עזבון המנוח ראיד סלאמה נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6550/20 ע"א 6664/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערערים בע"א 6550/20 1. עזבון המנוח ראיד סלאמה והמשיבים בע"א 6664/20: 2. סלאמה חנין 3. פלוני 4. פלוני 5. סלאמה אבראהים 6. סלאמה אלהם נ ג ד המשיבה בע"א 6550/20 והמערערת בע"א 6664/20: מנורה חברה לביטוח בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 062512-03-17 שניתן ביום 19.08.2020 על ידי כבוד השופטת ש' יעקובוביץ תאריך הישיבה: י"ט באדר התשפ"א (03.03.2021) בשם המערערים בע"א 6550/20 והמשיבים בע"א 6664/20: עו"ד ישראל אסל בשם המשיבה בע"א 6550/20 והמערערת בע"א 6664/20: עו"ד משה עבדי פסק-דין השופט י' עמית: שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' יעקובוביץ) הנסבים על גובה הפיצוי שנפסק בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). הצדדים הגישו סיכומים בכתב, ופסק דיננו זה ניתן מכוח סמכותנו לפי תקנה 448(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ללא שמיעת טיעוני הצדדים בעל פה (ולא נעלמה מעיננו בקשת ב"כ המערערת בע"א 6664/20). 1. ביום 8.12.2016 אירעה תאונת דרכים בה קיפח את חייו ר.ס (להלן: המנוח), יליד 1982. המערערים בע"א 6550/20 והמשיבים בע"א 6664/20 (להלן: המערערים) הם הוריו, אלמנתו וילדיו. אין מחלוקת כי המשיבה בע"א 6550/20 והמערערת בע"א 6664/20 (להלן: המשיבה) חבה בתשלום הפיצויים והדיון נסב על גובה הפיצוי בלבד. 2. בפסק הדין, בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה יש להעריך את בסיס השכר של המנוח לצורך חישוב הפסדי השכר לעתיד בהנחה כי היה עובד לפרנסתו כחשמלאי עצמאי. נקבע כי בעדויות מטעם המערערים לא הובאה ראיה כי רצון זה של המנוח קרם עור וגידים או כי המנוח פעל באופן מעשי וממשי להגשמתו. כמו כן, רישיון החשמלאי שבו החזיק המנוח הגביל אותו לבצע עבודות חשמל מסוימות והוא אף נדרש לבצען בפיקוח של בעל רישיון מסוג גבוה יותר ולא באופן עצמאי. בית המשפט דחה בנוסף את הטענה כי המנוח קיבל שכר שלא דווח מאחד ממעסיקיו הקודמים, ובהקשר זה צוין כי בין המנוח למעסיק הנ"ל נתגלע סכסוך והמנוח אף הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון בהליך פלילי שהתנהל נגדו, בין היתר בעבירות של גניבה ממעביד. לנוכח ההיסטוריה התעסוקתית של המנוח ועבודתו גם כמחסנאי וכמלגזן, בית המשפט קבע כי אין להניח שהמנוח היה ממשיך ומתפרנס כחשמלאי זוטר בשכר נמוך מהשכר שקיבל כמחסנאי וכמלגזן, אך מנגד יש לתת את הדעת לאפשרות שעברו הפלילי היה עומד לו לרועץ בהיבט התעסוקתי. בית המשפט העמיד את בסיס השכר של המנוח לעבר על הסך של 6,000 ₪, ועל בסיס זה הועמד בסיס השכר לעתיד למשך 5 שנים על הסך של 7,000 ₪, ומתום 5 שנים ועד לגיל 67 על השכר הממוצע במשק ולאחר ניכוי מס הסך של 10,283 ₪. בסיס השכר של האלמנה הועמד על הסך של 1,500 ₪ לתקופת העבר ועד לסיום לימודיה האקדמאיים לתואר שני (מועד משוער אוגוסט 2022). בשים לב לנתוניה האישיים, בית המשפט קבע כי יעלה בידי האלמנה להתגבר על הקשיים שחוותה במציאת עבודה בתחום החינוך וכי ימצא עיסוק שייתן ביטוי לכישוריה ולהשכלתה האקדמית. אי לכך, בסיס השכר ממועד סיום לימודיה ועד שימלאו לילדיה 18 שנים (נובמבר 2028) נקבע לשכר מינימום, ובסיס השכר ממועד זה ועד לגיל הפרישה (62) הועמד על סך השווה ל-85% מהשכר הממוצע במשק, בהתחשב גם בעמימות ביחס לעתידה המקצועי. 