עזבון המנוח ג'אבר חורי ז"ל נ. מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6554/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ש' שוחט המערערים: 1. עזבון המנוח ג'אבר חורי ז"ל 2. עזבון המנוחה מרים אבראהים ח'ורי ז"ל 3. עזבון המנוחה עואטף ברגות ז"ל 4. עזבון המנוח גורג ברגות ז"ל 5. חוסאם ברגות 6. אסעד ברגות 7. אומימה קובטי 8. עביר אבו סינא 9. ואתק ברגות נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל 2. האפוטרופוס לנכסי נפקדים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ע' גולומב) מיום 18.8.2020 בת"א 14603-05-19 תאריך הישיבה: ה' באדר ב התשפ"ב (8.3.2022) בשם המערערים: עו"ד איימן אבורייא בשם המשיבים : עו"ד קרן וול פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ע' גולומב) מיום 18.8.2020 בת"א 14603-05-19, שבו נדחתה על הסף תביעתם של המערערים לקבלת פיצויים בשל העדר סמכות עניינית והתיישנות. 1. על פי הנטען בכתב התביעה, המערערים הם יורשי יורשיהם של גאבר ומרים חורי ז"ל (להלן: המנוחים), אשר היו בעלים של חלקים בשתי חלקות בעיר נצרת: חלקה 3 בגוש 16860 (להלן: חלקה 3) וחלקה 5 בגוש 16866 (להלן: חלקה 5). ביום 15.4.1953 נרשמה חלקה 3 בשלמות בבעלות האפוטרופוס לנכסי נפקדים מכוח חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים). לאחר מספר חודשים הופקעה החלקה לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק הרכישה), וביום 15.1.1954 נרשמה החלקה על שם רשות הפיתוח. ביום 15.4.1953 נרשמה חלקה 5 על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים, וביום 6.6.1958, לאחר שפורסמה הודעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), נרשמה החלקה בבעלות המדינה. המערערים הגישו תביעה קודמת (להלן: התביעה הראשונה), שהתבקשו בה סעדים דומים לתביעה נשוא ערעור זה, ואשר נמחקה מחוסר מעש. לאחר מחיקת התביעה הראשונה, פנו המערערים הן לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בבקשה לחדש פנייתם למתן תעודת שחרור תמורה לחלקה 3, והן לרשות מקרקעי ישראל, בבקשה לקבלת פיצויים לפי פקודת הקרקעות או חוק נכסי נפקדים ביחס לחלקה 3 וגם לחלקה 5. משנדחתה הפנייה, הוגשה התביעה מושא הערעור דנן. 2. המערערים כפרו בכך שהמנוחים היו נפקדים, אך ציינו בתביעתם כי אינם מערערים על חוקיות ההקניה. לטענתם, כיורשיהם של המנוחים הם זכאים לפיצויים בגין הקניית המקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, ומשכך ביקשו בתביעתם כי בית המשפט המחוזי יורה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים להוציא תעודת שחרור של תמורת הנכסים לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, ויחייב את המשיבים לשלם להם פיצויים לפי נוהל 35.05 שעניינו מתן פיצויים על פי חוק רכישת מקרקעין (חר"מ) ועל פי חוק נכסי נפקדים (חנ"נ) (להלן: הנוהל). 3. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף. נקבע, בין היתר, כי הסעד לחיוב האפוטרופוס לנכסי נפקדים להוציא תעודת שחרור תמורה ביחס למקרקעין האמורים אינו בסמכותו העניינית של בית המשפט אלא בסמכות בג"ץ; כי בהנחה שעילת התביעה היא מכוח חוק נכסי נפקדים ולא מכוח חוקי ההפקעות, זכאות הבעלים המקורי לתשלום בגין הנכס קמה במקרה שבו נמכר הנכס ושולמה תמורתו והפיצוי משקף את התמורה עבור הנכס, ואילו בענייננו המקרקעין לא נמכרו כי אם הופקעו ונטען כי לא שולמה כל תמורה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בגין ההפקעה; כי גם אם ניתן "לשחרר" למערערים את הזכות לתבוע פיצויי הפקעה מכוח חוקי ההפקעות, זכות זו התיישנה, הן מן הטעם שכוח התביעה לשחרור הנכס או תמורתו היה בידיהם של המערערים עשרות שנים ללא שפעלו בנדון, והן מן הטעם שהדין מכיר בכך ששינוי בזהות הבעלים של נכס אינו משנה לעניין מרוץ ההתיישנות של עילת תביעה הנוגעת לנכס עצמו; וכי בפסק הדין ברע"א 7330/17 תומא ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל (19.3.2018) (להלן: עניין תומא) נקבע שההלכה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: הלכת ארידור) חלה גם על תביעות לפיצויי הפקעה שבוצעו מכוח חוק הרכישה, ומשכך חלפה תקופת ההתיישנות וחלפה תקופת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור. עוד נקבע כי ביחס לחלקה 5 התביעה הוגשה מעל לשלוש שנים מתום המועד הקובע לפי הלכת ארידור כך שהיא לא באה בגדרי תקופת המעבר; וביחס לחלקה 3 נקבע כי אמנם התביעה הראשונה הוגשה בתוך תקופת המעבר, אך זו נמחקה מחמת חוסר מעש, ואילו התביעה החדשה הוגשה לאחר יותר משנתיים ממחיקת התביעה הראשונה, לאחר תום תקופת המעבר ובחריגה אף מתקופות ההארכה הקבועות בחוק ההתיישנות. בנוסף, נקבע כי טענת ההתיישנות עומדת למשיבים גם כאשר התביעה מוגשת בהתייחס לפיצוי לפי הנוהל, שכן הנוהל חל בגדר הזכאות לפי חוק נכסי נפקדים. 4. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסב הערעור שלפנינו. המערערים חזרו על טענותיהם בבית המשפט קמא וטענו, בין היתר, כי פרשנות בית המשפט המחוזי שלפיה ניתן לתבוע פיצויים מכוח חוק נכסי נפקדים רק בעקבות פעולת מכר – שגויה, ואינה נתמכת בלשון החוק; כי מי שזכאי לפיצויים מכוח חוקי ההפקעה הוא האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שכן הוא מי שהיה בעל הזכות הרשום ערב ההפקעה, וככל שהיו המערערים מגישים תביעה במסלול זה היא הייתה מסולקת על הסף בהיעדר יריבות; וכי בית המשפט המחוזי טעה כשלא התייחס לתמורת ההפקעה שקיבל האפוטרופוס לנכסי נפקדים בגין הפקעת שתי החלקות כתמורה המוחזקת בידי האפוטרופוס, שאם לא כן, לא היה מסכים לשחרר את התמורה, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו מיום 29.11.2015. עוד נטען על ידי המערערים, בין היתר, כי תביעה לקבלת פיצויים עקב הפקעה שבוצעה לפני חקיקת חוק ההתיישנות אינה מתיישנת וכי על בית המשפט היה לדחות את הטענות בעניין זה; כי גם אם הייתה חלה התיישנות בענייננו, מועד ההתיישנות הוא כעבור 36 שנים בהתאם לאמור במג'לה שהייתה בתוקף בזמן ביצוע ההפקעה ובטרם נחקק חוק ההתיישנות, כאשר מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום הודאת המשיבים, היינו מיום 29.11.2015; כי הוראות סעיף 29(ג) ו-29(ד) לחוק ההתיישנות קובעות כי הן אינן מקצרות את תקופות ההתיישנות שהיו לפני חקיקת חוק ההתיישנות, כך שהיה על בית המשפט לבכר הוראות חקיקה ראשית על פני הלכת ארידור, שאף אין לה תחולה בענייננו; וכי קבלת עמדת המשיבים תביא לפגיעה קשה בזכות המערערים לקניין. לבסוף, ביקשו המערערים כי בית המשפט יורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, יורה למשיבים להמשיך בהליך המינהלי תוך הקצבת זמן להנפקת תעודת שחרור תמורה ותשלום פיצויים בהתאם לנוהל ויחייב את המשיבים בתשלום הוצאות, לרבות הוצאות שכר טרחה. בסיכומי הטענות, חזרו המערערים על עיקר טענותיהם שלעיל. 5. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו טיעוני הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות, ואנו מאמצים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). 6. למעלה מן הצורך נוסיף מספר הערות בקצרה. א. "הסמכות להורות על שחרור נכסים מוקנים מסורה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים על פי סעיפים 28, 29 לחוק נכסי נפקדים, והחלטתו של האפוטרופוס בעניין זה היא החלטה מינהלית שהביקורת השיפוטית עליה מסורה לבג"ץ" (ראו פסק דיני בע"א 4563/18 קיים נ' האופטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 5 והאסמכתאות שם (30.12.2019)). מכאן, שהסמכות לדון בסעדים שהתבקשו על ידי המערערים, נתונה לבג"ץ ולא לבית המשפט בהליך אזרחי. ב. הלכה למעשה, מאחורי בקשת המערערים לשחרור תמורה, לפנינו תביעה לקבלת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין שבוצעה לפני למעלה משישים שנה, וכפי שנקבע בעניין תומא, הלכת ארידור חלה גם על הפקעה לפי חוק הרכישה, ומשכך, התביעה התיישנה. ג. לא נסתרה טענת האפוטרופוס לנכסי נפקדים כי לא החזיק מעולם בידו תמורה כספית בגין ההפקעה, כך שהמערערים מבקשים למעשה, המחאה או הסבה של זכות התביעה לקבלת פיצויים. אך כאמור, זכות זו התיישנה זה מכבר ואף היא כפופה לתקופת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור. במקרה דנן, התביעה הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר תום תקופת המעבר הקבועה בהלכת ארידור. ד. טענת המערערים ביחס לסעיף 29(ד) לחוק ההתיישנות, אף היא דינה להידחות, באשר היא עומדת בניגוד למשתמע בעניין תומא. מכל מקום, הטענה כבר נדונה במפורש בפסיקתו של בית משפט זה ונדחתה (ראו פסק דיני בע"א 6731/19 עזבון המנוח מוחמד עבד אלרחמן אבו ראס נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 10-8 (24.2.2021)). ה. ממכתבי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שנשלחו במענה לבקשת המערערים, לא ניתן להסיק הסכמה או החלטה פוזיטיבית לשחרר תמורה לידי המערערים. ו. הנוהל המיטיב אינו חל "מקום בו התובע בחר במסלול של התדיינות משפטית" (ראו פסק דיני בע"א 7925/09 עזבון המנוח ח'אלד כסאב סעאבנה נ' רשות הפיתוח, פסקה 7 (17.7.2011)). ז. לנוכח האמור לעיל, איננו נדרשים לטענת המדינה לפיה המערערים לא הוכיחו כי הם זכאים לרשת את המנוחים. 7. סוף דבר שהערעור נדחה על כל חלקיו. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ₪. ניתן היום, ‏ז' באדר ב התשפ"ב (‏10.3.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20065540_E12.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1