פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6577/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6577/10 ע"פ 2940/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבות בע"פ 6557/10: 1. מדינת ישראל 2. פלונית המשיבות בע"פ 2940/12: 1. מדינת ישראל 2. פלונית ערעור על הכרעת דין מיום 9.2.2010 וגזר דין מיום 15.7.2010, שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתפ"ח 1150/07, על ידי כב' השופטות: ר' אבידע; ח' סלוטקי; מ' ברנט (ע"פ 6577/10); וערעור על הכרעת דין מיום 6.10.2011 וגזר דין מיום 26.2.2012, שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתפ"ח 1092/07, על ידי כב' השופטים: ר' יפה-כ"ץ, סג"נ; ו' מרוז; א' ואגו (ע"פ 2940/12) תאריך הישיבה: א' בתמוז התשע"ג (9.6.2013) בשם המערער: עו"ד אסתר בר ציון; עו"ד שמעון תורג'מן בשם המשיבה 1 בע"פ 6557/10 ובע"פ 2940/12: עו"ד ג'ויה שפירא בשם המשיבה 2 בע"פ 6557/10: אין התייצבות בשם המשיבה 2 בע"פ 2940/12: אין התייצבות פסק-דין השופט א' שהם: רקע כללי 1. המערער שלפנינו הורשע בנפרד בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי אישום, שהוגשו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ביום 9.2.2010, הורשע המערער, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש בתיק פ"ח 1150/07, כדלקמן: עבירות מין במשפחה (אינוס), לפי סעיף 351(א) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (מספר עבירות); עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין (מספר עבירות); והדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין (כב' הרכב השופטות: ר' אבידע; ח' סלוטקי; ו-מ' ברנט). 2. בית משפט קמא גזר על המערער, ביום 15.7.2010, בעקבות הרשעתו בדין את העונשים הבאים: 8 שנות מאסר לריצוי בפועל (כב' השופטת מ' ברנט הציעה, בדעת מיעוט, להסתפק בעונש של 6 שנות מאסר לריצוי בפועל); שתי שנות מאסר על תנאי, למשך 3 שנים ממועד השחרור מהכלא, לבל יעבור כל עבירת מין; המערער חויב בתשלום פיצויים למתלוננת בתיק זה בשיעור של 50,000 ₪ (להלן: התיק הראשון). 3. ביום 6.10.2011, הורשע המערער, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן שהוגש בתיק פ"ח 1092/07, כמפורט להלן: עבירות מין במשפחה (אינוס), לפי סעיף 351(א) בצרוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (מספר עבירות); עבירות מין במשפחה (מעשה מגונה), לפי סעיף 351(ג)(2) בצרוף סעיף 348(ב), וסעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (מספר עבירות); איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; והדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין (מספר עבירות). (כב' הרכב השופטים: ר' יפה-כ"ץ, סגנית הנשיא; ו' מרוז; ו-א' ואגו). 4. בית משפט קמא החליט לגזור על המערער עונשים אלה: 8 שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי המעצר בהם היה המערער נתון בתיק זה בלבד. עונש המאסר ירוצה באופן ש-6 שנים יצטברו לעונש המאסר שהושת על המערער בתפ"ח 1150/07, והיתרה תרוצה בחופף, כך שעל המערער לרצות 14 שנות מאסר; 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור כל עבירה מסוג פשע; המערער חויב לפצות את המתלוננת "פיצוי סמלי" בסך 50,000 ₪ (להלן: התיק השני). 5. המערער אינו משלים עם הרשעתו בשני התיקים, ומשיג לחילופין על חומרת העונש שנגזר עליו בתיקים אלה. יצוין, כי ביום 19.12.2012 התחלנו בשמיעת הערעור בתיק הראשון (ע"פ 6577/10), אך כשהסתבר לנו כי המערער הורשע בשני תיקים נפרדים, והוא מערער על הרשעתו בשניהם, החלטנו לדון בשני הערעורים במאוחד, וביום 9.6.2013 קיימנו דיון בשני התיקים גם יחד. עובדות כתב האישום בתיק הראשון (ע"פ 6577/10) 6. על-פי כתב האישום, המערער שהוא יליד שנת 1942, הוא סבה של א.א., ילידת 3.7.1990 (להלן: המתלוננת 1). במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, נהגה המתלוננת 1 לשהות בסופי שבוע, חגים וחופשות בביתו של המערער בבאר שבע. נטען בכתב האישום, כי במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, בין פברואר 2006 לחודש יולי 2007, בביתו ובבית דודה של המתלוננת 1 בבאר שבע, ביצע המערער במתלוננת 1 מעשים מיניים כמפורט להלן: א. במספר הזדמנויות, חיבק המערער את המתלוננת 1, נישק אותה בפיה, ליטף את חזה ואמר לה כי הוא אוהב אותה. ב. במספר הזדמנויות שונות, החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת 1. ג. לאחר כשלושה חודשים שבהם ביצע המערער את המעשים המתוארים לעיל, הפשיט המערער את המתלוננת 1, במספר הזדמנויות, מבגדיה התחתונים, ליקק את איבר מינה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. נטען בנוסף, כי בכל האירועים הנ"ל, התנגדה המתלוננת 1 למעשיו של המערער ו"אמרה לו שיעזוב אותה וניסתה לדחוף אותו מעליה". המערער אמר למתלוננת 1 כי לא תספר לאיש על מה שקרה, ובכך הוא ביצע לכאורה, בנוסף לעבירות המין במשפחה, גם עבירה של הדחה בחקירה. עובדות כתב האישום בתיק השני (ע"פ 2940/12) 7. מכתב האישום עולה כי המערער הינו סבה של א.א., ילידת 11.11.1988 (להלן: המתלוננת 2), שהיא אחותה של המתלוננת 1. בין השנים 2002-2000, בהיות המתלוננת 2 קטינה מתחת לגיל 16, היא נהגה לישון בבית המערער ואשתו בבאר שבע, בסופי שבוע ובחופשות בית ספר. נטען בכתב האישום, כי במועדים רבים, בין השנים 2002-2000, עת הגיעה המתלוננת 2 ללון בביתו של המערער, נהג הלה לנשק את המתלוננת 2 בפיה, לגעת בחזה ולהחדיר אחת מאצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת 2 מתחת לבגדיה. זאת, למרות התנגדותה של המתלוננת 2 וניסיונותיה לדחוף את המערער מעליה, תוך שהמערער "תופס את ידיה בכוח". באחד מהמועדים הנ"ל, ביקש המערער מהמתלוננת 2 להתפשט, ומשזו סירבה, כך נטען בכתב האישום, הוא הפשיטה מבגדיה בכוח וביצע בה את המעשים המתוארים לעיל. עוד נטען, כי בשלוש הזדמנויות שונות, בין השנים 2002-2000, פנה המערער אל המתלוננת 2 וביקש ממנה לעלות עימו לעליית הגג שבביתו, ומשסירבה לכך, איים עליה המערער באומרו "שבמידה ולא תעשה כבקשתו הוא יהרוג אותה". עקב האיומים שהשמיע המערער, עלתה המתלוננת 2 אל עליית הגג, ושם השכיב אותה המערער והחל לנשקה בפיה, נגע בחזה והחדיר אצבעות לאיבר מינה (אישום ראשון). 8. באישום השני של כתב האישום נטען, כי בין השנים 2004-2000, במועדים שונים שאינם ידועים למאשימה, הניע המערער את המתלוננת 2 שלא תמסור הודעה במשטרה, בכך שאיים עליה כי אם תתלונן נגדו במשטרה, הוא יהרוג אותה. בשנת 2002, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, הניע המערער את המתלוננת 2 שלא תמסור הודעה במשטרה בכך שנתן לה 20 ₪ וביקש ממנה שלא תתלונן נגדו במשטרה, בגין המעשים המתוארים באישום הראשון. בכך ביצע המערער, לכאורה, עבירות של איומים והדחה בחקירה. הכרעת דינו של בית משפט קמא בתיק הראשון 9. בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופטת מ' ברנט, סקר את עדותה של המתלוננת 1, אשר תיארה מספר אירועים ספציפיים בהם פגע בה המערער מינית. הדברים מופיעים על-פי סדרם בהכרעת הדין, ולאו דווקא בסדר הכרונולוגי. המתלוננת 1 תיארה אירוע, שהתרחש בחודש מאי 2007, במהלך חופשת הפסח, עת היתה כבת 16.5 שנים. באותה עת, שהתה המתלוננת 1 בבית סבה וסבתה ושימשה כשמרטפית לאחיין של אמה, כבן שנה וחצי. כאשר התינוק נרדם, נכנס המערער לחדר, הפשיט אותה בכוח והכניס את איבר מינו לאיבר מינה, דבר שהסב לה כאב. לדברי המתלוננת 1, הדבר נעשה בניגוד לרצונה, כאשר במהלך אותו אירוע, נגע המערער בחזה וסתם את פיה, כדי למנוע ממנה לצעוק. כמו כן, איים עליה המערער, לטענתה, כי אם תספר לאיש אודות האירוע הוא יהרוג אותה. לאחר שסיים המערער את מעשיו, החלה המתלוננת 1 לבכות והמערער ירד לחלק התחתון של הבית, ואז הפסיקה המתלוננת 1 לבכות וצפתה בטלוויזיה. בית משפט קמא ציין כי המתלוננת לא זכרה באיזה יום התרחש האירוע, אך חזרה על הטענה כי איש לא היה בבית פרט למערער ולתינוק שהיא שמרה עליו. האירוע התרחש בסמוך לחצות, ולטענתה, המערער החזיק את ידיה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כל האירוע נמשך מספר דקות, כאשר במהלכו אמרה המתלוננת 1 למערער "די מספיק", ולדבריה היא חשה פחד. בית משפט קמא ציין כי המתלוננת 1 התקשתה להצביע על תאריך האירוע, והתבלבלה לנוכח שאלותיו של הסניגור, כאשר היא "ענתה כן", בכל פעם ששאלוה על תאריכים. 10. אירוע נוסף, אשר תואר בהכרעת הדין, כונה כ"אירוע המקלחת", כאשר לטענת המתלוננת כל אימת שהתקלחה והיתה עירומה במקלחת, נהג המערער לפתוח את דלת המקלחת ולצפות בה במערומיה. לטענת המתלוננת, "הדבר היה קורה כל הזמן". באחד המקרים היתה דודתה ס.א. בחדרה והיא ראתה את כניסתו של המערער למקלחת, כאשר המתלוננת 1 התקלחה. באותה שעה, ביקשה המתלוננת 1 לשים שמפו על שיער ראשה, וכאשר נכנס המערער למקלחת, הוא שלח לעברה "נשיקות באוויר וסגר את הדלת". 11. אירוע אחר, אשר תואר על-ידי המתלוננת 1, כונה על-ידי בית משפט קמא כ"אירוע האצבעות", ולדברי המתלוננת 1 הוא התרחש בחופש הגדול של שנת 2006, כאשר היא חגגה את יום הולדתה ה-16. הדבר היה ביום 3.7.2006, כאשר היא חזרה מבילוי, לאחר חצות. המתלוננת 1 מסרה כי סבתה לא היתה בבית, והמערער המתין לשובה. כשנכנסה לחדרה, היא הבחינה במערער בחדר והוא נראה לה ישן. לדבריה, היא הלכה למקלחת ולבשה פיג'מה עם מכנסיים קצרים, וכששבה לחדרה, סבה היה עדיין בחדר והוא הוריד לה בכוח את מכנסי הפיג'מה וכן את התחתונים, והיא נשארה עם חולצתה בלבד. לטענתה של המתלוננת 1, המערער החדיר את אצבע יד ימין לאיבר מינה, למרות שהיא ביקשה ממנו שלא יעשה כן. לדבריה, ביקש המערער כי תאפשר לו להחדיר את אצבעו לאיבר מינה לרבע שעה, אך היא סירבה והוא "בכל זאת הכניס את האצבע עד הסוף". בשעת המעשה, התבוננה המתלוננת 1 בשעון וראתה כי חלפו עשרים דקות. בית משפט קמא ציין כי המתלוננת 1 תיקנה את דבריה ואמרה שחלפו רק חמש דקות, כאשר היא התבוננה חליפות בשעון שהיה על ידה ובשעון שהיה בטלפון נייד, שהונח על אחת המגירות ליד מיטתה. 12. אירוע נוסף, אשר תואר על-ידי המתלוננת 1, הינו אירוע אינוס שהתרחש ביום הולדתה ה-17 שחל ביום 3.7.2007. המתלוננת 1 התכוונה לצאת למסיבה, אך טרם צאתה קרא לה המערער ואמר לה כי הוא רוצה לתת לה כסף למסיבה. כשניגשה אליו אמר לה המערער, לטענתה, כי אם "לא תעשה איתו", הוא לא יתן לה כסף לעולם, והיא השיבה כי אינה מעוניינת בכספו. למרות התנגדותה, הוריד המערער את מכנסיה "ולקח את איבר המין". יצוין, כי זה הביטוי בו השתמשה המתלוננת 1, כאשר כוונת הדברים, כך הובהר על-ידי בית משפט קמא, כי המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת 1. לדבריה, היא רצתה לצעוק אך פחדה לעשות כן, וכן הבינה כי ממילא איש לא ישמע אותה. לאחר שסיים את מעשיו, נתן המערער למתלוננת 1 כסף בסכום שאינו זכור לה בדיוק, ולאחר מכן הגיעו חברותיה עם בלונים, והחבורה יצאה לבלות בלונה פארק. 13. אירוע אונס נוסף, עליו העידה המתלוננת 1, התרחש בראש השנה "כנראה בספטמבר 2006", כאשר המתלוננת 1 היתה בת 16 וחודש, והיא שהתה בחופשת ראש השנה בבית הסבא והסבתא. המתלוננת 1 יצאה לבילוי עם חברותיה, וכששבה התרחש האירוע בחדרו של המערער, אשר אמר לה כי תוריד את מכנסיה והיא סירבה לכך. המערער ניגש אליה והסיר את מכנסיה בכוח והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת 1 התחילה לבכות, והמערער אמר לה כי אם תספר לסבתה הוא יהרוג אותה, והמתלוננת 1 אמרה לו מתוך פחד "בסדר". לאחר מכן, הלכה המתלוננת 1 לחדרה וישנה. בנוסף לתיאורי האונס, מסרה המתלוננת 1 כי כל בוקר היה מגיע המערער ונוגע בחזה, ולאחר שהתעוררה היה המערער "מנשק אותה על פיה בכוח בניגוד לרצונה והיא היתה מזיזה לו את הפנים". 