פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירולשים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6595/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. הנהלת בתי הדין הרבניים 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מאיר בר-מוחא פסק-דין השופט ע' פוגלמן: העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) התגרשו בשנת 2019 ומאז מנהלים הליכים שנוגעים לחלוקת הרכוש ביניהם. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (כב' הרבנים צ' בן יעקב, י' הדאיה ומ' בצרי; להלן: בית הדין האזורי) דן בתביעת המשיבה לקביעת שיעור גובה הכתובה ולקביעת חלוקת הרכוש בינה לבין העותר. בפסק הדין מיום 2.4.2020 קבע בית הדין האזורי כי לאורך שנות הנישואים הצדדים התנהלו תוך הפרדה רכושית, כאשר הכנסותיה של המשיבה שימשו לכלכלת הבית ואילו עיקר הכנסות העותר שימשו אותו למטרותיו האישיות. זאת ועוד, נקבע כי לא התקיים "מאמץ משותף" של הצדדים, וכי העובדה שהמשיבה נשאה בנטל העיקרי בכלכלת הבית לא נבעה מכך שהשתכרה יותר מהעותר, אלא מכך שהעותר ניצל את היותה בעלת אמצעים ונמנע מלהשתמש בהכנסותיו לצרכי משק הבית. לכן הורה בית הדין, בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: החוק או חוק יחסי ממון), כי לא יבוצע איזון משאבים בין הצדדים בכל הנוגע לחשבונות הבנק; לקופות הגמל; לקרנות השתלמות; לפנסיה; לרכבים; ולזכויות אחרות (כולל מספרי המוניות המשמשות את העותר בעבודתו וכן המניות הרשומות על שמו בתחנת המוניות). עוד קבע בית הדין כי לא יערך איזון בירושות שקיבל כל אחד מהצדדים (בהתאם לסעיף 5(א)(1) לחוק). לצד זאת, בית הדין חייב את העותר בתשלום מלוא הכתובה על סך 440,000 ש"ח, וכן קבע כי המשיבה תשלם לעותר סכום של 1,350,000 ש"ח בגין חלקו בדירת המגורים של הזוג – וזאת חרף טענות המשיבה כי היא שילמה את המשכנתה מחשבונה הפרטי (להלן: פסק הדין של בית הדין האזורי). על פסק הדין של בית הדין האזורי הגיש כל אחד מהצדדים ערעור. ביום 29.9.2020 דחה בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הרבני הגדול) את ערעור המשיבה באופן מלא, ואת ערעור העותר בעיקרו. לצד זאת, בית הדין קבע כי ב-4 שנות נישואיהם הראשונות התקיים בין השניים שיתוף רכושי. משכך, נקבע כי יש להחיל מודל של "שותפות מוחלשת" ולקבוע, כפשרה קרובה לדין, ומבלי לקבוע את אחוזי החלוקה המדויקים, כי על המשיבה לשלם לעותר מחלקה 340,000 ש"ח, וכי סכום זה יקוזז מחיוב הכתובה (להלן: פסק הדין בערעור). על פסק הדין של בית הדין האזורי, וכן על פסק הדין בערעור, הגיש העותר את עתירתו הראשונה לבית משפט זה (בג"ץ 8757/20 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב; להלן: העתירה הראשונה). בעתירה נטען כי פסק הדין של בית הדין האזורי סטה מהוראות חוק יחסי ממון, ואף חרג מסמכותו, בכך שהחיל משטר של הפרדה רכושית חלף המשטר שקבוע בחוק, וזאת מבלי שהצדדים בחרו לערוך הסכם ממון. עוד נטען כי הסמכות לקבוע נכסים מסוימים שלא יאוזנו בין הצדדים אינה כוללת את הסמכות להחריג את כלל הנכסים ולהימנע באופן גורף מאיזון. באשר לפסק הדין בערעור, העותר טען כי אף הוא סטה מהוראת הדין וכן חרג מסמכות, כאשר קבע "שותפות מוחלשת" בין הצדדים, ופסק שהמשיבה תשלם לעותר סכום גלובלי מבלי לקבוע את אחוזי החלוקה המדויקים. לכן, נטען כי יש להורות על ביטול שני פסקי הדין. לאחר