בבית המשפט העליון
בר"ם
6581/02
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' גרוניס
המבקשת: מדינת ישראל - משרד הפנים
נגד
המשיב: מאהר
דיוק
בקשת
רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.7.02 בעמ"נ
179/02 ובעמ"נ 180/02 שניתן על-ידי כבוד
סגן
הנשיא ג' קלינג
תאריך הישיבה: כ"ח באב תשס"ב
(6.8.02)
בשם
המבקשת: עו"ד ח' אופק
בשם
המשיב: עו"ד ש' ליבוביץ
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
בקשת רשות-ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיא, השופט ג'
קלינג), ולפיו נתקבלו ערעוריהם של המשיב ושל אחד מג'די נג'ר על החלטות בית הדין
לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין למשמורת), הפועל מכוח
סעיף 13יא לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952- (להלן: החוק), ובית המשפט
הורה לשחרר את המשיב ואת נג'ר מן המשמורת בערובה ובתנאים שפורטו בפסק הדין. המדינה
ביקשה רשות-ערעור גם על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את נג'ר (בר"ם
6582/02); ובהסכמת הצדדים החלטנו, בפתח הדיון לפנינו, לדון בשתי הבקשות, במאוחד,
כבערעורים שהוגשו לאחר מתן רשות כדין. אלא שבעקבות הסכמה שהושגה בין הצדדים (בגדר
הליך אחר), בדבר יעד הרחקתו של נג'ר, חזרה בה המדינה מבקשתה לרשות-ערעור על
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שהתייחס לשחרורו של נג'ר. נותר לפנינו, אפוא,
רק הערעור על פסק הדין, ככל שהוא מתייחס לעניינו של המשיב.
רקע עובדתי ודיוני
2. נגד המשיב - אזרח ירדני השוהה בישראל שלא כדין
- ניתן צו הרחקה, בהתאם לסעיף 13(א) לחוק, שלפיו יש להרחיקו לירדן, וכן צו להחזקתו
במשמורת עד להרחקתו, בהתאם לסעיף 13א לחוק. בית הדין למשמורת, שלפניו הובא המשיב,
החליט (ביום 18/4/02) לאשר את צו המשמורת. המשיב השיג, בהליכים נפרדים ולפני
בתי-משפט שונים, הן על צו ההרחקה והן על צו המשמורת. נקדים ונסקור את עיקרי
ההליכים.
3. בעתירה מינהלית, שהגיש לבית המשפט המחוזי
בירושלים (עת"מ 526/02), לא חלק המשיב על עצם ההחלטה להרחיקו מישראל. עם זאת
טען, כי הוא תושב הרשות הפלשתינית, שנשא לאישה תושבת רמאללה העומדת ללדת את בנם
המשותף, ועל כן מן הדין להרחיקו למקום מושבו ברשות הפלשתינית ולא לירדן. כן טען,
כי הגיש בקשה לאיחוד משפחה, כדי שיתאפשר לו להתגורר עם משפחתו בתחומי הרשות
הפלשתינית, אלא שהטיפול בבקשתו טרם הסתיים.
בית המשפט המחוזי (השופט מ' גל), שדן בעתירה
בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, פסק לדחותה. בנימוקיו נקבע, כי בהחלטת הרשות
המוסמכת להרחיק את המשיב לירדן, שהיא מדינת אזרחותו, לא נפל פגם העשוי להצדיק את
התערבות בית המשפט. בטענתו העובדתית של המשיב, כי נשא לאישה תושבת רמאללה, לא היה
כדי לשנות את פני ההכרעה. ביחס לטענתו, כי הגיש בקשה לאיחוד משפחה, נקבע, כי לא
הוכח שבקשת המשיב, שהוגשה על-ידו לרשות הפלשתינית, הועברה, כנדרש, לאישורה של
ישראל. בנוסף צוין, כי גם החשש שהמשיב ישוב וייכנס לישראל שלא כדין מצדיק את
ההחלטה להרחיקו לירדן ולא לתחומי הרשות הפלשתינית.
המשיב הגיש ערעור על פסק-דינו של השופט גל.
