עיריית קרית מוצקין נ. רשות מקרקעי ישראל

16 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6552/15 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט י' אלרון המערערת: עיריית קריית מוצקין נ ג ד המשיב: רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.8.2015 בת"א 61108-10-10 אשר ניתן על ידי כבוד השופט א' קיסרי תאריך הישיבה: י"ד בסיון התשע"ט (17.6.2019) בשם המערערת: עו"ד אבי גולדהמר; עו"ד עמית מונצ'ר בשם המשיבה: עו"ד טלי מרקוס פסק-דין הנשיאה א' חיות: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' קיסרי) מיום 27.8.2015 בת"א 61108-10-10, שדחה את תביעתה של עיריית קריית מוצקין – המערערת (להלן: העירייה) – להצהיר על בטלות דרישה לתשלום דמי חכירה. רקע והליכים קודמים ההליך דנן עניינו בדרישה מטעם רשות מקרקעי ישראל – המשיבה (להלן: הרשות ולשעבר מינהל מקרקעי ישראל) – המופנית לעירייה לתשלום דמי חכירה בגין שימוש מסחרי בנכס שהוחכר לה לצורכי ציבור (להלן: דרישת התשלום). מערכת ההסכמים הנוגעת לפרשה תחילתה עוד בשנת 1980, אז הסכימו הצדדים כי הרשות תמסור לעירייה נכס מקרקעין בבעלות קרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל) בשטח של 35,925 מ"ר המצוי בתחום שיפוטה של העירייה והידוע כחלק מחלקות 3 ו-292 בגוש 10426 (להלן: הנכס). עוד הוסכם כי הנכס יימסר לעירייה ללא תמורה וזאת לצורך הקמת מרכז קיט ונופש (להלן: מרכז הנופש). בעקבות כך נחתם בין הצדדים ביום 7.9.1982 חוזה פיתוח שלפיו העמידה הרשות לעירייה את הנכס (להלן: חוזה הפיתוח). בחוזה הפיתוח נקבע כי מטרת ההקצאה היא הקמת מרכז נופש שיכלול בריכת שחיה וכן מגרשי ומתקני ספורט. הצדדים הסכימו כי השטח המוחכר יישאר ברשותה של העירייה או של חברה בבעלות מלאה של העירייה כנכס ציבורי והעירייה התחייבה שהמתקנים והשירותים שיינתנו יהיו פתוחים לקהל הרחב ואם יגבו דמי כניסה הם יגבו לכיסוי ההוצאות בלבד ושיעורם ייקבע על ידי מועצת העיר. עוד הוסכם כי אם ישונה יעוד השטח או חלק ממנו הוא יוחזר לרשות ללא תביעות וטענות כלשהן. תקופת הפיתוח הועמדה בחוזה על 36 חודשים החל מיום 1.8.1982 (להלן: יום אישור העסקה) ונקבע כי העירייה תשלם דמי חכירה שנתיים סמליים בסכום של 12 ש"ח. כמו כן נקבע שאי ביצוע הבנייה מהווה הפרה יסודית של חוזה הפיתוח, המקנה לרשות זכות לבטלו. הרשות מצדה התחייבה להתקשר עם העירייה בחוזה חכירה לתקופה של 49 שנים שתחילתה ביום אישור העסקה, ובלבד שיתמלאו כל תנאיו של חוזה הפיתוח. עוד נקבע בחוזה הפיתוח כי זכויות העירייה על פי החוזה אינן ניתנות להעברה ללא הסכמת הרשות. לנוכח קשיים תקציביים של העירייה הוקפאו עבודות ההקמה של מרכז הנופש. תחילה ביקשה העירייה להאריך את תוקף חוזה הפיתוח בשנתיים נוספות אך ביום 18.11.1984 היא הודיעה לרשות כי אינה יכולה לממן את המיזם, וביקשה את אישורה למסור את ההקמה וההפעלה לחברה ציבורית כלכלית. לאחר חילופי דברים בין הצדדים, אפשרה הרשות לעירייה בשנת 1985 למסור את הפעלת מרכז הנופש ליזם פרטי על דרך של מכרז בכפוף לאישור הרשות ותנאיה. נקבע כי תנאי חוזה הפיתוח יעמדו בעינם וכי מרכז הנופש יהיה פתוח לציבור ובמחירים הנתונים לפיקוח ציבורי מטעם העירייה. בהתאם, פרסמה העירייה מכרז להקמה, פיתוח והפעלה של מרכז ספורט ונופש בנכס בידי יזם פרטי לתקופה של 25 שנים ואפשרות ל-24 שנים נוספות, שבסופה יוחזרו הנכס והבנוי עליו לרשותה הבלעדית של העירייה (להלן: המכרז). מסמכי המכרז כללו פירוט של המבנים והאתרים שייבנו בנכס ולפי דרישת הרשות הודגשה תכליתו הציבורית וכך גם חובתה של מועצת העיר לקבוע את מחירי דמי הכניסה ולפקח עליהם באופן מתמיד. במכרז זכתה חברת גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ (להלן: החברה או החברה המפעילה) ובשנת 1986 נחתם בינה ובין העירייה הסכם להקמה והפעלה של מרכז הנופש (להלן: חוזה ההפעלה). בהסכם נקבע כי בסוף כל שנה תשלם החברה לעירייה דמי שימוש שנתיים, בשיעור של 0.5% מסך כל התקבולים ממכירת מנויים וכרטיסי כניסה באותה שנה והעירייה מצדה התחייבה לשלם לרשות את דמי החכירה וכל תשלום נוסף שיגיע בגין הנכס. עוד הוחלט על הקמת ועד משותף של נציגי החברה המפעילה והעירייה לצורך פיקוח על מתן השירות לציבור וקביעת מחירי הכניסה. במכתב מיום 12.9.1986 ציינה הרשות כי החוזה הנ"ל מקובל עליה ככל שיובהר כי תשלום דמי השימוש השנתיים לעירייה נועד אך לכיסוי הוצאות הפיקוח שבהן היא מחויבת. ביום 25.3.1987 נחתם בין העירייה לחברה הסכם נוסף, שבו נקבע כי לאחר הקמת מרכז