מיסגנאו צ'קולה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6580/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט י' אנגלרד המערער: מיסגנאו צ'קולה נגד המשיבה: מדינת ישראל תאריך הישיבה: ג' בתמוז התש"ס (6.7.2000) בשם המערער: עו"ד שמואל פלישמן בשם המשיבה: עו"ד רבקה לוי-גולדברג ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.9.96 בתפ"ח 457/95 שניתן בידי כב' השופטים א' סטרשנוב, ז' המר וש' טימן פסק-דין השופט מ' חשין: המערער שלפנינו הורשע בבית-משפט קמא בעבירת רצח בכוונה תחילה, עבירה כהגדרתה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. היה זה ביום 6 באוקטובר 1995 שהמערער הנחית על ראשה של אשתו שבע מכות בגרזן שהחזיק בידו ועל דרך זו גרם למותה. אין חולקים על כך שהיה זה המערער אשר קיפח את חייה של אשתו במכות הגרזן שפיצחו את ראשה, אלא שבא-כוחו המלומד העלה לפנינו טענות שיש בהן, לטעמו, כדי לקעקע את החלטתו של בית-משפט קמא, ולטענות אלו נידרש עתה. נקדים ונאמר כי אותן טענות העלה עורך-דין פלישמן גם לפני בית-משפט קמא, וכי בית-משפט ראה לדחותן בהחלטה מנומקת כהלכה. שלוש טענות הן בפי בא-כוח המערער ונעמוד עליהן אחת לאחת, כסידרן בטיעון על-פה. טוען בא-כוח המערער כי לא נתקיים במעשה מרשהו יסוד ההכנה שהוא יסוד נדרש להרשעה בעבירת רצח כהוראת סעיף 301(א) לחוק העונשין. כיצד כך? שלטענת בא-כוח המערער נתגלע ריב-שפתיים בין המערער לבין אשתו המנוחה, ובמהלך אותו ריב נטלה המנוחה גרזן בכוונה לתקוף את המערער. המערער חטף את הגרזן מידי אשתו ורק לאחר מכן הנחית מכות על ראשה. לטענת עורך-דין פלישמן, הוצאת הגרזן מידי האשה והנפתו מעל לראשה כדי לחבוט בה, אין די באלה כדי לקיים את יסוד ההכנה הנדרש לקיומה על עבירת הרצח. טענה זו אינה מקובלת עלינו. ראשית לכל, בית-משפט קמא קבע כמימצא שבעובדה כי היה זה המערער אשר במהלך הריב בינו לבין אשתו הלך אל החדר בו היה מונח הגרזן בארון, נטל את הגרזן מן הארון והנחית אותו שוב ושוב על ראשה של האשה. בית-משפט קמא קבע מימצא זה באורח נחרץ ואנו לא מצאנו כל יסוד שהוא להתערב בקביעה זו. אכן, המימצא מעגן עצמו היטב בחומר הראיות שהיה בפני בית-המשפט ואין כל טעם טוב כי נסטה מדברו של בית-משפט קמא. למעלה מן הצורך הוסיף בית-משפט קמא וקבע, כי גם לו קיבל את גירסת המערער - גירסה אשר לא קיבל - כי אז היה רואה בהוצאת הגרזן מידי האשה ובהנפתו על ראשה כדי לחבוט בה, די כדי לקיים את יסוד ההכנה הקבוע בחוק. דברים אלה נאמרו למעלה מן הנדרש, ואולם גם אנו סבורים, כמונו כבית-משפט קמא, כי לו היו הדברים כגירסת המערער, גם אז היה במעשהו כדי לקיים במלואו את יסוד ההכנה. אין צורך שנוסיף ונידרש לטיעונו הנילווה של בא-כוח המערער, כי יסוד ההכנה כורך לא אך יסוד פיזי, כפי שנקבע בפסיקה, אלא יסוד נפשי אף-הוא, כמישנתו של פרופ' פלר. גם לו אמרנו שמישנתו של פרופ' פלר היא הנכונה - ועד שנאמר כן יהיה עלינו להידרש לטיעון רחב ומעמיק מן הטיעון ששמענו - גם אז לא תקדם טענתו של בא-כוח המערער את עניינו של המערער, משום שהיסוד הפיזי של ההכנה בענייננו נילווה אליו בעליל יסוד נפשי של הכנה לקראת קטילה. מוסיף וטוען עורך-דין פלישמן, כי במעשה קטילתה של האשה לא נתקיים יסוד היעדר הקינטור, ובלשונו של סעיף 301(א) לחוק העונשין: כי מעשה המתת האשה לא נעשה "בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה". עורך-דין פלישמן טוען בחוזקה כי המערער קונטר עובר למעשה הקטילה, אשר-על-כן אין להרשיעו בעבירת רצח אלא בעבירת הריגה בלבד. ומה היה אותו קינטור? שלטענת