פלוני נ. מפקד בית סוהר עופר

6 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 65781-06-25 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב העותר: פלוני נגד המשיב: מפקד בית סוהר עופר עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד עביר בכר פסק-דין השופט אלכס שטיין: במסגרת העתירה שלפנינו, מבקש העותר כי נוציא צו על-תנאי אשר יורה למשיב לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתו מיום 5.5.2025 לפיה נאסר על העותר – עורך דין במקצועו – להיפגש עם כלואים המוחזקים בבית הסוהר עופר (להלן: בית הסוהר) למשך שישה חודשים. העותר טוען כי ביום 4.5.2025 הגיע לבקר את אחד מלקוחותיו בבית הסוהר – תושב רצועת עזה שעבד כרופא בארגון "רופאים ללא גבולות" – שנכלא במעמד "לוחם בלתי חוקי" (להלן: הלקוח), כדי לדון עמו במצבו המשפטי. בכניסה לבית הסוהר, לאחר שהניח את תיקו במכונת השיקוף ועבר לצדה השני של המכונה, מסרה סוהרת הליווי לעותר ולשתי עורכות דין שהיו עמו דף הנחיות עליו התבקשו לחתום. לאחר עיון בדף ההנחיות ומאחר שזה היה ביקורו הראשון בבית הסוהר עופר, הוא הוציא – ביוזמתו – מהתיק שלו תמונה של שלושת ילדיו הקטינים של הלקוח וביקש לברר מהסוהרת האם מותר לו להכניסה אליו. בתגובה לכך, לדברי העותר, "חטפה" הסוהרת את התמונה מידו יחד עם מסמכים אחרים בהם החזיק – שכללו תרשומות שנאספו במהלך הטיפול המשפטי השוטף בעניינו של הלקוח – שאין בהם לטענתו שום מסר מוצפן והוא אף לא התכוון להכניסם עמו לפגישה. העותר מחה בתוקף בפני הסוהרת על התנהלותה והבהיר כי מדובר במסמכים החוסים תחת חיסיון עו"ד-לקוח; אך הסוהרת התעלמה מדבריו, משכה בכוח את המסמכים מידו, וצילמה אותם באמצעות הטלפון שלה. לטענת העותר, אחרי שהמסמכים הוחזרו אליו, הוא חתם על דף הנחיות וביקש לפגוש את הלקוח; אלא שכניסתו לפגישה עם הלקוח נמנעה, הוא עוכב באולם הכניסה לבית הסוהר, וסוהר הוצב לצרכי שמירה עליו תוך שנאסר עליו ליצור קשר עם מאן דהוא בטענה שעליו להמתין להגעת המשיב – מפקד בית הסוהר. העותר טוען כי לאחר זמן-מה הגיעה המשטרה, והוא הצטווה להוציא מתיקו את התרשומות האמורות יחד עם תמונת הילדים ולמסרם למשטרה. לאחר שמסר את החומרים כפי שהתבקש, העותר הוצא מבית הסוהר בליווי המשטרה ושוחרר. זמן קצר לאחר שיצא מבית הסוהר, נשלח אל העותר מכתב חתום על-ידי המשיב, לפיו נשקלת האפשרות למנוע ממנו להיפגש עם אסירים המוחזקים בבית הסוהר עופר בעקבות התקרית שתוארה לעיל, וכי באפשרותו להעלות את טיעוניו בכתב תוך יממה. באותו היום שלח העותר תגובה, בה שטח את טענותיו ושב ודרש לבקר את מרשו ללא דיחוי. שעות ספורות לאחר מכן נשלחה למשרדו של העותר החלטת המשיב מושא העתירה, בה הוא דוחה את הסבריו. העותר טוען כי במקביל לאמור, הוצאה הודעה – כנראה מדוברות השב"ס לדבריו – לפיה עורך דין יהודי נתפס בכניסה לכלא עם "מסרים