14. אירוע אונס אחר, אשר זכה לכינוי "אירוע החנות", התרחש בחנות פלאפל ושווארמה בה עובד המערער ביחד עם בנו. המערער דרש מהמתלוננת 1 להגיע לחנות המצויה בסמוך לביתו, והמתלוננת הגיעה לשם, משום שפחדה כי המערער יהרוג אותה. משהגיעה המתלוננת 1 לחנות, הניח המערער מגבת על הרצפה והשכיב בכוח את המתלוננת בניגוד לרצונה. לאחר מכן, החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת 1, והוא לא נענה לדרישתה כי יפסיק. המתלוננת 1 טענה כי המערער לא איפשר לה לצעוק, בעל אותה במשך 5 עד 10 דקות, וכשסיים, נתן למתלוננת סכום כסף כלשהו. לטענת המתלוננת 1, הדבר התרחש בשעות הצהריים, בסביבות השעה שתיים עד שלוש. מקרה נוסף התרחש בבית הדוד י.א., שהוא בנו של המערער, ונמצא בסמוך לבית המערער. לא נמסרו פרטים נוספים בהכרעת הדין, לגבי אירוע זה. 15. אירוע האונס האחרון, אשר מתואר בהכרעת הדין, התרחש בבית המערער בליל שבת. לאחר ארוחת הערב, יצאה המתלוננת לבלות עם חברותיה ושבה לבית המערער לאחר חצות. לטענת המתלוננת 1, קבע המערער עמה "פגישה" לפני שיצאה, ואיים עליה כי אם לא תגיע לפגישה הוא יהרוג אותה. בהגיעה, הסירה המתלוננת 1 את בגדיה ולבשה פיג'מה, מתוך כוונה לישון בחדרו של הדוד י.א.. לדברי המתלוננת 1, נכנס המערער לחדר וביקש ממנה להסיר את מכנסיה, ולמרות התנגדותה של המתלוננת 1 הוא הוריד את המכנסיים שלבשה. לאחר מכן, מרח המערער משחה בתוך איבר מינה של המתלוננת "כדי להקל על החדירה". המערער החזיק את איבר מינו וניסה להכניסו לאיבר מינה של המתלוננת 1, ולמרות התנגדותה "הוא בכל זאת הכניס". המתלוננת 1 ביקשה ממנו להפסיק אך הוא לא חדל ממעשיו והתגבר על התנגדותה בכך שהוא "ישב עליה בכל הכוח וגם שכב עליה". המתלוננת 1 רצתה לצרוח, לטענתה, אך פחדה לעשות כן, ולאחר כ-10 דקות סיים המערער את מעשיו. 16. בהמשך הכרעת הדין, פירט בית משפט קמא את הדברים שנאמרו על-ידי המתלוננת 1 בהודעתה במשטרה, שנמסרה ביום 16.9.2007, כחודשיים לאחר האירוע האחרון עליו התלוננה. בית משפט קמא ציין, כי הדברים שנמסרו בחקירה תואמים את עדותה של המתלוננת 1 בבית המשפט, הגם שבמהלך העדות, היא סיפרה "בפרוטרוט" על אירוע אונס שביעי, אותו לא הזכירה בחקירתה במשטרה. המדובר במעשה אונס שהתרחש לפני אירוע האינוס מיום 3.7.2007, שהיה מבחינתה של המתלוננת 1, האירוע האחרון. בית משפט קמא לא זקף תוספת זו לחובתה של המתלוננת 1, בציינו כי היא "נזכרה באירוע לתומה כשהתבקשה על-ידי בא-כוח המאשימה, בשאלה ישירה במסגרת החקירה הראשית, לתאר באלו מקומות קרו המקרים שבהם החדיר [המערער] את איבר מינו לאיבר מינה". בית המשפט ציין, כי המתלוננת 1 תיארה דפוס פעולה קבוע של המערער, בכך שהוא "שילם לה כסף תמורת קיום יחסי מין עימו", ובכך שהוא נהג בה כחפץ, ובלשונה של המתלוננת 1 המערער היה "מנצל אותי בשביל כסף". כמו כן, העידה המתלוננת 1 כי המערער נהג ללקק את איבר מינה לפני שבעל אותה, והוא עצמו הסביר לה כי הדבר נחוץ "כדי שיהיה לו קל להכניס את איבר מינו". בנוסף, העידה המתלוננת 1 על שימוש במשחה אותה מרח על איבר מינה בהזדמנויות שונות. המתלוננת 1 הבהירה כי לא היה לה ניסיון מיני קודם, כך שאין ספק שעל נושא השימוש במשחה למדה מהמערער בלבד, והדבר גם מתיישב עם הטענה הרפואית שהעלה המערער כי הוא סובל מזקפה חלקית ומקשיים בזקפה מיידית. מבדיקה שנערכה למתלוננת 1 עולה, כי קרום הבתולין שלה לא נפגע עקב המעשים, וגם עובדה זו מתיישבת עם דבריו של המערער בדבר קשייו להגיע לזקפה. מצבו הרפואי של המערער, מסביר ומתיישב עם דברי המתלוננת 1 כי הוא החדיר את איבר מינו לאיבר מינה, ללא הסכמתה. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי המתלוננת 1 תיארה בפרוטרוט את המקומות בהם התרחשו האירועים, שעות התרחשותם, בגדים שלבשה ופשטה, אנשים שונים שפגשה, סכומי כסף שקיבלה מהמערער, ודברים שהוא אמר לה, לפני המעשים, תוך כדי עשייתם, ולאחריהם. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי יש בפרטים אלה שמסרה המתלוננת 1, כדי "להעיד על אמיתות דבריה". בית המשפט קבע, כי אין לראות בתופעות של בלבול חלקי וחוסר זיכרון לפרקים, כדי לערער את מהימנותה של המתלוננת 1, ויש לזקוף את הדבר לטראומה שהיתה מנת חלקה וכן לזמן שחלף מאז קרות האירועים ועד למסירת העדות. עוד צוין בהכרעת הדין, כי "תופעות אלה מוגברות על רקע גילה הצעיר ומוגבלותה השכלית המסוימת של המתלוננת, אך אין בהן כדי לשמוט את הבסיס העובדתי מתחת לעדותה". 17. לסיכום, קבע משפט קמא, לעניין מהימנותה של המתלוננת 1, כי: "התרשמתי כי עדותה מהימנה, כי חוותה את האירועים עליהם העידה וכי לא בדתה מליבה אף לא אחד מהם. גם לא התרשמתי מקיומו של אינטרס שהיה למתלוננת להמציא על סבה סיפורים שכאלה. אדרבה, המתלוננת בעצם התלונה שהגישה במשטרה נגד סבה פעלה במידה מסוימת בניגוד לאינטרסים חברתיים וכלכליים של עצמה. לפי עדותה, היא אהבה לבוא אל בית סבתה. היא אהבה את סבתה ואהבה להיפגש עם חברותיה שגרו בקרבת סבתה" (עמ' 17 להכרעת הדין). בית משפט קמא עמד על מנהגה של המתלוננת 1 לשהות כמעט בכל חופשה, סוף שבוע וחג בבית סבה וסבתה, שם נהנתה לבלות עם חברותיה, הרוויחה כסף מעבודת שמרטפות שעשתה אצל דודתה ס.א., וקיבלה כספים מסבה וסבתה לרכישת בגדים ופריטים נוספים. בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא, כי "תלונתה קטעה באחת את כל אלה", והמעשים שחשפה פגעו באינטרסים שלה עצמה. לאור האמור, קבע בית משפט קמא כי בכל אלה יש כדי, "לחזק את מהימנות גרסתה [של המתלוננת 1] ולהצביע על כך שקיים היה מצידה צורך עז להפסיק דבר רע שחוותה בביקוריה בבית סבה וסבתה שגבר על אינטרסים חברתיים וכלכליים אחרים. בתלונתה, המתלוננת אף העמידה עצמה מבחינתה בסיכון חיים הואיל ולפי עדותה סבלה מאיומים על חייה מצד [המערער] ומצד בנו, ע.א., אם תתלונן נגד [המערער]. גם בכך יש משום פעולה של המתלוננת בניגוד לאינטרס עצמי שמלמדת בעיני על מהימנותה" (עמ' 18 להכרעת הדין). 18. בית משפט קמא מצא חיזוק לעדותה של המתלוננת 1 בעדות ל.מ., עובדת סוציאלית של מחלקת הרווחה בעיריית באר שבע, שמסרה כי בתאריך 17.4.2008, סיפרה לה המתלוננת 1 כי כשנה קודם לכן, ניסה המערער להוריד את מכנסיה והיא אמרה לו שיפסיק. כמו כן, ראה בית משפט קמא בעדותה של ל.ג., עובדת סוציאלית בבית הספר בו למדה המתלוננת 1, משום חיזוק לעדותה. לדברי ל.ג., התלונן בפניה אביה של המתלוננת 1 כי המערער נוגע בחזה של בתו, ולאחר מכן, כשהאב יצא את החדר, אמרה לה המתלוננת 1, "סבא ממש אנס אותי". באותו מעמד, שהתרחש ביום 10.9.2007, הזכירה המתלוננת 1 שני מעשי אינוס, אשר התרחשו בפסח ובחופש הגדול. במפגש מאוחר יותר עם העובדת הסוציאלית, סיפרה לה המתלוננת 1 על שישה מעשי אונס, ותוך כדי כך "בכתה מאד בצורה חריגה", למרות שהיא בדרך כלל ילדה עצורה, כאשר גם כשהיתה קורבן למעשי אלימות בבית הספר, לא בכתה ולא הפגינה רגשות. חיזוק נוסף נמצא בעדותה של אחות המתלוננת 1, א.ב., שגם היא שמעה על אודות המעשים שנעשו באחותה, הגם שהדבר הובא לידיעתה על-ידי המתלוננת 1, לאחר חשיפתם בפני העובדת הסוציאלית. 19. בית משפט קמא לא התעלם מכך כי המתלוננת 1 לא זכרה תאריכים מדוייקים, והיא מיקמה את האירועים על-פי זיכרונה לגבי היום בשבוע, חופשות בית הספר, חגים, ימי הולדת, וכד'. לגישת בית המשפט, אין בכך כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת 1, אשר גילתה עקביות בתיאור האירועים "עד לרמת החפץ והמעשה". חלק מהאירועים חזרו על עצמם, ולכן היה קושי למקמם מבחינת המועד, וגם הטראומה שהיתה מנת חלקה של המתלוננת 1 גרמה לה "להדחיק את האירועים הקשים שנעשו על-ידי סבה". כמו כן, צוין כי המתלוננת 1 סובלת "מבעיה שכלית מסוימת", המקשה עליה לערוך חישוב אריתמטי ומדויק של תאריכים. בית המשפט הוסיף, כי התרשם שהמתלוננת 1 נוטה לענות לשאלות, בתשובה "כן", ולאחר חשיבה נוספת היא מבקשת לתקן את עצמה. בתשובות מעין אלה, יש משום ביטוי "למשמעת ולצייתנות מצידה כלפי סמכותו של הדובר", מבלי שיש בכך הבנה וירידה לסוף דעתו. את זאת ניתן לייחס, כך סבר בית משפט קמא, למוגבלותה הקוגניטיבית של המתלוננת 1, וחוסר יכולתה "להבין עד תומן את דקויות השאלה". בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי את סיפורה מסרה המתלוננת 1 טיפין טיפין, כאשר בתחילה התלוננה על נגיעות בחזה, ולאחר מכן על הכנסת היד מתחת לחצאית, בהמשך סיפרה על שני מעשי אינוס בלבד, ולאחר מכן דיברה על שישה מקרי אינוס, ולבסוף, בעדותה בבית המשפט אף הזכירה אירוע אינוס שביעי. לגישת בית המשפט, מדובר בתהליך הדרגתי שעבר על המתלוננת 1, המעיד על פחד "ועל בדיקת מידת האמפטיה והביטחון שתוכל לשאוב מן הסביבה". על פחדה הרב של המתלוננת 1, ניתן ללמוד מסירובה לערוך עימות עם המערער ובנו. לדבריה, היא חוששת לחייה, כיוון שהשניים איימו להרוג אותה, ובהיותה על סף דמעות, אמרה המתלוננת 1 לחוקרים: "אני אומרת לך שוב אני לא מוכנה לעשות עימות עם אף אחד, אני מפחדת מהמשפחה". 20. לעומת האמון הרב שניתן לגירסתה של המתלוננת 1, קבע בית משפט קמא כי עדותו של המערער היא בלתי מהימנה. המערער הכחיש את כל הנטען נגדו בכתב האישום, אך הודה כי שיקר בשתי נקודות, במסגרת הודעתו במשטרה. לשאלה, האם הוא מקיים יחסי מין עם אשתו, השיב המערער בחיוב, ואמר "פעם בשבוע", אך בעדותו בבית המשפט הודה כי אינו מקיים יחסי אישות עם אשתו. לטענתו, הוא לא הודה בכך, כיוון שהתבייש. לשאלה אם קיים סכסוך בינו לבין מי מבני המשפחה, השיב המערער בחקירתו במשטרה, בשלילה. בעדותו בבית המשפט, הודה המערער כי שיקר, וטען כי קיים סכסוך קשה בינו לבין אביה החורג של המתלוננת 1. לטענתו, הוא לא מסר את האמת, "כי לא חשב שצריך". בכך יש, לגישת בית משפט קמא, כדי לפגום במהימנותו של המערער. המערער אישר, כי אין לנכדותיו כל סיבה לטפול עליו אשמת שווא, ולדידו, התלונה נובעת מהסכסוך שיש לו עם אביהן החורג, "שרוצה רק כסף". לא הובהר על-ידי המערער, מה הקשר בין התלונה לבין רצונו של האב לשים יד על כספו. 21. בהכרעת הדין, התייחס בית משפט קמא לעדותה של אשת המערער, שמסרה כי המתלוננת 1 היתה ילדה ממושמעת וצייתנית, ולדבריה, היא "לא שברה לי אף פעם את המילה". בית המשפט ציין, כי היותה של המתלוננת 1 בעלת אופי שכזה, מסבירה את "התייצבותה לפגישות שקבע עמה הסב בבית או בחנות, ואת העובדה שהמשיכה לישון בבית הסב והסבתא למרות מעשי הסב". עדותה של הסבתא נמצאה כבלתי מהימנה, כאשר טענה, בניגוד לגרסתו של המערער, כי היא מקיימת יחסי אישות עם בעלה, ולא נתקלה בבעיות זיקפה שיש לו. כמו כן, נמצאה עדותה של הדודה, ס.