3. על בסיס קביעות אלה נפסקו למערערים הסכומים הבאים: בתביעת התלויים – סך של 1,266,671 ₪ בגין הפסד ההשתכרות ב"שנים האבודות"; 158,334 ₪ בגין הפסדי פנסיה; ו-350,000 ₪ בגין אובדן שירותי אב ובעל. בתביעת העיזבון – סך של 1,551,257 ₪ בגין הפסד השתכרות; 193,907 ₪ בגין הפסדי פנסיה; 45,404 ₪ בגין כאב וסבל; ו-20,000 ₪ בגין הוצאות קבורה ומצבה. מהסכומים הנ"ל נוכו תגמולי המל"ל, הן קצבת שארים הן דמי שיקום ששולמו לאלמנה במסגרת תביעה שהגישה לשיקום מקצועי. 4. על פסק הדין הוגשו הערעורים שבפנינו. טענות הצדדים נסבות בעיקרו של דבר על ארבע סוגיות: בסיס השכר של המנוח: לטענת המערערים, היה על בית המשפט לתת משקל מוגבר להכשרתו של המנוח כחשמלאי ומשקל נמוך לעברו הפלילי, ואין לקבוע את בסיס השכר על בסיס השנים האחרונות לחייו שבהן שכרו ירד כתוצאה מהשלמת ההכשרה המקצועית. עוד נטען, בין היתר, כי העבר הפלילי יכול היה להוות תמריץ עבור המנוח לעבוד כחשמלאי עצמאי; כי מעסיקים ולקוחות פוטנציאלים בתחום הבניין והחשמל לא מורתעים מעבר פלילי כגון זה של המנוח; ומכל מקום, גם אם יש בעבר הפלילי כדי להשפיע על חייו התעסוקתיים, ההשפעה מוגבלת עד למחיקת הרישום הפלילי. בהתחשב בנתונים סטטיסטיים של רשות המיסים ביחס לשכר חשמלאים, המערערים ביקשו להעמיד את בסיס השכר של המנוח החל מחמש שנים לאחר התאונה על סך 16,500 ₪ (ברוטו), כשלשיטתם גם כישוריו של המנוח וגידול טבעי בשכר שקיבל בעבר מובילים למסקנה זו. המשיבה מנגד סבורה כי בסיס השכר לעתיד כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי לא עולה מהנתונים הקיימים ומהקביעות העובדתיות שבפסק הדין. בין היתר נטען כי בסיס השכר שיקף את "שיא" ההכנסה של המנוח תוך התעלמות מתקופות של חוסר יציבות תעסוקתיות או שכר נמוך; לקביעה כי העבר הפלילי של המנוח היה עומד לו לרועץ אין ביטוי מעשי, ובניגוד לנטען על ידי המערערים, מדובר בעבר פלילי משמעותי; הטענה כי המנוח היה עובד כעצמאי נדחתה בערכאה קמא והמסמך עליו ביקשו המערערים להיסמך לצורך קביעת שכרו אינו קביל; ולא הוכח כי המנוח היה משביח את שכרו. לשיטתה של המשיבה, לא היה מקום להעמיד את בסיס השכר לעתיד על השכר הממוצע במשק, ולחלופין, לא היה מקום לפסוק שכר ממוצע במשק כשיעורו נכון למועד פסק הדין אלא כשיעורו עובר למשבר הקורונה. בסיס השכר של האלמנה: לטענת המערערים, בסיס השכר שנקבע לאלמנה גבוה ולא ניתן משקל לראיות שהובאו ולא נסתרו לפיהן האלמנה לא הצליחה להתקבל למשרת התמחות ולקבל תעודת הוראה, וזאת לנוכח ההצפה במקצוע ההוראה במגזר הערבי. עוד לשיטתם, קביעתו של בית המשפט לפיה בעתיד יעלה בידיה להתגבר על הקשיים שבמציאת עבודה אינה מבוססת והשכר שנקבע לא משקף את עברה התעסוקתי, את העמימות ביחס לעתיד ואת המציאות בשוק התעסוקה, אף בהתחשב בלימודיה לתואר שני. לעומת זאת, המשיבה טענה כי בניגוד למנוח, האלמנה טרם החלה לצבור "רקורד" תעסוקתי ולנוכח התנהלותה ונתוניה הגבוהים אין לשנות מבסיס השכר שנקבע. אובדן שירותי אב ובעל: המערערים הלינו על מיעוט הסכום שנפסק ברכיב זה וטענו כי יש לפצות את העיזבון גם בגין האובדן הרגשי שהסב להם מות המנוח. עוד נטען כי נישואים שניים של אלמנות ואימהות לילדים לא מקובלים בחברה הערבית, מה שצריך להשליך על גובה הפיצוי. המשיבה מנגד גרסה כי הפיצוי בראש נזק זה הינו בגין הפסדי ממון בלבד; כי סיכויי האלמנה להינשא מחדש לא הוכחו; וככלל, אין נוהגים לפסוק פיצוי לפי שיוך מגזרי, כך שאין עילה להתערב בסכום שנפסק. ניכוי דמי השיקום: לטענת המערערים, לא היה מקום לנכות את גמלת השיקום, לרבות דמי