר את ההכרעה בנושא לאחר ביצוע הגט. העותרת טוענת כי התנגדותו של בית הדין האזורי לדון קודם בסוגיות הרכושיות, כמו גם האופן שבו בית הדין האזורי התבטא כלפיה לאורך ההליך, מעוררים אצלה חשש ממשי כי בתי הדין לא יעשו עמה צדק לאחר שכבר יינתן הגט. עוד נטען כי אפילו היה מקום במקרה זה להטיל על העותרת צווי הגבלה, בוודאי שאין זה ראוי להטיל עליה בבת אחת את כל צווי ההגבלה שהחוק מאפשר, ולכל הפחות היה על בית הדין להטיל את הסנקציות בהדרגה. כמו כן, לשיטת העותרת יש פסול בעצם העובדה שההגבלה שאוסרת עליה לשמש כמורה הוטלה עליה שבועיים בלבד לפני פתיחת שנת הלימודים; ומדובר לטענתה בצעד שנועד להפעיל עליה לחץ כבד ובלתי ראוי, ובפועל לכפות על העותרת לקבל את הגט מן המשיב, מה שיהפוך אותו למעשה ל"גט מעושה". משכך, העותרת מבקשת להורות על ביטול כל צווי ההגבלה שהוצאו נגדה; ולמצער ביטול ההגבלות שהוטלו מכוח סעיפים 2(א)(3) ו-2(א)(5) לחוק, שעניינם איסור לעבוד כמורה ואיסור להחזיק רישיון רכב – ובתוך כך ציינה העותרת כי היא זקוקה לרכב לשם עבודתה, משום שהיא מלמדת מדי יום בכמה בתי ספר המרוחקים זה מזה. 8. לשיטת בתי הדין יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים בבתי הדין – זאת בהינתן שלא הוגש ערעור לבית הדין הגדול על צווי ההגבלה; וכן לנוכח ההלכה המושרשת שלפיה בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. לגישתם, טענותיה של העותרת הן ערעוריות במהותן, ומטרתן היחידה היא לעקר החלטות שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים במסגרת סמכותם ובהתאם לפסיקה ולדין הנוהג בהם. עוד טוענים בתי הדין כי יש לדחות את העתירה אף לגופה, משצווי ההגבלה ניתנו כדין. בתוך כך מציינים בתי הדין כי הפגיעה בזכויותיה של העותרת נעשתה מכוחו של חוק קיום פסקי דין, שחוקק על מנת להעניק לבתי הדין הרבניים כלים להתמודדות עם התופעה של סרבנות גט ולמנוע את הפגיעה הקשה בזכויותיו של בן הזוג האחר. עוד נטען כי בנסיבות המקרה ההחלטה להטיל את כל צווי ההגבלה בה בעת היא ראויה ומידתית, וכך במיוחד בהינתן שהליך הגירושין נמשך זה שמונה וחצי שנים, ולנוכח סירובה העיקש של העותרת לקבל את הגט תוך ביזוי עקבי של החלטות בתי הדין. בתי הדין מוסיפים וטוענים כי אין לקבל את דרישת העותרת להתערב בהחלטה שלא לדון בענייני הרכוש עד למתן הגט – ראשית, משום שמדובר בעניין שבסדרי דין, הנטוע במתחם שיקול דעתו הבלעדי של בית הדין; ושנית, בהיות ההחלטה סבירה שעה שהעותרת לא ממלאת אחר החלטות בית הדין וממשיכה לעגן את המשיב שנים רבות. זאת ועוד, לשיטת בתי הדין העובדה שהעותרת כורכת את הסכמתה לקבלת גט בענייני הרכוש, מלמדת כשלעצמה כי עיגונה את המשיב מונע מרצון שהוא ייכנע לתכתיביה ולתנאיה הרכושיים, ועם התנהלות מעין זו אין להסכין. המשיב סבור אף הוא כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים בבתי הדין ובהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. כן טוען המשיב כי העתירה הוגשה בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים, שעה שהעותרת מעגנת את המשיב במשך שנים ארוכות – הן משום סחטנות כלכלית הן משום נקם, תוך שהוא נאלץ להיגרר בעל כורחו להליכים משפטיים רבים וממושכים. עוד טוען המשיב כי סירוב העותרת לקבלת הגט והתנהלותה לאורך השנים גורמת לפגיעה קשה בזכויותיו, ומחייבת אותו להוצאות כספיות כבדות, ולטענתו התנהלות העותרת היא זו שאף עומדת במוקד הנתק שנוצר בינו ובין בתו. דיון והכרעה 9. דין העתירה להידחות על הסף. ראשית, מפאת