דיאקינו מריוס. נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 66/97 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופט י. טירקל המערער: דיאקינו מריוס. נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.11.96 בתיק ת.פ.ח. 65/96 שניתן על ידי כבוד השופטים: ברלינר, גורפינקל, סוקולוב תאריך הישיבה: ב' בכסלו תשנ"ח (1.12.97) בשם המערער: עו"ד דורי פינטו בשם המשיבה: עו"ד אמי פלמור פסק-דין השופט י. קדמי המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ. 65/96) בעבירות של אינוס ותקיפה חבלנית; ונדון בשל כך לחמש שנים מאסר בפועל. הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד גזר הדין. הרשעתו של המערער מבוססת בעיקרה על גרסת המתלוננת, אשר זכתה באמונו של בית המשפט. לפי גרסה זו - בקליפת אגוז - המערער תקף את המתלוננת, כאשר ניגשה, סמוך לחצות הלילה, לעשות את צרכיה מאחורי בניין משרדים; ועל אף מחאותיה והתנגדותה הסיר מעליה את מכנסיה ותחתוניה ובעל אותה תוך שהוא מכה אותה מכות נמרצות. לאחר שלא בא על סיפוקו, גרר המערער את המתלוננת לדירת מגוריו - הנמצאת בקרבת מקום - ושם חזר ובעל אותה, בניגוד לרצונה ותוך שימוש בכוח. המתלוננת מכורה לסמים קשים והיא לא הסתירה מבית המשפט, שיש והיא מוכרת את גופה על מנת להשיג כסף לרכישת הסמים. ברם, לטענתה, בליל המקרה לא הציעה את חסדיה; והיא הותקפה כאשר פנתה לעשות את צרכיה. המתלוננת לא מיהרה להתלונן במשטרה; ותלונתה נמסרה שישה ימים לאחר האירוע, בלחצה של אחותה, לנוכח החבלות הגופניות שנגרמו לה - לטענתה - כתוצאה מתקיפתה על ידי המערער. על פי הצבעת המתלוננת הגיעו השוטרים לדירת המערער. תחילה התכחש המערער למתלוננת; אך סמוך לאחר מכן הודה בבעילתה. יחד עם זאת טען המערער כי עשה כך בהסכמתה ותמורת תשלום. לדבריו, המתלוננת התנהגה כפרוצה לכל דבר; וכי הוא אינו זוכר את פרטי האירוע - ובמיוחד אינו זוכר אם חבל בה באגרופיו - בשל כך שהיה שיכור. בין היתר, נימק בית המשפט את האמון שנתן בגרסת המתלוננת, בכך שלא העלימה: את עובדת היותה מכורה לסמים המוכרת לעתים את חסדיה; ואת העובדה כי היא נוהגת לעשות כן עם עובדים זרים מארצו של המערער. מאידך גיסא, דחה בית המשפט את גרסת המערער כבלתי מהימנה. בערעורו, תוקף ב"כ המערער את האמון שנתן בית המשפט בגרסתה של המתלוננת, כשטענתו המרכזית היא: כי לנוכח סתירות שנתגלו בין ההודעה שמסרה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט, ראוי היה שתימצא בחומר הראיה תמיכה ממשית בגרסתה; וכי תמיכה כזו אינה קיימת. ב"כ המערער אינו מתעלם מן העובדה שהמערערת הגיע שישה ימים לאחר האירוע למרפאת קופת חולים לשם קבלת טיפול רפואי בחבלות הגופניות שמהן סבלה. ברם לטענתו, בהתחשב בכך שחלפו ששה ימים מאז המפגש עם המערער ועד לפניה למרפאה ובכך שלא הובאו עדים שהיו יכולים להעיד על כך שהיא סבלה מאותן חבלות מיד לאחר המפגש עמו - קיימת אפשרות שהחבלות נגרמו במסגרת ארוע אחר, שהתרחש במשך אותם ששה ימים. בית המשפט המחוזי ראה את המתלוננת והתרשם ממהימנות גרסתה הבסיסית בדבר תקיפתה על ידי המערער דוקא; ואין בחומר הראיה תשתית עובדתית לאפשרות שנחבלה במסגרתו של אירוע אחר. אכן, ניתן היה לתמוך את טענת המתלוננת בדבר הקשר בין החבלות לבין המפגש עם המערער, בעדויותיהם של אלה שראו אותה לאחר המקרה ובמהלך השבוע שקדם להגשת התלונה. ברם - האפשרות שעמדה בהקשר זה לרשות התביעה, עמדה גם לרשות ההגנה; ומשאף אחד מהצדדים לא ראה לעשות בה שימוש, אין היא פועלת לחובתו של אף אחד מהם. בנסיבות הענין, רשאי היה בית המשפט המחוזי ליתן אמון בגרסתה הבסיסית של המתלוננת בדבר אינוסה ותקיפתה; וסניגורו של המערער לא הראה עילה המצדיקה את התערבותנו בקביעה האמורה. אשר על כן הערעור כנגד ההרשעה נדחה. לצד הטיעון כנגד ההרשעה, ביקש מאתנו המערער להקל בעונשו בהתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות: עובד זר, אינו יודע את השפה, ובודד בארץ, שהגיע לכאן על מנת לסייע להורים נכים שנותרו ברומניה; כאשר בדידותו מקשה ביותר על שהייתו בכלא תקופה ממושכת, שאחריה קרוב לודאי שיגורש מישראל. גם לכך לא נוכל להיעתר. המעשה שעשה המערער חמור, והוא מחייב ומצדיק כאחד ענישה שבכוחה לקבוע את חומרתו בהכרת כל הנוגעים בדבר; ואין לומר שהעונש שנגזר על המערער, מופרז לחומרה במידה המצדיקה את התערבותנו. הערעור נדחה על שני חלקיו. ניתן היום, ב' בכסלו תשנ"ח (1.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97000660.H02