ע"פ 6569/05
טרם נותח
אחמד אבו אלעיש נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 6569/05
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 6569/05
ע"פ 6630/05
ע"פ 10531/05
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופטת ד' ברלינר
המערער בע"פ 6569/05:
אחמד אבו אלעיש
המערער בע"פ 6630/05:
עלי חליפה
המערער בע"פ 10531/05:
אברהים יעקב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעורים על גזר הדין של בית המשפט
המחוזי בירושלים בת"פ 444/04 מיום 25.5.05, מיום 7.6.05 ומיום 28.9.05
(השופט א' פרקש)
תאריך הישיבה:
כ"ח בתמוז התשס"ו
(24.07.06)
בשם המערער בע"פ 6569/05:
בשם המערער בע"פ 6630/05:
עו"ד עבד דראושה
עו"ד וסים דראושה
בשם המערער בע"פ 10531/05:
עו"ד עאטף פרחאת
בשם המשיבה:
עו"ד ליאנה מגד
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א. שלושה ערעורים שנשמעו כאחד, ועניינם אירוע
אחד של תקיפת ישראלים יהודים, בשל היותם יהודים, שאירע ביום 27.8.04. עלי חליפה
ואחמד אבו אלעיש, שדינם נגזר לאחר הודאה במסגרת הסדר טיעון, מערערים על חומרת
העונש. אבראהים יעקוב, שניהל הוכחות, מערער על ההרשעה ועל חומרת העונש.
ב. על-פי כתב האישום (שתוקן לגבי המערערים
חליפה ואבו אלעיש) לגבי העבירות שיוחסו להם התקלקלה מכונית פינוי אשפה שנסעה מבית
אל לירושלים ביום המעשה. משאית חילוץ וגרירה הוזמנה, ולאחר תיקון הרכב, בשעה 18:00
או בסמוך לכך, נסעו שתי המשאיות לירושלים, אך תעו בדרך (לאחר שאיבדו קשר עם רכב
מלווה), ועברו בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. משעמדו על טעותם ניסו הנהגים להגיע
למחסום צה"ל. בעת נסיעתם האיטית, עקב עומס תנועה, הבחינו תושבים מקומיים כי
נוסעי המשאית יהודים, והחלו מתגודדים ותוקפים אותם במקלות, ברזלים, אבנים גדולות
ובקבוקים, תוך צעקות "יהודים, יהודים!" או "להכות את
היהודים". התווספו עוד ועוד משתתפים באירוע, ובהם המערערים, שזרקו אבנים לעבר
המשאית, היכו בהן בעוצמה באמצעות ברזלים, שברו את החלונות, עקרו חלונות ממוגני ירי,
ותקפו ופצעו חלק מהנוסעים, וכן נפגע ונגנב רכוש. היהודים הנתקפים כולם נפגעו
בחבלות שונות, לרבות זעזוע מוח שנגרם לנהג משאית החילוץ, אשר גם נפצע סמוך
לעיניו. נהג מן הציבור הערבי שנקלע למקום הותקף אף הוא עד שיצא מרכבו והזדהה
כערבי. המערער חליפה הואשם (בכתב האישום המתוקן) בכך שהסתכל לעבר הנוסעים במשאית
האשפה כדי לבדוק אם מדובר ביהודים, ואחר כך זרק שתי אבנים על המשאית; כן קיבל
פלאפון של נהג משאית החילוץ, וכשהתקשרה בת הנהג אל הפלאפון, השיב לה המערער חליפה
כי אביה פצוע ברמאללה ודרש ממנה מיליון שקל בעבור הבאתו למחסום. (יצוין כבר כאן שלימים
הוסכם בין הצדדים כי הדברים נאמרו בהיתול ולא לשם סחיטת כסף). המערער יעקוב הואשם
בזריקת שתי אבנים לפחות לעבר משאית האשפה. המערער אבו אלעיש הואשם כי זרק לפחות 3
אבנים לעבר משאית האשפה. התקיפה הסתיימה משהגיעו כוחות הבטחון ופיזרו את התוקפים
תוך שימוש בירי באויר.
ג. המערערים חליפה ואבו אלעיש הודו, כאמור,
במסגרת הסדר טיעון והורשעו, לפי כתב האישום המתוקן, בנסיון לחבלה חמורה בנסיבות
מחמירות, התפרעות וחבלה במזיד. המערער יעקוב כפר וניהל משפט הוכחות, והורשע בהכרעת
דין מנומקת, לפי כתב האישום המקורי, בהתפרעות, חבלה במזיד וחבלה בכוונה מחמירה.
