צבי בן משה נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 6566/08 בבית המשפט העליון ע"פ 6566/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: צבי בן משה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ב-תפ"ח 980/04 מיום 26.2.2008 שניתן על ידי כבוד השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז ו-א' ואגו תאריך הישיבה: ‏‏ז' בניסן, התשס"ט (1.4.2009) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן, עו"ד חיים יצחקי בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק דין השופטת מ' נאור: המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז ו-א' ואגו) בעבירת אינוס ובעבירות מין במשפחה. בית המשפט גזר על המערער 4 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת בסך 75,000 ש"ח. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין (שניתנה ביום 30.10.2007 ותוקנה ביום 15.1.2008, להלן: הכרעת הדין המתוקנת) וכנגד גזר הדין (מיום 26.6.2008). הרקע לפרשה וכתב האישום 1. המערער הואשם בכך שבתאריכים בלתי ידועים בשנים 1993-1990 או בסמוך לכך, ביצע בבת אחותו (להלן: המתלוננת) שורה של עבירות מין, בביתו שבערד, במרפאתו ברחובות ובנסיעותיהם המשותפות. ואלו הפרטים העומדים ברקע הדברים: המערער, שהתגורר בערד בתקופה נשוא האירועים בכתב האישום, הוא מומחה בתחום הרפואה הטבעית ויש לו מספר מרפאות ברחבי הארץ. המערער נהג לחלוק את זמנו בין המרפאות השונות במרכז הארץ, בהן שהה באמצע השבוע, לבין ביתו שבערד, אליו שב בסוף השבוע. אחות המערער, אם המתלוננת, ברחה מבעלה עם ילדיה כאשר הייתה המתלוננת פעוטה, בשל אלימות הבעל כלפיה. האם והילדים נקלעו למצוקה כלכלית קשה והמערער הציע לאחותו שתעבור להתגורר בסמוך אליו, כדי שיוכל לתמוך בה ובילדיה. לאחר שקיבלה את הצעתו, הפך ביתו של המערער לביתם השני; המערער שימש כדמות אב למתלוננת ולאחיה ומשפחות המערער והמתלוננת היו קרובות מאוד. אימה של המתלוננת שימשה בתקופות מסוימות כמזכירה בחלק ממרפאותיו של המערער ושהתה רוב השבוע הרחק מן הבית. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, למדה המתלוננת באולפנה. 2. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 4.7.2004. לפי כתב האישום, הואשם המערער בגין המעשים הבאים: ראשית, בהיות המתלוננת כבת 15, בביתו שבערד, תפס המערער את המתלוננת מאחור, הפילה ארצה ובתוך כך, שפשף את איבר מינו בגופה, עד אשר הגיע לסיפוק מיני. המתלוננת ניסתה להדוף אותו ללא הצלחה. שנית, עובר למלחמת המפרץ, המערער שירת במילואים בבית ספר בערד. כאשר הגיעה המתלוננת לבית הספר, ביקש ממנה המערער לבוא למשרדו, שם פרש שק שינה ואמר לה לשכב על גבה כדי שהוא יבדוק אותה. כאשר המתלוננת נשכבה על שק השינה, המערער כיבה את האור, נעל את הדלת והפשיט אותה. המערער ליקק את גופה ואת איבר מינה והכניס את לשונו ואת אצבעותיו לאיבר מינה. שלישית, בהזדמנויות שונות במהלך שנת 1993, במרפאתו ברחובות, הורה המערער למתלוננת לשכב על הספה כדי שהוא יבדוק אותה, הפשיט אותה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה וזאת למרות שהמתלוננת אמרה "לא" ודחפה אותו. רביעית, במהלך השנים 1993-1990, במספר רב של הזדמנויות בביתו שבערד, המערער הכניס את ידו לתחתוני המתלוננת ולחולצתה, ליטף את חזה, הרים את חצאיתה, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה ושפשף את גופו בגופה, וזאת לאחר שהביע את רצונו לבדוק אותה. חמישית, במהלך התקופה המתוארת, מספר פעמים כאשר המערער הסיע את המתלוננת לאחותה במרכז הארץ, הוא עצר את רכבו בין ערד ללהבים, אמר לה לעצום את עיניה ולהרפות את גופה והכניס את ידיו לחזה ולאיבר מינה, ליטף ומישש אותה. בנוסף, בהזדמנויות שונות במסגרת נסיעותיהם המשותפות, ביקש המערער מהמתלוננת כי תחזיק ותשפשף את איבר מינו. 3. בסיום לימודיה באולפנה, יצאה המתלוננת לשירות לאומי ומיד לאחריו, החלה את לימודיה באוניברסיטה. בחודש אוקטובר 2002, נישאה המתלוננת לבעלה מ', וחודשים ספורים לאחר מכן, ביום 17.2.2003, הגישה נגד המערער את התלונה נשוא כתב האישום. יצוין כי בילדותה סבלה המתלוננת מהתעללות מינית מצד קרובי משפחה נוספים: דוד אחר, אף הוא אחי אימה, ואחיה. שמו של המערער, כמי שביצע במתלוננת מעשים מגונים, עלה לראשונה בשיחה שקיימה המתלוננת עם אחותה בשנת 1996. אחות המתלוננת חשפה בפניה מעשי התעללות מינית שביצעו בה דודיה, ובתגובה אישרה המתלוננת כי גם בה בוצעו מעשים מיניים, על ידי המערער ודודה האחר. בנוסף, בשנת 1997, חשפה המתלוננת מקצת העובדות בפני בת דודתה, נ', כאשר האחרונה שאלה את המתלוננת האם המערער "התעסק" איתה והיא ענתה בחיוב. 