בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
6586/98
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' טירקל
המערער: ארקדי
אלסיבצקי
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 9.9.98 בת.פ. 20/97
שניתן
על ידי כבוד השופט י' דר
תאריך
הישיבה: ג' בטבת תשנ"ט (22.12.98)
בשם
המערער: עו"ד שמעון צח
בשם
המשיבה: עו"ד גרנות נעמי
בשם
שירות מחן למבוגרים: גב' זהבה מור
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ.
20/97), בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה, ניסיון לתקיפה והדחה
בחקירה; ונדון בשל כך לעונש מאסר כולל של שלוש שנים, מתוכן 15 חודשים לריצוי בפועל
והיתרה על תנאי.
הערעור מכוון הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת
העונש.
2. העובדות
להלן עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור,
כפי שהן עולות מהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, אשר אימץ את גירסת המתלוננת:
א. המתלוננת, צעירה כבת עשרים, התגוררה בעת הארוע
נושא האישום עם אמה. לדבריה הכירה המתלוננת את המערער כשנתיים קודם לכן, ונוצר
ביניהם, בשעתו, קשר של ידידות בלבד. מאידך גיסא, לטענת המערער, הקשר שנוצר בינו
לבין המתלוננת נשא אופי אינטימי, אשר כלל גם יחסי מין בהזדמנויות שונות.
ב. ביום המקרה הופיע המערער בביתה של המתלוננת -
שהיתה אותה עת בחודש הרביעי להריונה - בלווית חבר בשם ניקולאי. השניים ביקשו
להיכנס לדירה; אך המתלוננת הודיעה להם כי בכוונתה לצאת מהבית והשניים הבטיחו לעזוב
תוך זמן קצר. לאחר שהשניים שוחחו עם המתלוננת מספר דקות, שתה המערער כ- 5 כוסות
ויסקי מבקבוק שהביא עימו; ויצא עם חברו לעשן במרפסת.
ג. לאחר זמן מה, עזב ניקולאי את המרפסת ופנה לנוח
בסלון; ואילו המערער אמר למתלוננת שהוא מעונין לדבר איתה ביחידות, והוביל אותה
לחדר השינה שם ישבו ושוחחו.
תוך כדי שיחה, בה גולל בפני המתלוננת את
בעיותיו עם אביו, ניסה לפתע המערער לחתוך את ורידי ידיו בסכין גילוח. המתלוננת
מנעה מהמערער לפגוע בעצמו והוא החל לחבק ולגפף אותה. המתלוננת ניסתה להתחמק מן
המערער אך הוא הפילה על המיטה, החזיק בידיה וסטר לה; ומשלא נענתה לו, דקר אותה
בסכין מטבח בביטנה.
ד. המערער ניסה לדקור את המתלוננת פעם נוספת; אך
היא נמלטה מהחדר, תוך שהיא מקימה צעקות על מנת להעיר את ניקולאי שישן בחדר השני.
בשלב זה, ניסה המערער להכות בראשה של המתלוננת בבקבוק זכוכית שהיה בידיו; אך היא
הזיזה את ראשה והבקבוק התנפץ על הריצפה.
ה. בשלב זה, ביקשה המתלוננת מהמערער להזעיק עבורה
עזרה רפואית. ברם, המערער סירב ועזב את המקום, כשהוא משמיע לעברה של המתלוננת
דרישה-איום שלא תמסור למשטרה שהוא זה שדקר אותה.
3. הדיון בבית המשפט המחוזי
א. במהלך חקירתו במשטרה, כפר המערער בפרטי
ההתרחשות שמסרה המתלוננת. עם זאת, הודה בקיומה של היכרות קודמת בינו לבין
המתלוננת; ולמעשה הודה - בחצי פה - גם בעובדת דקירתה. בעדותו בבית המשפט, כפר
המערער באחריות לתקיפת המתלוננת ולדקירתה; וטען להגנתו, כי כל מה שעשה בדירת
המתלוננת נעשה כשהוא נתון במצב של שיכרות, אליו נקלע בעקבות שתיית כחמש כוסות
ויסקי - מבקבוק שהביא עימו - לאחר שנטל קודם לכן חמישה כדורי הרגעה מסוג
"ואבן"
ב. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגירסתה של המתלוננת
בדבר פרטי ההתרחשות שהיתה בין השניים בחדר השינה שלה; וזאת, על אף המאמצים שעשה
ב"כ של המערער להצביע על סתירות ופגמי מהימנות, שלדבריו היה בהם כדי להעמיד
את גירסתה בספק לפחות. כנגד גירסתה העקבית והברורה של המתלוננת, עמדה גירסה
"מקוטעת" של המערער, שטען לשכרות; ואשר לא יכול היה להציג הסבר סביר
כלשהו לעובדה שהמתלוננת נדקרה כאשר היה עמה בדירה.