השיקום בסכום כולל של 56,625 ₪, שכן שיקום מקצועי הינו "גמלה בעין" (סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי)) שאין לנכותה. ניכוי גמלת השיקום מחד גיסא ואי פסיקת פיצוי לאלמנה עבור תקופת השיקום מאידך גיסא, מביאים לכך שהניזוק נושא בעלויות השיקום בעצמו; נוצר תמריץ שלילי לפנות לשיקום; ומתקבל פיצוי חסר בניגוד לעיקרון של השבת המצב לקדמותו. עוד נטען כי סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי ופקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא מבחינים בין רכיבי קצבת השיקום, ואין עיגון חוקי לפצלם כך שחלק מרכיבי הגמלה (ספרים, מכשירים, נסיעות שבמקרה דנן סכומם הכולל עומד על הסך של 4,604 ₪ וכן הסך של 13,298 ₪ בגין שכר לימוד) יחשבו ל"גמלה בעין" וחלקם לא. המערערים סבורים כי אי ניכוי דמי השיקום יחסוך זמן התדיינות יקר ויתרום לפשטות הליך חישוב הנזק, וזאת בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה בנושא. מנגד טענה המשיבה, כי אין עילה להתערבות בקביעה זו של בית משפט קמא, בשים לב לגובה הסכום שנוכה ומכיוון שערכאת הערעור בוחנת את סכום הפיצוי שנפסק מ"מעוף הציפור". לשיטתה, הכלל הוא כי יש להפחית מהפיצוי הטבה הנובעת ממעשה נזיקין, ויש לנכות את דמי השיקום שהם בבחינת תחליף הכנסה. 5. דין הערעורים להידחות. כידוע, כאשר עסקינן בשומת פיצויי נזיקין, התערבות ערכאת הערעור תיעשה במשורה, תוך בחינת הסכום הכולל שנפסק "ממעוף הציפור" (פסק דיני בע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, בפסקאות 9-8 (12.10.2010)). 6. איני סבור כי בסכומים שנפסקו קיימת חריגה של ממש מהנהוג ומהמקובל, וגם אם ביחס לחלק מהסוגיות ניתן היה להגיע למסקנה אחרת, הרי שטענות הצדדים "מתקזזות" זו עם זו ואינן מצדיקות התערבות בסכום הכולל. אלו הם פני הדברים בכל הנוגע לבסיס השכר של המנוח ושל האלמנה. כך, בהתחשב בעברו התעסוקתי של המנוח והשתכרותו לאורך השנים, ייתכן כי בית משפט קמא העריך את פוטנציאל ההשתכרות לעתיד ביד רחבה כאשר העמידו על השכר הממוצע במשק בהינתן השכר המדווח לאורך השנים. מנגד, דומה כי המשיבה הפריזה בהערכת השלכות ההרשעה הפלילית על כושר השתכרותו של המנוח, שהרי במקצועו יכול היה להשתכר גם כעצמאי. אך גם אם הפריז בית משפט קמא במידת מה בבסיס השכר לעתיד, הרי שמנגד, ספק אם היה מקום לפסוק לאלמנה בנסיבותיה שכר בעתיד השווה ל-85% מהשכר הממוצע במשק, בהינתן שבית המשפט הכיר כי ביחס לעתידה המקצועי קיימת "עמימות בלתי מבוטלת". גם בניכוי דמי השיקום בסך של 38,363 ₪ אין כדי לשנות את פני הדברים בנסיבות העניין, ואיני קובע מסמרות בנושא זה. 7. לבסוף אציין כי איני מוצא ממש בטענת המערערים ולפיה הגיעה העת לגלם בראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל פיצוי על ההפסד הרגשי הנובע ממות המנוח, באשר לפי הפסיקה הקיימת, פיצוי התלויים בראש נזק זה הוא פיצוי ממוני ביסודו אשר תלוי בהפסד כלכלי ממשי המגולם בנסיבות המקרה (ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה מרמש נ' שלזינגר, פ"ד סד(1) 54, פסקה 5 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (2010); רע"א 6914/14 פלונית נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בפסקה 7 (7.12.2014)). 8. סוף דבר, שהערעורים נדחים. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א באייר התשפ"א (‏3.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20065500_E06.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1