ביום 26/6/02 דן בית-משפט זה בערעור (ע"א 4707/02), ומשלא מצא כי טענותיו של
המשיב מצדיקות התערבות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, דחה את הערעור.
4. ביום 1/7/02 - חמישה ימים לאחר שבית המשפט
העליון דחה את ערעורו על פסק-דינו של השופט גל - הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי
בירושלים עתירה חדשה נגד צו ההרחקה (עת"מ 617/02). סגנית הנשיא, השופטת מ'
ארד, שעתירה זו הובאה לפניה, פסקה לדחותה על יסוד הטעמים שעל-פיהם דחה השופט גל את
העתירה הראשונה. גם עתירה שלישית, שהוגשה מטעם המשיב נגד צו ההרחקה (עת"מ
641/02), נדחתה על הסף, משקיבלה השופטת מ' שידלובסקי-אור את טענת המדינה כי
ההכרעות השיפוטיות הקודמות בעניינו של צו ההרחקה, מהוות מעשה בית-דין. להשלמת
התמונה אוסיף, כי המשיב ערער לבית המשפט העליון על דחיית עתירתו האחרונה
(עע"ם 7090/02), אך משהובא ערעור זה לדיון (ביום 11/9/02), שעה המשיב לעצת
בית המשפט וחזר בו מן הערעור, תוך שמירת זכותו לפנות לשר הפנים בבקשה לעיון חוזר
בצדקת החלטתו להרחיק את המשיב לירדן.
5. עד כאן לעניינו של צו ההרחקה. ביני לביני,
ביום 22/5/02, שב בית הדין למשמורת ואישר את צו המשמורת שהוצא נגד המשיב. על החלטת
בית הדין למשמורת הגיש המשיב ערעור מינהלי לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (עמ"נ
169/02). ביום 30/6/02 הובא ערעורו לדיון לפני השופט ע' פוגלמן. בפתח הדיון טען
בא-כוח המשיב, עו"ד שמאי ליבוביץ, כי בידו "חומר חדש" המעיד כי
המשיב הוא "אזרח של הרשות הפלשתינית". בעקבות זאת, ובעצת בית המשפט,
ביקש המשיב למחוק את ערעורו, תוך שמירת זכותו להציג למשרד הפנים את כל החומר החדש
שבידו. דא עקא, שבניגוד להצהרתו לפני השופט פוגלמן, לא פנה המשיב למשרד הפנים, אלא
חזר והגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ערעור מינהלי חדש על החלטת בית הדין למשמורת
מיום 22/5/02. ערעור זה (עמ"נ 170/02) נדון לפני השופט ע' מודריק. בדיון ניסה
בא-כוח המשיב לשוב ולהשיג, בעקיפין, גם על צדקתו של צו ההרחקה שהוצא נגד המשיב.
6. ביום 16/7/02 פסק השופט מודריק לדחות את
הערעור. בהתייחסו לניסיון המשיב, לשוב ולהשיג על תוקפו של צו ההרחקה, קבע השופט
מודריק, כי משדחה השופט גל את עתירתו הראשונה, ובית המשפט העליון דחה את ערעורו על
פסק-דינו של השופט גל, הרי שלעניין צו ההרחקה שרירה וקיימת הכרעה שיפוטית, שלדידו
אין מקום להרהר אחריה. לפיכך נדרש רק לשאלת צדקתו של צו המשמורת. וכך פסק:
כיוון
שנקודת המוצא שלי היא שצו ההרחקה מוצדק, נראה לי, שאין מנוס אלא להחזיק את המערער
[המשיב] במעצר עד לביצוע צו ההרחקה, שאם לא כן ביצוע הצו לא יצלח. ברור כשמש שאם
ישוחרר המערער וימצא דרכו אל שטחי הרשות הפלשתינית, לא ניתן יהיה למצוא אותו (אלא
במאמץ צבאי מיוחד שבוודאי לא ראוי לנקוט אותו בנסיבות העניין) ולכן גם לא ניתן
יהיה להרחיקו לירדן.