4. הוראות החיקוק יוחסו למערער בהתאם לתקופות שבהן בוצעו העבירות ובהתאם לגילה של המתלוננת, ילידת 18.12.1975. בהתייחס לתקופה משנת 1990 ועד 18.12.1991, יוחסו למערער מספר עבירות מין במשפחה ועבירות אינוס לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, וכן מעשים מגונים, לפי סעיף 351(ג)(1), בנסיבות סעיף 348(א) לחוק העונשין. בהתייחס לתקופה שהחל מתאריך 19.12.1991 ועד 1993 (ממועד יום הולדתה ה-16 של המתלוננת ועד למלאת לה 18 שנים), יוחסו למערער מספר עבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, וכן מספר עבירות של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין. ההליך בבית המשפט המחוזי 5. לפי הכרעת הדין המתוקנת, הורשע המערער בעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; מספר רב של עבירות מין במשפחה, בשל מעשים מגונים שביצע במתלוננת לפני הגיעה לגיל 16, לפי סעיף 351(ג)(3), בנסיבות 348(ג) לחוק העונשין; ומעשים מגונים שביצע במתלוננת לאחר הגיעה לגיל 16, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. הרשעת המערער התבססה בעיקרה על גרסת המתלוננת שנמצאה מהימנה. מנגד, בית המשפט דחה את גרסת המערער וקבע כי היא מופרכת. המערער כפר בעובדות המיוחסות לו, אך הודה בקיום יחסי מין עם המתלוננת פעם אחת וטען שהדבר אירע בהסכמתה, על רקע יחסים רומנטיים שנרקמו ביניהם, במשך כשנתיים וחצי, וזאת לאחר שהמתלוננת עברה את גיל 18. בית המשפט דחה את גרסת המערער לפיה המתלוננת טופלת עליו עלילות משום שאכזב אותה בחתונתה, שעה שמתנתו הסתכמה ב-1,500 ש"ח בלבד ואילו המתלוננת ציפתה למתנה גדולה יותר. אפרט את הכרעותיו של בית המשפט קמא. גרסת המתלוננת 6. במרכז גרסתה של המתלוננת בפני בית המשפט עמדו שלושה אירועים בהם טענה כי המערער ביצע בה מעשי אינוס או מעשים מגונים. כמתואר בכתב האישום, האירוע הראשון התרחש בביתו, בהיותה כבת 15 (להלן: האירוע הראשון). האירוע השני התרחש כחודשיים לאחריו, סמוך לפרוץ מלחמת המפרץ, בבית ספר בערד (להלן: האירוע השני או אירוע בית הספר). האירוע השלישי, התרחש ימים ספורים בטרם מלאו למתלוננת 18 שנים, במרפאת המערער שברחובות (להלן: האירוע השלישי או אירוע המרפאה). המתלוננת טענה גם כי המערער ביצע בגופה מעשים מיניים רבים נוספים, במהלך נסיעות משותפות עם המערער למרכז הארץ או בעת שעיסה את גופה, במסגרת טיפולים רפואיים שהעניק לה. המתלוננת התקשתה למקם אירועים אלה (להלן: האירועים הנוספים) בהיבטים של זמן או מקום. 7. בית המשפט ציין כי המתלוננת כבשה את תלונתה לאורך שנים רבות, במהלכן שמרה על יחסים טובים עם המערער. חרף המעשים שביצע בה, היא עדיין ראתה בו דמות אב, חבר, יועץ ותומך. המתלוננת תיארה את תחושת הביטחון שהמערער נטע בה ואת המחמאות שהרעיף עליה, ונראה היה כי היא נשבתה בקסמו ואף נהנתה מקרבתו. כמו כן, המתלוננת המשיכה לקבל מהמערער טיפולים רפואיים ועיסויים לאורך התקופה בה התרחשו האירועים המיניים. נקבע כי המתלוננת לא סיפרה על האירועים נשוא כתב האישום לאיש משך שנים רבות: "חרף האירועים המיניים שהנאשם [המערער – מ.נ.] ביצע בגופה, יחסיה עמו המשיכו להיות תקינים וחבריים. לדבריה, האירועים המיניים הפכו לסוד משותף לה ולנאשם". בית המשפט קיבל את הסבריה של המתלוננת לפיהם היא לא יכלה לסרב לנסיעות עם המערער, כי אז היו מופנות אליה שאלות שהיא לא רצתה ולא יכלה לענות עליהן באותה העת. בית המשפט קבע כי מעמד המערער בקרב משפחתה והתפקיד המרכזי שמילא בחייה לא אפשרו לה לחשוף את מעשיו, מחשש שמה יבולע לה ואיש לא יאמין לה. בנוסף, בית המשפט קבע כי רגשי האשם שקיננו בה ודימוייה העצמי הכושל, לא אפשרו לה לגייס כוחות לשם חשיפת המעשים, בייחוד נוכח מעמדו הרם של המערער, הן בקרב משפחתה והן בקרב הציבור ונוכח המוניטין הטוב שיצא לו כאדם וכבעל מקצוע: "הנאשם, אדם בוגר, בעל ניסיון חיים, אשר המוניטין שלו צועד לפניו. מנגד, למתלוננת לא היה מאומה – לא כוח ולא ממון. לא תמיכה ולא אהבה. נערה בתחילת דרכה, בודדה ומיוסרת. כעלה נידף היתה מול הנאשם. ברי אפוא, על שום מה בחרה בשתיקה, דבקה במציאות חייה ולא שינתה בהם דבר. כך גם סבירה הסיבה לחשיפת המעשים, לאחר שנים רבות לשם הקמת תשתית לבניית חיים תקינים, "נורמאליים", ללא משקעי העבר ולאו דווקא בשל הרצון לנקום בנאשם, אשר ייתכן כי אף הוא "התעורר", בשלב מאוחר יותר. אני מאמינה למתלוננת. שוכנעתי בוודאות, כי בפיה גרסת אמת" (ההדגשות הוספו). זאת ועוד, בית המשפט קבע כי גם רצון המתלוננת להגן על אימה, אשר תלותה הכלכלית והנפשית במערער עמדו לנגד עיניה, הניאו אותה מחשיפת מעשי המערער. המתלוננת חששה מאוד מפני פירוק המשפחה. כמו כן, המתלוננת הגישה תלונה רק נגד המערער, בניגוד לקרובי משפחה אחרים שפגעו בה מינית. בית המשפט קבע לעניין זה, כי המתלוננת ביכרה להבליג עם מעשים שלגביה לא היו מן החמורים, כדי לשמור על האיזון במשפחה, אשר היה חשוב לה מאוד. לעומת זאת, מעשיו החמורים של המערער לא נתנו לה מזור והצלקת בנפשה נותרה עמוקה כשהייתה. 8. את בחירתה של המתלוננת לחשוף את המעשים שנעשו בה, לאחר שנים בהן גזרה על עצמה שתיקה, ייחס בית המשפט לשניים; קבלת טיפול פסיכולוגי פרטני ועידודו של הבעל לו נישאה זה מכבר. נקבע כי הטיפול הפסיכולוגי שקיבלה המתלוננת עזר לה להבין את פשר שתיקתה הארוכה והרועמת לאורך השנים ואת בחירתה להמשיך בשגרת חייה ואף בקשריה החמים עם המערער, חרף מעשיו. במקביל, המתלוננת החלה להתנדב במרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית. נקבע כי העיסוק בתחום הציף אותה, עד שהיא לא יכלה יותר להכיל את העובדות ואז חשפה אותן במלואן בפני בעלה, אשר עודד אותה להגיש תלונה במשטרה. בית המשפט נתן דעתו לעדויות לפיהן המתלוננת חשפה מקצת עובדות הפרשייה בשנת 1996 בפני אחותה ובשנת 1997 בפני בת דודתה נ', וקבע כי הסבר המתלוננת לפשר שתיקתה לאורך השנים, הינו סביר, נסמך על מציאות חייה המורכבת ונתמך בעדותה המקצועית של הפסיכולוגית. המתלוננת ידעה כי עם חשיפת סודה, יהא עליה להתייצב בפני המערער ולהתמודד עימו, דבר שלא הייתה מסוגלת לעשות באותם ימים. בית המשפט קבע כי המתלוננת הותירה עליו רושם מהימן וכי: "עדותה הכנה נגעה ללב. סימני האמת ניכרו בתוכן העדות, כמו גם בהתנהגותה, בדרך הצגת דבריה, בהתמודדותה עם השאלות הנוקבות שהסנגור הניח לפתחה, התמודדותה עם מציאות חייה. היא הפגינה יכולת לנתח את דפוסי התנהגותה וניכר היה עליה, כי במהלך הטיפול הפסיכולוגי שעברה, היא רכשה כלים להתמודד עם סבלה ומצוקותיה. המתלוננת ניצבה בדוכן העדים ונלחמה על האמת שלה. ניכר היה עליה, כי זו מלחמתה על עתידה – הכרוכה בחשיפת העבר". 