הנופש ולאחר שייחתם חוזה החכירה בין הרשות לעירייה, תחכיר העירייה לחברה את הנכס בחכירת משנה. מרכז הנופש החל לפעול בשנת 1988 וכאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא כבר מתחילת הפעלתו על ידי החברה התברר לרשות כי נעשית בו פעילות מסחרית שאינה תואמת את חוזה הפיתוח, ללא מעורבות מטעם העירייה. זאת, לרבות הוספת שטחי מסחר בגודל 699 מ"ר שבהם הופעלו בית קפה, מסעדה, ספא וחנויות על ידי מפעילים חיצוניים תמורת דמי שכירות ששולמו לחברה. למרות התראות ששלחה הרשות לעירייה, לחברה ולמפעילי שטחי המסחר בנוגע לשימושים אלה, לא חדלה הפעילות המסחרית ואף נפתחו עסקים חדשים למטרות רווח. על רקע זה הודיעה הרשות לעירייה ביום 7.10.1988 כי אם לא תיפסק הפעילות המסחרית יבוטל חוזה הפיתוח, וכן כי "אם בדעת העירייה לחכור השטח או חלקו בתנאים מסחריים רגילים – עליה להגיש בקשה מתאימה". ואכן, בעבור כחודש הגישה העירייה בקשת חכירה הנוגעת לקרקע שעליה הוקמו העסקים הנ"ל בהתאם לתנאי החכירה המתאימים לשימושם. בד בבד, התגלתה בנייה נוספת לצרכים מסחריים בשטח מרכז הנופש והעירייה התבקשה להורות על הפסקתה. הרשות מצדה פנתה לשמאי הממשלתי לקבלת שומה עבור שטח הנכס כולו "על פי השימוש בפועל כמסחרי" ובחוות דעת השמאי מיום 4.6.1989 נקבע כי שווי הנכס בהתאם לשימוש הנ"ל הוא 2,750,000 ש"ח. בסמוך לאחר מכן, ביום 28.6.1989, שלחה הרשות לעירייה דרישת תשלום בסך 2,502,499.98 ש"ח, המהווה 91% מערך הנכס, כדמי חכירה מהוונים בגין שטח מרכז הנופש וציינה כי "קיים הסכם פיתוח בדמי חכירה סמליים וזאת עפ"י התחייבות העיריה. מתברר שבשטח קיימים אתרים מסחריים ולא בהתאם לתנאי החוזה המקוריים. לכן, יש לגבות כספים עפ"י שומה כמסחרי". כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 24.9.1989 נערכה לבקשת הרשות שומה נוספת המתייחסת רק לשטחים המסחריים שבנכס "במטרה לקבוע את דמי השימוש הראויים" בהם וביום 29.10.1989 שלחה הרשות לעירייה דרישה לתשלום דמי היתר בסך 224,399.74 ש"ח כתנאי לאישור בקשת העירייה לתוספות בנייה בנכס (להלן בהתאמה: דמי ההיתר ותוספות הבנייה). כפי שהובהר במכתב מטעם הרשות לעירייה מיום 21.11.1989 "החשבון הנ"ל נערך בגין תוספת השטחים המסחריים בנכס שבנדון [...] אנו התייחסנו לתוספות אלו כתוספת בנייה והגביה על סך 51% מערך הקרקע. עם התשלום הנ"ל אנו נערוך עימכם חוזה חכירה ל-49 שנה כמקובל". ביום 1.3.1990 הודיעה הרשות לעירייה כי מכיוון שהתשלום בגין תוספות הבנייה טרם הוסדר קוזז הסכום של 224,399.74 ש"ח מהכספים המגיעים לעירייה עבור היטל השבחה, וביום 6.6.1991 נחתם חוזה חכירה בין הרשות לעירייה שכותרתו "בניה נמוכה, או תעשיה, או מסחר, או תיירות" (להלן: חוזה החכירה). לפי חוזה החכירה הרשות החכירה לעירייה את הנכס לתקופה של 49 שנים למטרת הפעלת "אזור ספורט ונופש". נקבע, כי העירייה מתחייבת לשלם לרשות דמי חכירה שנתיים מהוונים מראש לכל תקופת החכירה וצוין כי הערך היסודי של הנכס הוא 2,391,304.34 ש"ח נכון ליום אישור העסקה. קיבולת הבנייה שנקבעה בחוזה היא 7,884 מ"ר והיא משקפת – כפי שבואר על ידי בית המשפט קמא – 7,185 מ"ר המותרים לבנייה בהתאם לתכנית המתאר החלה על הנכס, ובנוסף לכך שטח של 699 מ"ר שאושר כתוספת בנייה לאחר תשלום דמי ההיתר. הוסכם עוד כי ככל שהעירייה תבקש לערוך שינויים ובהם העברת הזכויות בנכס או שינוי יעודו רשאית הרשות לדרוש ממנה דמי חכירה שנתיים לפי הערכה חדשה של המגרש על ידי השמאי הממשלתי. על חוזה החכירה חתמו נציגי הרשות ונציגי העירייה. כשלוש שנים לאחר מכן, ביום 13.3.1994, ביקשה העירייה מהרשות להחכיר את הנכס לחברה המפעילה בחכירת משנה אולם בקשתה נדחתה בנימוק שלא ניתן להעביר את זכויות החכירה בנכס ליזמים פרטיים. בחלוף כשנתיים נוספות, בשנת 1996, הגישה החברה תביעה נגד העירייה בשל הפרת התחייבותה לביצוע חכירת המשנה בהתאם לחוזה ביניהן ובהסדר פשרה שהושג בין הצדדים בחודש יוני 1999 התחייבה העירייה לקדם את רישום חכירת המשנה על שם החברה. בהמשך, ונוכח בקשות העירייה לבחון את האפשרות לביצוע חכירת משנה, הסכימה הרשות ביום 23.8.2000 לאשר חכירת משנה לחברה "בכפוף לתשלום מלוא ערך הקרקע כפי שנקבע בשומת השמאי הממשלתי מיום 4.6.89 בתוספת הפרשי הצמדה עד ליום הוצאת ההודעה ובקיזוז הכספים ששולמו למינהל". במכתב ששלחה הרשות לעירייה כשבועיים לאחר מכן (ביום 4.9.2000), הובהר כי חכירת המשנה תאושר "בכפוף לתשלום יתרת דמי החכירה המהוונים שלא שולמו בסמוך למועד החתימה על חוזה החכירה, ובקיזוז הסכומים ששולמו ע"י העירייה" בשערוך נכון לאותו מועד ובתוספת מע"מ. מקור הדרישה לתשלום הסכום הנ"ל, כפי שטענה הרשות, הוא בכך "שהאתר נבנה, מוחזק, ומתופעל מאז בנייתו ועד עצם היום הזה ע"י חברת גלי גיל כעסק מסחרי לכל דבר ועניין [...] ובמיוחד לאור העובדה שהחברה הפועלת בשטח אמורה לקבל זכויות חכירת משנה" (ראו מכתב הרשות לעירייה מיום 14.12.2000). העירייה סירבה לשלם את דמי החכירה וטענה כי חוזה החכירה אינו משקף את אומד דעת הצדדים וכי חובותיה הכספיים לרשות הנוגעים לנכס הסתכמו בתשלום דמי ההיתר עבור הכשרת השטחים המסחריים שהוקמו במרכז הנופש (ראו מכתב העירייה לרשות מיום 3.10.2000). ניסיונות ממושכים של הצדדים ליישב את המחלוקת ביניהם כשלו ועל כן, הגישה העירייה בחודש נובמבר 2010 את התביעה נושא הערעור דנן ובה עתרה לסעד הצהרתי הקובע כי דרישת הרשות לתשלום דמי חכירה בגין הנכס היא חסרת תוקף ולחלופין התיישנה. פסק הדין של בית משפט קמא בית המשפט המחוזי בחיפה דחה, כאמור, את תביעת העירייה וקבע כי בראיות שהציגה אין תמיכה לטענתה שתשלום דמי ההיתר בא חלף הסכום הקבוע בדרישת התשלום. זאת, שכן במכתבים ששלחה הרשות לעירייה בזמן אמת צוין במפורש כי דמי ההיתר נדרשו בגין תוספות בנייה של השטחים המסחריים, וכי בכל זמן רלוונטי ראתה הרשות את התשלום הנ"ל כתשלום נפרד מדמי החכירה וכך גם הובהר לעירייה. עוד נקבע כי בחוזה החכירה שעליו חתמה העירייה כשנתיים לאחר דרישת התשלום, היא התחייבה לשלם דמי חכירה מהוונים המבוססים על הערך היסודי של הנכס כולו כשהוא מחושב ליום אישור העסקה. בהקשר זה נפסק כי טענת העירייה לפיה תשלום דמי ההיתר בשנת 1989 בא במקום דמי החכירה אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים, שכן אם העירייה סברה שכבר בשנת 1989 היא סילקה את חובה כלפי הרשות, עליה להסביר את הסיבה שבעטיה חתמה בשנת 1991 על חוזה חכירה המחייב אותה בתשלום דמי חכירה בסכום העולה עשרת מונים על הסכום ששולם. מאותו הטעם הוסיף בית המשפט ודחה את טענת העירייה לפיה בהינתן דמי החכירה הסמליים שנקבעו בחוזה הפיתוח ובהינתן היקף הפעילות המסחרית בנכס אין עילה מוצדקת לדרישת התשלום. בית המשפט דחה את טענת העירייה כי רישומי הנהלת החשבונות במערכת הממוחשבת של הרשות תומכים בעמדתה לפיה דרישת התשלום בוטלה מיד לאחר הינתנה, וקבע כי טענה זו לא הוכחה כדבעי בפרט בהעדר הבהרות מקצועיות ביחס לפשר הרישומים הנ"ל או הודעה רשמית שנשלחה לעירייה בדבר ביטול דרישת התשלום. בית המשפט קיבל את עמדת הרשות לפיה ייעודו הציבורי של הנכס נזנח וכי זה היה הנימוק לכך שחוזה החכירה שיקף החכרה בתנאים של עסקה מסחרית, וסכום דמי החכירה נקבע על בסיס היוון בשיעור של 91%, כמקובל בעסקאות מעין אלה. מסקנה זו נתמכת, כך נפסק, במיוחד בהעדר תיאור מפורט מטעם העירייה באשר להשתלשלות העניינים שהביאה למצב הדברים שנוצר. לפיכך, נמצא כי אין יסוד מספיק לטענת העירייה. עם זאת, הדגיש בית המשפט כי שתי הרשויות לקו בהתנהלותן – העירייה אשר כשלה בהגשמת הייעוד הציבורי שלשמו נמסרה לה הקרקע, והרשות אשר שקטה על שמריה ולא נקטה בצעדים המתבקשים על מנת לתקן את המצב. חרף אזלת היד שיוחסה לרשות סבר בית המשפט כי אין לקבוע שהיא ויתרה על זכותה לפעול לגביית החוב. זאת, מאחר שחומר הראיות תומך במסקנה כי הרשות עמדה על דרישת התשלום ואף העירייה לא סברה שחיובה נזנח. בית המשפט הוסיף ודחה את טענתה החלופית של העירייה בדבר התיישנות החוב ככל שהיה כזה. טענה זו נסמכה על כך שבהליך אחר (ת"צ (ת"א) 5127-07-10 כפתורי נ' מנהל מקרקעי ישראל (10.5.2012) (להלן: עניין כפתורי)) הודיעה הרשות ביום 16.11.2010 על חדילה מגביית חובות בגין דמי חכירה שנתיים שהתגבשו לפני יותר מ-7 שנים, זולת אם "דיני ההתיישנות עצמם מאפשרים גבייה כזו, כגון במסגרת תובענה שכנגד, באמצעות קיזוז, בנסיבות בהן הופסק מרוץ ההתיישנות וכדומה". טענת העירייה הייתה כי הסדר החדילה האמור חל גם על עניינה אולם בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי העירייה לא הוכיחה שדיני ההתיישנות אכן חוסמים את דרכה של הרשות מלפעול לגביית החוב. הוטעם כי ייתכן שההפך הוא הנכון וכי אין מניעה שהרשות תגבה את התשלום בדרך של קיזוז, שהוא סעד מסוג "עזרה עצמית" אשר מטבעו אינו נתון למחסום ההתיישנות. נוכח מסקנה זו בית המשפט לא נדרש לבחון את טענת הרשות שלפיה מדובר בעילת גבייה מתחדשת המשמיטה את הבסיס לטענת ההתיישנות, אך העיר כי נראה לו שלטענה זו אין יסוד מספיק. בהינתן כל האמור, נדחתה התביעה והעירייה חויבה בתשלום שכר טרחת עו"ד והוצאות לרשות בסכום של 25,000 ש"ח. הערעור דנן בערעור שהגישה שבה העירייה וטוענת כי דרישת הרשות לתשלום דמי ההיתר באה חלף הדרישה המוקדמת לתשלום דמי חכירה מיום 28.6.1989 וכי הדרישה לתשלום דמי חכירה יסודה בטעות. לטענת העירייה התחייבותה בחוזה החכירה לשלם דמי חכירה מהוונים אינה מעידה כי סברה שדרישת התשלום בתוקף ולטענתה, חוזה החכירה אינו משקף את הנוסח שהיה אמור להיחתם בפועל ואף לא את אומד דעת הצדדים לפיו רק תוספות הבנייה יחויבו בדמי חכירה שאינם סמליים. בהקשר זה הוטעם על ידה כי ככל שפירעון דרישת התשלום היה תנאי להענקת זכויות החכירה ברי כי הרשות לא הייתה חותמת על חוזה החכירה טרם פירעון דרישת התשלום. עוד טוענת העירייה כי הרשות הציגה במהלך השנים שלושה הסברים שונים לדרישת התשלום – הפעלת שטחי מסחר במרכז הנופש בסמוך להקמתו; בקשת העירייה לביצוע חכירת משנה; והפרת חוזה החכירה – הסברים אלה כולם, לשיטתה, נעדרי בסיס. לבסוף, העירייה טוענת כי הרשות מנועה מלפעול לגביית דרישת התשלום בשל חלוף הזמן המשמעותי מאז שהוצאה וכן בשל הודעת החדילה שהוגשה במסגרת עניין כפתורי. הרשות מנגד סומכת את ידיה על פסק הדין של בית המשפט קמא וסבורה שיש לדחות את הערעור. לשיטת הרשות מרכז הנופש על כלל מתקניו משמש בפועל כעסק פרטי מבלי ששולמה על כך תמורה ולכן החיוב בדמי חכירה מהוונים בהתאם לשימושים המסחריים שנעשים במקרקעין הינו כדין והוא נסמך הן על התחייבות העירייה בחוזה החכירה והן על האינטרס הציבורי. הרשות מדגישה כי מזה שנים קיים נתק בין העירייה לחברה המפעילה והאחרונה עושה במקרקעין כרצונה, תוך הרחבת השימושים המסחריים במקום בהעדר כל פיקוח מצד העירייה ובפרט, באשר לקביעת מחירי הכניסה והשימוש במתקנים. הוטעם – כקביעת בית משפט קמא – כי דמי ההיתר נגבו עבור תוספות בנייה שביצעה העירייה ולא באו חלף תשלום דמי חכירה עבור השימוש המסחרי בנכס. עוד טוענת הרשות כי דרישת התשלום עוגנה בחוזה החכירה שעליו חתמה העירייה וכי אין יסוד לטענה לפיה הוא אינו משקף את אומד דעת הצדדים. הרשות מדגישה כי בשום שלב לא ויתרה על דרישת התשלום וכי חוזה החכירה אף הקנה לה אפשרות להעריך מחדש את דמי החכירה עקב בקשת העירייה לביצוע חכירת המשנה. לבסוף מוסיפה הרשות וסומכת ידיה גם על קביעות בית המשפט קמא בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות. למען שלמות התמונה לא למותר לציין כי הערעור דנן הוגש בשלהי שנת 2015 אך במשך הזמן שחלף מאז, ניהלו הצדדים משא ומתן ארוך בניסיון לסיים את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום. הם אף קיימו הליך גישור בפני סגן הנשיא (בדימ') י' ענבר כדי לנסות ולגבש פתרון מוסכם. כמו כן התקיימו שני דיונים בערעור שבמהלכם ניסינו אנו להביא את הצדדים לפשרה. אך משניסיונות אלה כולם לא נשאו פרי נדרשת הכרעה בערעור. דיון והכרעה הטענות שמעלה העירייה נסמכות על שני אדנים מרכזיים: האחד – עיקרו בטענה כי הדרישה לתשלום דמי ההיתר באה חלף דרישת הרשות לתשלום דמי חכירה מהוונים לפי שימוש מסחרי עבור כלל השטח. ובמילים אחרות, העירייה טוענת כי עליה לשלם דמי חכירה בסכום של 12 ש"ח לשנה כאמור בחוזה הפיתוח, בתוספת התשלום שנפרע עבור דמי ההיתר שנזקפו לחובתה, וכי אין לה כל חובות נוספים כלפי הרשות. האדן השני, החלופי, הוא כי הרשות מנועה בשל שיהוי או התיישנות מלפעול לגביית דמי החכירה שאותם דרשה. אקדים ואומר כי חרף הקושי שמעוררת התנהלותה של הרשות במקרה דנן, הגעתי אל המסקנה שיש לדחות את ערעור העירייה על שני אדניו וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. דרישת התשלום ותוקפה כזכור, הסכימו הצדדים בחוזה הפיתוח כי מרכז הנופש ישמש "כנכס ציבורי כללי שיכלל בהפרשות לצורכי ציבור". בהתאם לכך התחייבה העירייה "שהמתקנים והשרותים שיינתנו יהיו פתוחים לקהל הרחב ובמידה ויגבו דמי כניסה יגבו לשם כיסוי ההוצאות בלבד". עוד התחייבה העירייה בחוזה הפיתוח כי "גובה דמי הכניסה יקבע על ידי מועצת העיר בלבד". משלא עלה בידי העירייה לקיים את חוזה הפיתוח בעצמה, התנתה הרשות את הסכמתה לאפשר את הקמת והפעלת המרכז על ידי יזם פרטי בכך שתנאי חוזה הפיתוח יעמדו בעינם והנכס ישמש לצורכי ציבור. תנאי זה אף מצא ביטוי במסמכי המכרז ולאחר מכן בחוזה ההפעלה עם החברה שבו נקבע, בין היתר, כי הפעלת המרכז לספורט ונופש תותר למטרות ספורט ונופש בלבד וכי יוקם ועד משותף של נציגי החברה והעירייה למטרות פיקוח על השירותים לציבור ועל מחירי הכניסה. בפועל פעלו במרכז הנופש מיום פתיחתו עסקים מסחריים למטרות רווח, בניגוד למטרות שלשמו הוקם. כך עולה בהקשר זה ממכתב הרשות לראש העירייה מיום 1.6.1988 בו צוין כי במרכז פועלת אותה העת חנות לדברי ספורט באופן ש"עומד בניגוד למוסכם בכתוב לעיל ובניגוד לחוזה והעיריה נדרשת על כן לפעול לסגירתה המידית של החנות". עוד עולה מחומר הראיות כי בּהמשך נפתחו במרכז הנופש מספרה וחנות בגדים, אשר שילמו דמי שכירות לחברה המפעילה. כמו כן עולה מהתכתבויות נוספות בין הצדדים כי חרף התראות הרשות על נקיטת הליכים, עסקים אלה לא נסגרו ואף נפתחו במקום עסקים נוספים למטרות רווח לרבות בית קפה, מסעדה וספא. העירייה הייתה ערה לפתיחתם של עסקים אלה, אך נמנעה מלנקוט צעדים לסגירתם למרות דרישות חוזרות ונשנות מצד הרשות. השימושים המסחריים במרכז הנופש לא התמצו בפתיחת העסקים הנ"ל. למעשה, אף המתקנים שהיו אמורים להיות מיועדים לציבור הרחב בהתאם לחוזה הפיתוח – לרבות בריכת השחייה ומתקני הספורט – הופעלו כעסק פרטי מבלי שהעירייה פיקחה על הנעשה במקום. כך במכתב ששלחה הרשות לעירייה ביום 14.12.2000 צוין במפורש כי "האתר נבנה, מוחזק, ומתופעל מאז בנייתו ועד עצם היום הזה ע"י חברת גלי גיל כעסק מסחרי לכל דבר ועניין". עמדה על כך גם עו"ד סיגלית שפירא שהעידה מטעם הרשות (להלן: עו"ד שפירא) וציינה בתצהירה כי התרת השימושים המסחריים שפורטו לעיל הייתה רק אחד הביטויים לכך שהעירייה התנערה למעשה ממחויבותה הציבורית בכל הנוגע לנכס (סעיף 13 לתצהירה של עו"ד שפירא). העירייה מצדה לא סיפקה כל הסבר או גירסה סדורה נוגדת על אודות האופן שבו נקבעו מחירי הכניסה למרכז הנופש לאורך השנים; על ישיבות הוועד המשותף שאמור היה לקום על פי חוזה ההפעלה או על החלטותיו ככל שהיו כאלה; ועל מאמצי הפיקוח אותם נקטה בנכס מטעמה, ככל שנקטה. בהעדר כל הסבר או גרסה מצד העירייה בסוגיות אלה – כמי שהייתה אמורה לפקח על הנעשה בנכס לאורך השנים וכמי שאמורה להיות בעלת המידע הרלוונטי ביותר בעניין – בצדק זקף בית המשפט את הדבר לחובתה (השוו ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 27 (19.3.2017)). הוא נסמך בהקשר זה על עדותה של עו"ד שפירא וקבע כי מצב העניינים שאותו תיארה בעדותה "היה הנימוק לכך שחוזה החכירה שיקף החכרה בתנאים של עסקה מסחרית" ועוד קבע כי הנכס מצוי "בשימושה הבלעדי של החברה וזו מפיקה ממנו את התועלת הכלכלית, ובה בעת אין לעירייה שליטה ולא פיקוח על הנעשה בנכס" (סעיף 25 לפסק דינו של בית המשפט קמא). בהינתן כל האמור לעיל, לא מצאתי עילה להתערב בממצאים עובדתיים אלה שקבע בית המשפט קמא לעניין אופיו המסחרי של מרכז הנופש בכללותו והפעלתו על ידי החברה למטרות רווח לאורך השנים בלא כל פיקוח או מעורבות מצד העירייה. משנקבע כי בשנים הרלוונטיות פעל הנכס כעסק פרטי למטרות רווח בהיעדר פיקוח הולם מצד העירייה, לא ראיתי מקום לקבל את טענת העירייה כי הדרישה לתשלום דמי חכירה מהוונים, כמקובל לגבי נכסים מסחריים, יסודה בטעות או כי החיוב בדמי ההיתר נועד להחליף אותה. טענות אלה נדחו ובצדק על ידי בית המשפט קמא, בקובעו כי דרישת התשלום האמורה הומצאה לעירייה בשנת 1989 לאחר שהתברר לרשות שמרכז הנופש מתנהל כנכס מסחרי ומשכך יש לחייב את השימוש בו בדמי חכירה מהוונים המחושבים לפי 91% משווי המגרש. השומה הנוספת לדמי היתר שנערכה כשלושה חודשים לאחר מכן, חושבה לפי 51% מערך הקרקע והתייחסה, כפי שהובהר לעירייה, לתוספות הבנייה שבוצעו בנכס (ראו גדעון ויתקון דיני מינהל מקרקעי ישראל 720 (2004)). הבהרה זו וכן סמיכות הזמנים בין שתי הדרישות, מלמדות על כך שהן היו חלק ממהלך נמשך של הרשות שנועד להסדיר את מכלול השימושים בנכס: הן את אלה הנוגעים לשימוש מסחרי בו תוך חריגה מהסכמות הצדדים, והן את אלה הנוגעים לתוספות בנייה שהתבצעו בנכס. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירה של נציגת הרשות, והראיות שהציגה העירייה אינן מבססות טעם לשנות מן המסקנה הנ"ל. הוא הדין באשר לתדפיסי מערכת הנהלת החשבונות הממוחשבת של הרשות אשר לשיטת העירייה מעידים כי דרישת התשלום בוטלה בסמוך לאחר הינתנה. כפי שקבע בית המשפט קמא, מדובר ברישומים טכניים אשר ללא הסבר מקצועי או מסמכים המעידים על החלטה מינהלית שהובילה לרישומם במערכת, לא ניתן להסיק מהם את שביקשה העירייה להסיק, ונטל ההוכחה בהקשר זה מוטל עליה כתובעת. חוזה החכירה באשר לטענות שהעלתה העירייה לעניין חוזה החכירה – כזכור, דמי ההיתר קוזזו על ידי הרשות מתשלום שהגיע לעירייה עבור היטל השבחה ואילו חוזה החכירה נחתם בין הצדדים כשנתיים לאחר מכן ובו נקבע כי "החוכר מתחייב לשלם למחכיר דמי חכירה בהתאם להוראות המפורטות לעניין זה במבוא לחוזה" (סעיף 7 לחוזה החכירה). במבוא שאליו מפנה הסעיף צוין כי העירייה התחייבה לשלם "דמי חכירה שנתיים לכל תקופת החכירה שישולמו למחכיר מראש כשהם מהוונים כמקובל אצל המחכיר". כמו כן צוין במבוא ערכו היסודי של המגרש – 2,391,304.34 ש"ח. טענתה המרכזית של העירייה בהקשר זה היא כי אין לייחס משקל לחתימת נציגיה על חוזה החכירה וכי היא לא הסכימה לשלם דמי חכירה מהוונים עבור כלל שטח מרכז הנופש לפי הערך היסודי שצוין בחוזה. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה וגם במסקנתו זו לא מצאתי מקום להתערב. העירייה מנסה להיתלות בהקשר זה, בין היתר, במכתב שנשלח אליה מטעם הרשות ביום 17.4.2000, אגב בקשתה לביצוע חכירת משנה, בו צוין כי "מבדיקת התיק עולה, כי חוזה החכירה שנחתם עם העיריה בהמשך להסכם הפיתוח, אינו החוזה שצריך היה להחתם וגם התמורה ששולמה עבור האלמנטים המסחריים לא תואמת את נוהלי המינהל". אולם עיון במכתב האמור מעלה שלא ניתן להסיק ממנו את אשר מבקשת העירייה לטעון באשר לאומד דעת הצדדים בסוגיית דמי החכירה. כל שנאמר במכתב באורח כללי הוא כי חוזה החכירה אינו תואם את נוהלי המינהל. זאת, כפי שהובהר, לנוכח מורכבות המקרה דנן המאופיין בשימוש מסחרי שנעשה בנכס על ידי מפעילה פרטית חיצונית לעירייה (וראו בהקשר זה מכתב הרשות מיום 14.12.2000). טענת העירייה כי היו בין הצדדים הבנות אחרות שיש ליתן להן משקל, נטענה ללא פירוט מצידה על אודות מהותן של ההבנות הנטענות, ואף לא מתי נולדו ומדוע לא עוגנו בכתב בחתימת שני הצדדים. בהעדר כל ביסוס ראייתי לנטען, עומד חוזה החכירה בחזקתו ואין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה גם אם לכתחילה הסכימו הצדדים בחוזה הפיתוח על תשלום דמי חכירה שנתיים בסכום של 12 ש"ח, הרי משעה שהעירייה לא פעלה בהתאם לחוזה ולא פיקחה על השימושים הנעשים במרכז הנופש, ברי כי סכום דמי החכירה הסמליים הנ"ל אינו רלוונטי עוד והדבר מצא את ביטויו בחוזה החכירה שנחתם, הקובע כי על העירייה לשאת בדמי חכירה מהוונים לפי הערך היסודי שצוין בו, כמקובל לגבי חכירה לצורך שימושים מסחריים. העירייה הוסיפה וטענה כי הסכום הנקוב בחוזה החכירה תחת הכותרת "הערך היסודי של המגרש" אין בו כדי ללמד על סכום דמי החכירה שעליו הסכימו הצדדים. בהקשר זה הפנתה העירייה לדברים שאמרה נציגת הרשות בחקירתה בבית המשפט קמא ומהם עולה, לטענתה, שדמי חכירה אינם נגזרים בהכרח מערכו היסודי של המגרש בחוזי החכירה אותם עורכת הרשות. אמירה זו אינה יכולה להועיל לעירייה ולא בכדי בחר בית המשפט קמא שלא לייחס לה משקל. מדובר באמירה כללית שאינה מתייחסת באופן קונקרטי לנסיבות הייחודיות המאפיינות את מערכת היחסים שבין העירייה לרשות במקרה דנן. עוד יש לזכור כי חוזה החכירה אינו נוקב אמנם בסכום המדויק של דמי החכירה שעל העירייה לשלם, אך הוא קובע כי היא תשלם דמי חכירה מהוונים ומציין את הערך היסודי של המגרש כבסיס לחישובם. העירייה לא ידעה ליתן הסבר אחר לכך שבחוזה החכירה צוין ערכו היסודי של המגרש ואף לא היה בידה להצביע על כל סיכום ספציפי בעניין גובה דמי החכירה שעליה לשלם, לטענתה, כחוכרת מתוקף חוזה החכירה האמור. על כן, טענתה כי הערך היסודי של המגרש שצוין בחוזה החכירה אין לו כל משמעות, נותרה תלושה מן הכתוב ואין לקבלה. לכך יש להוסיף כי הערך היסודי הנקוב בחוזה החכירה הוא אותו ערך יסודי שאליו התייחסה הרשות בדרישה שאותה שלחה כשנתיים קודם לכן לעירייה לתשלום דמי חכירה מהוונים. עובדה זו יוצרת זיקה בין הסכום המופיע בדרישת התשלום ובין חוזה החכירה, וזיקה זו תומכת אף היא במסקנה כי בחוזה החכירה התחייבה העירייה לשלם לרשות דמי חכירה מהוונים בסכום של 91% מהערך היסודי של המגרש. משאלו הם פני הדברים יש לדחות את טענת העירייה כי הרשות עצמה לא סברה מעולם שדרישת התשלום בתוקף וכן את הטענה כי דרישה זו נולדה לראשונה שנים לאחר החתימה על חוזה החכירה בשל בקשת העירייה לחכירת משנה או בשל פעילות מסחרית שהחלה במרכז הנופש לאחר החתימה על חוזה החכירה. כפי שצוין, העירייה ביקשה לסמוך את הסעד ההצהרתי שתבעה, בין היתר, על אמירות מסוימות של הרשות שנכללו בהתכתבויות ביניהן, המעוררות לגישתה ספקות לגבי עצם קיומו של החוב. עוד נטען כי הרשות נמנעה מלהסביר מדוע סברה שיש לנכות מדמי החכירה המהוונים שדרשה את דמי ההיתר שקוזזו בשנת 1989. אכן, מדובר במערכת יחסים שנפרסת על פני למעלה מ-30 שנים ובהחלט ייתכן כי מתוך עשרות התרשומות והמכתבים שהצדדים החליפו ביניהם לאורך תקופה זו, יימצאו פרטים כאלה ואחרים שעשויים לעורר ספק מסוים באשר לעמדת הרשות. אך דומני כי הראיות שאליהן הפנתה העירייה בהקשר זה אין די בהן כדי לשנות מן התמונה הגדולה שעמדה בפני בית המשפט קמא שכן המכלול הראייתי שהוצג אין בו כדי לתמוך במסקנה שביקשה העירייה להסיק ולפיה החוב אינו קיים. כפי שכבר צוין, הוכח כי הנכס בכללותו פעל מיום הקמתו כעסק פרטי למטרות רווח, בלא שהעירייה מפקחת על הנעשה בו ובלא שהיא מעורבת בקביעת מחירי הכניסה והשימוש במתקניו ומאפשרת לחברה, למעשה, לעשות בנכס כבתוך בשלה. בהיעדר גרסה נוגדת וסדורה מצד העירייה אשר יש בה כדי להפריך את הממצאים העובדתיים הללו, קשה להלום תוצאה לפיה נכס מקרקעין שהוקצה לעירייה על ידי הרשות בפטור ממכרז למטרה ציבורית יהפוך למעשה לעסק מסחרי המוחזק ומופעל על ידי יזם פרטי אך דמי החכירה שישולמו לרשות תמורת שימוש מסחרי זה יעמדו על שיעור של 12 ש"ח לשנה בלבד. שיהוי בגביית דרישת התשלום אין לכחד, הרשות לא פעלה במשך שנים ארוכות לגביית דמי החכירה המהוונים כמפורט בחוזה החכירה משנת 1991, והיא שבה ועמדה על דרישת התשלום רק בסמוך לאחר בקשת העירייה להחכיר את מרכז הנופש בחכירת משנה לחברה המפעילה. מחדלה זה של הרשות לפעול בתוך זמן סביר לגביית החוב ראוי לביקורת ועמד על כך בית המשפט קמא. אכן, החובה המוטלת על הרשות להפעיל את סמכותה במהירות הראויה, היא מאבני היסוד של מינהל תקין, והיא אף מעוגנת בסעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (ראו עוד יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1112-1092 (2011); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 421-407 (2010)). לפיכך, אין לקבל מצב שבו מתרשלת רשות מינהלית במשך שנים ארוכות מלבצע את תפקידה כנאמנת על כספי הציבור ואינה גובה חובות שאותן היא מחויבת לגבות. מחדל זה אף עלול להעמיד את החייב במצב שיקשה עליו להתמודד עם הטענות בדבר החוב, וזהו אחד השיקולים שמנה בית משפט זה בפסיקתו בהידרשו לשאלה האם השתהותה של רשות בגביית חוב יש בה כדי להוביל לשמיטתו. שיקולים נוספים ששקל בית המשפט בהקשר זה הם האינטרס הציבורי בגביית החובות המגיעים לרשות המינהלית מחד גיסא, והאינטרס הציבורי הקיים בכך שהרשות המינהלית תפנים את מחדליה מאידך גיסא; חובת ההגינות שבה מחויבת הרשות בכל פעולותיה ומנגד חובת תום הלב של החייב ביחסיו עם הרשות (להרחבה השוו עע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן, פסקאות 31-14 (31.5.2016)). בענייננו – על אף הביקורת המוצדקת הנמתחת על הרשות בשל אופן התנהלותה – אינני סבורה כי השיהוי שבו לקתה בכל הנוגע לגביית דמי החכירה חוסם את דרכה מלגבות את החוב כעת. כפי שצוין לעיל בהרחבה, אין בראיות שהציגו הצדדים דבר המלמד על כך שעד למועד חתימת חוזה החכירה בשנת 1991 הסכימה הרשות לוותר על תשלום דמי החכירה ובחתימתה על חוזה החכירה הביעה אף העירייה את הסכמתה לתשלום דמי חכירה מהוונים בשווי של 91% מערך המגרש. עד לאותו מועד לא התגבש, אפוא, אצל העירייה כל אינטרס הסתמכות לגבי אי-תשלום דמי חכירה מהוונים. זאת ועוד – משהתחייבה העירייה בחותמה על חוזה החכירה לשלם את דמי החכירה המהוונים היא הייתה מודעת לקיומו של חוב זה גם לאחר אותו מועד. אכן, מאז שנחתם חוזה החכירה ועד שנת 2000, שקטה הרשות על השמרים ולא נקטה פעולות לגביית דמי החכירה. אולם, מחדל זה לבדו – חמור ככל שיהיה – אין בו בעיניי כדי לבסס אינטרס הסתמכות מצד העירייה בעוצמה כזו המצדיקה את הפקעת החיוב כולו. זאת, בייחוד נוכח התנהלותה של העירייה שאפשרה, כאמור, את המשך הפעלת מרכז הנופש לאורך כל אותן שנים כעסק פרטי ובניגוד מובהק למטרה הציבורית אשר לשמה יועד המרכז מלכתחילה. באיזון הנדרש בין מחדלי הרשות בגביית החוב מזה ובין התנהלותה הבעייתית ביותר של העירייה מזה, אינני סבורה כי ידה של העירייה על העליונה עד כי יש להיעתר לתביעתה ולהורות על בטלות החוב. הודעת החדילה העירייה העלתה טענה נוספת ולפיה הרשות מנועה מלגבות את דמי החכירה המהוונים מידיה נוכח הודעת החדילה מיום 16.11.2010 שמסרה הרשות במסגרת הליך אחר בעניין כפתורי. באותה ההודעה ציינה הרשות כי לא תגבה חובות בגין דמי חכירה שנתיים שהתגבשו לפני יותר משבע שנים "למעט בנסיבות בהן דיני ההתיישנות עצמם מאפשרים גבייה כזו, כגון במסגרת תובענה שכנגד, באמצעות קיזוז, בנסיבות בהן הופסק מרוץ ההתיישנות וכדומה". לטענת העירייה, הודעת החדילה חלה גם על החוב נושא ההליך דנן, ככל שיש כזה, והרשות מנועה על כן מלגבותו. בית המשפט קמא דחה טענה זו וקבע כי לא הוכח בפניו שדרכה של הרשות לפעול לגביית החוב אכן חסומה, בהינתן הסייג הקבוע בהודעת החדילה. נקבע, כי ייתכן מצב שבו דיני ההתיישנות לא יחסמו את דרכה מלפעול לגביית החוב, למשל בדרך של קיזוז. העירייה מבקשת להשיג על קביעה זו וטוענת כי קיזוז אינו נתון להתיישנות רק בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 ולשיטתה תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. השאלה מתי תתיישן טענת קיזוז היא שאלה סבוכה (לדיון בשאלה בדבר התיישנות טענת קיזוז וסעיף 4 הנ"ל ראו לדוגמא מנחם מאוטנר "קיזוז" דיני חיובים – חלק כללי, בעמ' 528 (1994); טל חבקין התיישנות 115 (2014)), אך העירייה העלתה טענות כלליות בלבד בהקשר זה מבלי שהביאה תימוכין – עובדתיים או משפטיים – לכך שקיזוז החוב על ידי הרשות במקרה הקונקרטי אכן אינו אפשרי בשל מחסום ההתיישנות. נטל ההוכחה בהקשר זה רובץ לפתחה של העירייה, ומשאלה פני הדברים לא ראיתי מקום לסטות ממסקנתו של בית המשפט קמא גם בהקשר זה. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור אך בשל מחדליה של הרשות לפעול לגביית החוב לאורך השנים אוסיף ואציע שכל צד יישא בהוצאותיו. ה נ ש י א ה השופט י' אלרון: אני מסכים לחוות דעתה המנומקת של חברתי הנשיאה א' חיות. אולם, אציין כי לשיטתי אין להידרש לסוגיות התיישנות החיוב לו טוענת רשות מקרקעי ישראל (המשיבה; להלן: רמ"י) והשיהוי בגבייתו אשר התעוררו אגב בקשת עיריית קריית מוצקין (המערערת; להלן: העירייה) לסעד ההצהרתי לפיו ייקבע כי החיוב התיישן. כידוע, טענת התיישנות עשויה לשמש "כטענת הגנה בלבד, מגן ולא חרב" (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ''ד סד(1) 215, בפסקה 15 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר (2010) (להלן: עניין נסייר)). משכך, אין ביכולתו של בעל דין אשר לא נפתחה בפניו הזדמנות לטעון טענת התיישנות "ליצור הזדמנות כזו בבחינת יש מאין על-ידי הגשת תביעה" למתן סעד הצהרתי (ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 309, 327 (1974); ראו גם: עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, בפסקה 35 (15.4.2015) (להלן: עניין סלומון)). בהתייחס להערתו של חברי המשנה לנשיאה ח' מלצר, בעניין נסייר וסלומון אמנם נקבעו חריגים מסוימים לעקרון זה כאשר הסעד המבוקש נועד להתגונן מפני הליכי גבייה שכבר ננקטו על ידי רשות. אולם חריגים אלו אינם חלים על המקרה דנן, בו טרם ננקטו צעדים כלשהם לגביית החוב. בענייננו רמ"י לא הגישה תביעת חוב נגד העירייה ואף לא מסרה הודעה על קיזוז החיוב מהתשלומים שעליה לשלם לעירייה – כך שהיא אינה רשאית לעשות כן בשלב זה (ראו סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). כמו כן, בעדותה של נציגת רמ"י בפני בית המשפט קמא צוין כי היא אינה מודעת לכוונה כלשהי לנקוט בצעדים לגביית החיוב מהעירייה. אשר על כן, אין לאפשר לעירייה לייצר הזדמנות "יש מאין" לטעון טענות התיישנות במסגרת בקשתה לסעד הצהרתי – ויש לדחות את בקשתה למתן סעד זה אף מבלי להכריע בטענות העירייה בעניין התיישנות החוב והשיהוי בגבייתו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה של חברתי, הנשיאה א' חיות. נוכח הערותיו של חברי השופט י' אלרון אני מרשה לעצמי לציין: ב-רע"א 187/05 נסייר נ' עירית נצרת עלית, פ"ד פ"ד (1), 15 (2010); (להלן – הלכת נסייר), נדונו הליכי גביה לגבי חובות ארנונה לרשויות המקומיות, ולא חובות מהסוג שבפנינו. ב-בע"מ 8832/12 עירית חיפה נ' סלומון (להלן – ענין סלומון) (15.04.2015) הורחבה אמנם הלכת נסייר, ואולם נפסק, בדעת רוב, כי ההלכה לענין הליכי גביה פסיביים תחול ממועד פסק הדין בענין סלומון ולהבא – ולא על חובות קודמים שנצברו. תשומת לב הצדדים כי חוזה ההפעלה שנחתם בין המערערת (עירית קרית מוצקין) לבין החברה המפעילה (חברת גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ), בשנת 1986 הוא ל-25 שנים (עם אפשרות הארכה ל-24 שנים נוספות). מכאן שיש מקום לשקול, מבעוד מועד, ובשים לב להליכים שנוהלו עד כה בין כל הגורמים המעורבים האם ראוי להאריך את תוקפו של חוזה ההפעלה, ככל שהיו הפרות בביצועו בתקופת ההפעלה הראשונה, ואם הפרות כאלו יכולות להוליד, בהתחשב בנסיבות ובהליכים הנ"ל, תרופות של ביטול, או סיום חוזה ההפעלה. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה א' חיות. ניתן היום, ט' באלול התשע"ט (‏9.9.2019). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט _________________________ 15065520_V14.docx גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1