אי מיצוי הליכים מול בתי הדין הרבנים – שכן העותרת לא נקטה בהליך ערעורי נגד החלטת בית הדין האזורי שבה הורה על צווי ההגבלה, הגם שעל פי חוק קיום פסקי דין קיימת לה זכות לעשות כן (ראו גם בג"ץ 10229/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 5 (2.5.2007)). שנית, וזה העיקר, יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטות בתי הדין. כלל ידוע ומושרש הוא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים אלא במקרים חריגים של חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, או סטייה מהוראות החוק (בג"ץ 6900/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (18.6.2018); בג"ץ 970/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (6.6.2018); 409/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 8-7 (25.3.2018)). מקרה זה אינו נמנה עם אותן עילות מוגדרות המצדיקות התערבותו של בית משפט זה בהחלטות בתי דין הרבניים, ובפרט כשבמקרה דנן פעלו בתי הדין הרבניים בנושא המצוי בליבת הסמכות המסורה להם – נישואין וגירושין. ואבאר. צווי ההגבלה ניתנו על ידי בית הדין האזורי מכוח הסמכות הנתונה לו לפי חוק קיום פסקי דין, והצווים אושרו כדין בידי נשיא בית הדין הגדול. יבואר כי חוק קיום פסקי דין מעניק לבתי הדין כלים משמעותיים שנועדו להילחם בתופעה השלילית של סרבנות גט, ומטבע הדברים הטלת הסנקציות הקבועות בחוק עלולה להסב פגיעה מסוימת ולעיתים קשה לסרבן או לסרבנית הגט. עם זאת, מן העבר השני עומדת זכותם של בן או בת הזוג העגונים, להשתחרר מקשר נישואין מלאכותי הנכפה עליהם, וכי חירותם תוחזר להם. החוק מעניק לבית הדין שיקול דעת בהטלת הצווים, כשלנגד עיניו זכויותיהם של שני הצדדים גם יחד וכן המטרה של מניעת התופעה הפסולה של עגינות. במקרה דנן הטיל בית הדין על העותרת את כל כובד משקלם של צווי ההגבלה באחת, לרבות האיסור לעסוק במקצועה; ואולם החלטה זו לא נולדה בחלל ריק, אלא לאחר מאות החלטות שניתנו זה מכבר ושאותן מיאנה העותרת למלא לאורך שמונה וחצי שנים ארוכות. יתרה מכך, בית הדין האזורי נתן לעותרת הזדמנויות חוזרות ונשנות לסיים את הפרשה העגומה מבלי שייפגעו זכויותיה, וכך גם נשיא בית הדין הגדול שהשיב את הדיון לבית הדין האזורי בניסיון נוסף לאפשר את סיום הסכסוך בהסכמת העותרת, אך היא נותרה בסירובה. אמנם לדברי העותרת היא כלל אינה סרבנית גט, שכן היא מוכנה להתגרש – גם אם בכפוף לתנאיה ביחס לענייני הרכוש; ואולם בנסיבות המקרה ובשלב שבו אנו מצויים נראה כי התניית הגט בדרישות כלכליות היא סרבנות גט לשמה. יתרה מכך, משהפרה העותרת במשך שנים ארוכות את החלטות בתי הדין, היא אינה יכולה להישמע עתה בדרישה להכרעה בענייני הרכוש טרם שתיאות לקבל גט; ומכל מקום ההחלטה מתי לדון בענייני הרכוש שנותרו (ויוער כי העניינים שנותרו הם מועטים יחסית) מצויה בלב סמכותו של בית הדין הרבני. אף לא מצאתי יסוד לטענת העותרת כי קיים חשש שבית הדין לא יעשה עמה צדק בנושא הרכושי; ואם בכל זאת תסבור העותרת כי כך אירע, יהיה בידה לפעול למיצוי זכויותיה בהתאם לאפשרויות העומדות לה לפי הדין. טרם סיום יוער כי טוב יעשו העותרת והמשיב, אם ישכילו להביא את פרשת גירושיהם לסיומה בהקדם, ובאופן שיאפשר לכל אחד מהם לפתוח פרק חדש בחייו, ובתקווה גם יאפשר למשיב לקיים קשר עם בתו. ניתן היום, ‏ד' בכסלו התשע"ט (‏12.11.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18066170_G03.doc זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il