9. בית המשפט מצא מספר חיזוקים לעדותה של המתלוננת. ראשית, עדות הפסיכולוגית משירותי הייעוץ לסטודנט, שטיפלה במתלוננת משך תקופה ארוכה (להלן: הפסיכולוגית). עדותה נמצאה מקצועית ומהימנה. בית המשפט קיבל את דבריה, לפיהם התסמינים שאבחנה אצל המתלוננת, מתאימים לקורבן שעבר אלימות מינית בשנות התפתחותו המינית. הפסיכולוגית דחתה נחרצות את טענת הסניגור לפיה ייתכן כי המתלוננת משליכה על המערער מעשים שנעשו בה על ידי קרובי משפחה אחרים, תוך שקבעה כי למתלוננת יש יכולת שיפוט תקינה, זיכרון בהיר ומודעות לסובב אותה וכי צלקותיה הנפשיות העמוקות נבעו ממעשי המערער, שלעומתם מעשי הדוד האחר מתגמדים. שנית, בית המשפט מצא חיזוק לגרסת המתלוננת בעצם פנייתה לקבלת טיפול פסיכולוגי. נקבע כי אם המתלוננת הייתה בודה מליבה את האירועים, חזקה עליה שהייתה נמנעת מהשחתת משאביה הכספיים וזמנה לריק. בחירתה לעבור טיפול פסיכולוגי מייד לאחר נישואיה, מלמדת כי עברה העיק עליה והאפיל על אושרה ועל יכולתה להתרכז בהקמת הקן המשפחתי. שלישית, נקבע כי עדויותיהן של אם המתלוננת ושל בת דודתה נ' תומכות בגרסת המתלוננת. המתלוננת חשפה את הפרשה בפני אימה בשנת 2003 והגרסה עליה העידה האם בבית המשפט תאמה את גרסת המתלוננת. בנוסף, חשיפת מעשי המערער בפני נ' נעשתה עוד בטרם נישואי המתלוננת, והדבר עומד בסתירה לטענת המערער כאילו מתנתו בחתונה היוותה המניע לחשיפת הדברים. רביעית, בשנים 1994-1990, ניהלה המתלוננת יומנים אישיים (להלן: היומנים). אף שהמעשים המיוחסים למערער נפקדים מהיומנים, בית המשפט מצא בהם עדות חיה לבדידותה של המתלוננת, מצוקתה וצרכיה הרגשיים. נקבע כי תוכן היומנים עולה בקנה אחד עם מסקנות הפסיכולוגית, לפיהן המערער ניצל את חולשתה של המתלוננת לצורך סיפוק צרכיו המיניים. מן היומנים עלה כי, בניגוד לגרסת המערער, נקרו בפניו הזדמנויות רבות בהן יכל לבצע מעשים מיניים במתלוננת, שכן שהה במחיצתה לבד. בנוסף, בית המשפט מצא חיזוק לעדות המתלוננת בגרסת המערער עצמו, לרבות ביחס לעניינים עובדתיים, כפי שיבואר להלן. באשר לטענה בדבר אי התאמה בין גרסאות המתלוננת, נקבע כי לא מדובר בגרסאות סותרות לאותו אירוע, אלא במגוון מעשים, אשר תבניתם ודפוסיהם זהים, אולם הפרטים שונים. 10. בית המשפט דן בטענות ההגנה ודחה אותן אחת לאחת. סניגורו של המערער טען כי יחסה החם של המתלוננת כלפי המערער לאורך השנים, מתיישב עם גרסת המערער לפיה בין השניים נרקם קשר רומנטי ולא קשר כפוי, נצלני ופוגעני. בית המשפט התרשם שמדובר במתלוננת משכילה ואינטליגנטית וקבע כי להודאתה בדבר תרומתה לקשר המתמשך עם המערער יש השלכות כבדות משקל. בכל זאת, היא לא הכחישה מאום ולא הסתירה דבר. נקבע שגם אם למתבונן מהצד, התנהגותה עלולה להתפרש כזרה ומוזרה, ניסיון החיים מלמד כי התנהגותן של קורבנות מין אינה נבחנת בכלים של היגיון וסבירות. עוד נקבע כי גילה הצעיר של המתלוננת ונסיבות חייה המורכבות, תרמו אף הם לדפוסי ההתנהגות שאימצה כלפי המערער. 11. בית המשפט דחה גם את טענות המערער לפיהן האירועים נשוא כתב האישום לא יכלו להתרחש. כך למשל, באשר לאירוע הראשון (בביתו), המערער טען כי לא ייתכן שהוא התרחש, שכן הוא נעדר מביתו באמצע השבוע. בית המשפט קבע כי שגרת חיים מעידה על הכלל ולא על היוצא מן הכלל וכי גרסתו הכללית והערטילאית, אל מול גרסתה המפורטת והדווקנית של המתלוננת, אינה מספיקה. בנוסף, לגבי אירוע בית הספר, המערער טען כי בית הספר המה אדם באותם ימים וכי חדר המנהלת בו בדק את המתלוננת היה חשוף לעיני כל. ואולם, בית המשפט קבע כי המערער לא ידע מורא, בטח בעצמו וידע לכלכל את צעדיו. בית המשפט האמין למתלוננת כי המעשה בוצע בחדר צדדי בבית הספר, ולא כפי שטען המערער. גם טענת המערער לפיה בכל הנסיעות המשותפות לו ולמתלוננת נכחה אימה של המתלוננת – נדחתה. נקבע שגם אם אימה של המתלוננת נהגה לנסוע עימם ברוב הנסיעות, בוודאי היו הזדמנויות בהן השניים נסעו לבד ובמסגרתן ביצע המערער את המעשים הנטענים במתלוננת. המערער ניסה לתקוף את מהימנות המתלוננת גם לעניין אירוע המרפאה וטען כי לפי תיאורה האירוע התרחש במרפאה החדשה שהייתה בבעלותו, אלא שזו נפתחה רק בשנת 1994, בעוד שהמתלוננת טענה שהאירוע התרחש בשלהי שנת 1993. בית המשפט קבע כי המתלוננת כלל לא מסרה בעדותה תיאור של המרפאה וכי הסניגור ביקש ממנה לתאר רק את המרפאה החדשה ולכן אין לדעת במה היו המרפאות שונות זו מזו. יתר על כן, בית המשפט ציין כי מאחר שהמרפאות נמצאות באותו בניין ובאותה קומה, ומאחר שהאירוע התרחש כ-13 שנים לפני מתן העדות, ייתכן שהמתלוננת אינה זוכרת את מבני המרפאות לפרטיהם או שהיא לא הייתה ערה כלל לעובדה שהמערער החליף את מרפאתו הישנה בחדשה, נוכח סמיכותן. נקבע כי גם אם המתלוננת טעתה בתיאור המרפאה, אין בכך כדי לפגוע במהימנותה. 