פסק-דין בתיק ע"א 6574/99
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6574/99
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
המערערת:
מדינת ישראל, משרד השיכון
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד
בנימין קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ
2. כונס הנכסים הרשמי
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.7.99,
בבש"א 101631/98, פש"ר 36/96, שניתנה על ידי כבוד השופטת ורדה
אלשיך
תאריך הישיבה:
כ"ה בשבט התשס"א
(18.02.2001)
בשם המערערת:
עו"ד יעל מימון
בשם המשיב מס' 1:
עו"ד יניב ריחני
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
לפנינו ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו נדונה השאלה האם בעת פקיעת
עיקול על כספים של חייב שהוחזקו בידי צד שלישי, יחויב הצד השלישי להעביר לחייב את
הכספים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
רקע
1. חברת ביתרומעץ בע"מ (להלן – החברה) ביצעה עבור משרד הבינוי והשיכון (להלן – המשרד) עבודות שונות, בגינן חייב היה לה המשרד כספים בסך
1,155,000 ₪. במסגרת תביעה של צד שלישי נגד החברה הוטל (באוקטובר 1995) עיקול זמני
על הכספים שמגיעים לחברה מהמשרד. ב"הודעה ל'מחזיק' על הטלת עיקול זמני"
נאמר כי "הוטל עיקול זמני על הכספים המגיעים ו/או שיגיעו ל[חברה] מ[המשרד] על
פי דרישה שהגישה למשרד ... ביום 17.3.92 ו/או כל דרישה במקומה, וזאת להבטחת
התביעה... בגבול סך של 900,000 שקלים חדשים צמוד למדד מיום 21.3.95" (בעת הטלת
העיקול עמד הסכום המשוערך על 941,965 ₪). מעבר לכך, לא כללה ההודעה הוראות באשר
לשמירת ערך הכסף או השקעתו באופן שיניב פירות בתקופת ההחזקה מכוח צו העיקול.
2. המשרד עיכב תחת ידיו את מלוא הסכום שהגיע
לחברה, ובכלל זה סכום עודף
של 173,035 ₪ מעל הסכום המשוערך לפי צו העיקול.
בראשית שנת 1996 הגישו בעלי מניות של החברה בקשה לפירוק החברה. ביום 24.3.1996
ניתן צו לפירוק החברה ולמינוי כונס הנכסים הרשמי כמפרק זמני. בהמשך (ביום
12.6.1997) מונה המשיב 1 – עו"ד בנימין קרייתי – כמפרק החברה. המפרק והצד
השלישי לטובתו הוטל העיקול הגישו (ביום 28.10.1997) בקשה מוסכמת להסרת העיקול
הזמני ולהעברת הסכום המעוקל לקופת הפירוק. בהתאם, הורה בית המשפט על הסרת העיקול
הזמני והודעה על כך נשלחה למשרד (ביום 1.11.1997). בסמוך לכך (ביום 16.11.97) פנה
המפרק למשרד בבקשה להעביר את הכסף לקופת הפירוק. המפרק נדרש להמציא עוד שורה של
אישורים ומשעשה כן העביר המשרד את הכסף לקופת הפירוק (ביום 3.2.1998). הסכום
שהועבר היה הסכום המקורי שעוקל, ללא הפרשי הצמדה וריבית.
3. המפרק פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות
למשרד לשלם לקופת הפירוק את יתרת הפרשי ההצמדה והריבית שצברו הכספים בהם החזיק
המשרד בתקופת ההחזקה, שנמשכה כ-27 חודשים. לגבי הסכום העודף (173,035 ₪) הגיעו
המפרק והמשרד להסכמה על תשלום ריבית צמודה בשיעור 4% והפרשי הצמדה, ולהסכמה זו
ניתן אישור בית המשפט. אך בעניין הפרשי הצמדה וריבית על כספי העיקול היו הצדדים
חלוקים בדעותיהם. לטענת המפרק חייב המשרד בהפרשי הצמדה וריבית בשיעור שנתי של 14%,
שהייתה הריבית המקובלת בפיקדונות שקליים במועדים הרלוונטיים. העברת הסכום בערכו
הנומינלי מהווה עשיית עושר שלא כדין על חשבון החברה. לשיטתו, חובה על המחזיק לשמור
על הערך הריאלי של הכספים המעוקלים והוא מפנה בהקשר זה להוראה הכלולה בחוזה בין
המשרד לחברה, לפיה הוחל מנגנון הצמדה משולב על כספים שיגיעו לחברה. כונס הנכסים
הרשמי תמך בעמדת המפרק, תוך ביסוס חובות המשרד על דיני השומרים ודיני הנאמנות.