במצב דברים זה, העדיף בית המשפט את גירסת
המתלוננת, על פני דבריו של המערער; ומצא בהם בסיס מספיק לקביעת פרטי ההתרחשות נושא
האישום.
ג. בית המשפט דחה את טענת ב"כ של המערער,
לפיה מן הדין היה לפטור את שולחו מן האחריות למעשים שעשה בדירת המתלוננת, מכח סייג
השכרות הקבוע בסעיף 34ט(א) לחוק העונשין; בקובעו כי לא הוכחה התשתית העובדתית
הדרושה לכך. עם זאת, קבע בית המשפט, על פי עדותו של ניקולאי והדברים שאמרה בהקשר
זה המתלוננת בחקירתה הנגדית: כי המערער אכן שתה מספר כוסות ויסקי במהלך שהייתו
בביתה של המתלוננת, לאחר שקודם לכן נטל מספר כדורי הרגעה; וכי יש להתייחס אל
המערער כאל מי שהיה בשעת ההתרחשות נושא האישום במצב של שכרות, שנגרם על ידו במודע
ומתוך התנהגות נשלטת, כאמור בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין. את מודעותו של המערער
לסיכון השיכרות הטמון בשתיית ויסקי לאחר נטילת כדורי הרגעה, סמך בית המשפט על
עדותו של ניקולאי, לפיה הזהיר את המערער מפני הסיכון האמור אך המערער לא שעה
לאזהרתו.
ד. לאור הוראותיו של סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין,
החליט בית המשפט לזכות את המערער מעבירה של מעשה מגונה, אותה ראה כעבירה הדורשת
"כוונה מיוחדת"; והרשיע את המערער - במקומה למעשה - בעבירה של תקיפה,
שבאה לכלל ביטוי בהפלת המתלוננת על מיטתה והחזקת ידיה.
לצד ההרשעה בעבירת התקיפה, הרשיע בית המשפט את
המערער בשלוש העבירות הנוספות שיוחסו לו בכתב האישום: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות
בשל דקירת המתלוננת בסכין; נסיון לתקיפה, שבא לכלל ביטוי בהנפת הבקבוק - שהתנפץ על
הרצפה - לעבר ראשה של המתלוננה בכוונה לפגוע בה; והדחה בחקירה, בכך שהזהיר את
המתלוננת שלא תמסור למשטרה שהוא זה שדקר אותה.
4. הערעור כנגד ההרשעה: "טענות
סף"
לפני הצגת טענותיו לגופו של ענין, העלה
ב"כ המערער מספר "טענות סף", המתייחסות להחלטות ביניים שנתן
ביהמ"ש המחוזי במהלך הדיון; כאשר לדעתו החלטות אלו שגויות, וקבלת עמדתו
בענינן חייבת להביא לביטול הכרעת הדין ולזיכויו של המערער.
ואלה הטענות:
א. סירוב להתיר הבאת עד בדבר אופיה של המתלוננת
לאחר שהסתיימה פרשת ההגנה ונקבע מועד
לסיכומים, ביקש ב"כ המערער להשמיע מטעמו עד שיסתור את דברי המתלוננת בעדותה,
לפיה לא קיימה יחסי מין עם המערער. ב"כ התביעה, התנגדה להשמעת עד זה, מאחר
ומדובר בענין צדדי שאינו דרוש להכרעה במחלוקת שבין הצדדים. בית המשפט קיבל את
עמדתה של ב"כ התביעה, כשהוא סומך את עמדתו על הוראות סעיף 106(א)
לחסד"פ: "עד מוזמן לבית המשפט רק אם עדותו עשויה .. להועיל לבירור
שאלה הנוגעת למשפט..." (ההדגשה שלי - י.ק.).