12. בית המשפט דחה גם את הטענה כי עדותה של נ' (בת הדודה) מהווה עדות שמיעה שנכבשה לאורך זמן ולכן אין לייחס לה משקל. נקבע כי מדובר בבנות משפחה קרובות ששוחחו לעיתים קרובות וכי העדות נמסרה לגבי אירוע שהתרחש שנים קודם לכן, כך שאין לצפות מהעדה לזכור כל פרט בדיוק מושלם. עוד נקבע כי ככל שהיו סתירות בעדותה, אין הן יורדות לשורש העדות וכי המשקל שיוחס לעדותה של נ' נובע מעצם העובדה שהמתלוננת חשפה בפניה את ההתעללות המינית לפני חתונתה. המערער העלה טענות לעניין הימנעות המשיבה מלזמן לעדות את שתי אחיותיה של המתלוננת, אף שהן היו רשומות כעדות תביעה בכתב האישום, ואף שלגבי האחת נטען כי המתלוננת חשפה בפניה לראשונה חלק מעובדות הפרשה ולגבי האחרת נטען כי היא הייתה עם המתלוננת בבית הספר במקום האירוע נשוא האישום השני. בית המשפט קבע כי אף שטענות הסניגור בעניין אינן משוללות יסוד, אין ליתן להן משקל נוכח הראיות המוצקות והתשתית הראייתית האיתנה שהציגה המשיבה ואשר די בהן כדי להוכיח את עובדות כתב האישום ברמת הוודאות הנדרשת בהליך הפלילי. מה גם שהסניגור עצמו לא סבר כי תוכן העדויות כה חשוב, שכן הוא נמנע מזימונן לצורך חקירה נגדית, לאחר שהמשיבה וויתרה על העדתן. 13. בית המשפט קבע כי גרסת המערער באשר לקיומו של רומן אפלטוני, הינה מופרכת בהיותה משוללת היגיון וסבירות. בית המשפט לא האמין למערער כי במשך שנתיים וחצי, ניהל עם המתלוננת רומן שכלל "חיבוקים ונשיקות בצוואר", ללא גוון מיני, למעט אירוע אחד שבו קיימו יחסי מין בהסכמה, כפי שטען המערער, ולאחריהם הוא ניתק כל מגע עם המתלוננת. בית המשפט מצא סתירות בין גרסאות המערער, אשר טען במשטרה כי נשיקותיהם וחיבוקיהם נשאו אופי מיני ואילו בבית המשפט העיד כי דובר ב"גיפופים אפלטוניים". נקבע כי: "גרסת הנאשם, בדבר אופי יחסיו ה"רומנטים" עם המתלוננת - מעוררת חוסר אמון עד כדי גיחוך ויש בה כדי לחזק את גרסתה של המתלוננת". בנוסף, נקבע כי עדויות שמסרו בנותיו של המערער היו מגמתיות ובלתי מהימנות ולכן אין לייחס להן משקל. באשר למניע שייחס המערער למתלוננת, נקבע כי המערער חשף את המניע האמור רק לאחר סיום חקירתו במשטרה, וכי המערער לא הצליח לספק הסבר לתהיות שונות שהעלה בית המשפט בהתייחס למניע זה. לגופו של עניין, בית המשפט קבע כי אין מדובר במניע שדי בו כדי לרקום "עלילה כה מרושעת", בייחוד נוכח הקרבה ששררה בין השניים לאורך השנים. 14. בית המשפט קבע כי על העבירות המיוחסות למערער חלות שתי הוראות חוק שונות, בהתאם למועדים בהם נכנסו לתוקפן. חוק העונשין (תיקון מס' 22) התשמ"ח-1988 שנכנס לתוקף בתאריך 31.3.1988 (להלן: תיקון מס' 22) וחוק העונשין (תיקון מס' 30), התש"ן-1990, שנכנס לתוקף בתאריך 10.8.1990. בהתייחס לעבירות האינוס, יסודות העבירה שנדרשו להוכחה בתקופה הרלוונטית, נקבעו בסעיף 345(א)(1) לתיקון מס' 22, ולפיהן נדרש להוכיח יסוד של שימוש בכוח לשם כפיית מעשה הבעילה. בית המשפט ניתח כל אירוע לגופו וקבע כי למעט לעניין אירוע המרפאה, קיים ספק אם אכן המערער נאלץ להשתמש בכוח או להפעיל אמצעי לחץ אחר. לפיכך, בגין האירוע הראשון והאירוע השני, המערער הורשע בעבירות של מעשים מגונים. לעומת זאת, לגבי אירוע המרפאה, נקבע כי כל יסודות עבירת האינוס הוכחו, שכן המתלוננת נאבקה במערער ולבסוף אף הצליחה להדפו מעליה. באשר לאירועים הנוספים, שאירעו בנסיעות המשותפות או אגב ביצוע עיסויים בגוף המתלוננת, בית המשפט ניתח את הדפוסים שהמתלוננת תיארה ולא מקרה קונקרטי. נקבע כי אף שהמתלוננת התנגדה למעשי המערער וניסתה ללבוש את בגדיה לאחר שהלה הפשיטם מגופה, כאשר המערער חילק לה הוראות כגון "תירגעי" או "תרפי", היא עשתה כדבריו ואפשרה לו לבצע בה את זממו. גם בגין אירועים אלו הורשע המערער בביצוע מעשים מגונים. 15. כאמור, בית המשפט גזר על המערער 4 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שהמערער לא יעבור כל עבירה מסוג פשע בתוך 3 שנים מיום שחרורו, ופיצוי כספי למתלוננת בסך 75,000 ש"ח, וזאת לאחר שקבע כי: "מעשיו שפלים ומכוערים. חומרתם גדלה לנוכח נסיבות ביצועם, בתוך המשפחה ובנערה שהייתה בראשית דרכה, אשר נתנה בו את אמונה ומבטחה. הנאשם עשק את תמימותה של המתלוננת ועשק את נעוריה ואגב כך, הוא רמס את כבודה. כאשר מדובר בעבירות מין בקטינים, חסרי-ישע, שומה על בית המשפט להציב עמדה ערכית ברורה ונחרצת, אשר תוקיע את עברייני המין בחברה". טענות המערער בערעור 16. המערער חזר על הטענות שהעלה בפני בית המשפט קמא והלין כנגד בחירת בית המשפט לאמץ את גרסת המתלוננת, על כלל חלקיה, ולדחות את גרסתו. ראשית, המערער טען כי קיימים סתירות ושקרים רצופים בגרסת המתלוננת וכי גרסתה אינה אפשרית. לטענתו, גרסתו האחידה והקוהרנטית מספקת הסבר למניע שבעטיו בדתה את העלילה השקרית. הסבר זה, נוגע למתנת החתונה שהעניק למתלוננת ואכזבה אותה. נטען כי מדובר במקרה נדיר המצדיק את התערבות הערכאה העליונה בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, לשם מניעת עיוות דין. המערער טען לקיומו של רומן אפלטוני שהגיע לעיתים לחיבוקים ולנשיקות. לטענתו, יחסי המין שקיים עם המתלוננת פעם אחת, הינם חוקיים אף שאינם מוסריים, שכן הם בוצעו בהסכמה מלאה ובין שני בגירים (לפי גרסתו, הוא