המערער עמדה אשתו בקשר עם פלוני - שהיה, על-פי המסתבר מטענתו, מאהבה של האשה - ולמעשה "קינטור" זה, על-פי הטענה, נתלוו אמירות מביישות שהאשה הטיחה כלפיו קודם מעשה הקטילה. גם טענה זו לא מצאנו בה ממש. כפי שהעירה בצדק באת-כוח המדינה, עורכת-דין לוי-גולדברג, יש לדייק בהוראת הקינטור שבחוק, ולפיה חייבת שתהיה "התגרות בתכוף למעשה". והנה, בענייננו-שלנו עלה מחומר הראיות כי האשה, לטענת המערער, עמדה בקשר זמן ניכר עם אותו חבר (כביכול או שלא-כביכול) זמן רב לפני יום ההמתה, ועל-כן לא נוכל לדבר על התגרות, כביכול, שהיתה "בתכוף למעשה". ואשר לדברים שהשמיעה האשה, לטענת המערער, עובר למעשה הקטילה: לא זו בלבד שאין אנו חיים אלא מפיו, אלא שיהיה זה מרחיק לכת אם נאמר כי דברי עלבון על-פה כגון אלה שהשמיעה המנוחה כלפי המערער (אם אמנם השמיעה אותם): "אתה זבל ... אדמה ... לא שווה כלום", ובהמשך, כי מבקשת היא להינשא לאותו חבר - די בהם כדי להוות קינטור לעניינה של עבירת הרצח. אין צורך שנביע דעתנו על דברים שאמר בית-המשפט בפרשת אזואלוס (ע"פ 3071/92, פ"ד נ(2)573) לעניין הקינטור, הואיל ובענייננו נתקיימו, לדעתנו, גם המבחן הסובייקטיבי גם המבחן האובייקטיבי באשר למחשבה הפלילית ולהיעדר קינטור. המערער טרח והביא "מומחה" לעדה האתיופית, ולפי דבריו של בא-כוחו, לימדנו אותו "מומחה" כי דמם של בני העדה האתיופית דם חם הוא; כי סף הגירוי שלהם סף גירוי נמוך הוא - בייחוד לעניין יחסיה של אשה נשואה עם גבר זר - ומכאן נדע כי דמו של "האתיופי המצוי" שונה הוא מדמו של "הישראלי המצוי" באשר לסף הגירוי אשר עלול להביא לקטילתה של אשת-איש המשרכת דרכיה בידי בעלה. טענה זו נדחה בשתי ידיים, ובכל תוקף. לא זו בלבד שאותו "מומחה" לא העיד את שבא-כוח המערער מבקש לשים בפיו, אלא שלו קיבלנו טענה זו, ואפילו בחלקה, כי אז הפכנו את המשפט הפלילי במקומותינו לבוקה ומבוקה ומבולקה. מושג זה של "האתיופי המצוי" דוחים אנו אותו בכל תוקף. יהודי אשר עלה מאתיופיה והוא בישראל, ישראלי הוא לכל דבר ועניין, והשאלה אם קונטר, אם לאו, שאלה של נסיבות העניין היא. אכן, אפשר שתרבותו של עולה לישראל תושפע ממקום עלייתו לארץ, ואולם השאלה אם קונטר פלוני, אם לאו, שאלה של נסיבות ספציפיות היא. אותו "מומחה" שהופיע לפני בית-המשפט לא היה נוכח במעשה הקטילה ועדות על אופיו של "אתיופי מצוי" אין בה ולא כלום כל עוד אין היא מסיבה עצמה על האדם העומד לפני בית-משפט לדין. בנושא זה לא השמיענו אותו "מומחה" דבר. טענתו השלישית והאחרונה של בא-כוח המערער היא, כי המערער קטל את אשתו תוך כדי הגנה עצמית; שהיתה זו האשה אשר תקפה את המערער בגרזן, והמערער לא הנחית על ראשה שבע מכות בגרזן אלא לאחר שחטף את הגרזן מידה. טענה זו יפה היה לה שלא הועלתה משהועלתה. לא זו בלבד שהטענה סותרת בעליל את מימצאיו של בית-משפט קמא - מימצאים המעגנים עצמם כהלכה בחומר הראיות - אלא שנתקשה לקבל כי האשה תקפה את המערער בגרזן; כי המערער חטף את הגרזן מידה; וכי לאחר מכן הנחית על ראשה שבע מכות בגרזן - כהגנה עצמית, כביכול. טענה זו דוחים אנו כטענה שאין לה כל יסוד. בסוף טיעוניו הוסיף בא-כוח המערער והעלה טענה המעגנת עצמה בסעיף 300א(ב) לחוק העונשין, שנועד להטיל על נאשם עונש קל מהקבוע בחוק. לעניין זה מבקש הוא להסתמך על טיעון ההגנה העצמית. משדחינו את טיעון זה כפי שדחינוהו, ממילא אין מקום שנידרש לטענה זו אף-היא. סוף דבר: אנו מחליטים לדחות את הערעור, הן על ההרשעה הן על העונש. היום, ג' בתמוז התש"ס (6.7.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065800.G03