ד. בית המשפט קמא גזר על חליפה מאסר בפועל של
שלוש וחצי שנים ועל אבו אלעיש שלוש שנים. בתיקו שלו נדון יעקוב לארבעים חודשי מאסר;
זאת בנוסף לעונשים מותנים, שהוטלו על השלושה. בגזרי הדין נתן בית המשפט קמא דעתו
לנסיבות המקרה, לגזרי דין שהוטלו במותבים אחרים על משתתפים אחרים באותו אירוע,
ולנסיבות האישיות של המערערים.
ה. באשר למערער חליפה, בית המשפט נתן לבו בגזרו
את הדין לכך שהוא הביט לעבר הנוסעים במשאית כדי לבדוק אם יהודים הם, דבר המצביע
לשיטת בית המשפט על שנאה וחומרה מיוחדת – ומשוידא זאת, זרק שתי אבנים לעבר המשאית
ופגע בארגז. הובא בחשבון עברו הנקי של מערער זה, וכן העובדה שכמותו כמערער אבו
אלעיש הסגיר עצמו ביוזמתו למשטרה (אף כי ניתן להניח שהיו נתפסים כך או אחרת במוקדם
או במאוחר), ולהודאתו במשטרה ובבית המשפט. כן עיין בית המשפט בתסקיר שירות המבחן
למבוגרים, שלפיו המדובר בצעיר כבן 18 לעת העבירה, שגדל בתנאי מצוקה, אך אינו נוטל
אחריות על העבירות, אם כי בפני בית המשפט הביע – וכך גם המערער אבו אלעיש – חרטה
וצער. אעיר כאן כי על התביעה לציין בכתב האישום, במיוחד כשהמדובר בקטינים או במי שזה עתה בגרו, לא רק את שנת הלידה אלא את תאריך הלידה המלא, ולמותר להסביר את הטעם.
ו. באשר למערער אבו אלעיש, בית המשפט ציין כי
זרק שלוש אבנים לעבר משאית האשפה, אך עזב את המקום לפני תום האירוע. גם בעניינו של
מערער זה, שהיה כבן תשע עשרה בעת ביצוע העבירות, עיין בית המשפט בתסקיר שירות
המבחן, שאף לגביו הצביע על מצוקה כלכלית. צוין כי על מערער זה נגזר בבית משפט צבאי,
בהיותו קטין כבן 18, מאסר בפועל של 6 חודשים, אותו ריצה, וכן מאסר על תנאי, בגין
ידוי אבנים.
ז. באשר למערער יעקוב, שהיה כבן 18 ושבוע בעת
העבירה , בית המשפט עיין בתסקיר שירות המבחן, שלפיו תוארה סביבת מצוקה, אך נאמר כי
אין הוא נוטל אחריות לביצוע העבירות. בית המשפט סבר, כי לכפירת הנאשם לא צריך שתהא
השלכה כנסיבה לחומרה כשלעצמה, אך גם אין להקל עימו במידה בה הקל בית המשפט בעונשם
של מי שהודו. ספציפית, לא הביע מערער זה חרטה וצער, וגם הורשע בסעיפי עבירה חמורים
יותר (על פי כתב האישום המקורי), ואף זאת הביא בית המשפט בחשבון.
ח. תחילה לערעורים בעניין גזרי הדין של
המערערים חליפה ואבו אלעיש. בא כוחו המלומד של חליפה, עו"ד וסים דראושה, טען,
בכתב ובעל-פה, כי לא ניתן משקל מספיק בגזר הדין קמא לנסיבותיו האישיות של המערער,
לגילו הצעיר – בן 18 וחודש בעת העבירה – ולמיעוט חלקו במעשים, וכן לכך שהסגיר עצמו
למשטרה ולהודאתו המיידית. לשיטתו יוחס משקל יתר לכך שהביט לעבר המשאית כדי לוודא
שהמדובר ביהודים. גם נטען כי הוחמר בעונשו בהשוואה לאחרים שנדונו באותה פרשה.
בתסקיר מעדכן של שירות המבחן נמסר, כי בשל היותו באגף אסירים בטחוניים אין חליפה מקבל
מענה טיפולי או סוציאלי. בא כוחו המלומד של אבו אלעיש, עו"ד עבד דראושה, טען
בכתב ובעל פה כי המדובר בהיגררות של שולחו אחר אחרים ללא תכנון מוקדם, וכי לא היתה
בגזר הדין קמא התחשבות מספקת ברקעו האישי ובשיקולי השיקום, וכן בהודאה ובחסכון
הזמן השיפוטי. נטען גם כי אבו אלעיש עזב את זירת האירוע ביוזמתו בטרם הסתיים. אף
לגביו נאמר מפי שירות המבחן כי בשל שהותו באגף אסירים בטחוניים אינו מקבל מענה
טיפולי או סוציאלי בכלאו.