7. טרם יבשה הדיו על פסק-דינו של השופט מודריק
ובא-כוח המשיב חזר ופנה אל בית הדין למשמורת בבקשה לביטול צו המשמורת, בטענה כי חל
שינוי בנסיבות. לטענתו, בדק ומצא כי בקשת המשיב לאיחוד משפחה, שהוגשה לרשות
הפלשתינית, הועברה לישראל, אלא שישראל טרם הגיבה עליה, וכי בנסיבות אלו יש לשחרר
את המשיב בערובה. בהחלטתו (מיום 18/7/02) לדחות את הבקשה, קבע בית הדין למשמורת כי
טענתו האמורה של המשיב לא הוכחה. כן צוין בהחלטה, כי בית הדין התרשם שלמשיב אין
כוונה אמיתית לצאת מישראל; ולהלן, תוך שציטט את נימוקי השופט מודריק לדחיית הערעור
על החלטתו הקודמת, הטעים בית הדין את החשש שאם ישוחרר מן המשמורת ימצא המשיב את
דרכו אל שטחי הרשות הפלשתינית, ושוב לא ניתן יהיה להרחיקו לירדן.
8. על החלטה זו ערער המשיב לבית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו (עמ"נ 179/02). ערעורו נדון לפני סגן הנשיא, השופט קלינג, ובו
ניתן פסק הדין שעליו ביקשה המדינה רשות לערער לפנינו. כאמור, החלטנו לדון בבקשת
המדינה כבערעור שהוגש לאחר נטילת רשות; ומשעיינו במכלול הטענות הגענו לכלל מסקנה
כי הערעור בדין יסודו.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
9. סגן הנשיא, השופט קלינג, דן בערעור המשיב על
החלטתו האחרונה (מיום 18/7/02) של בית הדין למשמורת. במסגרת הדיון העמידה באת-כוח
המדינה את בית המשפט על ההשתלשלות העובדתית והדיונית שקדמה להחלטותיו נשוא הדיון
של בית הדין למשמורת. המשיב חזר וטען, כי הוא תושב הרשות הפלשתינית. הוא השיג על
צדקת ההחלטה להרחיקו לירדן וביקש מבית המשפט לקבוע כי על המדינה להרחיקו למקום
מושבו בתחומי הרשות הפלשתינית.
בפתח פסק-דינו קבע סגן הנשיא, שלצורך ההכרעה
בערעור שלפניו די לו לדון בצדקת החלטתו האחרונה של בית הדין למשמורת ואינו צריך
להידרש, כלל ועיקר, לקורותיהם של ההליכים הקודמים, שהתקיימו בעניינו של המשיב, ואף
לא לתוקפו של צו ההרחקה. מעמדת פתיחה זו, ולאחר שציטט את סעיף 13א(ב) לחוק, הקובע
את דין ההחזקה במשמורת של השוהים בישראל שלא כדין, ניפנה לבחון אם ראוי להמשיך
ולהחזיק את המשיב במשמורת.
לשאלה זו השיב סגן הנשיא בשלילה. טעמיו
העיקריים למסקנה זו היו אלה: החזקת אדם במשמורת פוגעת בחירותו, ועל צו משמורת
לעמוד במבחן התכלית הראויה ובמבחן המידתיות. תכליתו של החוק, שמכוחו ניתן צו
המשמורת (חוק הכניסה לישראל), היא לקיים בידי המדינה יכולת שליטה ובקרה על הנכנסים
למדינה. הרחקתם מישראל של השוהים בה שלא כדין נגזרת מתכליתו של החוק. על כן אף
ההרחקה היא לתכלית ראויה. ההחזקה במשמורת נועדה לאפשר את ההרחקה. החזקת המורחק
במשמורת היא לתכלית ראויה אם היא דרושה כדי לאפשר את ההרחקה. באמצעי ההחזקה
במשמורת - קבע בית המשפט - מן הראוי להשתמש בסמוך להרחקה, על מנת שהמורחק יהיה
זמין שעה שבאים להרחיקו. המשיב, שמועד הרחקתו טרם נקבע, מוחזק במשמורת מזה זמן רב.