המשרד, מנגד, התנגד לדרישה לשלם הפרשי הצמדה וריבית, בטענה כי הוא אינו אחראי
לשמירת ערך הכסף בתקופת ההחזקה. המחזיק פועל מכוח צו שיפוטי ואין הוא חייב אלא
בקיום הוראות צו העיקול. החובה לשאת בנזקים בגין שחיקת ערך הכסף מוטלת, על פי
הדין, על מבקש העיקול בלבד. המשרד הבהיר כי אינו מוסד בנקאי, אין הוא עושה שימוש
בכסף כחלק מעסקו ואין בידיו אמצעים לקיום מנגנון לשמירת ערך הכספים המעוקלים.
לדבריו, מיום שהוטל צו העיקול הועברו הכספים לחשבון העקולים, המוחזק בנפרד מסכומי
התקציב השנתי המועברים משנה לשנה. בשלב זה נשללה מהמשרד היכולת להשקיע את הכספים
לשם שמירת ערכם או לעשות בהם כל שימוש אחר.
בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי (השופטת ו' אלשיך) קיבל
את עמדת המפרק. השאלה האם חייב המשרד בהפרשי הצמדה וריבית נבחנה במסגרת דיני עשיית
עושר ולא במשפט. כקביעה עובדתית מקדמית, נכון היה בית המשפט לקבוע כי לא נעשה
שימוש בפועל בכספי החברה במשך תקופת החזקתם בידי המשרד. מכאן שאין לומר כי חל
גידול בסך נכסיו של המשרד כתוצאה מהחזקת הכספים. עם זאת, בית המשפט בחן את
ההתעשרות של המשרד לפי שווי הזכות שנגרעה מידי המזכה (החברה), בדומה לדיני
הנזיקין. קביעת ההתעשרות בדרך זו התבססה על מספר שיקולים הקשורים בהתנהגות הצדדים
ונסיבות אחרות. ראשית, המשרד עיכב תחת ידיו סכום עודף מעבר לנקוב בצו העיקול.
שנית, גם לאחר צו הפירוק המשיך המשרד לעכב את הכסף וסרב להעבירו לקופת הפירוק. על
רקע זה נפסק כי ירידת ערך הכסף שקולה להתעשרות שנפלה בחיק המשרד.
5. בית המשפט המחוזי הבחין בין פרקי זמן
שונים של תקופת ההחזקה בכספי העיקול. התקופה הראשונה נמנית ממועד הטלת העיקול ועד
למתן צו לפירוק החברה. התקופה השניה היא מצו הפירוק ועד להחלטת בית המשפט המבטלת
את העיקול. התקופה השלישית משתרעת מההחלטה בדבר ביטול העיקול ועד להעברת הכספים
בפועל לידי המפרק. בתקופה הראשונה אמנם הכסף הוחזק כדין, אך עדיין חייב היה המשרד
לשמור על ערכו הריאלי. בשתי התקופות האחרות הוחזק הכסף שלא כדין, לחברה נגרם נזק
כספי ודי בכך לביסוס התעשרות שלא כדין. באשר לשיעור הריבית, בית המשפט המחוזי ראה
לנכון להחיל על כל התקופות בהן הוחזקו כספי העיקול ריבית בשיעור זהה לריבית עליה
הסכימו הצדדים ביחס ל"סכום העודף" (4% ריבית צמודה והפרשי הצמדה).
הטענות בערעור
6. על החלטה זו הוגש ערעור מטעם המשרד.