בדחותו את הבקשה, הדגיש בית המשפט: כי הצידוק
לכלל בדבר סופיות תשובת העד ב"ענינים צדדיים" או ב"נושא
נלווה", הוא צידוק של יעילות; וכי כאשר מדובר בענינים שאינם בעלי השלכה ישירה
להליך והם מצטמצמים למהימנותו של עד ב"נושאים צדדיים", אין מקום להעתר
לבקשה להשמעת עדים מפריכים.
לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט
המחוזי. השאלה אם המתלוננת קיימה בעבר יחסי מין עם המערער אינה מצויה במיתחם
המחלוקת העניינית שהיתה בין הצדדים; וההכרעה בה אינה חיונית לענין הנדון. גם אם
היה מתברר שהמתלוננת לא אמרה אמת בהקשר זה - מתוך רצון לשמור עניין זה בסוד, לאחר
שהתקשרה עם אחר והיא מצויה בחודש הרביעי להריונה - לא היה בכך כדי להשפיע על
התוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו, בדין יישם בית המשפט
המחוזי את הכלל בדבר סופיות דבריו של עד ב"ענינים צדדיים"; והטענה
נדחית.
ב. דחיית התנגדות להדרכת המתלוננת ורישום לקוי
בפרוטוקול
הסניגור מלין על כך: שבית המשפט התיר לתובעת
להדריך את המתלוננת במהלך עדותה הראשית, למרות התנגדותו; ושהסתפק ברישום תשובותיה
של המתלוננת לשאלותיו בחקירה הנגדית, מבלי לרשום את השאלות שקדמו להן, באופן
שהפרוטוקול אינו מגלה את הסתירות שנחשפו במהלך חקירתה.
הפיקוח על אופי השאלות המוצגות לעד בחקירה
ראשית - נתון בעיקרו של דבר לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור לא תתערב
בכגון דא, אלא במקום שמשגה בהקשר זה מצד הערכאה הדיונית, כרוך בפגיעה ממשית
בהגינות הדיון או בהגנתו של הנאשם.
עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, כי הסניגור התנגד
לשאלה שהופנתה למתלוננת בדבר התנהגותו של המערער לאחר שסיפרה לו על הריונה ועל
החבר שלה, בהיותה שאלה מדריכה. ברם, הרישום בפרוטוקול משקף תשובה רצופה, שהשאלה
אינה מהווה חלק ממנה; והסניגור לא ביקש את תיקון הרישום. בית המשפט קבע, כי אינו
מוצא פגם בשאלה כפי שהוצגה; ואנכי לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו.
ואילו באשר לטיבו של רישום תשובותיה של
המתלוננת בחקירתה הנגדית, לא הראה לנו ב"כ של המערער כי נפל בו שיבוש שקיפח
את המערער בהגנתו; ומכל מקום, היה בידי ב"כ המערער לבקש בהקשר זה תיקון של
הפרוטוקול, דבר שלא עשה.
במצב דברים זה דין הטענה להידחות.
ג קבילות "זכרון דברים" של רופא
במהלך עדותו, התבקש ד"ר ולדימר קבאשה -
עד תביעה - לאמת תוכנו של "סיכום אישפוז" של המתלוננת, שנכתב על ידו;
ומשאימתו - ביקשה התביעה להגישו כראיה. הסניגור התנגד להגשת המסמך כראיה, מן הטעם
שהסיכום חייב להיות ערוך על גבי תעודת רופא כמשמעותה בפקודת הראיות.
בית המשפט המחוזי דחה את ההתנגדות בקובעו: כי
הסיכום לא הוגש כראיה עצמאית - שאז מן הדין היה שיערך בצורה הקבועה בפקודת הראיות
- אלא כחלק בלתי נפרד מעדותו של הרופא; וכי בתור מסמך שנערך על ידי הרופא בסמוך
לארועים המתועדים בו, רשאי הוא להגישו כראיה לרשום בו כחלק מעדותו.
לא מצאתי פסול בעמדתו של בית המשפט המחוזי.
אכן, חוות דעת רפואית, המוגשת כראיה ב"מקום" עדותו של הרופא - חייבת
להיות ערוכה על גבי תעודת רופא כאמור בפקודת הראיות. ברם, במקום שרופא מעיד על
טיפול שנתן לחולה, רשאי הוא להגיש כראיה כל מסמך שנערך על ידו בקשר לאותו טיפול,
כל עוד אין בסיס להתנגדות עניינית להגשתו. במקרה דנא, לא הוצגה טענה עניינית כנגד
הצגת הסיכום ודין הטענה להידחות.