המשיב עצמו גרם אמנם להתארכות ההליכים בעניינו, אך הסיבה שבגללה מתעכבת הרחקתו היא
עמידת המדינה על דרישתה להרחיקו לירדן, בעוד הוא מבקש לצאת לתחומי הרשות
הפלשתינית. אלא שדרישת המדינה להרחיק את המשיב לירדן חורגת מתכליתו של החוק. יצוין
כי דברי סגן הנשיא התייחסו לא רק למשיב אלא גם לנג'ר, שכאמור עניינו הסתיים
בינתיים בהסכמה. את דבריו בנקודה זו, שלכאורה נאמרו אגב-אורחא אך בפועל היוו חלק
מנימוקי הכרעתו, אביא כלשונם:
לו
עמדה בפני השאלה לאן יש להרחיקם, היה ראוי לבדוק את שיקוליה של המדינה לגופם אלא
שכאמור לא ענין זה עומד להכרעה בפני. השאלה שבפני היא אם יש לחוק הכניסה לישראל
תכלית כלשהי, מלבד הבקרה על הנכנסים לישראל והשוהים בה.
לו
הודיעו התושבים הירדנים כי מעוניינים הם לצאת את המדינה לאחת ממדינות אירופה
המוכנה לקבלם, לא יכול היה שר הפנים לעמוד על דעתו כי עליהם לחזור לירדן שממנה באו
לטענתו. תכליתו של חוק הכניסה לישראל היתה מושגת עם צאתם מהארץ. אלא שהמדינה חוששת
שמג'די נג'ר ומאהר דיוק, אם ישוחררו, יגיעו לשטחי הרשות הפלשתינאית ולא יתייצבו
למועד כאשר המדינה תרצה להרחיקם. אין תכליתו של חוק הכניסה לישראל למנוע את
הישארותם של המערערים בשטח הרשות הפלשתינאית גם אם תוצאה זו אינה רצויה למדינה.
העולה
מהאמור הוא שהשימוש הנעשה בהחזקת המערערים במשמורת איננו נעשה לתכלית ראויה, שהיא
תכליתו של חוק הכניסה לישראל.
על יסוד נימוקים אלה קבע סגן הנשיא בפסק-דינו,
כי החזקתו של המשיב במשמורת עד שניתן יהיה להרחיקו לירדן אינה לתכלית ראויה. עם
זאת הוסיף וקבע, כי גם אם יונח שהחזקתו במשמורת היא לתכלית ראויה, הרי שבנסיבות
המקרה החזקתו במשמורת אינה עומדת במבחן המידתיות; הן באשר הוצעו ערובות לשחרורו
והן מפני שלא נטען, כי בתקופת שהותו בישראל ביצע המשיב עבירות, או שאם ישוחרר עלול
הוא לבצע עבירות.
דיון
10. כזכור, בפתח פסק-דינו ציין סגן הנשיא, כי לצורך
ההכרעה בערעור שלפניו אין הוא רואה מקום להתייחס להליכים קודמים שהתקיימו בעניינו
של המשיב, ואף לא לתוקפו של צו ההרחקה. אך חוששני, כי את הכרעתו בערעור ביסס, הלכה
למעשה, אך ורק על ביקורת נימוקי ההכרעות שנפלו בהליכים הקודמים שהתקיימו בעניינו
של המשיב. לא זו אף זו: לשאלה הממשית היחידה, שלכאורה הייתה טעונה בירור בערעור
שלפניו, כלל לא נדרש.
במה דברים אמורים? בהליכים הקודמים שננקטו
מטעמו השיג המשיב הן על צדקת ההחלטה להרחיקו לירדן והן על צדקת ההחלטה להחזיקו
במשמורת. עניינה של ההחלטה להרחיקו לירדן הוכרע סופית בפסק-דינו של בית המשפט
העליון בעע"ם 4707/02, שלפיו נדחה ערעורו של המשיב על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בירושלים (מפי השופט גל) בעתירתו המינהלית הראשונה (עת"מ 526/01).