מוצפנים ותמונות למחבלים", כאשר המסמכים שהוחרמו מהעותר על-ידי המשטרה וצולמו על-ידי הסוהרת הועברו לכלי התקשורת ופורסמו בהרחבה, ובעקבות הפרסום הופצו איומים מפורשים על העותר וסביבתו, לרבות שורה של דברי נאצה והסתה לאלימות. ביום 13.5.2025 פנה העותר לפרקליטות המדינה בהליך של קדם בג"ץ, במטרה להעמיד דברים על דיוקם ולמחות על ההתנהלות של המשיב בעניינו. ביום 12.6.2025 התקבל אצל העותר מענה, לפיו לא מדובר בסוג הנושאים המטופלים על-ידי מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה במסגרת הליכי קדם בג"ץ, אך פנייתו "הועברה ישירות לגורמים הרלוונטיים בשירות בתי הסוהר" והוצע לו כי "תעמוד בקשר מולם ישירות". נטען כי העותר לא קיבל התייחסות כלשהי מטעם המשיב בעקבות האמור. העותר טוען כי בהחלטת המשיב נפלו פגמים משפטיים אשר מצדיקים את ביטולה. כך נטען כי המשיב התעלם מהעובדות הנכונות ומתום הלב וההגינות שגילה העותר – שחשף מיוזמתו את החומרים עם כניסתו לבית הסוהר – ובחר לסלף את העובדות ולהעניק להם פרשנות מגמתית. נטען כי החלטת המשיב נסמכה על תשתית עובדתית וראייתית לקויה, לא רלבנטית ולא ראויה. נטען עוד כי אין למשיב סמכות למנוע כניסת עורך דין למתקן כליאה אך בטענה שנמצא עמו חומר שאינו רלבנטי למפגש המקצועי – סמכות כזו קיימת לפי סעיף 12 לצו בדבר הפעלת מתקן כליאה (אזור הגדה המערבית)(מס' 29), התשכ"ז-1967, רק מקום בו קיים יסוד סביר לחשוד שעורך הדין יעביר מידע בין כלואים או יגרום לפגיעה בביטחון, בביטחון האזור או בסדר הטוב והמשמעת במתקן הכליאה. ממילא – לשיטת העותר – המשיב חייב להפעיל סמכות זו בצורה מצומצמת וקפדנית לבל יפגע יתר על המידה בזכויות כלואים ועורכי דינם. העותר טוען כי החלטת המשיב למנוע את כניסתו למשך שישה חודשים פוגעת בזכותו החוקתית לחופש העיסוק ובזכות מרשו לגישה לערכאות, לייצוג, לכבוד ולשלמות הגוף. נטען כי הלקוח מנוע ביקורי משפחות וביקורי הצלב האדום כחלק מהחלטת מדיניות גורפת, ולא כתוצאה מהחלטה פרטנית, וכי אין זה המקרה הראשון בו רשויות הכליאה מתנכלות לעורכי דין בטענה שבכוונתם להעביר דרישות שלום ממשפחות של אסירים, כחלק ממדיניות ענישה קולקטיבית כלפי אסירים פלסטינים. נטען כי ככל שקיימת הנחיה השוללת מכלוא ידיעה בדבר גורל בני משפחתו, הרי שמדובר בהנחיה לא חוקית. לבסוף טוען העותר כי פרסום התקרית על-ידי השב"ס באופן מעוות – שהביא לאיומים ולהסתה נגדו ונגד הסובבים אותו – מלמד אף הוא על שיקולים זרים שהנחו את פועלו של המשיב. ביום 29.6.2025 הוריתי למדינה להגיש תגובה מקדמית לעתירה תוך חודש ימים. בהודעה מיום 8.7.2025 ציינה המדינה כי למיטב בדיקת שב"ס, לא נערכה פנייה מטעם העותר ישירות אליהם מאז ניתן המענה לקדם בג"ץ. עוד צוין כי ביום 6.7.2025, בהמשך לקדם בג"ץ ולמענה מחלקת בג"צים, שלחה היועצת המשפטית של מחוז מרכז בשב"ס מכתב לב"כ העותר אשר מודיע