הערעור מופנה כנגד שורה של קביעות של בית המשפט המחוזי, ובכללן: החיוב של מחזיק
מכוח צו עיקול בתשלום הצמדה וריבית; ביסוס החיוב על ההפסד שנגרם לזכאי לכסף ולא על
התעשרות המחזיק; הקביעה כי בחלק מהתקופה הוחזק הכסף שלא כדין; גובה ההצמדה
והריבית. המשרד בטיעוניו מדגיש את מעמדו המיוחד של המחזיק, כצד זר אשר בצו שיפוטי
נקלע לסכסוך לא לו. הטלת חובה על המחזיק לשמור על ערך הכסף, מבלי שנתבקש לעשות כן,
גורמת לו לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת. האחריות להשקעת הכסף צריכה לרבוץ על החייב
ונושיו. ההוראות למחזיק צריכות להיות ברורות, כך שהמחזיק לא ייחשף לתביעות. בהעדר
הוראה שיפוטית להשקיע את הכסף, אין לבוא בטענות למחזיק. ודאי שאין להטיל עליו
אחריות בדיעבד, בדרך של חידוש הלכה. למעשה, באין הוראה שיפוטית מפורשת, המחזיק כלל
אינו רשאי להשקיע את הכסף מיוזמתו, שכן על הכסף להיות זמין מיידית ברשות המחזיק.
7. המשרד מוסיף וטוען להעדר כל התעשרות
מצידו. כמשרד ממשלתי, תקציבו מנוהל על בסיס נומינלי והוא מנוע על-פי חוק מלהשקיע
כספים. מכאן שלא נצבר לו כל רווח מהחזקת הכספים ולא הייתה כל התעשרות. הטלת חבות
במקרה זה גורמת חסרון כיס למחזיק. ההפסד שנגרם לזכאי לכספים הוא ענין לפיצוי
נזיקי, בהתקיים עילות תביעה. אך הפסדו של הזכאי אינו מקיים את יסוד ההתעשרות בדיני
עשיית עושר ולא במשפט. לשיטתו, אמנם אפשרי חיוב בהתעשרות "אובייקטיבית"
גם בהעדר התעשרות בפועל, אך זאת רק כאשר המחזיק בכספים אשם בעיכוב במסירתם. אין
לחייב את המחזיק כאשר עיכוב הכספים נכפה עליו בצו שיפוטי. לחילופין טוען המשרד כי
העובדה שפעל בתום לב וכלל לא התעשר בפועל צריכה להביא להפחתת שיעור ההצמדה ושלילת
הריבית. וודאי שלא היה מקום להסתמך לעניין שיעור השיערוך על הסכם הפשרה בין
הצדדים. בפי המשרד טענות גם כנגד בירור החבות במסגרת בקשה למתן הוראות ולא במסגרת
תביעה עצמאית רגילה, דבר שפגע בזכויותיו הדיוניות. כן מלין המשרד על הקביעה כי ידע
על צו הפירוק, ומכל מקום, לשיטתו לא נפל פגם בכך ששחרור הכספים נעשה רק עם הצגת
אישור של בית המשפט המבטל את צו העיקול.
8. המפרק, מצידו, מבקש לקיים את פסק הדין
המחוזי. לטענתו, על מחזיק נכסים מעוקלים מוטלת חובה בסיסית לשמור על ערכם הראלי של
הנכסים, להבדיל מהשבחתם. אין המדובר בחובה מכבידה, לא כל שכן לגבי משרד ממשלתי
שאנשיו אמונים על ניהול כספים. מקור החובה מצוי בשורה של דינים: דיני תום הלב
החוזיים, דיני עשיית עושר ולא במשפט, דיני שומרים, דיני נאמנות ודיני ההוצאה
לפועל. המפרק מוסיף ומפנה לנוסחו של צו העיקול, הקובע כי סכום העיקול היסודי על סך
900,000 ש"ח צמוד למדד. שיעור השערוך שנפסק בפועל תואם, לדבריו, את חוק פסיקת
ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, ואין מקום להתערב בשיקוליו של בית המשפט קמא
בעניין זה. כונס הנכסים הרשמי הודיע כי הוא רואה עצמו כפוף לעמדת היועץ המשפטי
לממשלה, כפי שעולה מסיכומי המשרד.
דיון
9. לראובן חוב כספי-חוזי כלפי שמעון. עובר
לתשלום החוב מטיל בית המשפט, לבקשת לוי, עיקול זמני על הכסף. ראובן מחזיק בכסף עד
לפקיעת העיקול. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא האם מחויב ראובן-המחזיק בהפרשי
הצמדה וריבית בגין הכספים שהחזיק בידיו מכוחו של צו העיקול. שאלה נילוות המתעוררת
במקרה הנדון נוגעת למועד בו הסתיים העיקול הזמני ובו היה על המשרד להעביר את
הכספים המעוקלים לחברה.