היה כבן 49 והיא כבת 22 באותה העת). ככלל, המערער הדגיש לחובת המתלוננת את העובדה שחרף המעשים שטענה להם, היא שמרה על קשר חם עימו ואף ביקשה ממנו ללוותה לחופה בחתונתה. יצוין כאן כי המתלוננת הכחישה זאת וטענה כי ביתו של המערער ביקשה ממנה שאביה (המערער) ילווה אותה לחופה והיא נענתה ללחציה, כדי לשמור על היחסים עימה. 17. שנית, לעניין המניע, המערער טען כי המתלוננת פנתה אליו בטרם נישואיה וביקשה את עזרתו הכלכלית. המערער הבטיח לעזור לה, אלא שבסמוך לחתונה הבין כי לא יוכל לעמוד בהבטחתו. לטענתו, במתלוננת אחז זעם רב והיא הרגישה "נבגדת", לאחר שגילתה כי הוא נתן לה שיק על סך 1,500 ש"ח בלבד. חיזוק לטענתו מצא המערער בעובדה שהמתלוננת נמנעה מהזמנת אביה לחתונה, בשל סירובו לתמוך בה כלכלית. נטען כי לפנינו "מתלוננת מאוכזבת ופגועה עד עמקי נשמתה ממי שלאורך ילדותה ראתה בו דמות אב, אדם הקרוב לה מכל". אכזבתה זו של המתלוננת הצטרפה, לטענתו, לפגיעתה מן העובדה שהמערער הודיע לה שהוא מתחרט על מה שהיה ביניהם וכי הוא אינו חפץ בהישנות הדברים. אירועים אלה, כך טען המערער, הובילו לכך שהמתלוננת ביקשה לנקום בו. 18. שלישית, לעניין העדות הכבושה, נטען כי חרף ההלכה המקלה עם עדויותיהם הכבושות של קורבנות מין, אין להכיר בעדות כבושה באופן עיוור ואוטומטי. לטענת המערער, יחסו המקל של בית המשפט כלפי עדות כבושה נובע מהכרה בקושי של הקורבן לפרוץ את המחסום הפסיכולוגי אשר הביא לכבישת העדות מלכתחילה. ואולם, במקרה הנוכחי, הסברי המתלוננת בדבר דימוי עצמי נמוך או החשש מפגיעה באימה, "נשמעים כאילו נלקחו מספר בדבר כבישת עדות מתלוננות בעבירת מין". המערער מוצא חיזוק בכך שהמתלוננת עובדת במרכז לנפגעות אונס, מה שיכול היה לספק לה "השראה" בעדותה. בנוסף, נקבע כי המתלוננת נמנעה מלדווח על המקרה משום שהרגישה "חלשה, קטנה ואפס", אלא שדימויה העצמי יכול היה להיפגע רק בעיני בני משפחתה שהיו משמעותיים עבורה, והלוא המתלוננת בחרה לספר על המקרה רק להם. הסנגור מקשה ושואל – אם חשפה את התלונה בפני המקורבים לה ביותר, מדוע היססה לפנות למשטרה. 19. רביעית, המערער חזר על טענותיו לפיהן לא ייתכן שהאירועים נשוא כתב האישום אירעו. המערער התייחס לכל אירוע בנפרד וטען ככלל כי בית המשפט נהג בעדותו באופן מגמתי, שעה שקיבל את גרסת המתלוננת חרף סתירות שעלו בה, בעוד שגרסתו שלו נדחתה מכל וכל: הן באשר להיעדרותו מן הבית באמצע השבוע (לעניין האירוע הראשון); הן באשר לכך שבית הספר בערד המה אדם בתקופת מלחמת המפרץ (לעניין אירוע בית הספר); הן באשר לפרטי מרפאותיו ברחובות (לעניין אירוע המרפאה); והן באשר לנוכחות אם המתלוננת בנסיעות (לעניין האירועים הנוספים). המערער טען כי הכרעות בית המשפט היו מעגליות וכי בית המשפט אחז בשתי קצות המקל עבור המתלוננת, באופן שלא הותיר בידיו יכולת להתגונן. כך, לגבי האירוע הראשון, נטען כי פרטי גרסת המתלוננת משתנים וכי נראה שהיא מייחסת למערער דברים שביצע בה קרוב משפחה אחר. המערער טען כי בית המשפט שגה כאשר קבע שלא מדובר בגרסאות שונות לאותו אירוע, אלא מגוון מעשים בעלי תבנית זהה ופרטים שונים וכי בית המשפט התעלם מחובתו לברור עובדות מבדיה ולהרשיע אדם רק לאחר שהוכחו העובדות מעבר לכל ספק סביר. בנוסף, לעניין הנסיעות המשותפות, המתלוננת אמרה שהנסיעות אירעו כמדי שבועיים, אף שכמעט תמיד אימה התלוותה לנסיעה, וגם בית המשפט קבע כי נראה שהמתלוננת הפריזה בהערכת זמנים זו. לעניין אירוע המרפאה, המערער טען כי המתלוננת סיפקה בעדותה תיאור מפורט של חזות המרפאה החדשה, בניגוד לקביעת בית המשפט, והלוא מרפאה זו כלל לא נפתחה במועד שבו המתלוננת טענה שבוצע בה האונס. נטען כי לא מדובר בפגמים שוליים, אלא בפגם היורד לשורש הדברים וכי בית המשפט שגה שעה שקבע שגם אם המתלוננת אינה מדייקת בתיאור המרפאה, אין בכך כדי לפגום במהימנותה. 20. חמישית, המערער טען לקיומן של סתירות בין האמור ביומני המתלוננת לבין הגרסה שמסרה בבית המשפט ובמשטרה. כך בייחוד נוכח היעדרות האירועים הנטענים כלפיו מן היומנים. לטענתו, גם אם המתלוננת לא פירטה ביומניה אירועים רבים, יש לתמוה על כך שאין אזכור לפגיעה מצידו במתלוננת. שישית, המערער הלין גם כנגד קביעות שונות של בית המשפט לעניין חיזוקים שמצא לגרסת המתלוננת. כך למשל, נטען כי אין בפנייה לפסיכולוגית עדות ברורה לפגיעה המינית שבוצעה בה וגם אם כן, אין הכרח כי הפגיעה בוצעה על ידי המערער. שביעית, המערער חזר על טענותיו בעניין פגמים במהימנות עדותה של נ', ובעניין הצורך להסיק מסקנות לחובת המתלוננת, לאור הימנעות המשיבה מהעדת אחיותיה של המתלוננת. 21. לבסוף, המערער העלה טענה לעניין עבירת האינוס, לפיה גם אם ייקבע כי הוכחו העובדות המיוחסות לו בכתב האישום, יש לקבוע כי לא התקיימו יסודות עבירת האינוס, כפי שהוגדרו בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין במועד הרלוונטי. לטענתו, מגרסת המתלוננת עולה כי בתחילה לא התנגדה ומרגע שהיא התנגדה, המערער חדל ממעשיו. לפיכך, לכל היותר, יש להרשיעו בעבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348 לחוק העונשין. עמדת המשיבה 22. המשיבה ביקשה לדחות את טענות המערער מנימוקי בית המשפט קמא וטענה כי יש להותיר את פסק הדין על כנו. לעמדת המשיבה, טענות המערער, רובן ככולן, מכוונות כנגד קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות מובהקות של בית המשפט קמא, בהן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. המשיבה הדגישה כי בית המשפט הגיע למסקנה שגרסת המתלוננת מהימנה פה אחד, בעוד שגרסת המערער נמצאה מופרכת ומשוללת יסוד. בית המשפט דן בכל טענות המערער לעניין קשיים לכאוריים בגרסת המתלוננת ולא נמצא שיש באלו כדי לכרסם בתשתית העובדתית המוצקה שביססה את הרשעתו. לעניין טענת המערער כי יסודות עבירת האינוס אינם מתקיימים, המשיבה טענה כי הרשעת המערער נעשתה כדבעי ועל בסיס ראייתי מוצק, לרבות לעניין יסוד השימוש בכוח בעבירת האינוס. דיון והכרעה 23. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. טענותיו של המערער בהתייחס להרשעתו מופנות נגד ממצאי עובדה ובעיקר נגד קביעות שבמהימנות לגבי המתלוננת. ואולם, כידוע, בית משפט שלערעור ימעט ככל האפשר מלהתערב בקביעות עובדתיות וקביעות לעניין מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדים (ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000), (להלן: עניין יומטוביאן)). משנה תוקף ניתן לכלל זה, כאשר מדובר בקביעת מהימנותו של קרבן לעבירות מין, שכן: "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן – כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425 (2004); ראו גם: ע"פ 4046/97 פלוני מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.4.2004)). במבט אחרון כמו במבט ראשון – לא מצאתי במקרה זה כל הצדקה לסטות מן הכלל האמור. חרף טענת המערער, לא מדובר במקרה הנופל לגדר אותם מקרים נדירים בהם אי התערבות בממצאי מהימנות תגרום עיוות דין למערער. המתלוננת נחקרה על ידי בא כוחו של המערער בבית המשפט קמא ימים רבים – אולי רבים מדי – והייתה לבית המשפט מלוא האפשרות להתרשם מעדותה. 24. בא כוח המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא נתן משקל הולם לפגמים שעלו בגרסת המתלוננת ואשר פוגעים במהימנותה. בכך הוא מכוון לסתירות שונות בעדות המתלוננת; לקיומו של מניע מצידה; לכבישת העדות; ולכך שהאירועים לא יכלו לקרות. אין לקבל טענות אלו. לעניין הסתירות הנטענות בגרסת המתלוננת, גרסתה הייתה עקבית והיא הותירה על בית המשפט קמא רושם מהימן. בהתאם להלכה הפסוקה, קבע בית המשפט קמא כי לעניין מהימנותן של קורבנות מין, אין לזקוף לחובתן של מתלוננות אי דיוקים בתיאור העובדות, בייחוד כאשר מדובר בקטינות (ע"פ 993/00 נור מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.2.2002)). בענייננו, אף אין מדובר באי דיוקים מהותיים ובצדק שוכנע בית המשפט קמא במהימנות המתלוננת בלא שנותר בדל של ספק בליבו, כפי שעולה מאמירותיו השונות בעניין זה. בית המשפט דחה את גרסת המערער, תוך שמצא אותה "מופרכת על פניה, בהיותה משוללת היגיון וסבירות" או "אינה סבירה ואין ליתן בה אמון" ואף "מעוררת חוסר אמון עד כדי גיחוך ויש בה כדי לחזק את גרסתה של המתלוננת". זאת ועוד, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט קמא לעניין התנהגות המתלוננת אשר הקפידה לשמור על יחסים חמים עם המערער, חרף המעשים שביצע בה. מסקנתו זו מעוגנת בניסיון החיים שמלמד על דפוסי התנהגות דומים בקרב קורבנות של עבירות מין, בקביעה המקצועית של הפסיכולוגית שטיפלה במתלוננת ובהתרשמותו של בית המשפט מהסברה של המתלוננת, אשר הייתה ילדה בעלת דימוי עצמי נמוך בלא יכולת לחשוף את מעשי המערער. לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו בע"פ 10830/02 מדינת ישראל פלוני (טרם פורסם, 11.3.2004): "בנסיונם לקעקע את המסכת העובדתית שהוכחה, העלו הסניגורים תמיהות לכאורה הנובעות לטענתם מהתנהגותה של המתלוננת במהלך השנים שבהן ביצע בה המערער את המעשים. לא מצאנו כי יש בטענות אלה כדי לפגוע בממצאיו של בית המשפט קמא. התנהגותה של המתלוננת על רקע מערכת היחסים במשפחתה, שובה לבית המערער ואי ניתוק הקשר עמו, אין בהם כדי להשפיע על המסקנות והממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט. כבר אמרנו לא אחת, שאין להשקיף על התנהגותה של אשה ובמיוחד נערה צעירה שהיתה קרבן לפגיעה מינית על פי דפוסי התנהגות המצופים ממנה, משל היה מדובר במצופה מ"האדם הסביר"... ככל שבוחנים את התנהגותה של המתלוננת על-מנת לעמוד על מהימנותה, הרי שאין לבחון התנהגות זו לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, ולא על סמך תבונה שלאחר מעשה, אלא בהתחשב במצוקה האופיינית לקרבנות של עבירות מין במשפחה ככלל, ובנסיבות האישיות והמשפחתיות של המתלוננת בפרט [ראו גם דברים שאמרנו בע"פ 5739/96 אוחנונה מדינת-ישראל, פ"ד נא(4) 721 בעמ' 748; וכן ראו: ע"פ 993/00 הנ"ל בעמ' 230-231]" (פסקה 9 לפסק הדין, ההדגשות הוספו). כוחה של ההלכה בדבר אי התערבות בקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, יפה גם לעניין עדותה של נ', עליה אעמוד להלן ביתר הרחבה, ולא מצאתי לנכון לשנות מההכרעות לגביה. 25. לעניין המניע, מעבר לכך שהמערער חשף את המניע האמור רק לאחר תום חקירתו במשטרה ולא היה בכוחו לספק הסבר לתהיות בית המשפט באשר למניע זה, מקובלת עליי הכרעתו של בית המשפט קמא כי אין מדובר במניע מספיק כדי לרקום עלילה כה מרושעת. אף המערער מודה בערעורו כי אין וודאות לכך שהמניע של המתלוננת הינו כספי. בית המשפט דחה את הניסיון לייחס למתלוננת צורת מחשבה כאילו היו בעיניה יחסים בינאישיים "מסחריים" – אך בשל בחירתה להתנתק מאביה שנהג באימה באלימות קשה – ואין להתערב בהכרעתו. 