לו כי לאחר בחינת טענותיו, החליט המשיב כי ההחלטה לאסור על פגישתו עם מי מהאסירים תעמוד בעינה רק עד ליום 6.7.2025, והוסיפה כי כניסת עורך דין לכלא מותרת על-פי דין לצורך מתן שירות מקצועי בלבד, וחל איסור על העברת תמונות או מסרים לרבות "דרישת שלום וכיוצ"ב". נטען כי מאחר שהחל מיום 6.7.2025 העותר אינו מנוע עוד להיכנס לבית הסוהר, הרי שהעתירה במתכונתה הנוכחית התייתרה ודינה להימחק. לאור הודעת המדינה, העותר התבקש להודיע האם עודנו עומד על עתירתו. ביום 13.7.2025 הודיע העותר כי הוא עומד על עתירתו וכי אין בהודעת המשיב כדי לייתר הכרעה בעתירה גופה – זאת, לשיטתו, כל אימת שלא נקבע כי ההחלטה למנוע כניסתו לבית הסוהר הייתה בטלה מעיקרה. נטען שעצם קבלת ההחלטה, בלי קשר לתקופתה, באופן הפסול בו ניתנה, פגעה בשמו הטוב של העותר, בשלוות חייו וחיי בני משפחתו, וסיכלה את הביקור הספציפי בכלא שהתכוון לערוך, אשר התאפשר רק בחלוף כחודשיים. העותר טוען שהפרסום המגמתי על-ידי דוברות שב"ס בעקבות התקרית מושא העתירה הביא להפצת ידיעות שקריות נגדו באמצעי תקשורת שונים, ולגל של תגובות מסיתות ומאיימות. לשיטת העותר, יש בביטול ההחלטה מעיקרה כדי לתקן, ולו במקצת, את הנזקים שנגרמו לו ולצמצם את הסיכוי לפגיעה בו או במשפחתו. העותר מוסיף וטוען כי מתגובת המשיב עולה שהוא עדיין מחזיק בעמדה לפיה חל איסור על העברת דרישת שלום לכלואים. עמדה זו, לטענת העותר, היא חלק מפרקטיקה פוגענית שאימץ השב"ס לפגיעה בכלואים פלסטיניים וביטחוניים, והיא עמדה בלתי חוקית, ולכן גם מטעם זה מתחייבת בטלות ההחלטה. העותר מבקש כי נכריע בחוקיות הפרקטיקה האמורה כדי למנוע השלכות רוחביות ופוגעניות על כלל ציבור עורכי הדין שיאלצו לצנזר את שיחותיהם עם לקוחותיהם, פן יבולע להם, וכדי לא להיקלע לתקרית מבישה כמו זו שעבר. לדברי העותר, הסכמה למחיקת העתירה משמעה הכשרת החלטת המשיב מבחינה משפטית – ביחס אליו ובכלל – באופן שיאפשר למשיב להמשיך לקבל החלטות פוגעניות תוך פגיעה בשמם הטוב של עורכי דין, כאשר כל פעם שהדבר יגיע לפתחו של בית המשפט יבחר המשיב למנוע הכרעה שיפוטית עקרונית באמצעות צמצום תקופת המניעה והפיכת הדיון לתיאורטי. נטען כי הלכה היא שבית המשפט ייטה להכריע בשאלה עקרונית גם אם הפכה לתיאורטית, בנסיבות בהן הדבר מתבקש לאור חשיבות הסוגיה, השלכותיה, שכיחותה, הצורך להנחות את רשויות השלטון כיצד לפעול. המקרה דנן, לטענת העותר, נופל לגדרי המקרים החריגים המצדיקים זאת. לחלופין, ככל שבית המשפט סבור כי יש מקום למחיקת העתירה, העותר מבקש לפסוק לטובתו הוצאות על הצד הגבוה. לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, בהודעת המדינה ובתגובת העותר, סבורני שהעתירה שלפנינו התייתרה ודינה להימחק, תוך חיוב המשיב בהוצאות. הסעד היחיד שהתבקש בעתירה הוא ביטול החלטת המשיב מיום 5.5.2025 האוסרת על העותר להיפגש עם כלואים המוחזקים