הפרשי הצמדה וריבית בגין כספים
מעוקלים
10. העיקול הזמני מהווה מחסום משפטי, שמטרתו
למנוע מבעל הזכויות או מהמחזיק מלסכל את פירעון החוב לנושה (ע"א 4360/90 בר חן נ' כוכבי, פ"ד מז(2) 311, 320). עיקול זמני, יכול שיוטל
על זכויות חוזיות על-פי הסכם שיש לנתבע אצל המחזיק. כאשר מוטל עיקול על זכות חוזית
של הנתבע, אין המחזיק חופשי לעשות פעולות שאינן מתיישבות עם מהותו של העיקול. כשם
שנאסר על הנתבע או המחזיק להבריח את המעוקלים, כך נאסר עליהם לרוקן זכויות בנכס
המעוקל, למשל בדרך של שינוי התמורה הכספית המגיעה לנתבע מהמחזיק (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג-2003)
427). פירושו של דבר, שעם הטלת העיקול על הזכות החוזית, נאסר על המחזיק לשלם לנתבע
את התמורה המוסכמת במועדה. החיוב החוזי "מוקפא" בתקופת העיקול. עם
פקיעתו של העיקול הזמני "מופשר" אותו חיוב חוזי, והמחזיק נדרש למלא אחר
המוסכם בחוזה. אין חולק, כי עליו לשלם לנתבע את סכום הקרן של התמורה החוזית
המוסכמת. אך מה הדין לגבי הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום החוזי המוסכם ועד למועד
התשלום בפועל? ככלל, העיכוב בתשלום עקב העיקול אינו חלק מהתקופה החוזית בה קובעות
לעניין השיערוך הוראות החוזה, כפי שהן מתפרשות על-פי אומד דעתם של הצדדים. באותה
מידה, אין לנו עניין בחוזה שהופר, שם נחתכת שאלת השיערוך לפי הדין הכללי (החקוק או
ההלכתי) לפיו יש לשערך בדרך כלל פיצויים הנפסקים בשל הפרת חוזה (ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד
מב(1) 286).
11. צדק בית המשפט המחוזי בקבעו, כי הסוגיה
שלפנינו צריכה להיבחן במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. העקרון הכללי שמטרתו
למנוע התעשרות שלא כדין מצוי בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט,
התשל"ט-1979, הקובע כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או
טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה
את הזכיה". הוראה זו מעמידה שלושה תנאים: הראשון - קבלת נכס, שירות או טובת
הנאה (התעשרות); השני - ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; השלישי - ההתעשרות נתקבלה שלא
על פי זכות שבדין. התנאי השנוי במחלוקת בעניינו הוא התנאי הראשון. כלומר, האם
החזקת התמורה החוזית במשך תקופת העיקול היא בבחינת התעשרות של המשרד. קביעה בדבר
התקיימות תנאי זה תוביל להתקיימות התנאים הנוספים: "הנכס" בא למשרד מן
החברה והוא התקבל שלא על פי זכות שבדין.
12. השאלה המרכזית היא, אם כן, האם אי תשלום
החיוב החוזי במועד עליו הוסכם בחוזה - עקב העיקול הזמני על הזכות החוזית - הוא
בבחינת התעשרות של המשרד. הכל יסכימו, כי כאשר המחזיק משקיע את הכסף בהשקעה נושאת
פירות בתקופת העיקול, יהיה עליו להשיב את הפירות לנתבע עם הסרת העיקול, בהתאם
לעיקרון של מניעת התעשרות שלא כדין. הוא הדין אם השתמש בכסף לכל מטרה אחרת, למשל