שהתבקשה תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני לעתירה, ניתנה ביום 29.9.2020 החלטה של בית הדין הרבני הגדול (כב' הרב א' איגרא), שבה צוין כי במסגרת היערכותו של הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני להגשת תגובה לעתירה, עלה כי נכון היה לקבוע אחוזים מדויקים המייצגים את "השיתופיות המוחלשת" (בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון), ולהבהיר לאילו נכסים היא מתייחסת. על כן, צוין כי בית הדין שוקל לתקן את פסק הדין לפי תקנה קכח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון), שלשונה: "חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור". בית הדין ביקש את התייחסות הצדדים. העותר הגיש את התייחסותו לבית הדין הרבני הגדול, ובמסגרתה כפר בסמכותו של בית הדין לעשות שימוש בתקנה זו בכל הנוגע לפסקי דין רכושיים. ביום 3.3.2021 דחה בית הדין הרבני הגדול טענה זו והורה לעותר להגיב לגוף הדברים. ביום 13.7.2021 ניתן פסק הדין המשלים של בית הדין הרבני הגדול (כב' נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב ד' ב' לאו והרבנים א' איגרא ומ' עמוס). בפסק הדין המשלים נקבע, בין היתר, כי: זכויות הפנסיה של המשיבה יחולקו כך ש-90% מהם ישויכו למשיבה ו-10% מהם ישויכו לעותר; זכויותיו של העותר במספרי מוניות וכן המניות בתחנה הרשומות על שמו יחולקו כך ש-90% מהם ישויכו לעותר ו-10% מהם ישויכו למשיבה; חיוב הכתובה על סך 440,000 ש"ח יוותר על כנו ותבוטל הוראת הקיזוז שנקבעה בפסק הדין בערעור; דירת המגורים תחולק בין הצדדים בחלקים שווים, והמשיבה תרכוש את חלקו של העותר בהתאם לשווי שהוערך על ידי השמאי, בהפחתת חיוב הכתובה; חשבונות הבנק והרכבים שרשומים על שם כל אחד מהצדדים יישארו ברשותם, בהתאם להפרדה הרכושית שהייתה נהוגה בין הצדדים לאורך מרבית שנות נישואיהם. נוכח האמור, התיק הוחזר לבית הדין האזורי לצורך הערכת שיעור הזכויות וביצוע החלוקה (להלן: פסק הדין המשלים). נוכח מתן פסק הדין המשלים, ביום 21.7.2021 הורה בית משפט זה על מחיקת העתירה הראשונה, תוך שנקבע כי טענות העותר שמורות לו. ביום 5.10.2021, למעלה משלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין המשלים, הוגשה העתירה דנן, שבמסגרתה מבקש העותר שנורה על ביטולו. בעיקרם של דברים, טוען העותר כי השימוש בתקנה קכח לתקנות הדיון נעשה תוך "פגיעה לא מידתית בכללי הצדק הטבעי" וכן תוך פגיעה בעיקרון סופיות הדיון, וכי יש לבטל את התקנה או למצער להגביל את השימוש בה. עוד נטען בהקשר זה, כי לתקנה קכח אין מקבילה בדין האזרחי, ובכך יש כדי להפלות בין מתדיינים בערכאות הדתיות לבין מתדיינים בערכאות האזרחיות. כמו כן, לגישת העותר, פסק הדין המשלים ניתן תוך חריגה מסמכות, מקום שזה ניתן "'ביוזמת" הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני. לכך מוסיף העותר כי קיים קושי במעורבות הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני מאחר שגורם זה מייעץ לשתי הערכאות שדנו בתיק. בנוסף לאמור, טוען העותר כי פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול התעלם מהוראות חוק יחסי ממון כאשר החריג מאיזון המשאבים את חשבונות הבנק של הצדדים בלא הנמקה. יצוין כי ברקע לדברים טוען העותר כי בית הדין הפלה אותו בשל מערכת יחסים שניהל עם אישה ממוצא בדואי במהלך הנישואין. לאחר שעיינתי בעתירה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים. התערבותו מוגבלת למקרים חריגים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי או אם נדרש סעד מן הצדק (ראו, מני רבים: בג"ץ 5228/21 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פסקה 5 (23.8.2021); בג"ץ 2855/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (27.4.2021)). לא מצאתי כי המקרה דנן בא בקהלי המקרים האמורים. כאמור, חלק מטענות העותר מכוונות, במישרין ובעקיפין, ליישומו של חוק יחסי ממון במקרה דנן. טענות אלו לא מקימות עילה להתערבות בית משפט זה. כאמור לעיל, בית הדין הרבני הגדול נדרש למכלול נסיבות המקרה ומצא כי יש להורות על שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון ולסטות מחלוקה שוויונית של הנכסים, בין היתר בשל התנהלות בני הזוג לאורך שנות נישואיהם. ההכרעות היישומיות של בתי הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול נטועות בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן – וגם אם הייתי מניח לצורך הדיון כי נפלה בהן טעות, ואין אני אומר כך – אין מקום להתערב בהן בהינתן אמת המידה האמורה. לצד טענותיו אלו, טען העותר גם נגד השימוש שעשה בית הדין הרבני הגדול בתקנה קכח לתקנות הדיון. בהתאם לתקנות הדיון, עקרון סופיות הדיון בבתי הדין הרבניים כפוף לסייגים הקבועים בפרק יד לתקנות אלו שעניינו "סתירת הדיון ודיון מחדש", ובהם תקנה קכח (בג"ץ 6116/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסקה 2 (2.9.2018); בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א, פסקה 8 (28.6.2007)). אכן, מדובר בתקנה שהשימוש בה ייעשה באופן חריג (ראו והשוו: בג"ץ 1388/21 צימרמן נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, פסקה 18 (18.3.2021)), אך איני סבור כי השימוש שנעשה בה בענייננו מוליך למסקנה כי המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים שמצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בית הדין הרבני הגדול מצא, לאחר שהעותר הגיש את העתירה הראשונה לבית משפט זה, שיש צורך לתקן את פסק דינו. פסק הדין המשלים נומק בהרחבה וניתן רק לאחר שבית הדין קיבל את עמדת הצדדים לגופם של דברים (ובכלל זאת כלל התייחסות גם לטענת המבקש בדבר עצם השימוש בתקנה). בעתירה דנן טען העותר כי מדובר בתקנה שפוגעת באורח לא מידתי בכללי הצדק הטבעי בכך שהיא מקנה לבית הדין, בין היתר, אפשרות לפתוח פסק דין חלוט בחלוף שנים. אך כאמור, לא אלה הם פני הדברים בענייננו. יתרה מכך, קיים קושי בטענת העותר שלפיה התקנה חותרת תחת עקרון סופיות הדיון, שעה שהוא עתר במסגרת העתירה הראשונה להתערב בהכרעתו של בית הדין הרבני הגדול. לכך יש להוסיף כי עתירתו הנוכחית הוגשה שלושה חודשים לאחר שניתן פסק הדין המשלים. יתר טענות העותר שכוונו לבטלותה של תקנה קכח נטענו בעלמא, ולא מצאתי כי יש בהן כדי להצדיק התערבות בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. לבסוף, אציין כי ממילא טרם הסתיים ההליך בעניינו של העותר, ובית הדין האזורי עתיד ליתן פסק דין משלים בהתאם להוראות בית הדין הרבני הגדול. סוף דבר: העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' בכסלו התשפ"ב (‏8.11.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21065950_M01.docx תש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1