א., בלתי מהימנה, כאשר העידה כי לא ביקשה מהמתלוננת 1 לשמור על בנה התינוק, בעוד שהסבתא אישרה כי המתלוננת 1 נהגה להשגיח, מידי פעם, על התינוק, ודברים דומים מסר גם המערער עצמו. 22. לסיכום הכרעת הדין, קבעה השופטת מ' ברנט, כהאי לישנא: "משנתתי אמון מלא בגירסתה של המתלוננת ומצאתי לה חיזוקים בעדויות אחרות מטעם המאשימה כפי שפורט בהכרעת הדין, ומנגד – לא נתתי אמון בעדות [המערער] ובעדויות ההגנה, הייתי ממליצה לחברותיי להרשיע את [המערער] בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום" (עמ' 28 להכרעת הדין). כב' השופטת ח' סלוטקי הצטרפה לחוות דעתה של השופטת ברנט. 23. כב' השופטת ר' אבידע, כתבה בחוות דעת נפרדת, כי "מתקשה אני לקבוע ממצאים על סמך התרשמותי [מהמתלוננת 1] ומאופן מסירת העדות". השופטת אבידע ציינה כי המתלוננת 1 סובלת, במידת מה, מבעיה שכלית מסוימת. בחקירתה הנגדית היא נדרשה להתייחס למועדי האירועים, לפרטי לבושה, לשעות בהן התרחשו מעשי האינוס, ומספר המקרים בהם נאנסה, לטענתה, על-ידי המערער. המתלוננת 1 חשה כי היא חייבת ליתן תשובה לכל שאלה, גם בעניינים שספק אם הם נחרטים בזכרון, ובשל כך היא "הסתבכה בסתירות ובאי דיוקים". עם זאת, ציינה השופטת אבידע כי אין לייחס משקל רב לסתירות ולאי דיוקים אלה, שכן המתלוננת 1 לא ניהלה יומן, וגם אנשים ברמה שכלית גבוהה יותר משל המתלוננת 1 היו מתקשים להתמודד עם שאלות אלה. השופטת אבידע עמדה על ההתפתחות בגירסתה של המתלוננת 1, וכפי שציינה בחוות דעתה, היא מצאה חיזוק לעדות המתלוננת 1 בעדויות הגורמים שבפניהם היא חשפה את המעשים. כך למשל, כאשר סיפרה המתלוננת על מעשיו של המערער לעובדת הסוציאלית ל.ג., "היא בכתה המון", למרות שבדרך כלל שמרה המתלוננת 1 על איפוק רב. לגישת השופטת אבידע, "הנסיבות בהן נחשפה תלונתה של המתלוננת בפני העובדת הסוציאלית, אף לדעתי מלמדות על אמיתות התלונה". חיזוקים נוספים נמצאו בעדות הוריה של המתלוננת 1 ושל אחותה א.ב., שגם להם מסרה המתלוננת על מעלליו של המערער. עוד ציינה השופטת אבידע, כי המתלוננת 1 סיפרה כי אין לה ניסיון מיני, ויש חשיבות רבה לעובדה זו, בהערכת מהימנות גירסתה. תיאוריה את המעשים מתיישבים עם טענותיו של המערער, "בדבר הקשיים בתחום המיני", ובעיקר אמורים הדברים בטענתה כי המערער ליקק את איבר מינה ועשה שימוש במשחה, כדי להקל על החדירה. המתלוננת 1 גם העידה כי היא לא דיממה עקב מעשי האינוס, אך הוסיפה כי ירד למערער "ריר כזה", בצבע גמיש "שנדבק לאצבעות". המתלוננת טענה בעדותה בבית המשפט, כי המערער הכניס את כל איבר מינו לאיבר מינה, בעוד שבמשטרה מסרה כי המערער הכניס את איבר מינו "אלי לתוך הבתולין". השופטת אבידע לא ייחסה משקל רב לסתירה בנושא זה, שכן "אין לדעת עד היכן מגיעה הבנתה [של המתלוננת 1] בעניין זה, ולמה התכוונה". לסיכום עמדתה, קבעה השופטת אבידע כי: "לנוכח הנסיבות בהן נחשפה תלונתה של המתלוננת, תיאוריה את המעשים המיניים עצמם, כאשר המדובר בנעשה ללא ניסיון מיני, טענת המתלוננת כי קיבלה [מהמערער] כסף אחרי שביצע בה את שייחסה לו, ובהעדר טענה כי היה יכול להיות למתלוננת מניע כלשהוא לטפול אשמת שווא על [המערער] מצרפת אני את דעתי לדעת חברותיי כי עלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש את שייחסה [למערער] בכתב האישום" (עמ' 32 להכרעת הדין). לפיכך, הורשע המערער, פה אחד, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. גזר דינו של בית משפט קמא 24. בפתח גזר דינו, עמד בית משפט קמא על עיקרי הדברים שפורטו בתסקיר הערכת מסוכנות, שניתן בעניינו של המערער. המערער הינו כבן 68 (נכון לחודש יולי 2010), הוא נשוי, אב לילדים וסב לנכדים. ככלל, מדובר באדם שתפקודו היה נורמטיבי והוא נעדר עבר פלילי. המערער הכחיש, מכל וכל, את ביצוע העבירות על-ידו, ושלל כל כוונה מינית או משיכה מינית כלפי נכדתו. לדבריו, נהגו הנכדות לבקר בביתו בתדירות גבוהה ואף לנו בבית, בסופי שבוע ובחגים. לטענתו, הוא תמך כספית, לאורך שנים, בבתו, אם המתלוננת, ובילדיה. המערער הוסיף וטען, כי בעלה של בתו, אביהן החורג של נכדותיו, הוא שגרם למתלוננת 1 להתלונן "מכיוון שהלה מעוניין בכספו". אף כאן לא הבהיר המערער כיצד היה בתלונה שהוגשה נגדו, כדי לסייע לאב לקבל את כספו. בסיכומה של חוות הדעת, התרשם מעריך המסוכנות כי רמת מסוכנותו של המערער הינה נמוכה-בינונית, בעיקר כלפי קורבנות קרובים וזמינים. צוין בחוות הדעת, כי המערער הפר את תנאי מעצר הבית, כאשר הגיע למרכז להערכת מסוכנות בלוויית אחד מבניו, שאינו נמנה עם הערֵבים שאושרו על-ידי בית המשפט. 25. לבית משפט קמא הוגש גם תסקיר נפגעת עבירה, ובו צוין כי, באופן פרדוכסלי, שימש המערער למתלוננת 1, בעת ובעונה אחת, מקור ביטחון וגם מקור סכנה, שכן הוא שידר לה מסר כפול של "אהבה ותלות למול פגיעה, בגידה ואימה". המתלוננת 1 נאלצה לשמור על סודה, הן בשל פחדה מאיומיו של המערער כי ירצח אותה ואת הוריה, והן בשל רצונה להימנע מפגיעה במשפחת הסב. מצבה של המתלוננת 1 מתואר בספרות כמעין "שבי", כאשר התגובה הפוסט-טראומטית הבאה בעקבותיו, היא "פגיעה מורכבת וקשה במיוחד". העובדה כי מדובר בפגיעה מינית בתוך המשפחה, העצימה והחמירה את מצבה של המתלוננת, והטביעה את חותמה בתחום הרגשי, התפקודי ובמישור היחסים הבין אישיים. עוד נמסר, כי נפגעה יכולתה של המתלוננת 1 לגבש את זהותה העצמית והמינית, והיא מתקשה ליתן אמון בסביבתה. המתלוננת 1 תיארה תופעות נוספות, המוכרות כחלק מהתסמונת הפוסט-טראומטית, וביניהן: חשיפה לא רצונית למחשבות ולמראות פולשניים, המחזירים אותה לחוויות הקשות שהיו מנת חלקה. נאמר בתסקיר, כי המתלוננת 1 זקוקה לטיפול ארוך טווח ואינטנסיבי "שיסייע לה לעבד רגשית ומנטאלית את חווית הפגיעה, להתארגן מחדש, להתחזק ולשקם את חייה". לפיכך, הומלץ כי יוטל על המערער, בין יתר רכיבי העונש, גם פיצוי כספי שיסייע למתלוננת לממן טיפול שיקומי, בדרך שתבחר. 26. בית משפט קמא עמד על החומרה היתירה הגלומה במעשיו "הנפשעים" של המערער, אשר ביצע את המעשים, תוך ביזוייה והשפלתה של המתלוננת "לשם סיפוק יצריו הנלוזים וצרכיו המיניים הסוטים". עוד צוין, כי המערער אינו מקבל אחריות על מעשיו ואף הפעיל לחץ על המתלוננת 1 לבל תתלונן נגדו. לאחר סקירת הפסיקה הרלבנטית, ממנה למד בית משפט קמא על מגמת ההחמרה בענישתם של עברייני מין המבצעים את זממם בתוך התא המשפחתי, ציין בית משפט קמא כי יש ליתן משקל לקולא לגילו המתקדם של המערער ולעברו הפלילי הנקי. לאור זאת, החליט בית משפט קמא שלא למצות את הדין עם המערער וגזר עליו את העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל. במסגרת גזר הדין, חויב המערער גם בתשלום פיצויים בסך 50,000 ₪ למתלוננת 1. יצוין, כי השופטת אבידע הציעה להסתפק בעונש מאסר של 6 שנים לריצוי בפועל, לנוכח גילו של המערער, שהוא יליד 1942. כאמור, הוחלט ברוב דעות כי המערער ירצה 8 שנות מאסר מאחורי סורג ובריח. הכרעת דינו של בית משפט קמא בתיק השני 27. הכרעת הדין בתיק השני ניתנה כשנה ומחצה לאחר הכרעת הדין בתיק הראשון, הגם שמדובר באירועים שהתרחשו מספר שנים קודם לכן. הכרעת הדין נכתבה על-ידי כב' השופטת ר' יפה-כ"ץ, סג"נ, ואליה הצטרפו כב' השופטים: ו' מרוז ו-א' ואגו. בפתח הכרעת הדין, סקר בית משפט קמא את רקעה האישי והמשפחתי של המתלוננת 2. המתלוננת 2 היתה כבת 19.5, כאשר מסרה את עדותה בבית המשפט, ביום 22.5.2008, והגיעה למתן העדות ממקום שירותה הצבאי בפיקוד הדרום. אמה של המתלוננת 2 התגרשה מאביה הביולוגי כשהיתה כבת 4, והיא נישאה לאביה החורג, אברהם (להלן: אברהם), לגביו אמרה המתלוננת 2 כי "הוא בן אדם טוב, ואני אוהבת אותו". המתלוננת 2 היא הבת הבכורה ולה אחות מאותו אב ביולוגי, הקטנה ממנה בשנה וחצי – היא המתלוננת 1. שתי אחיות נוספות ואח, נולדו לאמן של המתלוננות מהאב החורג. המערער הוא אבי אמה של המתלוננת 2, והוא מתגורר בבאר שבע ביחד עם אשתו, בבית בן שתי קומות, שלו גם עליית גג קטנה. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, התגוררו עם המערער ארבעה מילדיו וכן גיסה של הסבתא. צוין בהכרעת הדין, כי המערער סייע כלכלית לאמה של המתלוננת 2 בזמן גירושיה מבעלה, ולאחר נישואיה לאברהם. עוד נקבע, כי היו חילוקי דעות בין האם למערער בעניינים כספיים, ובעיקר נוכח תלותה הכלכלית של האם במערער, לאחר שאברהם נפגע בתאונה והפסיק לעבוד. עוד נאמר בהכרעת הדין, כי מאז התלוננה המתלוננת 2 נגד המערער, התפצלה המשפחה הגרעינית של המתלוננות, כאשר הסבתא ויתר בני המשפחה צידדו במערער, תוך נידוי שתי המתלוננות, אימן ואביהן החורג, אברהם. 28. בעדותה בבית המשפט, מסרה המתלוננת 2 כי המערער התעלל בה מינית במשך כשנתיים, מגיל 11.5 עד גיל 13.5, כאשר "הוא נגע בי בכל מיני מקומות". לדבריה, היא נהגה להגיע לביתו של המערער בחופשות, חגים ושבתות כדי לעזור לסבתה, וכאשר איש לא היה בבית, ניצל המערער את ההזדמנות כדי לפגוע בה מינית. המקרה הראשון התרחש בשנת 2000, כאשר המתלוננת 2 היתה כבת 11.5. לדבריה, היא נהגה לישון על מזרן בסלון, ובאמצע הלילה הגיע אליה המערער, והחל לגעת באיבר מינה, נישק אותה בפה והכניס אצבעותיו לאיבר מינה. המתלוננת 2 דחפה אותו מעליה וחזרה לישון, אך המערער ניגש אליה פעם נוספת והכניס את ידו מתחת לפיג'מה שלבשה, נגע בחזה והכניס את אצבעותיו לאיבר מינה. המתלוננת 2 ביקשה ממנו להפסיק "והוא לא הפסיק". לדברי המתלוננת 2, המערער אף הורה לה להתפשט ומשסירבה, הוא החל להפשיט אותה בכוח והסיר את מכנסיה. את התחתונים הוא לא הצליח להוריד, "כי לא נתתי". לטענת המתלוננת 2, המערער "נגע בי, התחיל להכניס אצבעות באיבר המין ונגע לי בחזה ונישק. הוא היה לבוש רק בתחתון". המקרה השני אותו תיארה המתלוננת 2, התרחש בחדר השינה המצוי בקומה השנייה של הבית. לדברי המתלוננת 2, קרא לה המערער לעלות לחדר השינה ושם הוא ביצע בה את זממו, בכך שהכניס את אצבעותיו לאיבר מינה "הוא מכניס ומוציא... ואני הרגשתי רע ואמרתי לו כמה פעמים להפסיק, ולא הפסיק". המתלוננת 2 הבהירה כי האירועים בחדר השינה התרחשו במשך תקופה של כשנתיים, כאשר היא המשיכה לבוא לביתו של המערער, כיוון שאמה שלחה אותה לעזור לסבתה, ולעיתים היא אף הפסידה לימודים בימי שישי, בשל כך. המתלוננת 2 העידה על שלושה מקרים שהתרחשו בעליית הגג, הנמצאת מעל חדרי השינה בקומה השנייה של הבית. לדבריה, היא עלתה לעליית הגג כיוון שהמערער דרש ממנה לעלות, וכשהגיעה לשם "הוא שם על הרצפה סדין וכרית והשכיב אותי שם והתחיל לגעת בי... הכניס לי אצבעות, נגע בחזה ונישק אותי בפה... הכניס לי אצבעות לאיבר המין...". המתלוננת 2 מסרה כי את הסדין והכרית הכין המערער מראש, וכשהגיעה לשם, הם היו במקום. עוד נאמר בעדות, כי המעשים נעשו כאשר איש לא היה בבית. לדברי המתלוננת 2, המעשים בוצעו במרווחי זמן של כשלושה שבועות, ובכל שלוש המקרים מדובר בשעות הבוקר. למרות שלא היתה התנגדות פיסית מצידה למעשים, לאור יחסי הכוחות, טענה המתלוננת 2 כי התנגדה להם, ואמרה למערער שיחדל, אך הוא לא חדל. 29. בית המשפט ציין כי המתלוננת 2 נזכרה באירועים בחלומה, ולאחר הגשת התלונה הראשונית היא מסרה אמרה מפורטת במשטרה. לאחר שהמתלוננת 2 רואיינה על-ידי התובע, לפני שעלתה על דוכן העדים, היא ביקשה לתקן דברים שנמסרו באמרה הכתובה, ובעקבות כך זומנה למשטרה למסירת הודעה נוספת. עוד צוין, כי הודעותיה של המתלוננת 2 במשטרה לא הוגשו על-ידי ההגנה, ולכן לא ניתן להשוות בין עדותה בבית המשפט לבין הדברים שמסרה בחקירה, "ויש להסתפק בהערותיה של המתלוננת בנושא". עוד הובהר, כי הגם שהאירועים צצו בחלום, הדגישה המתלוננת 2, כי "הם קרו במציאות ואינם פרי דמיונה". 