אם "נחסך" ממנו הצורך בלקיחת הלוואה או אם פרע באמצעותו הלוואה צמודה
ונושאת ריבית. כל הפקה של טובת הנאה מכספו של הנתבע היא בלתי צודקת ויש להשיבה
לנתבע, בין אם היא בגדר "פירות" ובין אם היא בגדר "דמי שימוש
בכסף". כמובן שבתקופת אינפלציה, שעה שערכו של הכסף הולך ויורד, יש להשיב גם
את הפרשי ההצמדה של הכסף בו השתמש המחזיק. אך מה הדין כאשר המחזיק לא עשה כל שימוש
בכסף? הזיקה בין השימוש שעושה המחזיק בכסף לבין חובת ההשבה נדונה בע"א 741/79
כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ ואח' נ' ר' הורביץ
ואח', פ"ד לה(3) 533. וכך כתבתי שם:
"---יש מקום לעורר את השאלה, אם העקרונות, שנותחו לעיל בעניין
השבת כספים ונכסים בעידן של אינפלאציה, נקבעים על-פי עקרונות אובייקטיביים,
דהיינו, על-פי השימוש, שאדם סביר חזקה עליו שיעשה בכסף או בנכס, או שמא נקבעים הם
על-פי עקרונות סובייקטיבים, דהיינו, על-פי השימוש, שהחייב בהשבה עשה, הלכה למעשה,
בכסף או בנכס? ודאי שהמבחן האובייקטיבי יוכל לשמש כאמת מידה, אך, המותר להביא
ראיות על אשר אירוע הלכה למעשה? ... כשלעצמי נראה לי, כי מקום שמטרת ההשבה היא
למנוע התעשרות שלא כדין, ואין מטרתה לא הענשה ולא פיצוי, יש מקום לסברה, כי שיעור
ההשבה יהא על-פי שיעור ההתעשרות, ובאין התעשרות אין השבה. עם זאת, ייתכן שיהא מקום
להבחין בין אדם, שהחזיק בכסף מתחת למזרן על-פי רצונו שלו לבין אדם, שאיבד את הכסף
עם קבלתו. הראשון עשה שימוש בכסף כרצונו, וייתכן שערכו של שימוש זה ייקבע בערכים
ריאליים כאמור. מהשני נמנעה האפשרות לעשות כל שימוש. שאלה זו קשה היא, ואין היא
דורשת הכרעה בענייננו..." (שם, בעמ' 545-546).
13. ככלל, חזקה על אדם המחזיק בכסף כי הוא עושה
בו שימוש. זו נקודת המוצא המשמשת כאמת מידה. מכאן גם ההנחה כי דחייה של מועד
תשלום, חוזי או אחר, היא בבחינת הטבה (השווה ע"א 3348/97 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' דיקלה חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ,
פ"ד נו(1) 1). כאשר הכסף המיועד לתשלום זמין בידי החייב, הוא עשוי לשמש
להשקעה פיננסית, לפרויקט עסקי או לכל מטרה כלכלית אחרת. אם הכסף אינו זמין, טובת
ההנאה עשויה לבוא לידי ביטוי בחסכון של עלויות מימון שהיו נדרשות כדי לשלם את
החיוב במועדו. אין הכרח, כמובן, שדווקא הכסף שיועד לתשלום החיוב ישמש בפועל
להשקעה. הכסף מתערבב, על-פי רוב, עם שאר הכספים שבידי המחזיק, כך שאין אפשרות
להבחין בין השימושים. לכסף אין סימן היכר (השוו ע"א 3515/97 בית מרקחת "אילן" נ' פקיד שומה, פ"ד
נו(5) 311). לכן, ככלל, ניתן לומר כי המחזיק עושה שימוש – ולו גם עקיף - בכל כסף
המצוי ב"מצבת נכסיו". ואפילו לא נעזר המחזיק במנגנון להשקעת כספים,
עדיין אין ללמוד מכך שלא צמחה לו כל טובת הנאה מדחיית מועד תשלום החיוב. המציאות
הפיננסית וההגיון הכלכלי מצמיחים חזקה עובדתית, לפיה המחזיק בכסף עושה בו שימוש
וכל דחייה בביצוע חיוב כספי חוזי טומנת בחובה טובת הנאה כלכלית.
