מדחת דרוויש אמארה נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים

פסק-דין בתיק ע"א 6563/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6563/04 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערערים: 1. מדחת דרוויש אמארה 2. אחמד דרוויש חמדאן 3. עאדל דרוויש חמדאן 4. עלי מחמוד דרוויש סמארה נ ג ד המשיבים: 1. האפוטרופוס לנכסי נפקדים 2. מנהל מקרקעי ישראל 3. רשות הפיתוח ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 19.4.04 בת.א. 1016/00 שניתן על-ידי כבוד השופט א' אברהם תאריך הישיבה: כ"ד באלול התשס"ח (24.9.08) בשם המערערים: עו"ד ח' אייזנקוט בשם המשיבים: עו"ד ד' שלו-אמסלם פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. המערערים, 1 עד 3, הם בניו של המנוח דרוויש סמארה ז"ל. המערער 4 הוא נכדו, בן בנו, של המנוח. המנוח הלך לבית עולמו בשנת 1955 ובשנת 1974 הוא הוכרז "נפקד" כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 ואדמותיו הועברו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וממנו לרשות הפיתוח באמצעות מנהל מקרקעי ישראל. המערערים פנו לבית-המשפט המחוזי בתביעה להצהיר כי הכרזת המנוח כ"נפקד" לא היה לה מקום וזאת משום שעל-פי טענתם לא עזב המנוח מעולם את הארץ. עוד תבעו להצהיר על בטלות הכרזתם של מקצת יורשי המנוח כנפקדים. בבית-המשפט המחוזי לא הייתה מחלוקת כי המנוח נולד וחי בכפר כנא וכי משנת 1954, לפחות, הוא חי בתחומי מדינת-ישראל ונשא כדין תעודת זהות. המחלוקת בין המערערים לבין המשיבים נסבה על השאלה אם מצוי היה המנוח בישראל בכל התקופות האמורות, כטענת המערערים בבית-משפט קמא, או שמא עזב את הארץ ללבנון ושב אליה מאוחר יותר (בשנת 1954 כטענת המשיבים בבית-המשפט קמא). 2. בבית-המשפט המחוזי העידו שניים מילדיו של המנוח וסיפרו כי אביהם לא עזב את כפר הולדתו גם כשהגיע אליו כוח צה"ל במלחמת השחרור ובפועל לא עזב את הכפר מעולם. בית-המשפט המחוזי לא מצא כי יש בראיות שהובאו בפניו כדי להרים את הנטל שרבץ על המערערים להוכיח כי הכרזה על נפקדות המנוח בטלה. בית-המשפט ציין כי הטענה כאילו לא עזב המנוח את הכפר מעולם, לא התיישבה עם העובדה שהוא לא קיבל תעודת-זהות במפקד האוכלוסין הראשון, כי אם לראשונה בשנת 1954, וזאת בניגוד לנשותיו ומקצת מילדיו שקיבלו תעודת-זהות לאחר המפקד הראשון. כנגד קביעות אלה משיגים המערערים. הם סבורים כי הרימו את הנטל הרובץ עליהם – אם בכלל רובץ עליהם הנטל – להוכיח כי בטלה הכרזתו של המנוח כנפקד. הם סבורים גם כי לא ראוי היה לו לבית-המשפט המחוזי לסמוך את פסק-דינו על מסמכים שהציגו המשיבים, במיוחד שהם עומדים בסתירה לאחד המסמכים המלמד על השתתפותו של המנוח במפקד בשנת 1949. 3. דין הערעור להידחות. בית-המשפט המחוזי מצא כי לא ניתן להסתמך על עדויות המערערים – בניו של המנוח – כאילו מעולם לא נפקד אביהם המנוח מן הארץ ולא עבר לארץ אוייב. בית-המשפט מצא כי עדויותיהם של המערערים אינן מהימנות בעניין זה ובעניינים אחרים. בית-המשפט קמא מצא כי העובדה המסתברת ביותר הוא כי המנוח עזב ללבנון ושב ארצה במועד כלשהו לפני המפקד שנערך ביום 28.4.1949, וכי די בכך כדי לעשותו "נפקד" כמשמעותו בחוק. ממצא זה מתיישב היטב עם מסמכים שהמנוח עצמו חתם עליהם (מכתב ותצהיר) המאשרים, בחתימת ידו, כי הוא אכן שהה תקופת מה בלבנון. כך הדבר לגבי המנוח וכך הדבר ביתר שאת לענין טענתם של המערערים כין אין נפקדים בין אחיהם. לענין זה באו טענות בחצי פה ובלא ראיה מספקת. 