מדינת ישראל נ. שמעון בו עזרא

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6611/95 בפני: כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: מדינת ישראל נגד המשיב: שמעון בו עזרא ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לפי הוראות חוק פיצוי מפוני סיני, שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.9.95 בתיק ע"ש 929/94 שניתן על ידי כבוד הנשיא א' וינוגרד, עו"ד טאוסיג ומר פסחוביץ. תאריך הישיבה: ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98) בשם המערערת: עו"ד באום יהושע בשם המשיב: עו"ד שרון זיו פסק-דין זהו ערעור של המדינה נגד החלטה של ועדת הערר לפיה שלילת הזכאות מן המשיב היא בבחינת אפליה במסגרת הקריטריונים שנקבעו על ידי ועדת הזכאות בנושא עובדי מלון אביה סונסטה בטאבה. המדינה בערעורה חולקת על קביעה זו של ועדת הערר; אולם שאלה מוקדמת לבירור סוגיית האפליה במסגרת הקריטריונים היא האם הקריטריונים עצמם הם תקפים נוכח הוראת סעיף 4 לחוק פיצוי מפוני סיני, התשמ"ב1982-, הקובעת בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על מי שהגיע לאזור אחרי היום הקובע אלא אם נקבע בו במפורש אחרת" אין חולק על כך כי עובדי מלון אביה סונסטה, עימם נמנה המשיב בתיק זה, הגיעו לאזור לאחר היום הקובע שנקבע בחוק. ועדת הזכאות גרסה בהחלטתה העקרונית מיום 17.9.90 בשאלת זכאותם של עובדי מלון אביה סונסטה כי "מלון אביה סונסטה לא היה קיים 'ביום הקובע' ואף אחד מהעובדים לא היה שכיר ביום הקובע... לכן מחליטים אנו כי אין בסיס לתביעה על-פי הוראות הדין". ובנימוקי החלטתה לגבי המשיב נשוא ערעור זה, הוועדה שוב קבעה כי אין לעובדי המלון זכות תביעה לפי הדין ואין הם זכאים לפיצוי לפי כללי החוק, אולם הוועדה הוסיפה כי היא דנה ומחליטה בתביעות עובדי המלון על-פי הוראת סעיף 36(4) לחוק האמור "המסמיך את הועדה לקבוע זכות לפיצוי, מלא או חלקי, גם למי שאינו זכאי לפי הוראות החוק 'כל אימת שהיא רואה כי מן הצדק לעשות כן'". השאלה העומדת לפנינו, איפוא, היא האם בשל סעיף 4 הנזכר לחוק ניתן להיזקק בכלל לסעיף 36(4) לחוק? כי הרי אם אין תחולה לחוק, אין גם תחולה לסעיף 36(4) המצוי בו. שמענו את טיעוני בעלי הדין בשאלה זו. לדעת בא-כוח המשיב יש לפרש את סעיף 4 לחוק לפי תכלית החוק ועל רקע המציאות המיוחדת של הקמת מלון אביה סונסטה. בזמן חקיקת החוק לא היה ידוע כי שטח המלון הוא חלק מה"אזור" שיוחזר למצרים במסגרת הסכם השלום; לכן, לדעת בא-כוח המשיב, יש לראות במצב העובדים המפונים מעין לאקונה בחוק, אותה יש למלא על ידי תחולת החוק מעבר לנוסחו המילולי. לטעמי, אין לקבל טענה זו. הוראת סעיף 4 לחוק היא חד-משמעית בשלילת תחולת החוק על אנשים שהגיעו ל"אזור" לאחר "היום הקובע", בלתי אם נקבע אחרת במפורש בחוק. לגבי המשיב, אין הוראה מפורשת כזאת בחוק, ולכן המסקנה הבלתי נמנעת היא כי לחוק אין תחולה. בהעדר תחולה של החוק אין גם אפשרות להסתמך על הוראת סעיף 36(4) שבו. אי לכך, אין תוקף לקריטריונים שהתיימרו להיקבע על-פי סעיף 36(4) לחוק. אין לי, איפוא, צורך לדון בשאלה אם החלטת ועדת הזכאות מפלה את המשיב לאור הקריטריונים שנקבעו על-ידה. התוצאה היא כי הערעור של המדינה מתקבל. החלטת ועדת הערר מתבטלת מהנימוקים שצויינו לעיל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95066110.Q03