ט. אשר לערעורו של יעקוב, הנסב גם על ההרשעה,
פרקליטו המלומד עו"ד עאטף פרחאת פרש הודעת ערעור מפורטת ביותר, שלא הניחה אבן
לא הפוכה. ראשית, נטען כי טענת האליבי של יעקוב שהיה בעת האירוע בחתונה בא-ראם ניצבת
על תילה, שכן לפי קביעתו של בית המשפט קמא אירע המקרה בין 17:30 ל-18:00, ולערך
ב-17:45, בעוד לדעת יעקוב היה האירוע סמוך לאחר 18:00; זאת הן על פי דברי בא כוח
המאשימה בהליכים המקדמיים, הן נוכח עדות העד החתן שהדי היכל, שאמר כי רגימת
המשאיות היתה בסביבות 18:30, ולא בשעה 17:45. בנסיבות אלה, יש לקבל את טענת האליבי
של המערער שבעת האירוע כבר היה באולם החתונות בא-ראם. נטען גם כי בניגוד לדעתו של
בית המשפט המחוזי, יש לפסול את הודאתו של יעקוב במשטרה (שלגביה נטענה פסלות זוטא),
שוב- בהקשר לשעת האירוע ולעובדות לגביו. כן נטען כי ההודעות המפלילות של עדים
שהוגשו לבית המשפט קמא תוך הכרזתם כעדים עוינים, אין להעדיפן על עדויותיהם בבית
המשפט. נטען גם כי משפטית אף אם יוכח הנטען נגד יעקוב אין בכך כדי לייחס לו
עבירות, ובמיוחד עבירה הדורשת כוונה (כמו לפי סעיף 329 לחוק העונשין,
תשל"ז-1977). נטען גם באשר לחומרת העונש, שיש להשוותו לזה שהוטל על קטינים
בפרשה, בשל היותו אך בן 18 ו-6 ימים בעת המעשה.
י. לשיטת המדינה, מפי עו"ד מגד, המדובר בתיק עובדתי ואין מקום להתערב בממצאי המהימנות והעובדה של בית המשפט קמא, וההרשעה ראוי לה
שתעמוד במקומה. אשר לגזרי הדין, המדינה בדעה שגם בהשוואה לאחרים שנדונו בעקבות
האירוע המדובר, אין חומרה יתרה באשר נגזר על המערערים.
י"א. אשר למערער יעקוב ולערעור על ההרשעה;
משימה קשה נטל עליו הסניגור המלומד, טיפוס במעלה ההר. זאת, שכן הראיות נגד שולחו
ברורות למדי. עיינתי בפרוטוקול בית המשפט קמא ובמוצגים. שני עדי ראיה, אסחאק יוסף
חאמד ונואף עודה חליל, הפלילו בהודעותיהם במשטרה את יעקוב; שניהם חמקו בעדויותיהם בבית
המשפט מחזרה על כך, והוכרזו עדים עוינים, הודעותיהם הוגשו (ראו ת/8 – הודעת חאמד,
ות/13 – הודעת חליל). העד חליל בת/13 מזהה כאחד המשתתפים באירוע את "אבראהים
פהמי יעקוב שיש לו שם כינוי 'קעקוע', כבן 18, והוא גר מתחת לשוק, ובאותו היום הוא
זרק אבן על המשאית הירוקה מצד ימין". כך גם לגבי זיהוי שמו של יעקוב על ידי
העד חאמד בת/8. ראו גם עמ' 48-44 לפרוטוקול וכן עמ' 58-57 באשר לחאמד (לרבות
התחמקותו בעניין יעקוב בעמ' 48, 58); כן ראו עדות חליל ת/2 והתחמקותו בעמ' 74, 75,
78. המערער יעקוב עצמו בהודעתו במשטרה (שלא קועקעה במבחן הזוטא ולא מצאנו מקום
להתערב בכך) הודה בזריקת שתי אבנים על המשאית. השופט קמא התרשם כי העד חאמד
"התפתל" (עמ' 10 להכרעת הדין) והעד אסחאק "התחמק" (עמ' 11) בעדותם
בפניו, ואין סיבה להתערב בכך.