30. המתלוננת 2 טענה בעדותה כי מלבד ביצוע המעשים המיניים, הקרין המערער בנוכחותה סרטים פורנוגרפיים בחדר השינה שלו "והיה נוגע בי תוך כדי הסרט". כמו כן, איים המערער על המתלוננת 2 כי יבולע לה אם תתלונן נגדו. המתלוננת העידה כי המערער אמר לה "שזה הסוד שלנו, את לא תלכי למשטרה, אם תלכי למשטרה אני אהרוג אותך". לעיתים, נתן המערער למתלוננת 2 כסף וממתקים, גם אם לא קשר תמיד בין הנתינה לבין המעשים המיניים שביצע בנכדתו. המתלוננת 2 העידה כי "היה נותן לי כסף אחרי המעשה, אפילו שהייתי נותנת לו – הוא היה נותן לי כסף וגם קונה לי ממתקים". המדובר בסכומים של 20 או 50 ₪, כאשר לעיתים אמר לה המערער "אם תספרי למשטרה אני אהרוג אותך", וכן "קחי את הכסף הזה, שמרי לעצמך". 31. בית משפט קמא התייחס בהכרעת דינו לאופן חשיפת המעשים על-ידי המתלוננת 2. בהיותה כבת 13.5 סיפרה המתלוננת 2 לחברתה, שאת שמה סירבה למסור, כי המערער פוגע בה, ואותה חברה דיווחה על כך למורתה של המתלוננת, אילנית. אילנית העבירה את המידע לעובדת הסוציאלית של המשפחה, הגב' ליאת ממן, אשר זימנה את המתלוננת ואת הוריה לשיחה. בשיחה זו סיפרה המתלוננת 2, לראשונה, לעובדת הסוציאלית "את כל מה שעברה בפירוט". יצוין, כי טרם השיחה עם הגב' ממן, סיפרה המתלוננת 2 על הפגיעה בה גם לאחותה, המתלוננת 1, וזו דיווחה להורים. בעקבות שיחה זו, מנעה האם מאחֶיה, בניו של המערער, מלקחת את המתלוננת 2, באותו סוף שבוע, לבית המערער. המתלוננת 2 העידה כי אחד מבניו של המערער, הרצל, אשר שמע על המקרה, התעמת עם המערער וצעק עליו, ובעקבות כך הגיע אליה המערער, ביום שלמחרת בסמוך לשעה חמש בבוקר, ביקש את סליחתה, נשק לראשה, נתן לה כסף ואמר לה "אל תספרי כלום במשטרה". המתלוננת 2 הוסיפה כי "סלחתי לו עד שהתגייסתי". לטענת המתלוננת 2, אירוע זה היה בנוכחות הוריה ובמהלכו אמר לה המערער, לאחר שנתן לה כסף, "קחי, ואם תלשיני למשטרה אני אהרוג אותך". ההורים, אשר שמעו את הדברים "לא אמרו כלום, הם רק סתמו". המתלוננת 2 הוסיפה כי היא החליטה, באותו שלב, שלא להגיש תלונה במשטרה, למרות לחצו של אביה החורג, וזאת בכדי שלא לפרק את המשפחה. לדבריה, אמרה לה אמה שלא תתלונן, והוסיפה "אם תתלונני אני אברח מהבית". הפתרון שמצאה המתלוננת 2 למצוקתה הוא שלא להגיע לבית המערער לבדה, והיא פקדה את הבית לעיתים נדירות ורק בלוויית הוריה. במקומה, קיבלה המתלוננת 1 על עצמה לעזור לסבתא, ולהגיע לביתו של המערער, לשם כך. עמדתה של האם לגבי הגשת התלונה השתנתה לאחר שנחשפו מעשיו של המערער בבתה האחרת, היא המתלוננת 1 "אז אחרי שהיא שמעה שגם לאחותי הוא עשה... אמא שלי עכשיו התחילה לתמוך בי אחרי מה שקרה", דברי המתלוננת 2. כשהמתלוננת 2 היתה בטירונות, התקשר אליה אביה החורג, אברהם, וסיפר לה על שיחה שהיתה לו עם המתלוננת 1, ובעקבות שיחה זו גמלה ההחלטה בליבה של המתלוננת 2 להגיש תלונה נגד המערער. תחילה, היא פנתה למפקדת שלה בטירונות וסיפרה לה את סיפור המעשה בקווים כלליים, אך היא לא עשתה דבר. בתום הטירונות, וכשהגיעה למחנה נתן היא שמעה הרצאה של מפקד הבסיס בנושא עבירות מין ותקיפה מינית, ולאחר ההרצאה היא פנתה אל המרצה וביקשה את עזרתו, וביחד איתו היא ניגשה למשטרה להגיש תלונה. בהמשך, היא הופנתה לקב"נית, שגם לה היא סיפרה את שאירע, לפרטי פרטים. יצוין, כי במהלך לימודיה של המתלוננת 2 בתיכון, היא קיבלה טיפול פסיכולוגי, שהופסק על-ידה לאחר שהמדריכה יצאה לחופשת לידה. כאמור, התלונה הוגשה על-יד המתלוננת 2 במהלך שירותה בצה"ל, ולאחר ששמעה על מעלליו של המערער כלפי אחותה, היא המתלוננת 1, מעשים שבוצעו, על-פי הנטען, מספר שנים לאחר הפגיעה המינית שנגרמה לה מידו של המערער. 32. בהכרעת הדין פירט בית משפט קמא את עדויותיהם של הורי המתלוננת 2, אשר הוגדרו על-ידי בית המשפט כ"אנשים דלים ביותר", כמו המתלוננת 2 עצמה. לדברי האם, היא העדיפה להמשיך ולקבל את עזרתו החומרית של המערער, גם לאחר שהוא פגע במתלוננת 2, ולכן שלחה לביתו של המערער את המתלוננת 1, הקטנה יותר, כעזרה לסבתא. האם נישאה לאברהם כאשר המתלוננת 2 היתה כבת 4 ואילו המתלוננת 1 היתה כבת שנתיים. לדברי האם, היא חשה בשינוי בהתנהגותה של המתלוננת 2, כאשר היא סירבה לשתף אותה בסיבת הדבר. לפיכך, ביקשה האם מהמתלוננת 1 לדובב את אחותה, וזו אכן סיפרה לה מה אירע, ובהמשך דיווחה המתלוננת 1 לאמה על שנאמר לה על-ידי אחותה. בבית המשפט העידה האם על השתלשלות הדברים, במילים אלה: "[המתלוננת 1] סיפרה לי על מה שהוא עושה [למתלוננת 2], אז אמרתי [למתלוננת 2] שתעשה טובה שלא תלך למשטרה, נראה מה העניינים במצב הזה. אז היא לא הלכה למשטרה וסגרנו את המצב הזה. במשך שנה וחצי היא הלכה לתמיכה של עו"ס כדי שלא תחשוב על מה שקרה. [המתלוננת 2] לא סיפרה לי כלום, היא סיפרה הכל [למתלוננת 1] ... [כשהמתלוננת 2] הפסיקה ללכת להורים שלי, [המתלוננת 1] התחילה ללכת ..." (עמ' 117-116 לפרוטוקול). לדברי האם, היא הבטיחה לעובדת הסוציאלית כי המתלוננת 2 לא תלך לבדה לבית הוריה, וכך אכן היה. 33. אשר לאירוע שבו הגיע המערער בשעת בוקר מוקדמת וביקש, תוך כדי בכי ותחינה, שלא להגיש תלונה במשטרה, העידה האם כדלהלן: "יום אחד הגיע אחי ישראל ושאל למה [המתלוננת 2] לא מגיעה לסבא וסבתא. אז אני אמרתי לו, שאבא שלי התעסק עם הבת שלי ושהיא מפחדת להגיע לשם. אחי ישראל בא לבית ההורים שלי וקילל את הסבא, ואז בוקר אחד בחמש בבוקר אבא שלי בא אלי, דפק בדלת וביקש שאפתח לו את הדלת, שהוא רוצה לראות את [המתלוננת 2]. אני אמרתי לו שהיא ישנה והוא נכנס לשם והתחיל לבכות. הוא נכנס לחדר שלה ודפק את הראש שלו בקיר ואמר 'תעשו טובה אל תתלוננו במשטרה'. אז לא התלוננו. עזבנו את זה בשקט... אח"כ התחיל הבלגאן עם הילדה השניה, והילדה הגדולה שלי התחילה להתלונן כי נמאס לה" (עמ' 117 לפרוטוקול). האם מסרה בחקירתה הנגדית, כי לאחר שנודעו הדברים לסבתא, הגיע המערער, פעם נוספת, לביתם ואיים בפגיעה במתלוננת 2 "הוא איים עלי שהוא רוצה להרוג את [המתלוננת 2]... [כשהמתלוננת 2] היתה כבר בת 16... זה היה הרבה אחרי המקרה שהוא בא אלינו בחמש בבוקר..." (עמ' 118 לפרוטוקול). 34. גם אברהם העיד על ביקורו של המערער בבוקרו של יום, לאחר שהמתלוננת 2 חשפה את המעשים שביצע בה המערער. לדברי אברהם, "בא אלי בחמש בבוקר, דפק בדלת [המערער]... [המתלוננת 2] היתה יושנת, הוא בא ואמר לי 'מה עשיתי, עשיתי טעות' הוא אמר לי שלא אכניס אותו לכלא, ונישק אותי בראש. הוא שם [למתלוננת 2] על הכרית מאה שקל. זה קרה בבית שלי בבוקר... באותו יום [המתלוננת 2] היתה המומה, מפחדת ממנו... היא סיפרה לי הכל, שהיתה עם תחתון וחזייה בבית של הסבתא ושהוא רוצה לעשות לה משהו... מהפחד הוא אמר 'סליחה, טעיתי'. הוא שאל איפה הילדה ואני אמרתי לו שהיא יושנת. הוא אמר 'סליחה, טעיתי, אל תכניסו אותי לכלא', שלא תדבר על זה... אח"כ באה חמתי, ישראל ויסמין, אשתי אמרה לחמתי. [המערער] לקח מונית, נכנס למטבח ולקח סכין מהמטבח שלי, הוא שאל 'איפה הנכדה שלי, אני רוצה להרוג אותה' והילדה ברחה... זה היה אחרי כמה ימים, אחרי שהוא בא אלי בבוקר ונישק אותי בראש..." (עמ' 114-113 לפרוטוקול). בית משפט קמא ציין כי האירוע הנוסף שבמסגרתו איים המערער על המתלוננת 2, התרחש למעשה מספר חודשים לאחר "אירוע הסליחה", ולא כעבור מספר ימים. בית המשפט קבע, לעניין זה, כי אברהם, כמו גם האם, התקשה "לספר סיפור עם רצף של אירועים ברור", אך בית המשפט מצא את עדותו, וכן את עדות האם, כעדות אמינה (פיסקה 33 להכרעת הדין). 35. בהכרעת הדין, סקר בית משפט קמא עדויות נוספות של גורמים אשר טיפלו במתלוננת 2 עד לחשיפת האירועים. ליאת ממן היא עובדת סוציאלית, המשמשת כפקידת סעד לחוק הנוער, אשר טיפלה בתקופה הרלבנטית במשפחתה של המתלוננת 2. הגב' ממן מסרה בעדותה, את הפרטים הבאים: "בדצמבר 2001 התקבל דיווח מיועצת פר"ח לגבי [המתלוננת 2]. לאחות של [המתלוננת 2] היא [המתלוננת 1] היתה לה חונכת פר"ח והחונכת שמעה [שהמתלוננות] לא כל כך אוהבות ללכת לסבא... סביב אותו דיווח התחלנו את ההתערבות שלנו, כשבעצם נתבקשנו לנהוג מאוד בזהירות מאחר ומדובר בשתי קטינות... בשלב מסוים הזמנו את האמא לשיחה... פקידת הסעד החתימה על הסכם לאור החוק, שהיא מתחייבת לשתף איתנו פעולה [ושהמתלוננת 2] לא תגיע לבית של הסב. האמא מאוד ביקשה שלא נפנה למשטרה, טענה שהדבר יפרק את המשפחה... פקידת הסעד פנתה לועדת הפטור מחובת דיווח בספטמבר 2002, הפטור המלא התקבל ביוני 2003... אם אני לא טועה, בדצמבר 2002 נפגשתי עם [המתלוננת 2] ואז היא סיפרה לי שהסב היה נוהג לגעת בה באזורים מוצנעים בגופה, בחזה ובאזור האינטימי, הכוונה לאיבר המין, בערך שנה וחצי. היא סיפרה לאחותה [המתלוננת 1], ובהמשך זה התגלה לאמא ונפתח הסיפור. חזרה ואמרה שוב, שהיא לא מבקרת בבית של סבא. אני פניתי ל'ענבל', זה מקום שמטפל בילדים נפגעי תקיפה מינית, ובעצם [המתלוננת 2] טופלה ב'ענבל' במשך שנתיים..." (עמ' 100 לפרוטוקול). הגב' ממן הבהירה בעדותה כי היא נפגשה עם המתלוננת 2 ביום 1.12.2002, כאשר המתלוננת הגיעה לפגישה עם אביה ואחיה הקטן. לדבריה, "[המתלוננת 2] נראתה נערה סגורה, מיעטה לדבר, היתה שקטה, הייתי צריכה לשאוב ממנה קצת את התשובות, לא סיפרה יותר מידי" (עמ' 102 לפרוטוקול). הגב' ממן הציגה, במסגרת עדותה, את הבקשה שנשלחה ביום 12.9.2002, לפטור מחובת הדיווח למשטרת ישראל (ת/1), לאחר ש"האם ביקשה לא להגיש תלונה במשטרה על מנת לא לשתף את הסבתא ולגרום משבר קשה והרס משפחתי... כמו כן, היחשפות הבנות לחקירה יגרום לתחושות אשם כבד כלפי הסבא". הגב' ממן ציינה עוד כי האם מסרה לה כי "הסב הביע חרטה עמוקה והתנצל בפני המשפחה". במהלך העדות הוגש מכתב ההפניה ל"ענבל" מיום 13.2.2003 (ת/2), שבמסגרתו הופנתה המתלוננת 2 לטיפול. 36. העיד גם מר אריאל רמון, יועץ חינוכי בתיכון בו למדה המתלוננת 2. רמון מסר כי "במסגרת שיחות שהיו לי עם התלמידה [המתלוננת 2], עלה עניין שהיא סיפרה לי, שעברה התעללות מינית על-ידי סבא שלה והיא ביקשה את העזרה שלי. הפניתי אותה, לאחר שיצרתי קשר עם מכון 'ענבל', שם היא טופלה בעבר" (עמ' 123 לפרוטוקול). לדברי רמון, כאשר סיפרה לו המתלוננת 2 על מעשי הסב "זה לווה בהתפרצות של בכי ורגשות". ממזכר שכתב רמון, לבקשת המשטרה (נ/1), עולה כי המפגש עם המתלוננת 2 היה במהלך שנת 2006. 