ד. הוכחת פרטים אסורים במהלך הדיון
לטרונייתו של ב"כ המערער בהקשר זה שני
פנים: האחד - שבית המשפט התיר לתובעת להציג למערער במסגרת חקירתו הנגדית שאלות
ביחס לעברו; והשני - שבית המשפט התיר לתובעת להציג למערער במסגרת חקירתו שאלות
ביחס לגירסה שמסר לרופא שבדק אותו בקשר לפרשה נושא האישום, מבלי שחוות הדעת שניתנה
על ידי הרופא הוגשה כראיה בתיק אלא "הגיעה" אליו מחמת טעות כלשהי.
בית המשפט קיבל את עמדתו העקרונית של ב"כ
המערער בדבר פסלות השאלות שנשאל מרשו בדבר הגירסה שמסר לרופאיו מבלי שגירסה זו
הוצגה בפניו כחוק; וקבע שיש להתעלם מתשובותיו של המערער בהקשר זה כפי עשה בפועל.
ברם, לטענת ב"כ המערער לא היה די בכך, ובית המשפט חייב היה בנסיבות האמורות
לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון בתיק. לתוצאה זו, צריך היה בית המשפט להגיע - לטענת
ב"כ המערער - גם בשל חשיפת עברו הפלילי של המערער בטרם ניתנה הכרעת הדין.
עמדת ב"כ המערער אינה מקובלת עלי. אכן,
מחמת טעות הגיע לידיעתו של בית המשפט מידע שלא הוגש כראיה; וכל עוד לא הוגש - לא
היה מקום לחשפו בפניו. ברם, בית המשפט החליט להתעלם מהפרטים שנודעו לו עקב הטעות
האמורה; והמערער לא ביקש מבית המשפט לפסול עצמו מטעם זה. במצב דברים זה, חזקה על
בית המשפט, שאכן התעלם מן הפרטים הפסולים ומכל מקום אין המדובר במידע שהיה חיוני
להרשעה וזו מבוססת על ראיות כשרות אחרות. בנסיבות כגון דא, חלות הוראותיו של סעיף
56 לפקודת הראיות; ועל פיהן רשאי היה בית המשפט לנהוג כפי שנהג. הוא הדין לענין חשיפת
עברו של המערער טרם זמנו: אכן לא היה מקום לעשות כן; אך בנסיבות הענין, לא היתה
לכך השלכה עניינית.
ה. חקירה נגדית בשפת האם של המערער
טענתו של ב"כ המערער בהקשר זה היא: כי
בית המשפט שגה כאשר דחה את טענתו שיש לחקור את המערער בחקירה נגדית ברוסית, שהיא
שפת האם שלו; ובכך קיפח אותו בהגנתו.
לא מצאתי ממש בטענה זו. בית המשפט המחוזי דחה
את ההתנגדות בהקשר זה לאחר שהחקירה הראשית של המערער התקיימה בעברית, וכך גם
החקירה הנגדית עד לשלב בו הועלתה ההתנגדות. במהלך חקירתו של המערער עד להצגת
ההתנגדות, לא נתגלה אצלו כל קושי בהבנת השאלות שהוצגו בפניו בעברית; ובית המשפט
המחוזי רשאי היה לקבוע על פי התרשמותו מהתנהגותו של המערער לאורך הדיון כולו, כי
הוא מבין עברית במידה הדרושה להגנתו.
5. הערעור כנגד ההרשעה: טענות לגופו של עניין
א. הגנת השכרות
לשיטתו של ב"כ המערער, שגה בית המשפט
המחוזי בכך שלא זיכה את מרשו מכל העבירות שבהן הורשע, מכוחה של הגנת השכרות. משגהו
של בית המשפט בהקשר זה נעוץ - לטענת הסניגור - בכך, שסבר כי המערער נכנס למצב של
שיכרות "בהתנהגות נשלטת ומדעת"; בעוד שחומר הראיה מלמד, שהמערער
"נקלע" למצב זה שלא מדעת, כתוצאה משתיית וויסקי לאחר נטילת כדורי הרגעה,
על רקע של מריבה קודמת עם אביו וללא כל קשר למתלוננת.