26. לעניין כבישת העדות, נקבע לא אחת כי זו תפחית את מהימנות העד רק מקום שלא ניתן לה הסבר מתקבל על הדעת. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בעדות של קרבן לעבירות מין בתוך המשפחה, באשר ידוע כי במקרים אלו קיימים חסמים רבים המעכבים את חשיפת העבירה ומקשים על מתן עדות. כך בייחוד מקום שהעבירות בוצעו במי שהייתה קטינה בעת ביצוען (ראו, למשל: ע"פ 7365/04 פלוני מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק הדין והאסמכתאות המובאות שם (טרם פורסם, 20.12.2006); ע"פ 4968/98 טובולוב מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק הדין (טרם פורסם, 22.3.2000)). כאמור, בית המשפט דן בהרחבה בהסברה של המתלוננת לכבישת העדות והשתכנע ממנו (השוו: ע"פ 7461/05 דדוש מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.4.2006)). בית המשפט קמא דחה את טענת הסניגור כי לאחר שחשפה המתלוננת את סודותיה בפני אחיותיה ובת דודתה, מיצתה את "תקופת ההדחקה" שהוענקה לה. בית המשפט ציין לעניין זה, כי לא הרי גילוי תמציתי וחלקי בפני קרובת משפחה, כהרי חשיפתה בפני הרשויות. באותו שלב, המתלוננת לא הייתה בשלה לחשוף את המעשים שבוצעו בה ורק לאחר טיפול נפשי ארוך, היא הצליחה לגייס את כוחות הנפש הדרושים למאבק במערער. יוער כי גם הפסיכולוגית העידה בבית המשפט כי המתלוננת סיפרה לה שבעברה, שיתפה את אחותה ואת בת דודתה בהתעללות המינית שביצע בה המערער, וזאת לאחר שהן שאלו אותה ובלא שהרחיבה אודות פרטי האירועים. הפסיכולוגית העידה עוד כי רק בטיפול עימה, הצליחה המתלוננת לחשוף את הסיפור במלואו וביוזמתה שלה, משום שעד אז לא הייתה מסוגלת לכך. אכן, למקרא עדותה של המתלוננת, עליי להסכים עם דברי בית המשפט קמא, כי "אין בזמן הרב, בו כבשה המתלוננת את עדותה, כדי להטיל ספק במהימנותה". טענות המערער לפיהן השהות במרכז התנדבות לנפגעות אונס סיפקו השראה למתלוננת בעדותה, אינן סבירות. 27. יש לדחות אף את טענותיו השונות של המערער הטוען כי לא ייתכן שהאירועים המיוחסים לו אירעו. בית המשפט קמא דן בכל אחת מהן בפירוט רב ומסקנותיו מקובלות עליי. ככלל, המערער מנסה להיבנות על יסוד טענות כלליות, כגון שלא נהג להגיע לביתו בערד באמצע השבוע או שאימה של המתלוננת התלוותה לנסיעותיו עם המתלוננת. ואולם, בצדק נקבע כי שגרת החיים מעידה על הכלל ולא על החריג ובטענות כלליות אלה, אין כדי לספק בידי המערער "אליבי כללי". חרף טענותיו של המערער, אין לומר כי טענותיה של המתלוננת היו כלליות וכי כל שהיה בידה לספק היה אך "סיפור מסגרת". המתלוננת אמנם לא תמיד הצליחה לספק תאריכים או מקומות מדויקים בהם התרחשו האירועים הנטענים, אלא שדי היה בתיאור המפורט שמסרה לעניין ההתרחשויות המיניות שאירעו. כך למשל העידה המתלוננת לגבי האירועים בנסיעות: "ואז היה שוב מתחיל לגעת לי בבטן, היה מכניס יד בואי וזה ואז אומר, מרים את היד לכיוון החזה ואני מושכת את החולצה היה מרים לי את החצאית ומכניס את היד לתחתונים והייתי גם מנסה להוריד את החצאית וזה לא כל כך עזר כי הוא השחיל את היד מתחת. ... ואז הוא מכניס את היד, מנסה להוריד קצת את התחתונים ומכניס את היד והייתי מושכת ועוד פעם ותירגעי ותרפי את הגוף עד שמן מצב כזה, עד שנכנעתי. מה יש לי לעשות. ואז הוא היה מחדיר את האצבעות שלו לאיבר המין שלי, היה מלטף אותי בחזה, מתחת לחזייה ומוריד את החזייה... ואז כשזה היה נגמר הוא היא נוסע... ואני הייתי ממשיכה לעצום עיניים והוא היה ממשיך לדבר והכל כרגיל" (עמ' 39-37 לפרוטוקול). זאת ועוד, בית המשפט קמא הבחין היטב בין האירועים השונים: בגין האירועים הראשון, השני והשלישי, אשר לגביהם נמסרה עדות מפורטת של המתלוננת, הורשע המערער בעבירות של מעשים מגונים ובעבירת אינוס (לעניין האירוע השלישי). לעומת זאת, בגין המקרים שאירעו בנסיעות המשותפות או אגב ביצוע העיסויים בגוף המתלוננת, קבע בית המשפט כי: "המתלוננת תיארה את דפוסי התנהגותו של הנאשם, כמו גם, תיארה כיצד היא נהגה באותם מקרים; אמנם, כאשר הנאשם שלח את ידיו לגופה, הפשיל את תחתוניה, והרים את חצאיתה, כדי להגיע לחלציה – היא התנגדה למעשיו, בנסותה להשיב את בגדיה למקומם, אולם, כל אימת שהנאשם חילק לה הוראות... היא צייתה לו... לפיכך, סבורתני, כי אף ביחס למקרים אלו – הגם שהעובדות מתארות מעשה חדירה של הנאשם לאיבר מינה של המתלוננת – לא הוכחו היסודות הנדרשים לביסוס עבירת האינוס, ברם, הוכחו יסודות העבירה שעניינה מעשה מגונה. על כן, הייתי ממליצה בפני חבריי להרשיע את הנאשם, בגין המקרים הללו, בביצוע מספר רב של מעשים מגונים". 