ואילו עניין צדקת ההחלטה להחזיקו במשמורת הוכרע סופית בפסק-דינו של השופט מודריק,
שלפיו נדחה ערעורו של המשיב על החלטת בית הדין למשמורת מיום 22/5/02. אם ביקש
המשיב להשיג על הכרעת בית המשפט המחוזי בנושא החזקתו במשמורת, היה עליו לבקש
רשות-ערעור על פסק-דינו של השופט מודריק; ומשלא עשה כן, הפך פסק-דינו של השופט
מודריק לפסק-דין חלוט. המשיב בחר לשוב ולפנות לבית הדין למשמורת בטענה כי מאז
החלטותיו הקודמות חל שינוי בנסיבות המצדיק את שינוין של ההחלטות. אך משלא עלה בידו
לשכנע את בית הדין למשמורת בדבר שינוי הנסיבות הנטען, דחה בית הדין את בקשתו.
ערעורו על צדקת החלטתו של בית הדין למשמורת, שנדון לפני סגן הנשיא, העמיד לבירור
רק שאלה ממשית אחת והיא, כלום עלה בידי המשיב להראות שבעניינו אכן חל שינוי נסיבות
המצדיק את שינויה של ההחלטה הקודמת. לשאלה עיקרית זו לא מצאתי התייחסות בפסק-דינו
של סגן הנשיא. תחת זאת נדונו בפסק-דינו שתי השאלות שנדונו והוכרעו בהליכים
הקודמים.
11. די באמור עד כאן כדי להוביל לקבלת ערעורה של
המדינה. לפנים מן הצורך אוסיף, כי גם לגופו של עניין שגה סגן הנשיא המלומד
בביקורתו על צדקת ההחלטה להרחיק את המשיב לירדן ועל עמידת צו המשמורת שניתן נגדו
במבחני התכלית הראויה והמידתיות. אפשר, אמנם, שאילו ביקש המשיב - תחת להיות מורחק
לירדן - לצאת למדינה אחרת המוכנה לקבלו, די היה בכך כדי להגשים את תכלית הרחקתו
מישראל. ואולם המשיב לא ביקש לצאת למדינה אחרת, שהביעה נכונות לקלוט אותו בתחומה,
אלא ביקש להרחיקו לתחומי הרשות הפלשתינית. ולא הרי הרשות הפלשתינית כהרי
"מדינה אחרת", שהלוא על-פי סעיף 28(11) לתוספת הראשונה לנספח האזרחי
להסכם הביניים שבין ישראל לבין הרשות הפלשתינית (כתבי אמנה 1071, כרך 33, בעמ'
215), הענקת תושבות-קבע לאדם בשטחי הרשות הפלשתינית כפופה לאישורה המוקדם של ישראל
(השוו: בג"ץ 7260/01 מג'די עבדל קאדר נ' שר הפנים, תק-על 2001(3)
2442). טענת המשיב בפרשתנו הייתה כי הגיש לרשות הפלשתינית בקשה להתאחד עם רעייתו
ברמאללה. אך המשיב לא הוכיח כי הרשות החליטה להיענות לבקשתו, וממילא אף לא שישראל
נתבקשה לאשר את החלטתה. בנסיבות אלו, לא היה כל יסוד לומר שהחלטת המדינה להרחיק את
המשיב (שהוא אזרח ירדני) לירדן חורגת מתכליתו של החוק. יוזכר, כי במסגרת הדיון
לפני השופט פוגלמן הצהיר עו"ד ליבוביץ כי בידו "חומר חדש" המוכיח
את זכאותו של המשיב להתיישב בתחומי הרשות הפלשתינית. בעצת בית המשפט, ובמטרה לאפשר
לו להציג לפני משרד הפנים את החומר החדש שבידו, ביקש לחזור בו מן הערעור; אך בפועל
לא פנה למשרד הפנים, במטרה להציג לפניו חומר חדש, אלא מיהר לחדש את ערעורו על צו
המשמורת. בדחותו את הערעור החוזר קבע השופט מודריק - ובדין כך קבע - כי משהוברר כי
ביחס לצו ההרחקה קיימת הכרעה שיפוטית המחייבת אותו, הרי שאין מנוס מהחזקת המשיב
במשמורת עד להרחקתו, שכן אם ישוחרר הרי שימצא את דרכו לשטחי הרשות הפלשתינית ושוב
לא ניתן יהיה למוצאו כדי להרחיקו לירדן.