14. כאשר עסקינן בהחזקת כספים מעוקלים, עשוי
להיות מקום לסטות מחזקת השימוש כאשר התקיימה הפרדה מוחלטת בין הכספים המעוקלים
ליתר כספי המחזיק, וזאת בתנאי שהדבר היה גם בידיעתו של הנתבע. בשל אופיו המיוחד של
מוסד העיקול, יש לראות במחזיק שהפריד את כספי העיקול מיתר נכסיו וייחד אותם למימוש
העיקול, כאדם שנמנעה ממנו האפשרות לעשות כל שימוש בכסף, בבחינת מי "שאיבד את
הכסף עם קבלתו". בניגוד ל"אדם שהחזיק בכסף מתחת למזרן על פי רצונו שלו",
המחזיק מכוח עיקול, שמצא לנכון לייחד את הכסף, עשה כן בסברו כי אין לו אפשרות
לעשות שימוש בכסף. שיקולי מדיניות ועקרונות דיני עשיית עושר מצדיקים שלא לראות אדם
כזה כמי שהתעשר שלא כדין. מכאן שאם יוכיח המחזיק כי ייחד את כספי העיקול למילוי
הצו השיפוטי, החזיקם בנפרד ולא עשה בהם כל שימוש, הוא עשוי לסתור בכך את החזקה
העובדתית בדבר שימוש בכסף. עם זאת, מחזיק הנוהג כך בכספי הנתבע מחויב על-פי עקרון
תום לב להביא בפני הנתבע את העובדה כי כספו מונח ללא כל שימוש ומאבד מערכו ככל
שחולף הזמן. "אחד מביטויה המובהקים של חובת תום-הלב היא החובה לגלות לצד האחר
את כל העובדות החשובות שיש בהן כדי להשפיע על הכרעותיו" (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ,
פ"ד נד(5) 638, 665). אמנם, בנסיבות מסוימות אין צורך בהודעה פורמלית של
המחזיק לנתבע. העובדה שהכסף מופרד ואינו בשימוש עשויה להיות מובנת מאליו לכל
הנוגעים לעניין, למשל נוכח מאפיינים ייחודיים של המחזיק המוכרים גם לנתבע, או נוכח
טיבה של מערכת היחסים ביניהם. הדבר החשוב הוא שהנתבע יידע על אופן הטיפול בכספו
ויוכל לכלכל צעדיו בהתאם.
15. במקרה שלפנינו, המחזיק הוא משרד ממשלתי.
המדובר ברשות שלטונית הכפופה לנוהלים קפדניים באשר לרישום התחייבויות, העברת כספים
וניהולם השוטף. הוראות בעניין זה מצויות ברמות נורמטיביות שונות: חוק יסודות
התקציב, התשמ"ה-1985, חוקי התקציב השנתיים, נהלי משרד האוצר והוראות פנימיות.
לטענת המשרד, אין לו כלל מנגנון להשקעת כספים, מאחר שאינו בגדר בנק וההשקעה בבנק
מסחרי אסורה עליו. כספי העיקולים נרשמים כהתחייבות ונשמרים תוך הפרדה מסכומי
התקציב השנתי המועברים משנה לשנה. לא נצבר כל רווח על כספים אלה שלא הושקעו והמשרד
כלל אינו מתעשר מהחזקת הכספים על פי צו העיקול. בית המשפט המחוזי היה נכון לקבוע
"כקביעה עובדתית מקדמית ... כי לא נעשה שימוש בפועל בכספי החברה במשך תקופת
החזקתם בידי המשרד". אולם, לדעתי, לא ניתן לבסס מסקנות משפטיות בסוגיית
ההתעשרות ללא תשתית עובדתית מקיפה ומדויקת באשר לאופן ההתנהלות התקציבית של המשרד
בכלל, והטיפול בכספים המעוקלים בפרט. כן נדרש בירור עובדתי לגבי היקף המידע שהיה
בידי החברה לגבי הטיפול בכספים המעוקלים. תשתית כזו לא מצויה בפסק דינו של בית
המשפט המחוזי. קביעתה מחייבת שמיעת עדויות וקבלת נתונים מלאים. כך, למשל, הנתונים
המצויים בפניי אינם נותנים מענה לשאלה האם נוהלי המשרד מחייבים הפרדה של חובות
מעוקלים מיתר כספי התקציב, ואם כן – כיצד הדבר מבוצע הלכה למעשה. גם השאלה האם
נמסרה לחברה הודעה על הפרדה וייחוד הכסף לא נתבררה כלל. אין מנוס איפוא – חרף הזמן
הרב שחלף – מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיבסס תשתית עובדתית ויכריע
בשאלה האם נסתרה החזקה העובדתית של שימוש בכסף והאם ידעה על כך החברה. עם עריכת
הבירור העובדתי ניתן יהיה להכריע בשאלה האם חב המשרד בהשבה של התעשרות שלא כדין
מכוח שימוש בכסף בתקופה בה החזיק בכספי החברה מכוח צו העיקול.
מועד סיום העיקול
16. אין חולק כי עם פקיעתו או התבטלותו של
העיקול הזמני, נדרש המחזיק למלא אחר חיוביו החוזיים כלפי הנתבע. כל עיכוב בביצוע
התשלום החוזי הוא בבחינת הפרת חוזה המזכה את הנתבע בפיצויים. בעלי הדין לפנינו
חלוקים בשאלה מתי היה על המשרד לשחרר לרשות מפרק החברה את כספי החוב המעוקל.