עמדת ב"כ המערער אינה מקובלת עלי. בית
המשפט המחוזי קבע כי המערער הוזהר על ידי חברו ניקולאי לבל ישתה וויסקי לאחר שנטל
מספר כדורי "וואבן"; ודי באזהרה זו - שאין מקום לפקפק בכך שאכן נאמרה -
כדי לסלק כל ספק ממימצאו של בית המשפט, שהמערער הכניס את עצמו למצב של שיכרות
בהתנהגות "נשלטת ומדעת", כאמור בסעיף 34 ט(ב) לחוק העונשין. לשיטתי,
לעניינו של סעיף 34ט(ב) הנ"ל, די בכך שהמערער היה ער לסיכון ששתיית הוויסקי
תכניס אותו ל"מצב של שכרות"; ואין צורך בהוכחת ידיעה מלאה וממשית שכך
יקרה, כפי שמתחייב מטיעונו של הסניגור.
אזהרתו של החבר היתה ברורה וחד משמעית;
והמערער, ככל אדם בר דעת, לא יכול היה שלא להבין שהמדובר בסיכון מוחשי וממשי.
המערער עצם את עיניו בפני הסיכון; וכמוהו כמי שנכנס למצב של שכרות מדעת ובהתנהגות
נשלטת.
ולא למיותר להוסיף - בשולי הדברים - שגם אילו
היה המערער נכנס למצב של שכרות כתוצאה משתיית הוויסקי לבדו, ללא נטילת כדורי
ההרגעה קודם לכן, הייתי מגיע לאותה תוצאה; שהרי כל אדם בר דעת מודע לסיכון של
כניסה למצב של שכרות כתוצאה משתיית כמות משמעותית - ובמקרה דנן מדובר בחמש כוסות -
של וויסקי. בנסיבות כאלה, הטענה "לא ידעתי שאשתכר" - לא תסייע
ל"שיכור".
בדין, איפוא, בחן בית המשפט המחוזי את אחריותו
של המערער למעשי העבירה שביצע בדירת המתלוננת לאחר שתיית הוויסקי - והכניסה למצב
של שכרות - באספקלריה של הוראות סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין; ובדין הרשיעו בעבירות
התנהגותיות של מחשבה פלילית, כאמור בסעיף האמור.
ב. הרשעה על פי עדות יחידה
לצד טענתו המשפטית בדבר הנאת המערער מן הסייג
הקבוע בסעיף 34ט(א) לחוק העונשין, מיקד ב"כ של המערער את טענותיו כנגד הרשעת
שולחו בטענה, שבית המשפט המחוזי שגה בכך שנתן אמון מלא ובלתי מסויג בעדותה של
המתלוננת; וזאת, בנסיבות שבהן מן הראוי היה - לשיטתו של ב"כ המערער - שבית
המשפט ינהג זהירות יתירה, בהתחשב בכך שבפניו עדות יחידה הלוקה בפגמי מהימנות לא
מבוטלים.
אכן, הרשעתו של המערער מבוססת על עדותה היחידה
של המתלוננת; וזו אינה נקיה מאי דיוקים ומסתירות פנימיות. ברם, בית המשפט ראה את
המתלוננת על דוכן העדים והתרשם מן הצורה שבה מסרה את עדותה; ובבואו לקבוע עמדה
באשר למהימנותה הדגיש: כי "אף שעדותה ... לא היתה נקייה מסטיות ומסתירות פה
ושם, אולם הבסיס של העדות נשאר איתן ומהימן גם לאחר חקירה נגדית ממושכת".
כידוע ערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאי מהימנות, אלא במקרים נדירים כאשר ישנה
הצדקה לעשות כן בשל משגה בולט לעין של הערכאה הראשונה; ובמקרה דנא לא השכיל
הסניגור המלומד להצביע על משגה כזה.
בהקשר זה הוסיף וטען ב"כ המערער, כי בית
המשפט המחוזי נכשל במילוי חובתו לנמק את הכרעתו כאמור בסעיף 182 לחוק סדר הדין
הפלילי. חובת ההנמקה הקבועה בסעיף 182 הנ"ל אינה מתיחסת להערכת מהימנותו של
עד יחיד, דוגמת זו הקבועה בסעיפים 54 ו- 54א(ב) לפקודת הראיות, אלא להנמקת הכרעת
הדין; ובית המשפט המחוזי מילא חובה זו בשלמותה.