12. בתשובתו לערעור שלפנינו שב בא-כוח המשיב והשיג
על צדקת ההחלטה להרחיק את המשיב לירדן. בטיעונו המשלים בכתב נכללו טענות עובדתיות
שעל יסודן נתבקשנו להשתכנע, כי המשיב הוא תושב רמאללה וכי מאבקו נגד הצו להרחיקו
לירדן הוא מוצדק. בין היתר נטען, כי הבקשה לאיחוד משפחתם של המשיב ושל רעייתו
הפלשתינית אושרה על-ידי מינהל האוכלוסין של הרשות הפלשתינית; וכי אי-אישורה של
הבקשה על-ידי ישראל נובע מן המצב הביטחוני שלאורו ניתקה ישראל את קשריה עם מינהל
האוכלוסין הפלשתיני במובן זה שהיא נמנעת מלטפל בבקשות לאיחוד משפחות שהרשות מעבירה
לאישורה. על רקע זה, טען בא-כוח המשיב, אין לייחס למשיב כוונה להאריך לשווא את
ההליכים הנוגעים להחלטה להרחיקו לירדן, ובנסיבות אלו לא קמה עילה מוצדקת להחזיקו
במשמורת עד לסיום ההליכים בעניינו.
כל אלו הן טענות חדשות, המופנות נגד צדקת
ההחלטה להרחיק את המשיב לירדן. ואולם עניינו של הערעור שלפנינו מוגבל לשאלה, אם יש
עילה להתערב בצו המשמורת שניתן נגד המשיב. בשאלה זו מוטל עלינו להכריע על יסוד
ההנחה, שניצבה לפני בית הדין למשמורת (בהחלטותיו מיום 22/5/02 ומיום 18/7/02),
ולפני השופט מודריק (בפסק-דינו מיום 16/7/02), כי לעניין צדקתו של צו ההרחקה קיימת
הכרעה שיפוטית חלוטה שאין עילה להתערב בה. מהנחה זו התחייבה המסקנה, שגם סגן הנשיא
קלינג לא ראה להסתייג ממנה, כי הגורם להתארכות ההליכים בעניינו נעוץ במשיב עצמו.
אם חפץ המשיב לטעון, כי יש מקום לשוב ולעיין בצדקת הצו להרחיקו לירדן, על יסוד
עובדות חדשות שבידו להציג, בידו לעשות כן במסגרת בקשה לעיון חוזר שתופנה על-ידיו
לשר הפנים. מטעם זה ממש, ובעצת השופט פוגלמן, חזר בו המשיב מערעורו לפני בית המשפט
המחוזי (עמ"נ 169/02), על החלטת בית הדין למשמורת מיום 22/5/02, ומטעם זה חזר
בו אף מערעורו לבית-משפט זה (עע"ם 7090/02) על פסק-דינה של השופטת מ'
שידלובסקי-אור, שלפיו נדחתה על הסף עתירתו השלישית (עת"מ 641/02) לביטולו של
צו ההרחקה.
הערה לסיום
13. חלק מן ההליכים שננקטו על-ידי המשיב לקו בחזרה
על הליכים שהתקיימו ובכפילות. בנקיטת הליכים חוזרים היה משום העסקת בתי המשפט
לשווא. אין זאת אלא שבעשותו כן ניסה המשיב לעכב ככל האפשר את ביצועו של צו ההרחקה
התלוי כנגדו. אך דומה שהמשיב היה מתקשה להגיש הליכים כה רבים, ולהעסיק בהם את בתי
המשפט, אלמלא הכפילות הקיימת בחיקוקים המסדירים את דרכי התקיפה של צווי הרחקה ושל
צווי משמורת. עיקר הפגם נעוץ בכך, שבידי מועמד להרחקה המוחזק במשמורת, המבקש להשיג
הן על ההחלטה להרחיקו והן על ההחלטה להחזיקו במשמורת, לנקוט הליכים נפרדים, ולפני
ערכאות שונות, לתקיפת צו ההרחקה מזה ולתקיפת צו המשמורת מזה. על פגם זה אבקש
להתעכב.