37. עדים נוספים שהעידו היו אנשי הצבא, אשר נחשפו לתלונתה של המתלוננת 2 במהלך שירותה בצה"ל. העד שמעון סדרס, סגן מפקד יחידת חימוש מרחבית במחנה נתן, הוא שהעביר את ההרצאה בנושא הטרדות מיניות, שבה נכחה המתלוננת 2, ולהלן החלק המרכזי בעדותו: "... כבר בהרצאה עצמה, זיהיתי משהו מאוד לא נוח אצל [המתלוננת 2], שהיתה חיילת אצלנו, היא האדימה, הסמיקה, זזה על הכסא, שאלה שאלות... כשסיימנו את ההרצאה וירדתי למשרד... לא עברו שעתיים [והמתלוננת 2] ניגשה אלי למשרד וביקשה לדבר איתי... איך שהתיישבה התחילה לבכות, היא בכתה שלוש ארבע דקות... ואז סיפרה לי שסבא שלה הטריד אותה מינית מגיל 11 עד 13. היה חשוב לה לספר שהיא שומרת על עצמה בתולה... סיפרה שנגע בה במקומות אינטימיים ושהיא שמרה זאת בסוד למרות שהיא סיפרה זאת לאמא, והאמא אמרה שהיא או תברח או תתאבד אם היא תספר. היא אמרה שהסבא אמר לה שזה סוד שלה ושלו, ושאם היא תספר הוא יפתח עליה סכין... שהוא ירצח אותה" (עמ' 106-105 לפרוטוקול). לשאלתו של סדרס, מדוע החליטה לחשוף את הדבר בפניו, השיבה המתלוננת 2, כי: "... בחופשה האחרונה נודע לה שהוא התחיל להטריד גם את אחותה הקטנה ומכאן הרצון שלה להתריע ולהתלונן. אז אמרתי לה שאני היום בבעיה ואני חייב לדווח למשטרה על ההטרדה של אחותה, כי החוק מחייב אותי לדווח על קטינים, ולגביה היא תבחר אם להתלונן... היא אמרה שהיא מאוד נחושה ורוצה להתלונן, כדי שלא יעשה לאחותה. דיברתי עם הקב"נית שלנו, נועה חרמון... היא ראתה אותה באותו היום, ולמחרת בבוקר [המתלוננת 2] הגיעה אלי ואמרה שהיא רוצה להתלונן היום. שמתי אותה באוטו שלי ונסעתי איתה למשטרת ב"ש ושם התלוננו... מה שסיפרה זה שהיה נוגע לה בחזה, ונוגע לה במקומות אינטימיים עם הידיים, והיה חשוב לה לספר כל הזמן שהיא שומרת על עצמה, שהיא עדיין בתולה, למרות שהיה מכניס לה אצבעות" (עמ' 107 לפרוטוקול). התלונה למשטרה הוגשה על-ידם ביום 19.7.2007. העידה גם הגב' נועה חרמון, ששימשה במועד הרלבנטי כקצינת בריאות הנפש במחנה נתן. המתלוננת 2 הופנתה אליה ביום 16.7.2007 והיא ערכה תרשומת על שיחתה עמה (ת/3), שבה תועדו הדברים שנמסרו לה על מעלליו של המערער. הגב' חרמון התרשמה כי מדובר בחיילת דלה, בעלת רמת אינטליגנציה מעט נמוכה מהממוצע, אך "ברור כי נפגעה מינית על-ידי סבה במשך כשנתיים... החיילת מדברת באופן פתוח יחסית, ונראה שעברה תהליך טיפולי בהקשר לכך. עם זאת, החוויה היא כבדה וכואבת והחיילת מבקשת עזרה ותמיכה". בית המשפט התייחס לטענת בא-כוחו של המערער, לפיה הגב' חרמון לא העידה על הדברים מזיכרונה, אלא התבססה על תרשומת שערכה, בקובעו כי "רישום הדברים נועד להקפיא את זיכרונה, ואין לי ספק שהדברים שנרשמו מהווים רישום מדויק של השיחה שערכה עם המתלוננת. מכאן, שיש לתת לדברים את מלוא המשקל". 38. בהמשך הכרעת הדין, התייחס בית משפט קמא לשאלת מהימנותה של המתלוננת ומהימנותם של יתר העדים שהופיעו בפניו. בית משפט קמא התרשם, כמו גם הקב"נית חרמון, כי המתלוננת 2 "הינה נערה דלה, לא מתוחכמת, אשר גדלה במשפחה דלה אף היא". למרות קפיצות בין האירועים ובין הזמנים השונים, "ניתן להבין את הסיפור כולו מדבריה, כולל התפתחות הפגיעה בה והמועדים – באופן כללי – בהן נפגעה". כוונתה של המתלוננת 2 הובהרה באמצעות שאלות שנשאלה, וגם אם נתגלו סתירות בדבריה, אין מדובר בסתירות מהותיות "אלא בעניינים צדדיים ושוליים שאין להם זיקה של ממש לעצם ליבת האירועים". בית המשפט סיכם את עמדתו בנושא מהימנותה של המתלוננת 2, במילים אלו: "התרשמתי מכנותה של [המתלוננת 2] ומאמינותה. היא לא האדירה את מעשי [המערער] ובלשונה הדלה חזרה – במדויק, לאורך כל השנים, על אותם מעשים שעשה בה. לא הוסיפה ולא גרעה: נישק אותה בפיה, נגע בחזה – גם מתחת לבגדים, והחדיר אצבע לאיבר מינה. זה מה שסיפרה, כשפרטה את מעשי הפגיעה גם לליאת, גם לאריאל, גם לסדרס וגם לקב"נית אותם מעשים בלי להוסיף ובלי לגרוע. אותו תיאור מדויק, לא מגזים ולא מאדיר, אשר יש בו כדי להסיר חשש שמה מדובר בבדיה או בהגזמה" (עמ' 198 – 199 לפרוטוקול). עוד ציין בית משפט קמא, כי ההגנה בחרה שלא להגיש את אמרותיה של המתלוננת במשטרה "כך שכל השוואה אליהן אינה אלא תיאורטית". בית המשפט הוסיף וקבע, כי ניתן על-ידי המתלוננת 2 הסבר מספק מדוע לא התלוננה נגד המערער במהלך השנתיים בהן הוא פגע בה, ומדוע לא הגישה תלונה רשמית במשך כחמש שנים, מאז נפסקו המעשים. אין ספק, כך קבע בית משפט קמא, כי התמיכה שקיבלה המתלוננת ממפקדה, סדרס, היא שסייעה לה בהגשת התלונה "סיוע שלא היה לה בילדותה". בנסיבות אלה, נקבע בהכרעת הדין כי "יש לתת לעדותה של המתלוננת את מלוא המשקל". בנוסף למתלוננת 2, נתן בית משפט קמא אמון מלא בעדותם של הורי המתלוננת, כמו גם ב"עדותם של העדים האובייקטיביים שטיפלו בה". 39. מנגד, מצא בית משפט קמא את גירסתו המכחישה של המערער כבלתי אמינה. בעדותו בבית המשפט, טען המערער כי המתלוננת 2 "היא שקרנית גדולה וגנבה גדולה". לעומת זאת, באמרותיו במשטרה לא טען המערער כי מדובר בשקרנית או במי ששלחה את ידה ברכושו. בעימות עם המתלוננת 2, אשר התקיים ביום 22.7.2007, סירב המערער להתייחס לטענותיה של המתלוננת 2 כלפיו, ולא היה מוכן למסור את גירסתו בנוכחותה. לחוקר, אשר הסביר לו את מהותו וטיבו של העימות, אמר המערער, בין היתר, "אני לא רוצה שהיא תיפגע ממה שאני רוצה להגיד לך... אני רוצה לדבר איתך ביחידות". לאחר מכן, ניתנה למערער הזדמנות לומר את דבריו ולטענתו הוא גירש את האם והנכדות מהבית לפני 3 שנים, ולכן שתי המתלוננות מתנקמות בו. למערער לא היה הסבר, כיצד זה סיפרה המתלוננת 2 על מעשיו לפני כ-6 שנים, הרבה לפני שהוא החליט, לדבריו, לגרש אותה ואת אחותה מהבית. בחקירה במשטרה, נשאל המערער מדוע לא מסר את גירסתו בפניה של המתלוננת 2, ולדבריו "לא אמרתי לה, כי התביישתי להגיד לה שאני חיבקתי אותה ונישקתי אותה כמו סבא". בית משפט קמא תהה "האמנם בכך יש בושה?" לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט טען המערער כי לא רצה להביט בפניה של המתלוננת 2, כיוון שאמרה שקרים. בית המשפט קבע כי המערער לא נתן, הלכה למעשה, "כל הסבר של ממש לכך שלא אמר לילדה, בעימות, שדבריה אינם דברי אמת". בעדותו טען המערער לקנוניה שנרקמה נגדו על-ידי אביהן של המתלוננות, אשר במשך שנים נהג, כביכול, לגנוב מביתו. כמו כן, טען כי האם מבקשת לנקום בו, כיוון שהוא גירש אותה מביתו. לעניין אחרון זה, העיר בית משפט קמא כי לאמיתו של דבר היתה זו דווקא האם אשר "מנעה הגשת התלונה או עשיית כל פעולה נגד אביה". בית משפט קמא פירט את שלל גירסאותיו הסותרות של המערער, אשר אף הכחיש כי מסר אימרה, לאחר העימות עם המתלוננת 2, ועמד על טענתו זו גם לאחר שהאימרה הוצגה בפני בית המשפט (ת/6, מיום 22.7.2007, שעה 10:26). בעדותו בבית המשפט, טען המערער בתוקף כי "אחרי העימות לא היה כלום, אני נשבע לך" (עמ' 135 לפרוטוקול). בית משפט קמא התייחס לגירסתו של המערער במילים אלה: "עדותו [של המערער] אמנם אופיינה בהכחשה מוחלטת ועקבית מתחילת החקירה, אך בכל אותן נקודות שהתרחקו מליבת ההכחשה הטוטלית, התגלו סתירות, תמיהות וחוסר עקביות בדברים. בנוסף, הרי שבעדותו בפנינו הפריז [המערער] בחשיבותו העצמית, ובאותה מידה השמיץ והכפיש את המתלוננת והוריה בצורה מבזה וחסרת בסיס... [המערער] ניסה הכל כדי להרחיק עצמו מהמעשים המיוחסים לו, אך לא ניתן לתת אמון בדבריו –ודי בתמיהות ובסתירות שצוינו כדי להסביר מסקנתי זו" (עמ' 208 לפרוטוקול). בית משפט קמא לא רכש אמון גם לעדי ההגנה הנוספים שהעידו, וביניהם, רעייתו של המערער, אשר טענה כי המתלוננת 2 לא נשארה, מעולם, לבדה בבית, ביחד עם המערער. לגישת בית משפט קמא, עדותה של הסבתא "היתה מכוונת לסייע לבעלה, והיתה רחוקה מלהיות אמפטית לנכדתה או לבתה". לטענת הסבתא, המתלוננת 2 חדלה לבוא לביתה, כיוון שלא היה מקום להלין אותה, אך היא לא ידעה להסביר כיצד היה מקום לינה לאחותה, המתלוננת 1, אשר באה במקומה. גם ילדיו של המערער העידו לטובת אביהם וטענו כי לא שמעו על טענותיה של המתלוננת 2, עד שאביהם נעצר. דברים אלה סותרים את דברי המערער עצמו, אשר מסר באימרה ת/6, כי לפני כחמש או שש שנים, ניגש אליו בנו ישראל אשר "שמע את הסיפור" ושאל אותו האם "באמת נגעת בה באצבעות שלך", והמערער הכחיש את הדבר. מכאן עולה, כי גם לגירסת המערער, הדברים צפו על פני השטח לפני מספר שנים, ולא רק במועד מעצרו. עדים אלה, שהובאו כדי לתמוך בגירסתו של המערער, נמצאו על-ידי בית משפט קמא כ"רחוקים מלהיות אמינים". 40. לסיכום, על יסוד עדותה המהימנה של המתלוננת 2 וראיות החיזוק המרובות (עדויות אנשי המקצוע בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת 2; בקשת הסליחה של המערער; יכולתה של המתלוננת 2 לתאר את עליית הגג, ועוד), החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. גזר דינו של בית משפט קמא בתיק השני 41. בפתח גזר הדין, אשר ניתן ביום 26.6.2012, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר נפגעת עבירה, שהוגש בעניינה של המתלוננת 2. במועד הכנת התסקיר היתה המתלוננת 2 כבת 23, ונשואה מזה כשנה וחצי. נאמר בתסקיר כי חווית הפגיעה במתלוננת 2 נמצאת במודעותה כל הזמן, "אך בניתוק רגשי מעצמה". צוין בתסקיר, כי המתלוננת 2 לא זכתה לסיוע ולגיבוי מבני משפחתה, ולאחר חשיפת המעשים על ידה, נוצר קשר של שתיקה במשפחה, ורק במהלך שירותה בצה"ל מצאה המתלוננת 2 את הכוחות הנפשיים להגיש את התלונה. בתסקיר נאמר, כי הפגיעות המיניות גרמו למתלוננת 2 נזקים קשים ביותר והומלץ לחייב את המערער בתשלום פיצוי כספי, כדי שהמתלוננת 2 תוכל לפעול לשיקומה, בדרך שתבחר. בית משפט קמא ציין בגזר הדין כי המערער הורשע בתיק האחר, וביום 15.7.2010, נגזרו עליו, בין היתר, 8 שנות מאסר לריצוי בפועל. שני התיקים התנהלו בנפרד, כאשר ההגנה נמנעה מלבקש לאחד את הדיונים בשניהם, שכן היא סברה כי בתיק האחר "ישנו סיכוי סביר לזיכוי". בית המשפט קבע, כי מעשי המערער "קשים וחמורים ביותר", והם קשים שבעתיים "לא רק בשל שיפלותן האנושית והמוסרית, אלא גם בשל העובדה שהמעשים נעשו בתוך כותלי הבית, שאמור היה להיות מקום מוגן עבור הילד, והפך למעין 'כלא פנימי' לאורך השנים". בית המשפט דחה את טענת הסנגור, כי יש לראות את העונש שהוטל על המערער בתיק האחר כגורם ממתן מבחינתו, בקובעו כי זהו "נימוק להחמרה בעונש, שהרי לא מדובר במעידה חד פעמית... אלא בדפוס פעולה פוגעני שחזר על עצמו ואשר לא נעצר, גם כאשר המעשים כלפי אחת הילדות התגלו וצפו על פני השטח". לזכותו של המערער, שקל בית משפט קמא את גילו המבוגר, וציין "את החשש שמא [המערער] יחיה את יתרת חייו בין כותלי הכלא". כמו כן, התחשב בית משפט קמא במצבו הרפואי של המערער וב"קשיים שיש לאדם כמותו בכלא". עם זאת, נקבע כי אין מקום להטלת עונשים חופפים, "שהרי כל מתלוננת זכאית שבית המשפט יגן על כבודה, חייה ונשמתה". למרות האמור, הוחלט על חפיפה מסוימת של העונשים, וזאת בין היתר, משום שהיתה אפשרות לאחד את שמיעת שני התיקים, ואין לזקוף את הפיצול לחובת המערער. לאור האמור, נגזרו על המערער העונשים המפורטים בפסקה 4 לעיל. הערעור על הכרעת הדין בתיק הראשון 42. הודעת הערעור שהוגשה על-ידי עו"ד שמעון תורג'מן, בא כוחו של המערער, משתרעת על פני לא פחות מ-36 עמודים, וכוללת ניתוח עדות המתלוננת 1 "לפרטי פרטיה". הסנגור טען לקיומן של סתירות בעדותה של המתלוננת 1, בנושא המועדים בהם התרחשו האירועים המיניים; מי היה בבית בזמן האירוע; לבושה של המתלוננת בזמן האירוע; איזו אצבע החדיר המערער ובאיזו יד; שעת המעשה ומשכו; ומספר המקרים בהם החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. לגישתו של הסנגור, לא ניתן להרשיע את המערער על סמך עדותה של המתלוננת 1, שאין בה "רצף סיפורי ואין הגיון, לא פנימי ולא חיצוני". אשר לחוות דעתו של ד"ר זייצב מהמכון לרפואה משפטית, הפנה הסנגור לקביעה המופיעה בו, לפיה קרום הבתולין שלם, דבר שלטענת הסנגור אינו מתיישב עם ביצוע שישה מקרי אינוס, שבהם החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת 1. לגישת עו"ד תורג'מן, העובדה שד"ר זייצב אינו יכול לשלול, במסגרת חוות דעתו, את עיקרי התלונה, אינה מאיינת את גרסתו של המערער. עו"ד תורג'מן הפנה לחוות דעתו של ד"ר בלנק, שהעיד מטעם ההגנה, ולפיה המערער אינו יכול להגיע למצב של זיקפה בגירוי מיידי, ואף אינו יכול להגיע לשפיכת זרע במצב זה, בניגוד לדברי המתלוננת 1. עוד נטען, כי לעדותה של המתלוננת 1 לא היה כל חיזוק בראיות התביעה הנוספות, ומנגד, חיזקו ראיות ההגנה, באורח ממשי, את עדותו של המערער, אשר טען כי מדובר בעלילת שווא, חסרת כל שחר. לפיכך, טוען המערער כי יש לזכותו מהאשמות שיוסחו לו בכתב האישום. עם זאת, ציין עו"ד תורג'מן כי זיכויו של המערער "אין משמעו דחיית עדות המתלוננת או הכרעה שהיא אינה אמינה ... הזיכוי בענייננו פשוטו הכרה בעובדה שאין במקרה דנן בידי בית המשפט כלים אמיתיים וכלים מאמתים להגיע למסקנה ... כי בוצעה עבירה". 