ב. ההרשעה בעבירה של הדחה בחקירה
לצד הטענה שלא היה מקום ליתן אמון בדבריה של
המתלוננת בדבר פרטי ההתרחשות בחדר השינה שלה - בשל כך שהיתה, כאמור, עדה יחידה
שאין לה תמיכה בראיות אחרות - הוסיף ב"כ המערער וטען: כי שגה בית המשפט בסברו
שיש בדברים שאמר המערער למתלוננת - "אל
תגידי שזה אני" - בסיס להרשעה בעבירה של הדחה בחקירה.
עמדתו זו של ב"כ המערער אינה מקובלת עלי.
אמירתו האמורה של המערער שקולה כנגד "איום" - או, לפחות, כנגד
"דרישה" - שלא לגלות לרשות החוקרת את זהותו כמי שדקר את המתלוננת; וזאת
- על בסיס ההנחה שתוגש תלונה בענין זה ובעקבותיה תתקיים חקירה. אמירה כזאת, מהווה,
בנסיבות הענין, מעשה של הדחה בחקירה כפי שקבע בית המשפט המחוזי; ודין הטענה בענין
זה להידחות.
ג. ההרשעה בעבירת התקיפה
לשיטתו של ב"כ המערער, שגה בית המשפט
המחוזי בהרשיעו את המערער בעבירת תקיפה - שלא יוחסה לו בכתב האישום - במקום עבירת
המעשה המגונה ממנה זוכה, מבלי שהזהירו קודם לכן שהוא עומד לעשות כך; וכתוצאה מכך
לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן, כדרוש על פי הוראות סעיף 184 לחוק סדר
הדין הפלילי.
עמדתו של ב"כ המערער, לפיה מחייבת ההוראה
שבסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי מתן "אזהרה" פורמלית לנאשם, אינה
מקובלת עלי. לשיטתי, די בכך, שנאשם ער לעובדה שחומר הראיות מעמיד אותו בסיכון ממשי
של הרשעה בעבירה שלא הואשם בה, כדי ל"הזהירו" כאמור ולהעמידו על הצורך
להתגונן בפניה; ויהיו הדברים כאשר יהיו - מקום שנאשם מתגונן בפועל מפני הרשעה
בעבירה כאמור - כבמקרה דנא - לא תישמע מפיו הטענה, שלא היתה לו הזדמנות להתגונן.
ד. ההרשעה בנסיון תקיפה
הרשעתו של המערער בעבירה של ניסיון לתקיפה,
מבוססת על קבלת גירסתה של המתלוננת, לפיה: המערער הניף בקבוק מעל לראשה; ואך דרך
נס לא פגע בה והתנפץ על הרצפה. גירסת המתלוננת בענין זה, עומדת בניגוד לגירסה
שהציגו ניקולאי והמערער, לפיה הבקבוק "נפל" עם הכוסות, כאשר המערער דחף
את השולחן; וזאת - מבלי שקדמה לכך פעולה של "הנפה" כפי שטוענת המתלוננת.
לחילופין - ממשיך וטוען ב"כ המערער - לא באה בפני בית המשפט ראיה המבססת
כדבעי מימצא של "כוונה לפגוע" בראשה של המתלוננת, פרט לטענתה שלה;
ולנוכח הגירסה הסותרת שהציגו המערער וחברו אין די בעדותה היחידה.
לא אוכל לקבל טיעון זה: בית המשפט נתן אמון
מלא בגירסת המתלוננת ואמון זה מתייחס גם לגירסת הנפת הבקבוק לעבר ראשה; ודי במעשה
ההנפה כשלעצמו, כדי להוכיח את כוונתו של המערער לפגוע במתלוננת.
ה. ההרשעה בעבירה של חבלה חמורה
ב"כ של המערער אינו חולק על כך,
שהמתלוננת נדקרה בסכין בבטנה. ברם, לשיטתו, הואיל ומדובר בסכין מטבח של המתלוננת
שאין יודעים כיצד הגיעה לידי המערער - אם בכלל - קיימת אפשרות סבירה, שהסכין היתה
מונחת על המיטה כאשר שניהם נפלו עליה ושהמתלוננת נדקרה אגב הנפילה. את תלונתה כנגד
המערער בענין זה, מסביר ב"כ המערער, בפחד שתקף את המתלוננת משהבחינה שנדקרה;
וברצונה לנקום בו על שניסה להתקרב אליה בניגוד לרצונה.
