ע"א 656-20
טרם נותח

אל סורג בע"מ נ. גבריאל בלמס בע"מ

סוג הליך ערעור אזרחי (ע"א)

פסק הדין המלא

-
3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 656/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערערות: 1. אל סורג בע"מ 2. ק.ש.ייזום ופיתוח בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. גבריאל בלמס בע"מ 2. עמודי שלמה אחים ידגרוב סחר בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בת"א 045565-06-19 שניתן ביום 26.12.2019 על ידי כבוד השופט ש' פרידלנדר תאריך הישיבה: כ"ג בתשרי התשפ"ב (29.09.2021) בשם המערערות: עו"ד איילת רייך מיכאלי, עו"ד רן ליבר בשם המשיבה 1: עו"ד שוקי רגב בשם המשיבה 2: אין התייצבות פסק-דין השופט י' עמית: 1. בין המערערות לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה) נחתם הסכם, שלפיו התחייבה המשיבה לבנות מבנה עבור המערערות (להלן: המבנה). בין המערערות לבין המשיבה 2 (להלן: עמודי שלמה) נחתם הסכם שלפיו השכירו המערערות את המבנה לעמודי שלמה, החל מהתאריך שבו התחייבה המשיבה להעמיד את המבנה לרשות המערערות. לטענת המערערות, בשל עיכובים בבנייה ובמסירת המבנה, נגרמו לה נזקים שונים, שאותם תבעה בהליך בוררות שהתקיים בינה לבין המשיבה. בפסק הבוררות נקבע כי המשיבה תשלם פיצוי מסוים למערערות, בגין ארבעה חודשי פיגור. אחר הדברים האלה, הגישה עמודי שלמה תביעה כנגד המערערות בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הפיגור במסירת המבנה. המערערות הגישו הודעת צד שלישי כנגד המשיבה, אך זו נדחתה על הסף בפסק דין קצר של בית המשפט המחוזי, מן הטעם שפסק הבוררות מהווה מעשה בית דין ביחסים שבין המערערות לבין המשיבה. 2. על כך נסב הערעור שלפנינו, שבו נטען כי פסק הבוררות לא סתם את הגולל על האפשרות של המערערות לתבוע שיפוי מהמשיבה, ככל שתחויבנה לשלם פיצוי לעמודי שלמה. 3. לאחר שעיינו בכתבי הטענות ושמענו את הצדדים, נחה דעתנו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. בכתב התביעה בבוררות, תבעו המערערות אובדן הכנסה מדמי שכירות בגין כל חודש של איחור וכן "כל תשלום פיצוי שיידרש המזמין לשלם לשוכר עקב הטענה על הפרת ההסכם ואי המצאת אישור איכלוס". בהתאם לכך, המערערות עתרו בסיפא לכתב התביעה בבוררות, לאפשר להן לתבוע את הנזקים שייגרמו כתוצאה מהדרישות הכספיות של השוכר במועד התגבשות הנזק. ברם, המערערות לא ביקשו פיצול סעדים, הבורר לא התיר פיצול סעדים כאמור והבורר אף לא מצא לפסוק למערערות פיצוי בגין אובדן דמי שכירות וקבע כי המשיבה לא הפרה את ההסכם הפרה יסודית. מכך ניתן להבין כי הבורר ראה עצמו כמי שפסק בכל הסוגיות שבפניו. 4. ולבסוף, נוסח פסק הבוררות תומך בעמדת המשיבה, באשר הבורר הדגיש בסעיף 4 לפסק דינו כלהלן: 4. "להסרת ספק, יובהר כי פסק בוררות זה מסיים את כל המחלוקות, מכל מן וסוג שהם בין הצדדים וכי הצדדים לא יהיו רשאים להעלות טענות זה כנגד זה בכל הנוגע להסכם ולעבודות שבוצעו במבנה מכוח ההסכם. כמובן כי פסק בוררות זה אינו חל על טענות של צדדים שלישיים, אשר אף לא הופיעו בפני". איננו סבורים כי יש בסיפא של הסעיף כדי לתמוך בטענת המערערות, כי כביכול ניתן ללמוד מדברים אלה כי הבורר הורה בפסק דינו על פיצול סעדים. טענה זו אינה מתיישבת עם הנוסח הגורף של הסעיף; אינה מתיישבת עם הסעדים המעטים שהבורר פסק בסופו של יום לזכות המערערות; ואינה מתיישבת עם העובדה שהמערערות תבעו פיצוי מוסכם בגין האיחור במסירת המבנה. וככלל, אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף מעבר לפיצוי המוסכם (יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים" דין ודברים י 17 (2018)). 5. סוף דבר, שהערעור נדחה. המערערות תשאנה בשכר טרחת המשיבה בסך 10,000 ₪. ניתן היום, ‏כ"ד בתשרי התשפ"ב (‏30.9.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20006560_E07.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1