בבית סוהר עופר למשך שישה חודשים. כאמור בהודעת המדינה, הוחלט כי האיסור שהוטל על העותר יעמוד על כנו עד ליום 6.7.2025 בלבד. במילים אחרות: החל מאותו יום, העותר רשאי לבקר כלואים בבית הסוהר, והאיסור שהטיל עליו המשיב לעשות כן איננו בנמצא. משאלה הם פני הדברים, הרי שהסעד אותו ביקש העותר בעתירתו בא על סיפוקו והתייתר. אף אם בהחלטת המשיב מיום 5.5.2025 נפל פגם כלשהו – ואיני מביע כל עמדה ביחס לכך – השינוי שחל במצב העובדתי מוביל למסקנה שאין טעם להמשיך לדון בעתירה. בקשת העותר כי נדון ונכריע בחוקיות מדיניותו של המשיב והנחיותיו מהווה הרחבת חזית מעבר לסעד שהתבקש בעתירה. דיון במדיניות כאמור מצריך תשתית עובדתית ונורמטיבית רחבה, שהעתירה לא הניחה לפנינו; וסוגיית המסרים שלעתים מוצאים את דרכם אל תוך כותלי הכלא אינה פשוטה כלל ועיקר. העותר עצמו ציין בסעיף 31 לעתירה כי "במקרה זה וגם בעתיד, אין ולא הייתה לו כוונה או רצון לפעול בניגוד לכללים שנקבעו, גם אם הוא אינו מסכים עמם או הוא סבור שהם אינם כדין. העותר ידגיש, כי הוא בכל מקרה היה נמנע מהפרת הכללים ובוחר לפעול נגדם משפטית בדרך המקובלת, ככל שהדבר נדרש, וכך יפעל גם בעתיד". הווה אומר: העותר היה ער לכך שעתירתו אינה מכוונת כלפי הכללים לפיהם פועל המשיב ואינה מציגה טיעון משפטי סדור בנוגע לתקיפתם. טענותיו של העותר בנוגע לנזקים שנגרמו לו עקב פרסום האירוע באמצעי התקשורת שמורות לו בהליכים המשפטיים המתאימים לכך, ואינן ראויות לבירור ולדיון במסגרת עתירה לבג"ץ. באשר להוצאות – הלכה היא עמנו כי "פסיקת הוצאות לעותר שקיבל סעדו, הגם באופן חלקי (ומקל וחומר באופן כמעט ומוחלט), עקב הגשת העתירה, גם במקום בו היא לא התבררה לגופה, הוא בבחינת מושכל יסוד [...] וזאת מכיוון שיש בכך, בעיקרו של דבר, משום הכרזה כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת" (ראו: בג"ץ 4122/22 פלונית נ' ראש האגף לחקירות ולמודיעין, פסקה 21 (7.8.2022)). לאחר בחינת הקריטריונים שהותוו בפסיקתנו באשר לחיוב המדינה בהוצאות (ראו, למשל: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994)), הגעתי למסקנה כי נסיבות המקרה דנן אכן מצדיקות מתן סעד זה לעותר. העותר הגיש את עתירתו ללא שיהוי, לאחר שמיצה הליכים הן באמצעות הצגת טענותיו בכתב בפני המשיב והן באמצעות פנייה למחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. העותר לא קיבל התייחסות עניינית מהמשיב אחרי שפנייתו הועברה להתייחסותו על-ידי פרקליטות המדינה, ודומה כי הגשת העתירה היא זאת שהניעה את המשיב, בסופו של יום, לקבל ביום 6.7.2025 את ההחלטה שביטלה את הגזירה אשר הוטלה על העותר. העתירה נמחקת אפוא בזאת; והמשיב ישלם לעותר הוצאות בסך כולל של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"א באב התשפ"ה (‏5.8.2025). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט