פלוני נ. פרקליטות המדינה - מחלקת עררים

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6587/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותרות: 1. פלונית 2. פלונית 3. פלונית 4. פלונית 5. פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות המדינה - מחלקת עררים 2. פרקליטות מחוז ת"א המבקשת להצטרף כידידת בית המשפט: 3. פלוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ט בתמוז התשפ"ב (28.7.2022) בשם העותרות: עו"ד איתמר סיון בשם המשיבים: עו"ד מיטל בוכמן שינדל בשם המבקשת להצטרף: עו"ד הלה נויבך פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של עתירה זו בבקשת העותרות כי תבוטל החלטת המשיבה 1 (להלן: מחלקת העררים או המשיבה), לדחות את הערר נגד סגירת תיק החקירה בעניינו של המשיב 3 (להלן: המשיב), וכי יוגש כתב אישום נגד המשיב כפי שיתואר להלן. הרקע לעתירה 1. העותרת 1 הינה גרושתו של המשיב, העותרת 4 היא בתו מנישואים קודמים, והעותרות 3-2, 5 הן בנות המשותפות למשיב ולעותרת 1. לעותרת 1 ולמשיב שבעה ילדים נוספים. ביום 30.11.2018 הגישה העותרת 5 תלונה בגין חשד לפגיעה מינית מצד המשיב בג', אחיה הקטן, אשר התארח אצל המשיב ביום 24.11.2018. על פי גרסת העותרת 5, היא שמעה על כך מעותרת 4 ששמעה על הדברים מאמה, העותרת 1. כאשר נשאלה העותרת 5 אם המשיב פגע גם בה, השיבה כי נהג להכותה בהיותה ילדה, ולפיכך עזבה את הבית בגיל 13. במסגרת חקירתו של ג', ציין הלה כי הוא מאובחן כסובל מסכיזופרניה, ושאינו זוכר בוודאות שהמשיב פגע בו מינית, אם כי הוא זוכר "שהתעורר באמצע הלילה, הרגיש את ריחו של הנילון (המשיב – י"ע) בפיו וכי היה לו 'לבן בקצה השפתיים'". בעת שהחקירה בעניינו של ג' תלויה ועומדת, תלונות נוספות הוגשו על ידי יתר העותרות. לנוכח כך, נחקרו שלושה מילדיהם המשותפים של העותרת 1 והמשיב בחקירות ילדים, וכן המשיב נחקר באזהרה. המשיבה 2 (להלן: פרקליטות המחוז) הורתה על השלמת חקירה על מנת למקד את התלונות; לברר אילו עדויות מהוות עדות ישירה ואילו עדות שמיעה; לוודא שמועדי האירועים לא התיישנו; לגבות ראיות נוספות ולהצליב בין חומרי החקירה השונים שנאספו. 2. בחודש דצמבר 2020, ולאחר בחינת חומרי החקירה, החליטה פרקליטות המחוז לסגור את התיק. באשר לחלק מהחשדות, התיק נסגר לנוכח היעדר ראיות מספקות להעמדה לדין, ובאשר ליתר בשל התיישנות. עם זאת, ביחס למקצת מהחשדות סברה פרקליטות המחוז כי הגם שיש די ראיות, קיימים קשיים ראייתיים מסוימים, שיש בהם כדי להשליך על התאמת התיק להעמדה לדין. הואיל ומבחינה רישומית ניתן לסגור תיק חקירה בעילה אחת בלבד, התיק נסגר בעילה של "נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין", המתייחסת בין היתר גם לעבירות שהתיישנו. 3. ביום 10.2.2021 הגישו העותרות ערר נגד ההחלטה על סגירת תיק החקירה (ערר 371/21). בערר נטען, בין היתר, כי סגירת התיק מחמת חוסר עניין לציבור, הינו טעם שאינו יכול לעמוד במקרה דנן; כי ישנן אינדיקציות לכך שהמשיב הוא אדם עם עבר פלילי והרשעות קודמות; כי נעברו עבירות שקיימות ביחס אליהן ראיות מוצקות, וכן ישנן עבירות שלא התיישנו, אשר בגינן יש להעמיד לדין את המשיב; וכי לכל הפחות יש לפתוח את תיק החקירה ולבצע השלמות חקירה או להעבירו לתביעה המשטרתית. 4. הערר נדחה בהחלטה מיום 11.8.2021, לאחר שהחומר הרלוונטי נבדק על ידי מ"מ המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים). נקבע, בין היתר, כי באשר לחלק מהטענות אין די ראיות להעמדה לדין פלילי; כי חלק אחר של הטענות התיישנו; וכי קיימות ראיות לכאורה לביסוס העמדתו לדין של המשיב ביחס למספר עבירות, אולם ישנם קשיים ראייתיים הגורעים במידה מסוימת מהאפשרות לקבוע שהראיות עומדות ברף הגבוה הדרוש לביסוס העמדה לדין פלילי, ובעיקרם הקושי של העותרות לזכור את מועדי האירועים והפרטים לגביהם, זיהום הראיות לנוכח השיחות שמקיימות ביניהן העותרות, והעובדה כי על אף גירושי העותרת 1 והמשיב, חלק מהילדים המשיכו להתגורר עם המשיב לתקופות מסוימות. עוד נקבע כי אין די ראיות לביסוס חשד שמאז פברואר 2017 עבר המשיב עבירה נוספת כלפי מי מבני משפחתו; כי המשפחה מטופלת על ידי גורמי הרווחה; וכי עניין המשמורת על הילדים נדון בבית המשפט לענייני משפחה. מחלקת העררים ציינה כי אין באמור כדי להצביע על היעדר אמון בעותרות, אלא עסקינן בהערכה מקצועית של דיות הראיות, ושל השיקולים הרלוונטיים בכללותם. 5. מכאן העתירה דנן. במסגרת העתירה נטען, בין היתר, כי העותרות נפגעו על ידי המשיב במסכת עבירות מין ואלימות, שהגיעה לכדי התעללות; כי על אף הקביעה של מחלקת העררים שקיימות ראיות ביחס לחלק מהעבירות בתיק, הוחלט להותיר את ההחלטה על סגירת תיק החקירה על כנה, ולדחות את הערר; כי ישנן ראיות מספיקות להעמדה לדין בכל הנוגע לעבירות המין של שניים מילדיו של המשיב; כי המשיב ביצע עבירות מין חמורות בעותרת 1, ובתוך כך עבירת סרסרות, שכן זו לא נתנה את הסכמתה החופשית והאמיתית להשתתף באירועים שפורטו על ידה, ויש להגיש כתב אישום בעניין זה; כי המשיב התעלל בילדיו, והפגין כלפיהם אלימות פיזית ומילולית במספר רב של פעמים; כי התיק נסגר מעילה של חוסר עניין לציבור, החלטה שאינה סבירה כלל; וכי עד שאזרו העותרות אומץ להגיש תלונות במשטרה, על בית המשפט לא לסגור בפניהן את הדלת. 6. בתגובתן, טענו המשיבות שיש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות. נטען, בין היתר, כי שיקול דעתן של רשויות התביעה בתחום ההעמדה לדין פלילי הוא רחב ביותר, והדבר נכון ביתר שאת ככל שהוא נוגע להחלטה בדבר דיות הראיות; כי גורמי התביעה הם בעלי הניסיון והמומחיות להעריך את סיכויי ההרשעה; כי שיקול הדעת המסור לבית המשפט במקרים מעין אלו מצומצם ביותר, והתערבותו מוגבלת למקרים קיצוניים בלבד; וכי חומר הראיות בתיק נבחן הן על ידי פרקליטות המחוז והן על ידי מחלקת העררים, באופן מעמיק ויסודי שאינו מצדיק התערבות. 7. בשלב זה אעיר כי במסגרת הדיון נדונה בקשת הצטרפות כ"ידיד בית המשפט" מטעם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. במסגרת הבקשה הוצגו, בין היתר, נתונים סטטיסטיים הנוגעים להחלטות בעררים על סגירת תיקי עבירות מין. הגם שיש בנתונים אלו כדי להצביע על תמונת מצב בעייתית, שמא כזו המצריכה עיון ובחינה מחדש של הקריטריונים הנוהגים לגבי עבירות מין, אך אין בהם כדי לסייע להכרעה במקרה הקונקרטי דנן. 8. לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון, הגענו לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. 9. להווי ידוע, כי מידת ההתערבות של בית המשפט בשיקול הדעת הרחב המוקנה לרשויות האכיפה היא מועטה ושמורה למקרים חריגים בלבד (ראו, מיני רבים: בג"ץ 4985/20 זיר נ' היועץ המשפט לממשלה, פסקה 8 (21.2.2022); 3938/17 לוי נ' משרד המשפטים – פרקליטות המדינה, פסקה 3 (16.4.2018); בג"ץ 7879/20 פלונית נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז דרום, פסקה 5 (17.11.2020)). הלכה זו, יפה לכלל השלבים בהליך הפלילי, והיא נכונה ביתר שאת במקרים שבהם מתבקש בית המשפט להתערב בהחלטות המבוססות על דיות הראיות והערכת חומרי חקירה: "התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות רשויות התביעה בשאלת דיות הראיות לצורך העמדה לדין מעוררת קושי מיוחד, בשל החשש לפגיעה באופיו האדוורסרי של ההליך הפלילי, המניח קיומה של הפרדה בין הרשות המאשימה לבין הרשות השופטת [...] בעת בחינת סבירותה של החלטה לא להעמיד לדין בשל אי-דיות ראיות בית המשפט אינו שם עצמו בנעלי התביעה ובוחן את הראיות לגופן, אלא בוחן האם ההחלטה עצמה הייתה סבירה בנסיבות העניין [...] היקף הביקורת השיפוטית על החלטות רשויות התביעה בנושא דיות הראיות – היינו החלטות המתבססות על האופן שבו העריכה התביעה את קיומה של 'אפשרות סבירה להרשעה' כעולה מחומר הראיות בתיק – מצומצם אף יותר מההיקף הצר ממילא של התערבות בית משפט זה בהחלטות רשויות התביעה לעניין ניהול הליכים פליליים" (בג"ץ 9850/16 צובחיה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 15-14 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף, ופסק דינו של השופט ע' פוגלמן (16.9.2018) (להלן: עניין צובחיה) (ההדגשות הוספו – י"ע)). הטעם העיקרי לגישה זו הוא משום הפרדת רשויות, ובשל הידע, המומחיות, המקצועיות וניסיון רב השנים אשר קנו לעצמן רשויות התביעה (בג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659, 666 (2000); בג"ץ 8855/16 פלוני נ' פרקליטת המדינה (28.10.2016)). טעם נוסף הוא כי התערבותו של בית משפט זה בהחלטות המבוססות על הערכת חומר הראיות, עשויה להיות בעלת השלכות בעייתיות על תוצאות ההליך הפלילי אשר יוגש בעקבותיה (בג"ץ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (19.4.2007)). 10. במקרה דנן, המשיבות העריכו את חומר הראיות, שקלו שיקולים נוספים הצריכים לעניין, וסברו כי אין מקום להעמיד לדין את המשיב. במסגרת התגובה, סקרו המשיבות את האירועים הנטענים על ידי העותרות, ובין היתר, את הטענות לפגיעה מינית כלפי העותרת 4, הטענות לסרסרות ולאלימות הפיזית כלפי העותרת 1, והטענות לאלימות כלפי ילדיהם של העותרת 1 והמשיב, ומצאו כי באשר לחלק גדול מהעבירות חלה התיישנות, באשר לחלק אחר מהעבירות אין די ראיות להעמדה לדין, ובאשר למקצת העבירות בהן ישנן ראיות לכאורה לביסוס החשד, הרי שמכלול נסיבות העניין אינו מתאים להעמדה לדין. זאת, לנוכח שיקולים כגון חלוף הזמן שעבר מביצוע העבירות ואי הבהירות באשר למועדים שבהם התרחשו חלק גדול מהתלונות; העובדה שנ' הקטינה, אחת מילדיהם של העותרת 1 והמשיב, תידרש להעיד כנגד אביה על אירוע התקיפה; החשש לזיהום ראייתי כתוצאה משיחות בין העותרות; העובדה שהעותרת 1 מסכימה ואף מבקשת כי המשיב ייקח שניים מילדיהם המשותפים לביקורים בביתו; היעדר אינדיקציות לקיומם של אירועי אלימות חדשים מצד המשיב; מעורבות גורמי הרווחה אשר חיוו דעה שהקטינים אינם נמצאים כעת בסכנה לפגיעה חוזרת; וטענות אפשריות בדבר מצבו הנפשי של המשיב בעת ביצוע המעשה. לעניין הסעד השני שנתבקש על ידי העותרות, אעיר כי צוין במסגרת תגובת המשיבות שהתבצעו פעולות להשלמת החקירה עליהן הורתה פרקליטות המחוז לאחר שהוגשו תלונותיהן של העותרות, ובין היתר, בחודש מרץ 2020 נגבו הודעות נוספות מכלל העותרות; בחודש יוני 2020 נחקר המשיב פעם נוספת באשר לחשדות נגדו; והוגשה בקשה למחלקת הרווחה המטפלת במשפחה לקבלת דו"ח סוציאלי הסוקר את המצב המשפחתי בשנים האחרונות, שהתקבל בחודש אוקטובר 2020. 11. מהמתואר לעיל עולה כי הסוגיה נבחנה על ידי המשיבות עד דק, והועלתה בפני הגורמים המוסמכים בפרקליטות המדינה, ובראשם מ"מ המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) אשר לא מצא לשנות מההחלטה לסגור את התיק. לאחר הליך בדיקה יסודי ורציני, דחתה המשיבה את הערר תוך מתן נימוקים מפורטים המתייחסים לנסיבותיו הפרטניות של האירוע ולאופיו. המשיבה בחנה מקרוב את חומר הראיות, וניהלה, על פני הדברים, הליך תקין וסביר שבסיומו התקבלה ההחלטה שלא להעמיד לדין את המשיב. 12. בנסיבות דנן, על רקע ההלכה העקרונית לגבי היקף ההתערבות בשיקול דעת רשויות התביעה, ועם כל ההבנה לצער ולכאב העמוק של העותרות אשר אזרו אומץ רב, ותיארו בפנינו באופן מרשים ומעורר הערכה את תחושותיהן הקשות, לא מצאנו להתערב בהחלטת המשיבה. 13. משאלו הם פני הדברים, העתירה נדחית. בהתחשב בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י' באב התשפ"ב (‏7.8.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 21065870_E12.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1