4. יתרה מכך, גרסתם של המערערים, גם היום, לא היתה אחידה. בצד הגרסה כי המנוח לא עזב את כפרו מעולם נטענה, בתוקף רב, גם הגרסה כי הוא עזב את הארץ כדי לחפש אחר צאנו שנשדד ואחר-כך היה מאושפז בבית-חולים בלבנון, וחזר לאחר תקופת זמן וכי הוא זכאי היה על-כן לשחרור נכסיו. לבד מכך שאין הגרסאות מתיישבות זו עם זו, הרי שזו האחרונה אינה עומדת בבסיס הערעור ולא עמדה בבסיס התובענה. כללו של דבר, המערערים לא הציגו ראיות המלמדות שהמנוח לא היה נפקד מעולם. הראיות שבוא במשפט מוכיחות את ההפך עד שלא מצאנו כל דרך להתערב בממצאים העובדתיים ובמסקנותיו של בית-המשפט המחוזי. 5. אלא שבכך לא נסיים. המשיבים מצהירים כי מאז שנות ה-60 התנהל, לסרוגין, משא-ומתן עם המערערים כדי להגיע להסכמות בדבר שחרור חלק מן הנכסים. על כך ראוי להוסיף ולציין כי במהלך הדיונים שנתקיימו בבית-משפט זה, עשה בית-המשפט ניסיונות חוזרים ונשנים להביא את הצדדים לכלל הסכמה שיהא בה כדי ליתן למערערים לפחות מקצת ממבוקשם. לצורך כך נתקיימו דיונים בהם הועלו הצעות וניתנו דחיות נשנות וחוזרות לצורך קיום משא-ומתן בין הצדדים. הדבר לא צלח. המשיבים מסבירים כי שורש הכישלון הוא בבחירת המערערים להימנע מלשתף פעולה עם המשיבים. המערערים מסבירים כי ביקשו לבוא לכלל הסכמה עקרונית עם המדינה, קודם שהם מבצעים את הפעולות הנדרשות וממציאים נתונים נוספים כבקשת המשיבים. המשיבים מציינים כי הם הזמינו שומות מקרקעין לחלקות הרלוונטיות וכשאלה נתקבלו הם הציעו למערערים הצעת פשרה מטעם מינהל מקרקעי ישראל באופן שכל חלקות הקרקע למעט אחת תרשמנה בשלמות בשמם של יורשי המנוח – המערערים, באופן שכל חלקיהם של המשיבים ירוכזו בחלקה אחת ואילו היורשים הנוכחים של המנוח יקבלו חלקות בבעלות מלאה ויהיו פטורים משותפות עם האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בנוסף לכך, ולפנים משורת-הדין, הוצע למערערים לקבל פיצויי הפקעה גם בגין חלקות שאינן נשוא המשפט. מהודעת המערערים שהוגשה בעקבות הצעות המדינה ניתן ללמוד כי, בשלב מסויים, נותרה מחלוקת בכל מה שנוגע לחובה המוטלת על המערערים לשלם מיסים. המשיבים מסבירים כי אינם יכולים להעניק פטור ממיסים מקום בו החוק אינו מאפשר לעשות כך. יש להצר על-כך שהמערערים בחרו למצות את הדין במקום בו הראיות אינן תומכות בגירסתם המשתנה. כאמור, לא נפל כל פגם בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הוא מעוגן היטב בחומר הראיות כפי שבא לפניו ולא מצאנו עילה להתערב בו. הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשפט ובשכר טירחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. בכל אלה אין כדי למנוע מן הצדדים להשלים את המשא-ומתן ביניהם. ניתן היום, כ"ה באלול התשס"ח (25.9.2008). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04065630_P27.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il