י"ב. (1) אשר ללוח הזמנים, בית המשפט קמא
נקט "פלגינן דיבורא" לגבי הודעתו/הודאתו של המערער יעקוב ת/2 שלפיה זרק
אבנים על המכונית בשובו מן החתונה, קרי, בשעה 22:00 (או 23:00). מובן כי האירוע לא
היה באותן שעות. הסניגור המלומד כאמור, הקדיש מאמץ רב לעניין לוח הזמנים; אך בסופו
של יום המדובר בהבדלי דקות שמועדיהן נחרתו בצורות שונות בזכרונם של המעורבים ועדי
ההגנה, חלקם בעלי עניין המבקשים להרחיק את המערער יעקוב מן הזירה, והבדלי דקות –
ובכך לאמיתו של דבר עסקינן – אינם יכולים לעמוד אל מול ההודעות מאת העדים הנזכרים וגם
אל מול הודאת המערער עצמו. אוסיף כי אף במשפט העברי הפרשי זמן קטנים ביותר בעדות
אינם יכולים להעלות או להוריד. המשנה (סנהדרין ה', ג') אומרת לעניין חקירת עדים:
"אחד אומר בשתי שעות (העבירה נעברה שתי שעות אחר ראשית היום, ושעה היא אחד חלקי
שנים עשר משעות היום – א"ר) ואחד אומר בשלוש שעות – עדותו קיימת. אחד אומר
בשלוש, ואחד אומר בחמש עדותו בטלה. ר' יהודה אומר קיימת". רוצה לומר, אדם
עלול לטעות בשעה, אך לא בשעתיים, ויש מי שאומר גם בשעתיים, ואין כאן מקום להאריך.
הרמב"ם (שופטים, עדות, ב', ה') פוסק להלכה "אמר עד אחד בשתי שעות ביום
והשני אומר בשלוש שעות, הרי עדותן קיימת, שדרך העם לטעות
בשעה אחת (הדגשה הוספה – א"ר). אבל אם אמר
האחד בשלוש שעות והשני אומר בחמש, עדותן בטלה". אכן, אם ההבחנה היא בין קודם
הנץ החמה או שקיעתה או לאחריה הדבר ניכר לכל, והעדות בטלה, אך לא בכך עסקינן. בפשטות:
הבדלים של דקות וחלקי שעות אינם יכולים לקעקע עדות.
(2) גם בכל הנוגע לכוונתו של יעקוב, נראים לנו דברי
השופט קמא, כי קוימה דרישת הכוונה המחמירה שבסעיף 329 לחוק העונשין, שכן התוקפים
באו מתוך כוונה מיוחדת לפגוע בנוסעי המשאיות.
י"ג. כללם של דברים: איננו רואים מקום
להתערבות בממצאיו של בית המשפט קמא באשר להרשעה, המיוסדים בעליל על הראיות.
י"ד. אשר לעונש, לא ראינו מקום להתערבות
בו. המדובר במקרה חמור. אבן היא נשק מסוכן (ע"פ 6225/03 חבאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 25, 32, השופט גרוניס).
לא כל שכן כשהאבנים באות בחבורה, תוך "מערך התקפי" ולוא גם מאולתר נגד
שתי מכוניות חסרות ישע והכל בשל היות הנהגים יהודים; שנאה המקלקלת את השורה לכלל פגיעה
בחלש חף מפשע על-ידי התגודדות של המון, אינה יכולה שלא להצריך ענישה הולמת. נדרש
לכך חברי השופט לוי בע"פ 2285/05 חמד ואח' נ'
מדינת ישראל (טרם פורסם), הדן באותו אירוע, באמרו כי גם אם חלקו של כל
אחד מהמערערים דשם "היה שולי, אולם אחריותם בפלילים אינה נמדדת רק על פי
תרומתם הישירה לאירוע, אלא גם מתוך ראייה רחבה יותר של מטרתו המשותפת של ההמון שהם
היו חלק ממנו, ושלהגשמתה תרמו המערערים גם במעשיהם שלהם, וגם בעידוד ששאב כל אחד מהמתפרעים
ממעשיהם של חבריו". בית המשפט קמא איזן כראוי ברוח זאת וערך את ההבחנות
הראויות, ולא נוכל להיעתר אף לערעורים על העונש.
ט"ו. בשולי הדברים: בתסקיר שירות המבחן
לגבי המערערים חליפה ואבו עיש נאמר – כנזכר מעלה – שאינם מצויים בקשר טיפולי עם
השירות הסוציאלי בכלאם בהיותם אסירים בטחוניים. באשר ליעקוב, נאמר כי בכלאו יש לו
קשר (אף כי "קונקרטי" בלבד), עם עובדת סוציאלית, ואף פנה בבקשה לשלבו
בתעסוקה. לא נתבררה לנו ההבחנה ביניהם, ובמיוחד העובדה שחליפה ואבו עיש אינם זוכים
לטיפול סוציאלי. לא נביע דעה באשר להגדרה הבטחונית במקרה דנן, אך גם אם היא במקומה,
דומה כי יש מקום שאנשים צעירים כל כך הבאים מרקע של מצוקה, אף לאחר שעברו עבירות
חמורות, יזכו לטיפול סוציאלי. נבקש כי הנושא ייבדק כראוי על-ידי התביעה ושלטונות
בתי הסוהר.
ניתן היום, כ"ח בתמוז תשס"ו
(24.7.06).
ש ו פ טת ש
ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05065690_T02.doc לח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il