אכן, לא הובאה ראיה באשר לדרך שבה הגיעה הסכין
לידי המערער. ברם, בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגירסתה הכוללת של המתלוננת; וזו
מדברת בדקירה בידי המערער ולא בפציעה, שהמתלוננת אינה יודעת את מקורה. בנסיבות
הענין די בכך כדי לדחות את מאמצי ב"כ המערער להוציא ענין זה ממסגרתו של אותו
אמון.
6. הערעור כנגד גזר הדין
טענתו של ב"כ המערער היא כי העונש הכולל
שנגזר על מרשו מחמיר עמו יתר על המידה באורח משמעותי; וזאת, בהתחשב בכך שהמדובר
במעידה מקרית וחד פעמית, כאשר המעשים שבהם הורשע נעשו על ידו כשהוא נתון במצב של
שכרות.
בקשתו של ב"כ המערער היא, לאמץ את עמדתה
של של קצינת המבחן, בתסקיר משלים שהוגש לנו, לפיו: מן הראוי להסתפק בעונש מאסר
בפועל שניתן לרצותו בעבודות שירות, כשלצידו מאסר על תנאי והעמדה במבחן; וזאת, על
מנת לבסס את התהליכים החיובים שבהם החל המערער במהלך השנה וחצי שקדמו לעריכת
התסקיר.
לא נוכל להיעתר לב"כ המערער. השימוש
באלימות בסכסוכים בין אישיים הופך - למגינת הלב - לשיגרה; ובמסגרתה של זו, מתרבים
והולכים - בהיקף מדאיג - המקרים של שימוש בסכין, המסכן חיי אדם. בית המשפט אינו
יכול לעצום עיניו בפני התרחבותה של התופעה האמורה; ומגמתה הברורה של הפסיקה בנושא
זה היא, לתרום לצמצומה של התופעה על ידי הטלת עונשים מרתיעים שבכוחם לקבוע בהכרת
הכל את חומרתה ולהרתיע עבריינים בכח מהשתלבות בה.
אכן, העונש שנגזר על המערער אינו קל; ובהתחשב
בכך שהמערער זכה עד כה לעיכוב ביצועו של גזר הדין, יהא עליו להתחיל בריצויו פרק
זמן לא מבוטל לאחר ביצוע העבירות שבגינן הוטל. ברם, בנסיבות הענין, לא מצאתי מקום
להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לנוכח טיבה ואופיה של ההתנהגות העומדת בבסיס
ההרשעה; ובהתחשב בחובתו של בית המשפט לעמוד בפרץ כנגד התרחבות התופעה של שימוש
בסכין לפתרון סכסוכים בין אישיים.
ולא נעלם ממני, כמובן, שהמערער נקלע לעשיית
המעשים שבהם הורשע בהיותו בגילופין. אין בכך כדי לסייע לו: המדובר בשכרות שאליה
הכניס עצמו המערער במודע ובהתנהגות נשלטת; ומי שנוהג כך, נושא באחריות למעשיו
ואינו יכול להסתתר מאחורי שכרותו. מצב דברים זה נועד להבהיר לשותים לשוכרה -
וכאמור, במקרה דנא די היה בכך, לשיטתי, שמצב השכרות היה נגרם בשל שתיית הויסקי,
אפילו לא נלקחו קודם לכן כדורי הרגעה - כי שכרות עשויה להביא לאסון; וכי מן הדין על
כן להימנע ממנה ואף לא ליטול סיכון שמא תתרחש. נטילת סיכון של כניסה לשכרות - כמוה
כשהשתכרות ביודעין; וייטיבו לעשות ה"שתיינים", אם ימנעו מלשתות בנסיבות
שבהן עשויים הם לפגוע בזולתם.
המערער דקר את המתלוננת בסכין מטבח בהיותה
בחודש הרביעי להריונה, על רקע סירובה להיעתר למאמץ שעשה להתקרב אליה, וכל הקלה
בעונש תתפרש כנטילה מחומרת המעשה שעשה וכמתן פרס לשיכורים מדעת.
7. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל הנני מציע לחברי הנכבדים
לדחות את הערעור על כל חלקיו.
ש
ו פ ט
השופטת שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, ג' בסיון תשנ"ט (18.5.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
98065860.H02