43. בדיון שהתקיים לפנינו, טענה למערער עו"ד אסתר בר ציון, אשר הדגישה, בעיקר, את דבריה של כב' השופטת ר' אבידע, לפיהם היא מתקשה לקבוע ממצאים על סמך התרשמותה מהמתלוננת 1, ומאופן מסירת העדות על ידה. לטענת עו"ד בר ציון, לא הובאו ראיות, מהן ניתן להסיק כי למתלוננת 1 "בעיה שכלית מסוימת", או שהיא רפת שכל, והתביעה אף לא טענה זאת. לדידה של עו"ד בר ציון, נועדה הקביעה, בדבר מצבה השכלי של המתלוננת 1, "לרפא וגם לרפד", את הפגמים הרבים שנתגלו בעדותה של המתלוננת 1, והדבר מחייב את זיכויו של המערער, ולו מחמת הספק. לגבי זיקת הגומלין בין שני התיקים, שגם לשיטתה של עו"ד בר ציון לא ניתן להתעלם מקיומה, נטען כי תלונתה של המתלוננת 1 נועדה לחזק את התלונה שהוגשה על-ידי המתלוננת 2, והיא אינה עומדת על רגליה היא. לשאלת בית המשפט, האם ניתן לייחס למתלוננת 1 מידה כזו של תחכום, היינו הגשת תלונה מטעמה כדי לחזק את תלונתה של אחותה, טענה עו"ד בר ציון כי אין מדובר במהלך מתוחכם, וגם אין לדעת מי הגורם אשר עומד מאחוריו. לגבי מניע אפשרי להגשת שתי התלונות, חזרה בה ההגנה מהטענה כי הדבר נועד לסחוט כספים מהמערער, על-ידי האב החורג, ונטען, בהקשר זה, כי גם אם לא הוכח מניע לעלילת שווא, אין בכך כדי לתמוך בעדותן של המתלוננות. עו"ד בר ציון חזרה ופרטה כמה מהסתירות שהתגלעו, לטענתה, בעדותה של המתלוננת 1, ולשיטתה מדובר בסתירות מהותיות, שלא ניתן להתעלם מהן. עוד נטען, כי גם אם חשה המתלוננת 1 מבחינתה הסובייקטיבית, כי הדברים אכן התרחשו במציאות, עדיין קיים הבדל בין אמינותה של המתלוננת לבין אמיתותה של התלונה. נטען בנוסף, כי אין זה סביר שבעקבות החדרת איבר מין ואצבעות במספר לא קטן של מקרים, יוותר קרום הבתולין בשלמותו, ולא ייגרמו נזקים כלשהם באזור איבר המין. לבסוף, נטען על-ידי עו"ד בר ציון כי אין בנמצא חיזוקים לעדותה הבעייתית של המתלוננת 1. לפיכך, התבקשנו לזכות את המערער מהאשמות שיוחסו לו בתיק הראשון. תגובת המשיבה לערעור בתיק הראשון 44. לטענת המשיבה, הרשעתו של המערער מבוססת היטב על חומר הראיות שעמד לפני בית משפט קמא, כאשר הערעור נסב, בעיקרו של דבר, על ממצאי עובדה וקביעות מהימנות מובהקות, שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית. עדותה של המתלוננת 1 זכתה לאמונו של בית משפט קמא ונמצאו לה חיזוקים בראיות חיצוניות, ובהן, עדויות העובדות הסוציאליות ושל אחותה, ועדות על מצבה הנפשי של המתלוננת 1, בשעת חשיפת הפרשה. עוד נטען, כי כל הדברים המופיעים בהודעת הערעור, בדבר סתירות בעדותה של המתלוננת 1, זהים לטענות שהועלו בסיכומי ההגנה בבית משפט קמא. טענות עובדתיות אלה נדחו על-ידי בית המשפט, ובכך אין, לגישת המשיבה, מקום להתערב. גם העדר המניע מצידה של המתלוננת 1 לטפול אשמת שווא על המערער, מהווה לדידה של המשיבה, "סממן למהימנות המתלוננת ולאמיתות התלונה". נטען בנוסף, כי כאשר מדובר ברצף מתמשך של אירועים דומים, קשה לצפות מהמתלוננת לזכור כל אירוע לפרטי פרטים, ולתאר במדויק את פרטי לבושה, נוכחותם של אנשים אחרים בבית, שעת המעשה המדוייקת, ועוד. בית משפט קמא היה ער לקשייה הקוגניטיביים והשכליים של המתלוננת 1, ולא זקף לחובתה את חוסר יכולתה לזכור תאריכים או אירועים, על-פי סדרם הכרונולוגי. כאמור, עדותה של המתלוננת 1 זכתה לחיזוק משמעותי בעדותן של שתי עובדות סוציאליות, בפניהן חשפה המתלוננת 1 את הפגיעה בה. בעדויות אלה תואר מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת 1, אשר פרצה בבכי קשה, כאשר סיפרה על מעשיו של המערער, בניגוד למנהגה ולאיפוק שגילתה בדרך כלל. גם בחשיפת הדברים בפני אחותה, עוד טרם הפנייה למשטרה, ראה בית משפט קמא משום חיזוק לעדותה, וגם בכך אין, לגישת המשיבה, מקום להתערב. אשר לחוות דעתו של ד"ר זייצב, אשר לא מצא סימני חבלה באיבר המין של המתלוננת 1, ציינה המשיבה, כי באותה חוות דעת קבע ד"ר זייצב כי אין בכך כדי לשלול את עיקרי תלונתה של המתלוננת 1. זאת שכן, נקבע בחוות הדעת כי "פתח קרום הבתולין מאפשר החדרת גוף קשיח כגון אצבע או פין בזקפה ללא הותרת סימני חבלה". המשיבה הוסיפה וטענה כי ההגנה לא חלקה על חוות דעתו של ד"ר זייצב, לא ביקשה לחקור אותו, ולא הגישה חוות דעת נגדית, מטעמה. בית משפט קמא קבע "ממצאי מהימנות שליליים אודות המערער", שכן הוא נתפס בשקרים בעניינים מהותיים, ודברים אלה יפים, כך לשיטתה של המשיבה, גם ליתר עדי ההגנה, שאף הם נמצאו בלתי מהימנים. 45. בטיעון בפנינו, חזרה עו"ד ג'ויה שפירא, באת כוחה של המשיבה, על הדברים שהופיעו בעיקרי הטיעון הכתובים, וחזרה והדגישה כי בערעור זה לא מתעוררת כל שאלה משפטית, שכן מדובר בהשגה על קביעות עובדה ומהימנות, שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באורח בלתי אמצעי מהמתלוננת 1, ומיתר העדים שהופיעו לפניה. הבלבול בסדר הכרונולוגי וברצף הדברים, הינו טבעי והגיוני באירועים מעין אלה, ובעיקר כאשר מדובר במתלוננת מוגבלת ביכולותיה הקוגניטיביות. לגישתה של עו"ד שפירא, אין ספק כי מדובר בעדות מהימנה, שיש בה, לכל הפחות, גרעין של אמת, באופן המאפשר לבסס על עדותה ממצאים עובדתיים. לפיכך, התבקשנו לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער בתיק הראשון. הערעור על הכרעת הדין בתיק השני 46. בהודעת הערעור נטען כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד עדותה המגמתית של המתלוננת 2, שנתגלו בה פגמים רבים וסתירות בעניינים מהותיים. עוד נטען, כי מדובר בעדות יחידה, שאינה נתמכת בראיות מסייעות או בחיזוקים חיצוניים. לגישת ההגנה, שגה בית משפט קמא כאשר קיבל את עדותה של המתלוננת 2 כפשוטה, מבלי שניתח כראוי את גירסתה בנושא המועדים, בהם התרחשו האירועים הנטענים. לגישת המערער, יש לשאלה זו חשיבות רבה, שכן אם עסקינן בשעות הצהריים, הרי שלא סביר כי הוא יבצע מעשים מיניים בנכדתו, בבית הומה אדם. בהתייחס, באופן ספציפי, למעשים המיוחסים למערער בעליית הגג, נטען כי גירסת המתלוננת 2 "איננה הגיונית במיוחד", שכן מדובר בעליית גג קטנה, שלה פתח צר ביותר וגובהה נמוך. בנסיבות אלה, אין זה סביר כי המערער יבצע בנכדתו מעשים מיניים, דווקא במקום זה. עוד נטען, כי אין זה הגיוני כי במשך כשנתיים שבהם בוצעו, על-פי הטענה, אותם מעשים, לא חש איש מדיירי הבית, שבתקופה הרלבנטית מנו שישה אנשים, בכל דבר חריג. נטען בנוסף, כי הגורמים הראשונים, שבפניהם חשפה המתלוננת 2 את הדברים, לא הובאו לעדות, והדבר פגע בהגנתו של המערער. 47. בטיעון לפנינו, אישרה עו"ד בר ציון כי קיים קושי, מבחינת ההגנה, להתמודד עם הכרעת הדין בתיק השני. לגישתה של עו"ד בר ציון, "הדברים יותר מורכבים", כאשר מדובר במתלוננת 2, שכן לפני הגשת תלונתה במשטרה היא עברה במספר תחנות, כגון: מפקדה בצבא, קצינת בריאות הנפש, ועוד. במהלך הטיעון, לא שמענו תשובה של ממש לגבי בקשת הסליחה של המערער מנכדתו, ודרישתו ממנה ומהוריה לבל יתלוננו במשטרה. עם זאת, חזרה וטענה עו"ד בר ציון כי עדותה של המתלוננת 2 אינה חפה מפגמים, היא אינה מדוייקת כפי שסבר בית משפט קמא, והיא כוללת בחובה סתירות רבות. עו"ד בר ציון ציינה כי המתלוננת 2 נזכרה באירועי עליית הגג, לאחר שחלמה על כך, והיא לא התייחסה לנושא זה בחקירתה במשטרה. עוד נטען, כי המתלוננת 2 לא הבחינה בין החדרת האצבעות לבין נגיעות וליטופים באיבר המין. לפיכך, יש לקבוע לחילופין כי מדובר בנגיעות באיבר המין, ולא בהחדרת אצבעותיו של המערער. תגובת המשיבה לערעור בתיק השני 48. אף כאן נטען על-ידי המשיבה כי מדובר בערעור הנסב על ממצאי מהימנות מובהקים, שבהם לא תטה ערכאת ערעור להתערב. לגישת המשיבה, מדובר במתלוננת בעלת נתונים דלים ובלתי מתוחכמת, וגם אם נתגלו סתירות בעדותה, הן אינן יורדות לשורשו של עניין. גם אם לא ידעה המתלוננת 2 למסור מועדים מדוייקים, בהם התרחשו הפגיעות, ולתאר מי בדיוק נכח בבית, אין בכך כדי לפגום במהימנותה. זאת שכן, לגישת המשיבה, אין זה סביר לדרוש מהמתלוננת 2 לזכור פרטים אלה כאשר מדובר "ברוטינה של פגיעות". אשר לטענה בדבר חוסר ההיגיון בביצוע המעשים בעליית הגג, ציינה המשיבה כי קיים, לכאורה, חוסר היגיון גם בביצוע המעשים במקומות אחרים בבית, וכבר נקבע, כי בתופעות מסוג זה אין לתור אחר היגיון, מצד מבצע התקיפה המינית. זאת ועוד, המתלוננת 2 ידעה לתאר את פנים עליית הגג, כאשר לגירסת המערער היא מעולם לא היתה במקום. לגבי מספר וזיהוי האצבעות שהוחדרו על-ידי המתלוננת 2, נטען כי אין לצפות ממנה, ילדה רכה בשנים, להבחין כמה אצבעות בדיוק הוכנסו לאיבר מינה, ובאלו אצבעות השתמש המערער. המתלוננת 2 העידה על קבלת הכספים מהמערער, ונחקרה על כך ארוכות. היא הסבירה כי לאחר ביצוע המעשים, נהג המערער להעניק לה כספים וממתקים, כאשר לעיתים עשה כן המערער גם ללא קשר למעשים עצמם. לגישת המשיבה, קיימת תמיכה לטענה בדבר קיומו של קשר בין הכספים ומהממתקים שניתנו למתלוננת 2, לבין המעשים עצמם, שכן באירוע, שבו ביקש המערער את סליחתה של המתלוננת 2, הוא מסר לה סכום כסף וביקש שלא תתלונן במשטרה. לגישת המשיבה, ישנן בחומר שעמד בפני בית משפט קמא, ראיות מחזקות למכביר, ובהם: עדויות הוריה של המתלוננת 2, עדויות פקידות הסעד, וכן עדויות הגורמים הצבאיים שטיפלו בה, ועוד. גם בחשיפה ההדרגתית של האירועים הקשים אין, כך נטען, כדי לפגום במהימנותה של המתלוננת 2, שכן הדבר מאפיין התנהגותם של קטינים, אשר נפלו קורבן לעבירות מין. לבסוף נטען על-ידי המשיבה, כי בקשת הסליחה מצידו של המערער ודרישתו כי המתלוננת 2 והוריה לא יתלוננו נגדו במשטרה היא בגדר, "התנהגות מפלילה מאין כמוה", דבר המשמש תוספת ראייתית משמעותית לעדותה של המתלוננת 2. 49. בטיעונה בפנינו, הזכירה עו"ד שפירא כי למתלוננת 2 לא היה כל מניע להעליל על המערער, ולו ביקשה לטפול עליו אשמת שווא, היא היתה עושה כן, שנים רבות לפני מועד הגשת תלונתה. המתלוננת 2 חשפה את המעשים רק לאחר שהתברר לה כי אחותה, המתלוננת 1, נפגעה מידיו של המערער. המערער עצמו הודה כי הדברים נחשפו, עוד לפני הגשת התלונה, בתוך התא המשפחתי, כאשר הוא נשאל על כך על-ידי אחד מבניו. עוד נטען, כי גם אם עדותה של המתלוננת 2 אינה מושלמת, וכך הם בדרך כלל פני הדברים בעבירות מין בתוך התא המשפחתי, ניתן להשתית עליהם ממצאים עובדתיים, כפי שעשה בית משפט קמא. על יסוד האמור, התבקשנו לדחות גם את הערעור על הרשעתו של המערער בתיק השני. הערעור על חומרת העונש 50. ערעור זה נשמע במאוחד לגבי שני התיקים. נטען על-ידי המערער כי עונש המאסר הכולל אשר הושת עליו, 14 שנות מאסר לריצוי בפועל, הינו חמור יתר על המידה, בשים לב לגילו המתקדם ולבריאותו הרופפת. קיים חשש, כך נטען, כי המערער יסיים את חייו בין כותלי הכלא, ומבחינה זו מדובר בעונש ש"כמוהו כמאסר עולם". עוד נטען, כי הערכת מסוכנותו המינית של המערער הינה בינונית-נמוכה, והיא אינה עומדת ברף העליון מבחינת רמת המסוכנות. נטען בנוסף, כי המערער ניהל אורח חיים נורמטיבי ולא הסתבך בביצוע עבירות פליליות, וככל שהוא מזדקן הולכת מסוכנותו ופוחתת. לאור האמור, יש לגישת המערער, לקצר באורח משמעותי את תקופת המאסר לריצוי בפועל. לגבי הפיצוי שנפסק לשתי המתלוננות, נטען כי אין ידו של המערער משגת לשלם סכום של 100,000 ₪, לאור מצבו הכלכלי הקשה. ולכן, התבקשנו להפחית משמעותית מסכום הפיצויים, ולאפשר למערער לשלמו בתשלומים, שניתן לעמוד בהם. 51. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור לעניין העונש. לגישתה, מדובר בעונש ההולם את מעשיו המחפירים של המערער, אשר פגע מינית בשתי נכדותיו, בזה אחר זה. המעשים נמשכו על-פני תקופה ארוכה, כאשר המערער עשה שימוש בביתו "כזירה לניצול מיני" של נכדותיו, תוך שהוא מאיים עליהן לבל יחשפו את מעשיו. תסקירי הקורבן מציירים תמונה עגומה, אודות הנזקים הנפשיים שנגרמו למתלוננות, כאשר מרבית בני המשפחה ממשיכים להתנכר להן, והן מוסיפות לשלם מחיר כבד על חטאיו של המערער. נטען בנוסף, כי היתה הצדקה מלאה להטיל על המערער עונשים מצטברים שכן מדובר במתלוננות שונות ובתקופות אחרות. בית משפט קמא לקח בחשבון, בשני התיקים, את נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות גילו ומצבו הבריאותי, ונמנע מלמצות עימו את הדין, כפי שראוי היה לעשות, כך לטענת המשיבה. לעניין הפיצוי, נטען על-ידי המשיבה כי מדובר בסכום מינימלי, הדרוש לכל אחת מהמתלוננות כדי לנסות ולשקם את חייה. לפיכך, מבקשת המשיבה לדחות את הערעור לעניין העונש. דיון והכרעה 52. שני הערעורים שלפנינו עוסקים, מראשית ועד אחרית, בהשגה על קביעות מהימנות וממצאי עובדה שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית, והלכה למעשה, לא היו בפי המערער טענות אחרות מעבר לכך. משכך, מן הראוי לפתוח בסקירה תמציתית של ההלכה, שעניינה היקף התערבותה של ערכאת הערעור בעניינים כגון דא. הלכה מושרשת היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות, שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, בשל היתרון האינהרטי המוקנה לערכאה הדיונית, אשר יכולה להתרשם באורח בלתי אמצעי מן העדים, מהאופן שבו הם מסרו את עדותם, מהתנהגותם על דוכן העדים, ומשפת גופם. כל אלה, מאפשרים לערכאה הדיונית לתור, באופן מיטבי, אחר "אותות האמת", המתגלות בעדויות (ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013) (להלן: עניין ניימן)). כפי שנקבע על-ידי השופטת ע' ארבל בע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012): "יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות מצדיקה כי בית משפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות במסקנותיה, למעט מקרים חריגים. ההסתכלות באופן בלתי אמצעי על תגובות העד, הבעת פניו, התרגשותו, אופן דיבורו, המשולבת עם בחינת תוכן הדברים ושקילתם במסגרת הכוללת היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים" ((שם, בפיסקה 11, וראו גם, ע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012) (להלן: ע"פ 7015/09); ע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012); ע"פ 206/12 לויגזלף נ' מדינת ישראל (30.7.2012); ע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2012)). 53. הכלל, בדבר אי ההתערבות בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, קנה לו שביתה במשפט הישראלי, ואולם אין מדובר בכלל קטגורי, שלא ניתן לסטות ממנו. ברבות הזמן, התפתחו לכלל זה חריגים שונים, שבהתקיימם תיטה ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של בית משפט קמא. בע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.2012), הצביע השופט נ' הנדל על ארבעה חריגים עיקריים לכלל אי ההתערבות: "הראשון - כאשר מתבססים הממצאים על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה, שכן הן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור מקבלות לפניהן את המסמך כפי שהוא ...; השני - עניינו במקרים בהם ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, בנבדל משיקולי התרשמות או מערבוב בין שיקולי התרשמות והיגיון ...; השלישי - מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית. טעויות שכאלה עניינן למשל התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות ...; הרביעי – מצב בו הערכאה המבררת מסיקה מסקנות מהעובדות, ובמיוחד כאשר אלה עומדות בליבת הבדיקה של מרכיבי העבירה" (שם, בפיסקה 4, וראו גם, ע"פ 8164/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל (7.12.2009); ע"פ 6399/10 פלוני נ' מדינת ישראל (15.7.2012) (להלן: ע"פ 6999/10); ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל (22.10.2010) (להלן: ע"פ 4776/10)). 54. אשר להערכת מהימנותם של קורבנות של תקיפה מינית, ציינתי בעניין ניימן, כי אין לצפות, בדרך כלל, "כי גרסתם של קורבנות עבירות אלה, תהא שלמה, עקבית, קוהרנטית וחסרת אי דיוקים". כפי שהבהירה השופטת ד' ברלינר בע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (8.1.2007): "בתי המשפט על ערכאותיהם הכירו זה מכבר בכך שלא ניתן לדרוש כי תלונה מסוג זה תהיה מסודרת, כרונולוגית, מתועדת, בנויה לתלפיות כאשר בין האירועים השונים קיים רצף הגיוני שניתן לעקוב אחריו. עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מבין הצדדים וכיוצא בכך" (שם, בפיסקה 2, וראו גם, ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.2010); ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל (19.9.2010)). כאשר מדובר בעבירות מין המבוצעות בתוככי התא המשפחתי, ובפרט כאשר הקורבנות הם קטינים, ההכרות העמוקה בין הפוגע לקורבן וגילו הצעיר של קורבן העבירה, מקשים עוד יותר על מסירת עדות ברורה, מפורטת, קוהרנטית, ומסודרת מבחינה כרונולוגית. בע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (23.11.2009) (להלן: ע"פ 420/09), ציין השופט י' דנציגר, כי: "אחד המאפיינים המיוחדים של עבירות המין במשפחה היא חשיפה ודיווח מאוחרים של ביצוע העבירות, לעיתים שנים רבות לאחר שנפגע העבירה היה לבוגר. הדיווח המאוחר נובע מהדינאמיקה המיוחדת של עבירות המין במשפחה, שבהן, פעמים רבות, נפגע העבירה נתון במשך שנים רבות לשליטתו ולמרותו של הפוגע, ממנגנוני ההדחקה האופייניים לעבירות אלה ומחששו של נפגע העבירה שחשיפת העבירה עלולה להביא ל'פירוקו' של התא המשפחתי. גורמים אלו ואחרים מונעים מנפגע העבירה להתלונן סמוך לביצוע המעשים, קשים ככל שיהיו ... תופעת כבישתן של עדויות הינה חזון נפרץ כאשר מדובר בעבירות אלימות ומין במשפחה – קל וחומר עבירות שבוצעו כלפי קטינים, ואין בכבישה עצמה כדי לפגוע במהימנות עדותו של נפגע העבירה כאשר ישנו הסבר מניח את הדעת להשהיית התלונה ולגילויה דווקא במועד הרלוונטי" (שם, בפיסקה 73, וראו גם, ע"פ 4776/10; ע"פ 6352/10 פלוני נ' מדינת ישראל (15.10.2012); ע"פ 6410/10 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2011); ע"פ 11100/08 שרעבי נ' מדינת ישראל (14.9.2011)). ומן הכלל אל הפרט הערעור על הכרעת הדין בתיק השני 55. נפתח את דיוננו בעניינה של המתלוננת 2, שהוא הקודם בזמן. בית משפט קמא התרשם כי עומדת לפניו נערה דלה ביכולותיה הקוגנטיביות ובלתי מתוחכמת, אך קבע, באורח חד משמעי, כי יש ליתן אמון מלא בגירסתה, באשר לפגיעה המינית שנגרמה לה על-ידי המערער. זאת, חרף העובדה כי העדות לא היתה סדורה ואופיינה ב"קפיצות בין האירועים ובין הזמנים השונים". בית משפט קמא ציין כי גם אם היו סתירות בדבריה של המתלוננת 2, הן לא נגעו בעניינים מהותיים "אלא בעניינים צדדיים ושוליים שאין להם זיקה של ממש לעצם ליבת האירועים". בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי המתלוננת 2, לא האדירה ולא העצימה את מעשי המערער, אלא חזרה במדוייק על אותם דברים "לא הוסיפה ולא גרעה". המתלוננת 2 טענה, כל העת, כי המערער "נישק אותה בפיה, נגע בחזה – גם מתחת לבגדים, והחדיר אצבע לאיבר מינה". היא ציינה, כי כל האירועים התרחשו בבית המערער, בין השנים 2000 – 2002, מאז היותה בגיל 11.5 ועד לגיל 13.5, כאשר אירוע אחד התרחש בסלון הבית, שלושה אירועים בעליית הגג, ומקרים רבים נוספים בחדר השינה. כאמור, בית משפט קמא התרשם מכנותה ומאמינותה של המתלוננת 2, ואינני סבור כי יש בסיס להתערב במסקנתו זו. יצוין, כי באת כוח המערער לא טענה כי מדובר באחד החריגים המוכרים, לכלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה, ואף אני סבור כי לא מתקיים בענייננו אחד החריגים לכלל זה. 56. עדותה של המתלוננת 2 אינה עומדת לבדה, והוצגו בפני בית משפט קמא ראיות מסייעות ומחזקות למכביר, כמפורט להלן: א. בראש ובראשונה, ניצבת התנהגותו המפלילה של המערער, המגעת עד כדי ראשית הודייה, שעה שהוא הגיע, בשעת בוקר מוקדמת, לביתה של המתלוננת, וביקש את סליחתה, נשק לראשה, והניח שטר של 100 ₪ על כרית מיטתה. אירוע זה הוכחש על-ידי המערער בשפה רפה, ולא ניתן לחלוק על כי הכחשה זו אינה עומדת, אל מול עדותם המהימנה של המתלוננת 2, של אמה ושל אביה החורג. מעדויות אלה עולה, כי המערער דרש גם כי לא תוגש נגדו תלונה במשטרה, ובשלב מאוחר יותר, הוא אף איים על המתלוננת 2 כי יהרוג אותה, אם תתלונן נגדו. יצוין, כי המערער עצמו אישר בחקירתו במשטרה, כי הנושא הוצג בפניו על-ידי אחד מבניו, הגם שהוא הכחיש כי פגע מינית במתלוננת 2. ב. יש לראות בחשיפת הפרשה על-ידי המתלוננת 2, בפני מפקדה ובפני קצינת בריאות הנפש, תוך כדי בכי וסערת רגשות, משום חיזוק ממשי לעדותה. כפי שנקבע בע"פ 4776/10 הנ"ל, בפיסקה 102, "ראיות מהימנות בדבר מצב נפשי קשה בעת חשיפת גרסה מהוות חיזוק ראייתי מקובל ונפוץ למדי בפסיקתו של בית משפט זה לצורך הרשעה בעבירות מין" (וראו גם, ע"פ 6140/11 פלוני נ' מדינת ישראל (9.5.2012); ע"פ 556/85 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 731 (1986); ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 267 (2005)). ג. היכרותה של המתלוננת 2 את הנעשה בתוככי עליית הגג, מהווה ראיית חיזוק משמעותית לעדותה, ממנה עולה כי המערער ביצע בה מעשים מיניים, בשלוש הזדמנויות נפרדות, בעליית הגג. המתלוננת 2 ידעה לתאר את המקום עצמו, את דרכי הגישה אליו, ואת ההכנות שביצע המערער לצורך ביצוע המעשים, ונראה כי מדובר במי שנחשפה לפרטים אלה, לאחר שנדרשה להגיע למקום על-ידי המערער. ד. העובדה כי המערער נמנע מלהתעמת עם המתלוננת 2, בכך שסירב למסור את גירסתו בפניה, מהווה אף היא חיזוק לעדותה, כפי שנקבע בע"פ 420/09 הנ"ל. ה. לבסוף, יש לראות בהעדר כל מניע מצידה של המתלוננת 2 לטפול על המערער אשמת שווא משום חיזוק למהימנותה, כפי שנקבע בע"פ 6399/10. על יסוד האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער על הרשעתו בתיק השני. הערעור על הכרעת הדין בתיק הראשון 57. אף בעניינה של המתלוננת 1, אינני רואה מקום לקבלת ערעורו של המערער. בית משפט קמא לא התעלם מתופעות של בלבול חלקי וחוסר יכולתה של המתלוננת 1 לזכור מועדים וסדר כרונולוגי של הדברים, בציינו כי יש לזקוף את הדבר לגילה הצעיר של המתלוננת 1 ולמוגבלותה השכלית. יצוין, לעניין אחרון זה, כי בית משפט קמא