בפרק הרביעי לחוק, כתיקונו בתשס"א (חוק
הכניסה לישראל (תיקון מס' 9), התשס"א2001-), נקבע הסדר חקיקתי מקיף לעניין
הרחקתם של השוהים בישראל שלא כדין ולעניין החזקתם במשמורת עד להרחקתם. במסגרת
התיקון האמור (בסימן ב' לפרק הרביעי) נכללו הוראות בדבר הקמתם, תפקידיהם
וסמכויותיהם של בתי דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. בעקבות תיקונו של החוק,
ומכוח סמכותו לפי סעיף 7 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס2000-, הרחיב
שר המשפטים את התוספות הראשונה והשנייה לחוק האמור (ראו: צו בתי משפט לענינים
מינהליים (שינוי התוספות לחוק), התשס"ב2001-, ק"ת 6136, מיום 2/12/01,
146). לתוספת הראשונה, בה נימנו העניינים שבגינם ניתנה לבית המשפט סמכות לדון
בעתירה מינהלית, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק, הוסף סעיף 12, הכולל (בין היתר) החלטות ב"עניני
אשרות כניסה ורישיונות ישיבה ועבודה, לרבות עניני הרחקה, משמורת ושחרור בערובה,
לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-" (ההדגש הוסף - א' מ'). ואילו
לתוספת השנייה, הכוללת את רשימת העניינים שבהם ניתנה לבית המשפט סמכות לדון בערעור
מינהלי, בהתאם לסעיף 5(2) לחוק, הוסף "ערעור על החלטת בית דין לפי סימן ב'
בפרק רביעי לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-" (סעיף 10 לתוספת השנייה).
מן האמור עולה, כי מועמד להרחקה הנתון במשמורת רשאי להגיש עתירה מינהלית, בגדרה
ישיג הן על צו ההרחקה והן על צו המשמורת. אך בידו גם לפצל את הליכיו: להגיש עתירה
מינהלית נגד צו ההרחקה בלבד, ואילו על צו המשמורת להשיג בהגשת בקשה לשחרורו לבית
הדין למשמורת, שעל החלטתו רשאי יהיה להגיש ערעור מינהלי. בהסדר החוקי הקיים אין גם
מה שימנע ממנו לכוון את עתירתו המינהלית ואת ערעורו המינהלי לבתי-משפט שונים ובדרך
זו לנסות להשיג, לפחות באחד מהם, החלטה שתקדם את עניינו. כך, כפי שנוכחנו, עשה
המשיב בפרשתנו.
מבלי לגרוע מחשיבות קיומו של בית הדין
למשמורת, שתפקידו העיקרי הוא לקיים ביקורת שיפוטית שוטפת על החלטות בדבר החזקתם
במשמורת של שוהים שלא כדין, יש, לטעמי, מקום לשוב ולבדוק את תקינות ההסדר המאפשר
למועמד להרחקה הנתון במשמורת להגיש הליכים שונים ולפני ערכאות שונות, בעניין
ההחלטה להרחיקו לחוד ובעניין ההחלטה להחזיקו במשמורת לחוד. צו הרחקה וצו משמורת הם
עניינים הכרוכים זה בזה. ספק אם ניתן, ולמצער הרי זה קשה, לדון באחד מהם מבלי
להידרש לשני. והאפשרות לפיצול ההליכים מקימה חשש לא רק לקבלתן של החלטות סותרות
בבתי-משפט שונים, ביחס לאותו אדם ולאותו עניין, אלא אף לניצול לרעה של ההליכים
ולגרימת סחבת במטרה לעכב ככל הניתן את ביצועה של ההרחקה. נראה לי כי יש מקום לשוב
ולבדוק את תקינותו של ההסדר ואת הצורך לשנותו או לתקנו.
14. סיכומם של דברים הוא שערעור המדינה מתקבל
ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, כ"ד בתשרי תשס"ג
(30.9.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 02065810.F09
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il
/עכ.