28. גם דין טענותיו האחרות של המערער להידחות. לא מצאתי ממש בטענה הנוגעת לעניין יומני המתלוננת: יש לזכור כי יומנים אלו היוו אך חיזוק להכרעת בית המשפט ולא ראייה מרכזית, מה גם שניתן הסבר מספק לטענות המערער על כך שהמעשים שביצע במתלוננת אינם נזכרים ביומנים. הוא הדין בטענות המערער לעניין חיזוקים אחרים שמצא בית המשפט בתמיכה לעדות המתלוננת. המערער צודק כי אין בפנייה לפסיכולוג משום עדות מכרעת לביצוע עבירות מין באדם, אלא שכאמור ראייה זו השתלבה בפסיפס ראיות שלם, שהתבסס בעיקרו על עדות המתלוננת, לה האמין בית המשפט. לדידי, החיזוק המשמעותי ביותר לעדות המתלוננת, נעוץ בעדות בת דודתה נ'. עדות זו מקהה את עוקצן של הטענות בעניין כבישת העדות על ידי המתלוננת ובעניין המניע שהעלה המערער, כמפורט לעיל. נ' העידה כי בשנת 1996, המשפחה נחשפה למעשים מיניים שהדודים ביצעו במתלוננת ובאחיותיה וכך, בין היתר, עלה כבר אז שמו של המערער כמי שביצע במתלוננת מעשים מיניים. נ' העידה כי אחותה של המתלוננת הייתה הראשונה שגילתה את העובדות. נ' תיארה את יחסיה הקרובים עם המתלוננת מאז ילדותן וסיפרה כי יחסים אלו התהדקו עוד יותר כאשר למדו יחד באוניברסיטה בשנת 1997. במסגרת שיחות נפש שקיימו אז, המתלוננת העלתה בפניה את שמו של המערער כמי שביצע בה מעשים מיניים, אך היא לא הרחיבה את דבריה בעניין. נ' העידה כי "דיברנו יותר על הפן הרגשי של העניין ושאלתי אותה שאלות ואם היא סולחת לו, איך היא מרגישה", וגם כי באחת הפעמים בהן שוחחה עם המתלוננת, סיפרה לה האחרונה כי המערער "רכן מעליה וגמר". כמה שנים אחר כך, בשנת 2002, המתלוננת ביקרה את נ' במקום מגוריה באילת, שם סיפרה לה, בין היתר, כי המערער ביצע בה מעשים מיניים במהלך נסיעה מערד למרכז הארץ. נ' העידה כי התייחסות המתלוננת לאירועים המיניים שבוצעו בה עליהם סיפרה כשביקרה באילת, הייתה הרבה יותר עמוקה: "אם בהתחלה, בשנת 1997, היא סיפרה מבחוץ על מה שקרה, כאילו שזה קרה למישהו אחר, אז עכשיו זה כבר הסיפור היה חלק ממנה, היא הביעה הרבה יותר כאב ובכי וצער על דברים שקרו". זאת ועוד, נ' הדגישה לאורך עדותה כי שיחותיהן התמקדו בסבלה של המתלוננת ובנסיבות שהובילו ליחסיה המעוותים עם המערער, אך הן לא הרחיבו בתיאור המעשים. הנה כי כן, למרות שהמתלוננת כבשה את תלונתה למשטרה, מן הטעמים עליהם עמדה, סיפור המעשה עלה – ולו בקצרה – שנים קודם לכן. 29. גם לעניין אי העדת אחיותיה של המתלוננת, מקובלת עליי עמדת בית המשפט קמא כי הפגם הנובע מכך, משמעותי ככל שיהיה, אין בו כדי לאיין את המשקל הרב שניתן לעדות המתלוננת ולחיזוקים השונים שנמצאו לעדותה. 30. המערער העלה טענות כנגד הרשעתו בעבירת האינוס וטען כי מן העובדות המתוארות בגרסת המתלוננת, יש להסיק כי לכל היותר מדובר במעשה מגונה, שכן לא הייתה כפייה במעשיו. גם בהקשר זה, אין לי אלא להפנות לדברים שנאמרו לעיל; מדובר בטענות עובדתיות אשר נקבעו על ידי בית המשפט קמא בשים לב לכל אירוע בנפרד, תוך שבוצעה הבחנה ברורה בין האירועים השונים שהתרחשו במרוצת שנות התבגרותה של המתלוננת, לבין אירוע המרפאה. נקבע כי באירוע אחרון זה, בשונה מן האירועים קודמים, המתלוננת הפעילה כוח כדי להדוף את המערער וכי ברור היה שאינה חפצה בקיום יחסי מין עימו. לא מצאתי לנכון להתערב בממצאים עובדתיים אלו. בית המשפט קמא ציין לעניין זה, כי מבחינה מוסרית מעשי המערער שקלו למעשי אינוס וכי לא בכדי יסודות עבירת האינוס שונו במהלך השנים, באופן שכיום, בחלק מן המעשים המגונים שבוצעו במתלוננת היה כדי לקיים את יסודות עבירת האינוס. כך, לגבי אירוע בית הספר, נקבע כי השפעת המערער על המתלוננת הייתה כה גדולה, עד שהיא הפכה ככלי ביד יוצרו והמערער עשה בה כבשלו, בהיותו מודע להשפעתו עליה. המערער הורשע לבסוף בעבירה של מעשה מגונה לגבי אירוע זה ולא בעבירת אינוס, חרף החדירה לגוף המתלוננת, כיוון שבית המשפט קמא לא שוכנע בקיומו של יסוד השימוש בכוח. בכך, יש כדי להדגיש את ההבחנה שביצע בית המשפט בין המעשים השונים. אדגיש כי בהעדר ערעור של המדינה, אין מקום לבחון האם הייתה הצדקה לקביעה כי יש לזכות את המערער מעבירת האינוס לגבי מעשים בהם הורשע בעבירות של מעשה מגונה בלבד. 31. באשר לערעור על העונש: נוכח המעשים החמורים שביצע המערער במתלוננת, אין מקום להתערב בעונש שנגזר עליו. בית המשפט קמא התחשב בנסיבות האישיות של המערער ובעדויות ההגנה בדבר תרומתו לחברה ולקהילה, וקבע כי דווקא על שום כישוריו המיוחדים וסגולותיו הייחודיות, היה מקום לצפות ממנו להתגבר על יצריו ולהימנע מניצול ילדה תמה שהלכה שבי אחריו ושמרה על מוצא פיו. זאת ועוד, בדוח הערכת המסוכנות אודות המערער נקבע ש: "מדובר בעבריין מין, אשר נמנע לעיתים באופן מניפולטיבי להתמודד עם העבירה אותה ביצע תוך הבנייה שיטתית של עצמו כקורבן אולטימטיבי שרקמה כנגדו אחייניתו עקב אכזבתה ממנו כאשר לא תמך בה כלכלית עם נישואיה. מדובר באדם בעל קווי אישיות נרקציסטיים הממוקד בסבלו הוא, אינו מתמודד כלל עם מעשים שליליים המבוצעים על ידו תוך שימוש במנגנוני הגנה כהכחשה, אידיאליזציה, אינטלקטואליזציה ומינימליזציה" עורכת הדוח אף קבעה כי אין לשלול מצבי סיכון עתידיים נוכח עמדת המערער ביחס למעשים בהם הורשע. בית המשפט התחשב במכלול הנתונים שעמדו בפניו ולטעמי, העונש אינו חמור כלל ועיקר. המערער ניצל את מצוקתה של נערה צעירה שלא העזה להתלונן נגדו, נוכח התלות שלה ושל משפחתה בו, רצונה שלא לפגוע באימה ומצבה הרגשי באותן שנים. אני סבורה כי בית המשפט נתן משקל מספק לכל הנסיבות המקלות שהועלו על ידי המערער. אציע לחבריי, כאמור, לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. 32. אנו שוקלים להסיר את איסור הפרסום מפסק הדין בנוסחו זה. הצדדים יגיבו לכך בתוך 7 ימים. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏‏‏‏ד' סיון, תשס"ט (27.5.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08065660_C07.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il