רשאי היה להגיע למסקנה כי מדובר בנערה דלה ומוגבלת שכלית, הן על סמך התרשמותו הישירה מעדותה, והן על יסוד עדויות גורמי הרווחה, ולא היה מחויב לבקש ולקבל חוות דעת מקצועית בעניינה. חרף הפגמים שנמצאו בעדותה של המתלוננת 1, קבע בית משפט קמא כי מדובר בעדות מהימנה, כאשר המתלוננת 1 "גילתה עקביות בתיאור פרטי האירועים, עד לרמת החפץ והמעשה". המתלוננת 1 עמדה בחקירה נגדית קשה ומתישה, ועדותה משתרעת על-פני כ-100 עמודים, ואין תימה כי נטתה להתבלבל בסדר האירועים, וזאת בעיקר תחת לחץ החקירה הנגדית. בית משפט קמא ציין, בצדק, כי התהליך ההדרגתי בחשיפת האירועים הטראומטיים, אינו מלמד על חוסר מהימנות "אלא על פחד ועל בדיקת מידת האמפטיה והביטחון שתוכל לשאוב מן הסביבה ... בטרם תגלה את אוזנה בוידויים נוספים". המתלוננת 1 נחשפה לאיומים על חייה, ועל הפחדים שליוו אותה ניתן ללמוד מתגובתה לכוונה לערוך עימות בינה לבין המערער ובנו. היא נקלעה למצב נפשי קשה ועמדה על סף דמעות, כאשר ביקשה בתוקף לעזוב את המקום, ושלא לפגוש פנים אל פנים את המערער. בית משפט קמא ציין כי המתלוננת 1 תארה דפוס התנהגות קבוע של המערער, שעה שהוא נתן לה סכומי כסף שונים לאחר שביצע בה את זממו, ובלשונה של המתלוננת 1, המערער היה "מנצל אותי בשביל כסף". לאחר הדברים הללו, קבע בית משפט קמא כי מדובר בעדות מהימנה, שניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים. באת כוח המערער נתלתה בדבריה של כב' השופטת ר' אבידע, אשר ציינה כי היא מתקשה לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך התרשמותה מהמתלוננת 1. דומה, כי אין בדברים אלה כדי לסייע למערער, וזאת משני טעמים: הטעם האחד הוא, כי עמדתה של השופטת אבידע היא בגדר דעת יחיד בהכרעת הדין, ולפיכך אין להיתלות בעמדה, אותה היא הביעה בחוות דעתה. הטעם השני, החשוב יותר, נעוץ בכך שגם לשיטתה של השופטת אבידע, יש להרשיע את המערער, לאחר שנמצאו חיזוקים ממשיים לעדותה של המתלוננת 1. לעניין אחרון זה אפנה עתה. 58. להלן ראיות החיזוק: א. ראיית החיזוק העיקרית נובעת מעדותה של העובדת הסוציאלית, הגב' לימור גולן, אשר סיפרה כי ביום 10.9.2007, הגיע אליה אביה של המתלוננת 1 ואמר לה כי המערער נוגע בחזה של בתו. לאחר מכן, כשנותרה הגב' גולן ביחידות עם המתלוננת 1, אמרה לה המתלוננת "סבא ממש אנס אותי", כאשר הדברים מלווים בבכי קשה וממושך. הגב' גולן ציינה, בהקשר זה, כי המתלוננת 1 לא בכתה ולא הפגינה רגשות במקרים קודמים, בהם נפגעה בין כותלי בית הספר. כפי שציינתי בהקשר למתלוננת 2, יש לראות בראיה מהימנה, בדבר מצבה הנפשי של מתלוננת בעבירות מין, בשעת חשיפת הפגיעה, כגורם המחזק, באורח ממשי, את עדותה של המתלוננת. ב. כעבור מספר ימים, סיפרה המתלוננת גם לאחותה א.ב., על מעלליו של המערער, והדבר היה מספר ימים טרם הגשת התלונה במשטרה, וגם בכך יש כדי לחזק את עדותה. ג. המתלוננת 1, שאין חולק כי לא היתה בעלת ניסיון מיני, העידה על כי המערער נהג ללקק את איבר מינה, והשתמש במשחה כדי להקל על חדירתו. עצם העלאת הדברים, שאינם אמורים להיות בידיעתה של נערה חסרת ניסיון מיני, מלמדים על אותנטיות הגירסה ומחזקים את עדותה של המתלוננת 1. זאת ועוד, המתלוננת 1 העידה על פליטת נוזל צמיג ורירי, לאחר ביצוע המעשה המיני מצידו של המערער, ולא ניתן להסביר כיצד נדרשה לכך המתלוננת 1, אלא אם היא חוותה את הדבר, בעצמה. יצוין, כי הסתייעותו של המערער באמצעים שונים, כדי להקל על החדירה, מתיישבת עם בעיות הזיקפה שהיו לו, ושאותם הכחיש בחקירתו. העובדה כי ד"ר זייצב לא מצא סימני חבלה באיבר מינה של המתלוננת 1, אינה עומדת בסתירה לגירסתה, לנוכח האמור בחוות דעתו, כי "פתח קרום הבתולין מאפשר החדרת גוף קשיח כגון אצבע או פין בזיקפה ללא הותרת סימני חבלה". 59. בכך ניתן היה לסיים את דיוננו, תוך דחיית ערעורו של המערער על הרשעתו בתיק הראשון. ואולם, לא ניתן להתעלם מהזיקה ההדוקה הקיימת בין שני התיקים, ונציין כי לא הוברר לנו מדוע התנהלו תיקים אלה בנפרד, חרף גישת ההגנה, שסברה כי הדבר ישרת את עניינו של המערער. כזכור, נמנעה המתלוננת 2 מלדווח על מעשיו של המערער, אשר התרחשו בין השנים 2000 – 2002, בשל הלחץ שהפעילה משפחתה של המתלוננת ובעיקר אמה, אשר איימה להתאבד או לעזוב את הבית, וזאת בנוסף לאיומיו של המערער עצמו. המתלוננת 2 החליטה לחשוף את הדברים, רק לאחר שנודע לה כי המערער ממשיך במעשיו הנלוזים, ואף ביתר שאת, כאשר קורבן העבירה הוא לא אחר מאשר אחותה הקטנה. בנסיבות אלה, ועל רקע שיחה שהתקיימה בנושא תקיפה והטרדות מיניות, אזרה המתלוננת 2 את כוחותיה והגישה תלונה במשטרה, בסיוע מפקדה וקצינת בריאות הנפש. באותה תקופה, החליטה גם המתלוננת 1 להגיש תלונה במשטרה, כחודשיים לאחר אירוע האונס האחרון. מאחר שהמעשים, אשר בוצעו במתלוננת 2, קודמים מבחינה כרונולוגית, חלה, לטעמי, ביחס למתלוננת 1, ההלכה בדבר עדות שיטה, אשר "נועדה להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה, כגון הוכחת עצם ביצוע מעשה העבירה או זיהויו של הנאשם כמבצע העבירה" (ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל (17.2.2011) בפיסקה 51 (להלן: ענין גולדבלט), וראו גם, ע"פ 7269/08 פלוני נ' מדינת ישראל (6.2.2012); ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל (4.8.2012) (להלן: ע"פ 3215/07)). על ההבחנה בין עדות שיטה לעדות על מעשים דומים, עמד בית משפט זה בעניין גולדבלט, שם נקבע כי "הוכחת מעשים דומים מבקשת לשלול טענה כי מעשהו של הנאשם נעשה בתום לב או בשגגה, וללמד על קיומו של הלך נפש הנדרש לצורך הרשעה בעבירה" (שם, בפיסקה 51, וראו לעניין זה, ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (13.5.2012) בפיסקאות 333 – 335; וכן דנ"פ 864/12 קצב נ' מדינת ישראל (13.5.2012) בפיסקאות 12 – 18)). עדות שיטה מצריכה הוכחת קיומם של קווי דמיון ברורים בין המעשים, באופן שיש בו כדי להותיר מעין "כרטיס ביקור" של העבריין. דומה, כי בענייננו, קיימים בשני המקרים סממנים משותפים, המלמדים, הן על ביצוע העבירה והן על זהותו של העבריין, כמפורט להלן: המערער ביצע בביתו את המעשים המיניים בנכדותיו, למעט במקרה אחד שבו התרחש האירוע בחנות השייכת לו ולבנו; במרבית המקרים הציע המערער כסף ומתנות לאחר שביצע במתלוננות את זממו; בשני המקרים החדיר המערער את אצבעו לאיבר מינן של המתלוננות, למרות שבעניינה של המתלוננת 1 הוא "עלה מדרגה", בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה; המערער איים על המתלוננות כי יהרוג אותן, ודרש מהן לשמור בסוד את הדברים, ושלא להתלונן נגדו. יצוין, כי גם אם מדובר במעשים דומים בלבד ולא בעדות שיטה, השתרשה בהלכה הפסוקה הגישה, לפיה גם "מעשים דומים" עשויים לשמש סיוע לעדות הקורבן, ככל שמדובר בעבירות מין בקטינים (ראו, לעניין זה, ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל (13.5.2009); ע"פ 1326/02 פלוני נ' מדינת ישראל (4.4.2002); ע"פ 3215/07). כך או כך, יש לראות בדמיון הרב בין האירועים, משום ראיה המחזקת, עד מאד, את עדותה של המתלוננת 1, שכאמור נמצאה כעדות מהימנה על-ידי בית משפט קמא. העולה מן המקובץ הוא, כי יש לדחות את שני הערעורים על הכרעת הדין. הערעור על חומרת העונש 60. בפתח הדברים, מן הראוי להזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, או כאשר מדובר בטעות מהותית שנפלה בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013); ע"פ 4568/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013). לאחר בחינת כלל הנסיבות, הגעתי למסקנה, כי אף שהעונש אשר הושת על המערער אינו קל, הוא אינו סוטה מרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים, ולכן דין הערעור על חומרת העונש להידחות. להלן אביא את הטעמים העומדים ביסוד עמדתי זו. 61. המערער ניצל מינית את שתי נכדותיו, כאשר פגע בהן בזו אחר זו, על-מנת לספק את יצריו המיניים החולניים והמעוותים. המערער לא חס על המתלוננות, הרכות בשנים, ופגע בהן פיזית ובעיקר נפשית, כאשר הצלקת שהותיר בהן המערער, תלווה אותן עוד שנים רבות, ואפשר שלכל ימי חייהן. המערער אף העז לאיים על כל אחת מהמתלוננות הקטינות, בשר מבשרו, לבל יתלוננו נגדו ואיומיו אלה של המערער השיגו את מטרתם, והביאו לדחיית התלונה במשך שנים ארוכות. לאחר שפגע מינית במתלוננת 2, הכה המערער, כביכול, על חטא, וביקש את סליחתה של המתלוננת 2, אך מסתבר כי דחפיו המיניים הבלתי מרוסנים, הביאו אותו לפגוע מינית במתלוננת 1, האחות הצעירה, כאשר הפעם הוא הגדיל לעשות ולא הסתפק בהחדרת אצבעות אלא בעל את המתלוננת 1, מבלי לחשוב על תוצאות מעשיו ועל הנזק הרב שהוא גורם לנפשה הרכה של נכדתו. 62. את תחושת הזעזוע והכאב ממעשים נפשעים אלה, היטיב לבטא השופט א' א' לוי בע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2007) בפיסקה 8, שם דובר באב שפגע מינית בבתו: "המערער בדרך מרושעת, חסרת רחמים ומעוררת שאט נפש, עשק את ילדותה של בתו, גזל ממנה את נעוריה, וגזר עליה חיים מיוסרים אשר ילוו אותה עוד שנים רבות. עבירות מין באשה הן עבירות קשות באשר לא רק פגיעה פיסית גלומה בהן, אלא גם פגיעה נפשית ורמיסת כבודה של הקורבן כאדם. קשות שבעתיים הן עבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה, ובמיוחד כאשר אב מבצען בבתו, בשר מבשרו, שבוי בידי יצרו ותאוותו, וראה בילדתו אובייקט מיני זול ונגיש בו עשה ככל העולה על רוחו, משל היתה גוף נטול נשמה. מערער זה מקומו מאחורי סורג ובריח, והואיל ונדמה כי בעבירות מסוג זה חוטאים לא מעטים, ראוי כי רמת הענישה תהיה כזו שתהווה גם מסר ברור וחד משמעי לרבים" ((וראו גם, ע"פ 5177/09 פלוני נ' מדינת ישראל (28.4.2010); ע"פ 5104/05 פלוני נ' מדינת ישראל (28.8.2007); ע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2007); ע"פ 241/04 פלוני נ' מדינת ישראל (28.12.2005)). בע"פ 7015/09 ציינתי, כי "מן הראוי להשית על מבצעי עבירות מין במשפחה עונשי מאסר משמעותיים, הן לשם הרתעתם האישית והן להרתעת הרבים, ובעיקר על מנת לשקף את מידת הפגיעה החמורה בקורבנות ובזכות היסוד של כבוד האדם, וכן במטרה להביע את הסלידה ושאט הנפש של החברה מביצוע עבירות אלו. הדבר נכון ביתר שאת, כאשר מדובר בקורבנות קטינים" (שם, בפיסקה 42). 63. בית משפט קמא זקף לזכות המערער, בשני המקרים, את גילו המתקדם, את מצבו הרפואי, ואת העובדה כי אין לחובתו הרשעות קודמות. יצוין, כי אינני סבור שיש לייחס משקל רב לעניין אחרון זה, מאחר שהמערער ביצע סידרה של עבירות, שהתפרשו על-פני מספר שנים. בנסיבות העניין, הוחלט על חפיפה חלקית של העונשים, ונראה כי, בסופו של יום, מדובר בעונש ראוי ומאוזן, ולפיכך, הנני סבור כי אין להתערב בו. בנוסף, אינני רואה מקום לקבל את הערעור לעניין הפיצויים שנפסקו למתלוננות. המדובר בסכום מזערי ביחס לנזק הרב שנגרם להן, והפיצוי נדרש, בעיקרו של דבר, על-מנת לאפשר להן להשתלב בהליך טיפולי, ולנסות לשקם את עצמן ואת חייהן. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור על מידת העונש, ובכך יש לדחות את ערעוריו של המערער, על כל חלקיהם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, כ"ה בכסלו התשע"ד (28.11.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10065770_I08.doc יא+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il