כאמור, כחצי שנה לאחר הטלת העיקול הזמני ניתן צו לפירוק החברה, אך הכסף הועבר
לקופת הפירוק רק בחלוף 22 חודשים נוספים, לאחר שהומצאה למשרד החלטה של בית המשפט
בדבר הסרת העיקול וכן שורה של מסמכים ואישורים לדרישת המשרד. בית המשפט המחוזי קבע
כי מרגע מתן צו הפירוק החזיק המשרד בכספים שלא כדין ועליו לפצות את החברה על הנזק
הכספי שנגרם לה. המשרד אינו מקבל קביעה זו וטוען כי היה רשאי להמתין להחלטת בית
משפט בדבר ביטול העיקול. על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, עיקול זמני פוקע עם הפסקת
התובענה (תקנה 370 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ועד לתיקון משנת
תשס"א – תקנה 373). אחת הנסיבות בהן עשויה להיפסק תובענה המתנהלת נגד חברה
היא כאשר ניתן צו פירוק או מתמנה מפרק זמני לחברה. הדבר עולה מסעיף 267 לפקודת החברות
[נוסח משולב], התשמ"ג-1983, אשר זו לשונו:
"משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח
בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע".
הוראה זו אמנם קובעת כי אין להמשיך בשום הליך נגד
החברה, אלא ברשות בית המשפט, אך ספק אם ניתן ללמוד ממנה על פקיעה אוטומטית של
עיקולים זמניים שהוטלו במסגרת הליכים נגד החברה. מטרתה של ההוראה היא למנוע חלוקה
בלתי שוויונית של נכסי החברה בין הנושים ולמנוע מימוש אינדיוידואלי של חובות שלא
במסגרת מנגנון הפירוק הקולקטיבי (צ' כהן, פירוק חברות
(תל-אביב, תש"ס) 366; י' כהן, דיני חברות (כרך
ג', תל-אביב, 1994) 266). אך הוראה זו מותירה שיקול דעת לבית המשפט לאפשר בכל זאת
להמשיך בהליך קיים. מכיון שהמשכו של ההליך או הפסקתו נתונים לשיקול דעת בית המשפט,
אין מקום לקביעה כי צו הפירוק, כשלעצמו, מפקיע את העיקול הזמני שהוטל במסגרת אותו
הליך. אין לבוא, אם כן, בטרוניה למחזיק המסרב לשחרר את הנכס המעוקל בטרם התקבלה
החלטה מפורשת של בית משפט בעניין העיקול. נמצא, כי עד ליום בו הומצאה למשרד החלטת
בית המשפט המבטלת את צו העיקול, יש לראות בו כמחזיק כדין מכוח עיקול. החלטה כאמור
התקבלה במשרד בנובמבר 1997. עד למועד זה תוכרע סוגיית ההצמדה והריבית על פי דיני
עשיית עושר ולא במשפט. ממועד זה ועד לשחרור הכספים בפועל (בפברואר 1998) יש לראות
במשרד כמי שהפר את החיוב החוזי. על תקופה זו חלים כללי השיערוך הרגילים של חיוב
שהופר (ראו, ע"א 604/79 ברמן נ' יאיר ואח',
פ"ד לה(2) 701). הפיצויים נקבעים לאור שיעורו של נזק הממון, הניתן להערכת
כספית, לרבות כל חסרון כיס ומניעת רווח שנגרמו לנפגע (ע"א 571/80 רחמים נ' טביק, פ"ד לז(2) 77). על בית המשפט לבצע הערכה
עצמאית של נזק זה, ואין מקום להסתמך בעניין זה על הפשרה אליה הגיעו הצדדים בסוגיה
אחרת.
17. התוצאה היא כי אנו מחזירים את הדיון לבית
המשפט המחוזי לבירור סוגיית ההתעשרות של המשרד במהלך התקופה בה עוכב פרעון החוב
הכספי לחברה בשל העיקול הזמני. בנוסף, יפסוק בית המשפט המחוזי בדבר שיעור הצמדה
וריבית ממועד ביטול צו העיקול ועד לתשלום בפועל, בהתאם לעקרונות דיני החוזים. אין
צו להוצאות.
ה
נ ש י א
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, כ"ד בשבט התשס"ד
(16.2.2004).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99065740_A03.doc/דז/
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il